אל תתגרי בי

 גראמפי-סנשיין * בוס ועובדת * אינטרס משותף

רייבן בנט

הכול התחיל כשננעלתי במלתחה במועדון לילה עם זר יפה תואר אחרי שהחלפנו מבטים לוהטים כל הלילה. הנשיקה בינינו, ומה שקרה אחריה, היה בלתי נמנע. חשבתי שלא אראה אותו שוב, אך במפגש השני שלנו אני מגלה שהזר יפה התואר הוא לא אחר מאשר צ'רלס קוונדיש, הבוס החדש שלי. העבודה שלי הרבה יותר מדי חשובה מכדי שאוותר עליה, ואעשה הכול כדי להוכיח את יכולותיי המקצועיות, גם אם זה אומר לשמור על מרחק ממנו.

צ'רלס קוונדיש

העבודה שלי היא חיי וזה התאים לי במשך שנים. אי אפשר להיפגע אם מקפידים לשמור על מרחק מאנשים. הבטחתי לעצמי שלעולם לא אתן לעצמי להיסחף באהבה שוב, אבל כשאני מגלה שהבחורה המהפנטת שמשכה את תשומת ליבי היא לא אחרת מאשר רייבן בנט, העובדת החדשה שלי, אני מבין שאני בצרות. הצרות רק מחמירות כשהמשרד זוכה בקמפיין פרסום של אחת החברות הידועות ביותר בשוק האופנה, ואני צריך לעבוד בצמוד אליה.

אל תתגרי בי מאת סופרת רבי המכר אווה הריסון הוא קומדיה רומנטית על גבר בריטי שנחוש להצליח בעולם העסקים בניו יורק ועל האמריקאית שמסובבת לו את הראש.

הספר כיכב ברשימות רבי המכר של אמזון ושל הניו יורק טיימס וזכה להצלחה עצומה בקרב קהל הקוראים.

1

צ'רלס
"לעזאזל, אמנדה. לא פה!" נבחתי על האישה המעצבנת שנצמדה אליי במשך כל הערב. האם הלילה הזה יכול להפוך לגרוע יותר?

האישה נאה, אבל לא בקטע טוב. בדרך כלל הייתי מקדם את זה בברכה, אבל הערב אני לא בקטע שלה.

עצוב.

זה לא שהיא לא יפהפייה באופן מטריף. היא כן. שיער חום גלי נופל אל שדיה הקטנים, ורגליה המחוטבות נמשכות עד אין סוף. אין שום סנטימטר רופס אצלה, כל כולה קווים ושרירים נוקשים. בהחלט הטיפוס שלי, אף שאין לי כל העדפה מוגדרת כשזה נוגע למין השני.

"שמי מנדי," היא הומה. אני מתכווץ למשמע הצליל הנורא. מנדי היא ממש יותר מדי, ואני יכול לראות שהיא לא תעמוד באף אחד מהכללים שלי. סטוץ, ללא החלפת מספרי טלפון. ללא שידורים חוזרים.

עשיתי את השגיאה הזאת יותר מדי פעמים בלונדון, ואין לי כל כוונה לחזור עליה פה, בארצות הברית. זו ההתחלה החדשה שלי. שינוי עצמי מוחלט. אני עסוק מדי בשביל מערכות יחסים ולא אהיה טוב בהן, גם אם לא הייתי עובד בלי הפסקה, שזה מה שאני עושה.

מנדי נהמה על כל אישה שהתבוננה לכיווני, מה שהגביר את החשד שלי שהיא תהיה דביקה אם אשתכנע ליפול בידיה המשוטטות ואקח אותה לחדר האח"מים. ביליתי את כל החודש שעבר בהתחמקות מחיזוריה, וממש אין לי זמן לזה.

"צ'רלס," היא מייללת במה שאפשר לאפיין כצליל הכי צורם ששמעתי זה זמן מה. אני מסתכל בזעם מעל ראשה אל החבר שלי לכאורה, האיש שאחראי להפקה הזאת. הוא הבטיח לי משקאות משובחים, לילה של רוגע ואישה יפהפייה שתהיה יותר ממרוצה עם סטוץ.

בולשיט.

הוא נמנע מלומר שהוא מכיר רק דוגמניות מעצבנות ששותות את השמפניה הכי יקרה שיש על קיבה ריקה וממש משתינות כל הלילה על המטרה שלהן, כלומר אני.

למראה מבטי, הוא צוחק לתוך אגרופו ואני מצליח להימנע מלחבוט בו. פקסטון רמזי הוא בן־זונה שחצן, אבל אדם טוב. חברו, מאטיס, הוא בעל המועדון, דבר שפקסטון מנצל באופן קבוע. הוא הזמין את חדר האח"מים לכל ליל רביעי כדי להתחנף ללקוחות. השבוע היה ביטול ואני בן המזל שנהנה מבילוי על חשבונו של פקס.

