אסיר עולם

ג’ורדן קיין בן העשרים וארבע הוא האיש שכולם אוהבים לשנוא.

לאחר שמונה שנים בכלא, ג’ורדן המשוחרר על תנאי מגלה שהעיירה הקטנה לא השתנתה כלל. הוא עדיין המצורע המקומי שכולם מתרחקים ממנו, כולל הוריו. שנאתם אינה מתקרבת לתיעוב העצמי שהוא חש בכל פעם שהוא מביט במראה. האם המרחק מהכלא יוכל למחוק את הזיכרונות הרודפים אותו? האם הכאב שמסבים לו חייו ישכך אי פעם?

טורי דלייני, בתה של המטיפה המקומית, הופכת וך זמן קצר לשיחת העיר כבחורה של דייטים חד פעמיים. זה, בשילוב עם הידידות הנרקמת בינה לבין האסיר לשעבר גורמת למטיפה הצדקנית להסתייג מדרכה של בתה הסוררת.

האם יוכלו שני הצעירים החוששים כל כך מאהבה, לקדם את הקשר ביניהם לשלב הבא? האם תוכל טורי לחיות לצד השדים של ג’ורדן והאם יצליח ג’ורדן לפרוץ את חומות ליבה הנצור של טורי? האם יצליחו השניים למצוא לעצמם מקום בעולם נגד כל הסיכויים, או שמא המציאות תתנפץ בפניהם באכזריות?

האם אהבתם תהיה גזר דינם?

אסיר עולם מאת סופרת רבי המכר ג’יין הארווי בריק הוא רומן עכשווי עוצמתי הלוקח את הקורא למסע מטלטל הנע בין החזות החיצונית שהאדם מקרין לבין מי שהוא באמת ומוכיח שהסורגים היחידים המסוגלים לעצור אותנו הם אלה הנמצאים בראשינו.

פרק 1

פסק דין

טורי

מהומת הבוקר כמעט נגמרה. מניסיוני בן היומיים בדיינר המשפחתי 'ביזי בי' למדתי שמעתה ועד הצוהריים יהיה כאן רגוע. בהיתי החוצה אל הרחוב הראשי שבו אף מכונית או משאית לא טרחו לעצור וצפיתי בתימרות האבק מתערבלות במשב הרוח הקיצי העצל. זהו. זה שיא הריגוש שאפשר לצפות לו כאן. חתיכת חור.

            מלצרות לא הייתה בדיוק עבודת החלומות שלי ואף פעם לא דמיינתי שזה מה שאעשה בגיל עשרים וארבע, עם תואר שרכשתי כמה שנים קודם לכן במכללה יוקרתית. למעשה, נדהמתי למצוא עצמי ממלצרת שוב, עושה את אותה עבודה שעשיתי כנערה. אבל אפשר להגיד שאני אוהבת לאכול ולא בדיוק יכולתי לזחול בחזרה לאבא שלי כדי לבקש ממנו תרומה לקרן של פרס מפעל החיים על שם טורי דלייני. ידעתי שהוא שוב יחפור לי על איך שעזבתי את הדירה שלי וגם עבודה טובה. אבל אין עבודה ששווה להישאר בה אחרי ששכבת עם הבוס שלך והוא זנח אותך והתחיל להתייחס אלייך כמו לזבל. כך לפחות חשבתי. וחשבתי על זה המון.

            כל החברים שלי היו עסוקים בטיפוס בסולם הקריירה. לכולם הייתה תוכנית. משהו. המחשבה לישון על ספות של אחרים ולראות את מבטי הרחמים בעיניהם בשעה שהם קמים בבוקר, לובשים את חליפות העסקים והנעליים המגונדרות שלהם ויוצאים אל העבודות הרווחיות שלהם הייתה פשוט בלתי נסבלת.

            אז היה דבר אחד שידעתי – אני חייבת לעזוב את בוסטון ולהתחיל מחדש במקום אחר. וחוץ מזה, אבא שלי בדיוק נישא מחדש לאיזו כלבה עם ציצי מסיליקון שהייתה מבוגרת ממני רק בכמה שנים. אף אחד מהם לא רצה אותי בסביבה. וזה היה הדדי. אז צלצלתי לאימא שלי בפעם הראשונה זה שש שנים ונעניתי להזמנה שלה לחדר בחור תחת אשר בשום מקום, השוכן בחוף מפרץ מקסיקו של טקסס. אין ספק שאימא ממש שמחה לעזור והודתה לאל הטוב על בתה האובדת שסופסוף שבה לחיקה. אין ספק גם שיש חלומות שנועדו להתנפץ. היה פער לא קטן בין הפנטזיה שלה על ערבים ביתיים ונעימים שבהם היא ואני נקרא ביחד בסיפורי התנ"ך ונבלה זמן איכות של אימא ובת, לבין המציאות שבה אני יצאתי לשתות עד השעות הקטנות של הלילה ואיזה בחור בטנדר הוריד אותי ליד בית הכומר לפני עלות השחר.