"צ'רלס, אתה מתעלם ממני."

עיניי נעצמות כשאני מנסה לרסן את עצבנותי הגוברת בגלל האישה המייאשת הזאת. כשהן נפקחות, אני עומד בפני עיניה הירוקות החופרות לתוכי בכעס מרוסן בקושי. אולי היא יותר מקצת דביקה. אני לא בקטע של כל המשחק המקדים הזה בסגנון 'משיכה גורלית' שמנדי מציגה לי.

"אני צריכה להשתמש בשירותים," היא אומרת בילדותיות, מכווצת את שפתיה.

נשיפה קולנית נפלטת מחזי ופקס שומע אותה בבירור, אם לשפוט לפי הצחוק שהוא בקושי מחניק. נראה שמנדי לא מבחינה בכך כשהיא מניעה את מותניה באופן מוגזם ביותר בזמן שהיא יוצאת לה אל מחוץ לחדר.

"אלוהים, פקסטון. מה עוללת?" ראשו נזרק לאחור והוא מתפוצץ מצחוק.

אני בטוח שכל הסיטואציה הזאת ממש משעשעת, אם אתה צופה מבחוץ. ידו מתרוממת כשהוא מתאמץ לשלוט בעצמו.

"אני מצטער. זה רק — " הוא מתכופף, משתנק מצחוק. אני מוכן לגמרי להרגיע אותו.

"נו, טוב. לך על זה ותוציא את זה לגמרי, חבר." אני מהדק את שפתיי, בכלל לא משועשע מהתגובה המגוחכת שלו למצוקה שלי. "סיימת?"

ראשו מתנדנד. "היא מעולם לא התנהגה ככה. מה אני יכול לומר? אתה מוציא את הרע ביותר מנשים, קוונדיש."

"הלילה הזה ירד לגמרי לטמיון." אני מניד בראשי.

"הלילה עדיין צעיר, ידידי. אשמח לעזור לך לזרוק את מנדי. גם לי נמאס מהיבבות שלה."

"כן, היא בהחלט מתבכיינת."

הוא נוחר. "אלכס והחבר'ה בדרכם לפה. היה לה קטע איתו בעבר. תן לי שעה ואדאג שדעתה תוסח, אם אתה מבין למה אני מתכוון."

"אפנה ברצון את החדר לאלכס אם זה אומר שאפטר ממנה. רק תגיד לי מתי." אני נשען לאחור בכיסאי, מותח את רגליי ומתרווח. המלצרית שלנו מתקרבת ומגישה לי עוד ויסקי עם קרח. אני מהנהן לאות תודה וזוכה לחיוך ביישני בתגובה. האישה הזאת יכולה להיות ללא ספק תחליף מושלם למנדי.

"אל תחשוב על זה אפילו," אומר פקס, כשהוא מתבונן בבחורה העוזבת כשהמגש הריק שלה תחוב מתחת לזרועה.

"לך תזדיין. אין לך שום זכות לומר דבר בשלב זה, אחי. אני בוחר בה."

"אתה רוצה להיכנס לטנגו עם מאטיס? לך על זה." הוא לוגם מבקבוק הבירה שלו. "אני לא מאבד את מעמד הווי־איי־פי מפני שהחלטת לזיין את העוזרת האישית."

"היא הבחורה של הבעלים?"

גבותיו מתרוממות. "הן כולן שלו. מחוץ לתחום."

אנחנו יושבים בשתיקה חברית למשך כמה דקות, לוגמים את המשקאות שלנו. צליל הבס מהמוזיקה רועם בחלל החדר כשהלילה מתעורר לתחייה. מחוץ לחדר המסיבה משתוללת, כמו בכל לילה ב'סילבר קלאב'.

"המסיבה מתחילה עכשיו, חבר'ה," אומר אלכס כשהוא נכנס מבעד לווילון, מנדי צמודה אליו.

הבן־זונה הזה צדק.

פקס רוכן לעברי. "אמרתי לך. וזה אפילו לא לקח שעה."

אני מחייך ומהנהן בהערצה. "אני מניח שאני חייב לך עכשיו."

הוא טופח על רגלי בחיוך. "בוא נלך. יש לי הרבה גברות להקסים, ואני צריך אותך כחבר העגמומי שמלווה אותי בדייט שלי." הוא פונה בחזרה לעבר הנוכחים בחדר. "חבר'ה, תבלו. המשקאות עליי."

הוא קם ואני הולך בעקבותיו מבעד לווילון השיפון שמסתיר את כל שולחנות האח"מים. הסצנה היא בדיוק כפי שחשדתי שתהיה. נשים לבושות בקושי מניעות את גופיהן לצלילי המוזיקה ואילו הגברים צופים בהן בהנאה רעבתנית, להוטים לזכות בבחורות.