            מהר מאוד הפכתי לשיחת העיר. או כך לפחות חשבתי. היה לי מזל שלבעלים של ה'ביזי בי' חסרו ידיים עובדות, אחרת הייתי נאלצת לנהוג יותר משישים וארבעה קילומטר אל פריפורט, או חמישים ושישה קילומטר אל קורפוס כריסטי כדי לעבוד. סביר להניח שהייתי מקבלת טיפים טובים יותר בעיר, אבל הדלק היה עולה לי הרבה כסף, שלא לדבר על הזמן המבוזבז של הנסיעה הלוך ושוב. האנשים בעיירה הזו לא נטו לפזרנות, חוץ מהעצות שפיזרו בנדיבות ושאותן לא רציתי לשמוע.

            לקחתי את הטלפון שלי והתחלתי לסמס לאחד מהסטוצים שהיו לי שחשבתי שאולי מגיעה לו עוד הזדמנות. היה לי די כיף איתו, בשביל בחור כפרי, ולכל הפחות הוא העניק לי הסחת דעת ראויה למחצה. דורין שלחה אליי מבט זועם. שום דבר חדש. על פי התיאוריה שלי דורין נולדה עם מקל של מטאטא תקוע לה בישבן. ויכול מאוד להיות ששלושים שנים של מלצרות הותירו אותה מיובשת ומתוסכלת כמו דג אמנון גדול-לוע שנסחף ליבשה. אין ספק שהייתה להם אותה ההבעה.             בדיוק לחצתי 'שלח' להודעת הטקסט שלי כשהפעמון המיושן שמעל הדלת דנדן. הרמתי עיניים. וואו, מה שראיתי היה כמו כוס מים צוננים ביום קיץ חם. גבוה, מעל מטר שמונים, חטוב, שיער בצבע בלונד-חול, קצת ארוך מדי, קעקועים לאורך שתי הזרועות והמרפקים, עצמות לחיים שאפשר לשייף עליהן ציפורניים, ושפתיים מושלמות לנשיכה.

            נעמדתי כשצד אחד של האגן שלי מובלט בתנועה שידעתי שגורמת לישבן שלי להיראות נפלא. הבעיה היחידה הייתה שהבחור נראה מתעניין יותר בנעל שלו מאשר בי. הממ, אולי הוא לא בעניין של בנות? לא האמנתי שגלאי ההומואים שלי הפסיק לפעול, אבל אף פעם אי אפשר לדעת. פתאום קלטתי שכל השיחות מסביבי הפסיקו ושכל הלקוחות הכפריים שלנו הביטו בלקוח החדש. נכון, גם אני חשבתי שהוא חתיך, אבל לא נראה לי שזו הסיבה שצ'אק ומו, הלוא הם האחים ורדרי, נועצים בו מבטים, או ששני בני הנוער בפינה נראו כאילו האישונים שלהם עומדים להתפוצץ.

            החתיך זע באי נוחות, כאילו הוא מרגיש את המבטים שלהם נחים על כתפיו הרחבות. נראה קצת מוזר שמר משגע ושווה זיון, בחור עם כל כך הרבה שרירים שמתחשק ללקק, מתנהג בביישנות כזו.

            "מה אפשר להגיש לך, חתיך?" שאלתי, מתעלמת מהצקצוק הנרגז של דורין.

            "אה, אני יכול לקבל קפה שחור לקחת?" שאל בהיסוס מבלי ליצור קשר עין איתי או עם כל אדם אחר.

            לא יכולתי לראות מה צבע עיניו, אבל הריסים שלו היו הרבה יותר מדי ארוכים ויפים בשביל בחור. החיים יכולים להיות כל כך לא הוגנים.

            "בטח מותק, אני כבר מביאה לך."

            "לא," נבחה דורין.

            הגבות שלי התרוממו כשהסתכלתי על עמיתתי לעבודה שפניה החמצמצים נהיו סגולים מכעס. כתפיו של הבחור התכופפו עוד יותר. הוא לא התווכח. הוא פשוט הוריד את הראש ויצא מהחנות.

            "מה זה היה לעזאזל?" שאלתי בתימהון.

            "רק הוצאתי את הזבל," ענתה דורין בארסיות ונכנסה למטבח כדי להמשיך ולבחוש עוד קצת בקלחת.

            לא הבנתי מה לכל הרוחות התרחש כאן עכשיו אבל אפילו לכלב שוטה לא הייתי מתייחסת כך. מזגתי קפה לכוס חד-פעמית ויצאתי אחריו. הגעתי בדיוק בזמן לראות את הבחור מטפס לתוך טנדר חבוט.

            "היי!" הוא בהה בי ולאלפית שנייה העיניים שלנו נפגשו – אישונים חומים יפהפיים ומלאי נשמה. העיניים האלה היו כל כך עמוקות שיכולתי לשחות בהן כמה וכמה בריכות. קלטתי שאני לא אומרת כלום ושהוא עדיין בוהה בי. "יצאת בלי הקפה שלך," חייכתי אליו את החיוך הכי מוצלח שלי אבל הוא כבר השפיל את מבטו.

            הושטתי לו את הכוס החד-פעמית ולרגע חשבתי שהוא לא מתכוון לקחת אתה. אבל הוא הושיט את ידו דרך חלון הטנדר. ראיתי שהמילה 'אהבה' מקועקעת על החלק הפנימי של שורש כף ידו. תהיתי אם בצד השני מקועקעת המילה 'שנאה'. הוא לקח ממני את הקפה בלי לומר מילה, אפילו לא תודה – זה ממש הרגיז אותי - ואז התניע את הטנדר ונסע משם.

            "איזה חמור!" הנדתי בראשי, נחושה מתמיד לעוף מהעיירה שכוחת האל הזו.

            עד שנכנסתי בחזרה לדיינר דורין כבר הספיקה להגיע לנקודת הרתיחה שלה.

            "מה לעזאזל עבר לך בראש שמזגת לבחור הזה קפה, שרצת אחריו כמו כלבה מיוחמת?"

            פי נפער בהפתעה. ידעתי שדורין היא חתיכת בהמה מרירה אבל היא אף פעם לא דיברה אליי בגסות כזו.

            "מה הסיפור של העיירה הזאת?" צעקתי בחזרה. "בחור נכנס לבית קפה, כולו ביישן ומנומס, ואתם מתנהגים אליו כמו לזבל?"

            "אל תתחצפי אליי, גברת 'אני יותר טובה מכם!' אימא שלך היא אולי המטיפה, אבל את לא יותר טובה ממה שאת אמורה להיות!"

            "מה זה בכלל אומר?" צרחתי עליה.

            "ברגע זה התפטרת מהעבודה שלך, גברת צעירה!" דורין התיזה מפיה את המילים בפנים אדומות.

            "בסדר, אין בעיה. גם ככה שנאתי להסריח משמן הטיגון של הבייקון כל היום."

            תחבתי את ידי לצנצנת הטיפים ושלשלתי את הכסף הקטן לכיסי.

            "אני מחשיבה את זה לדמי פיצויים," גיחכתי מול פניה של המכשפה הזקנה.

            "תחזירי את זה מייד!"

            "וכדאי מאוד שתזכרי לרחוץ ידיים כשאת חוזרת מהשירותים," הפטרתי מעבר לכתפי בעודי מעיפה את הסינר על השולחן הסמוך.

            הפעמון דינדן בעליזות כשטרקתי את דלת הדיינר מאחוריי.

            כיוון שהייתי מובטלת עכשיו – ומין הסתם בלתי רצויה להעסקה ככל שזה נוגע לעיירת חור-תחת, החלטתי להקדיש את שארית היום לעבודה על השיזוף שלי בחוף שהיה במרחק של עשר דקות נסיעה בלבד.

            נכנסתי לפונטיאק פיירבירד האהובה שלי וליטפתי את הצבע היפה שלה תוך כדי שאני חוגרת את חגורת הבטיחות. המכונית הייתה בת יותר מעשרים שנה, ואחת האחרונות מדגמי הדור השלישי שיצאו מפס הייצור במפעל שבוואן נייס. באדום הבוהק שלה היא הזכירה לי משאית כיבוי אש, היא הגיעה לחמישה וחצי קילומטר לליטר ביום טוב, ואהבתי אותה. התנעתי, כנראה קצת בפראות, ויצאתי מהעיירה בסערה כשאני מלווה בענן של אבק. נסעתי כמה קילומטרים לאורך החוף ולא ראיתי אפילו סימנים של צמיגים שהעידו שמישהו נמצא שם.