עיניי סוקרות את קהל הרוקדים על הרחבה. אין בי אף חלק שמשתוקק להיות במרכז הכאוס הזה. מעולם לא הייתי חסיד של מועדונים, תמיד חשבתי שהם המקומות הגרועים ביותר להירגע בהם, אבל מעת לעת אני יוצא מאזור הנוחות שלי למען פקס. הוא היה חבר טוב מאז שקבעתי את משכני בעיר הזאת, לפני שלוש שנים, ולאן שהוא הולך גם אני הולך, אם וכאשר אני מחליט להעז לצאת ממשרדי.

פקס מפיק הנאה מ'סילבר' יותר מהאדם הממוצע, ומכוח החברות שלנו זה הפך למקום הבילוי שלי. זה לא רק מפני ההנחה שהחבר שלו מעניק לו. הוא חי למען המוזיקה והנשים הלהוטות יותר מדי. אני מעדיף את המרדף.

אני עומד להודיע לחברי שהספיק לי להערב כשעיניי נחות על אישה שיושבת על הבר עם עוד שני אנשים, ממש מולי. היא זוהרת כמו מגדלור בקרב ההמון, מושכת את תשומת ליבי בלי להתאמץ.

שיער זהוב נופל על גבה בגלים ומגיע עד חצי הדרך מעל לישבנה. חיוכה הזוהר ממש מאיר את החדר כשהיא צוחקת עם בני לווייתה.

אני תוהה מה האיש שלצידה אומר כדי לעורר תגובת שמחה כזאת אותנטית. נראה שהם מכירים זה את זה היטב, אבל הם לא זוג. הוא רוכן לעברה כאילו לזה בדיוק הוא חותר, אבל שפת הגוף שלה לא צועקת תאווה כשהיא מסתכלת עליו.

הבוהק העוטף אותה מפתה ומהפנט לחלוטין, אבל לא מיועד בשבילו. היא לא דומה לשום בחורה אחרת במועדון הערב. זו לשון המעטה, כמובן. היא הבחורה היפהפייה ביותר בחדר. שמלת הקיץ האדומה שלה מתרחבת באזור הירכיים, מדגישה את האגן שלה ומבליטה את רגליה הדקות.

היא עוצרת נשימה.

וכאילו גרמתי לעיניה לפנות לכיווני, היא מרימה את ראשה ומבטינו מצטלבים. הדם שלי זורם באופן מאוד לא נוח אל איברי ואני חייב להכריח את עצמי שלא לסדר את הזקפה ההולכת וגדלה. לעזאזל. היא מהממת באופן שיש רק מעטות כמוה. ממש קרן שמש.

אני מוקסם מהאישה ולא מרגיש שמנדי מאחוריי עד שידה נוחתת על כתפי ושפתיה נצמדות לאוזני. "זה יכול היה להיות אתה הערב, אבל אני יכולה לקלוט מתי גבר לא מעוניין."

תודה לאל. אני מסתובב כדי להסתכל עליה, לא רוצה להיראות גס רוח בכוונה, בהתחשב בהיכרותה עם פקס. "זו לא את. זה אני."

"התירוץ הזקן הזה." היא מזכה אותי בחיוך בשפתיים הדוקות ומהנהנת נמרצות. היא לא קונה את זה, אבל לא טורחת לעשות מזה עניין. עשיתי את חלקי בכך שהצעתי סיבה שאיננה אכזרית כמו המציאות.

"שמחתי להכיר אותך, צ'רלס."

"גם אני, מנדי." אני תופס את ידה ומרים אותה אל שפתיי. "תיהני מהערב."

היא נסוגה אל חדר האח"מים ואני פולט אנחת רווחה. "בוא נלך לפני שהיא תשנה את דעתה," מקניט פקס ומחווה לכיוון הקהל. "יש הרבה דגים בים, והם לא ירצחו אותך בעזרת מעדר בשנתך."

"מה אתה אומר," אני מגחך, מדמיין לעצמי את הסצנה שפקס תיאר. מנדי יכולה להיות הפסיכופתית המושלמת.

"אל תדאג, אמצא לך אחת מתאימה." הוא מגחך.

אני מפנה את ראשי לכיוון הבלונדינית שיושבת ליד הבר, אבל עיניה אינן מופנות לעברי. היא שבה לשוחח עם חבריה, כאילו הרגע שקרה בינינו מעולם לא התרחש. זה רק לטובה, בהתחשב בתגובה המגוחכת שהייתה לי מעצם ההתבוננות בה. נשים כמוה הן צרה צרורה עבור גברים כמוני.

מחויבות, התקשרות, הבטחות. הדברים שאני לא יכול להציע.

הערב אני מחפש מישהי כמו מנדי, רק בלי הטירוף.