            נטשתי את המכונית בשולי דרך העפר וחשתי את השמש הקופחת מעל ראשי כשאורה נשבר על הכחול העמוק של הים. השארתי את החלונות פתוחים כי הייתי בטוחה שאין שם נפש חיה ואף אחד לא יגנוב לי את האוטו מאמצע שום מקום. צעדתי את המרחק הקצר בירידה אל החוף והצטערתי שיש לי רק בקבוק עם מי ברז בני שלושה ימים במכונית. אבל הצער לא יעזור לי הרבה אז פשוט התיישבתי על החול, פשטתי את חולצת הטריקו והחזייה ונחלצתי מהג'ינס ומהתחתונים. אני שונאת סימני שיזוף.

            נראה שישנתי כמעט שעתיים כי כששבתי ופקחתי את עיניי השמש כבר עברה לצד השני שלי. אי שם בתוך ערימת הבגדים שלי הטלפון שלי זמזם וניער אותי מחלום מוזר שבו דורין ניסתה להכריח אותי ללכת לדוג אמנונים. בדקתי את הטלפון: היו לי שתי הודעות – וואו, כנראה הייתי מעולפת לגמרי כי הראשונה שבהן הגיעה שעה קודם ואני לא שמעתי דבר. החדשות הטובות היו שהדייט שלי – קלאנסי – היה פנוי ולהוט. הצעתי שניפגש בבר בעיירה הסמוכה. זה לא היה בדיוק מסוג המקומות שאליהם נהגתי ללכת, למען האמת זה היה מין מקום מפגש של גברים, אבל ממילא לא תכננתי להישאר שם יותר מדי זמן לפני שאקח את קלאנסי לסיבוב במושב האחורי של הטנדר שלו. רק קיוויתי שהוא יהיה טוב כמו שזכרתי. אף על פי שאם נאמר את האמת, פרטי האירוע הקודם היו קצת מעורפלים עבורי. החדשות הרעות היו שאימא שמעה שפיטרו אותי מה'ביזי בי' אחרי השיא האישי של יומיים וחצי שהחזקתי שם. נראה שחדשות טובות עוברות מהר מפה לאוזן בעיירה הקטנה. לא הבנתי איך היא יכולה לסבול את זה.

            אימא שלי אישה טובה, אני חושבת. לפחות היא מנסה להיות כזו. היא לא הייתה צבועה לגמרי כמו חלק מהמטיפים שעליהם שמעתי, והיא סלדה מחליפות מבד סינטטי ממש כמוני. ובכל זאת, לא ממש  הייתה בינינו הסכמה. בשלוש-עשרה השנים הראשונות היו לי חיים די ממוצעים של ילדה למשפחה ממעמד הביניים. ואז אימא מצאה את אלוהים, או שאולי אלוהים מצא את אימא, אני לא בטוחה. כי היא החליטה שיש לה ייעוד – והייעוד הזה אינו להיות רעיה ואם. הייתה לה משימה להפיץ את דבר האל. באופן אירוני זה נגמר בזה שאימא ואבא התגרשו. הוא לא ממש נהנה להיות כינור שני למישהו גדול ממנו, אם ננסח זאת כך. ואני לא אהבתי להיות הילדה הזו שתמיד מחכה לאימא שחושבת שהבעיות של כולם חשובות יותר מאלו של בתה. במבט לאחור, אולי היינו אנוכיים, אבל נראה לי שגם לאימא לא היה מזיק לבחון עצמה באותה המראה.

            בכל מקרה, ברגע שגמרה את ההכשרה שלה בסמינר קיבלה אימא את המשרה הראשונה שלה בדרום העמוק. זה היה כמו יקום מקביל לעיר הגדולה בוסטון, ואני רק יכולה לנחש כמה קשה היה לה להסתגל, אחרי הכול היא הייתה גם אישה וגם ליברלית. ואז היא עברה לטקסס ולפי מה שהיא סיפרה לי, הכנסייה שלה הייתה ריקה לגמרי בששת החודשים הראשונים. האנשים שם העדיפו לשמוע את הדרשות שלהם מגבר, ולא מאישה שבנוסף לכך היא גם ממדינות הצפון. אבל בסופו של דבר העקשנות שלה הניבה פירות. אחרי שבועיים ארוכים ומשמימים במקום הזה הייתי חייבת להודות שבניגוד לרצוני רחשתי לה כבוד. אני בחיים לא הייתי מחזיקה מעמד במדינה הזאת, ובטח שלא בעיירה הזו. וגם לא הייתה לי שום כוונה לנסות.

            מחשבותי נדדו אל החתיך מבית הקפה. תהיתי איזה פשע הוא ביצע שגרם לו להפוך למנודה של העיירה. אולי הוא זיין את הבת של השריף. לא... פגשתי אותה פעם בדיינר. היא נראתה כאילו נפלה מאיזה עץ כיעור כשהיא פוגעת בכל ענף וענף בדרך. וחוץ מזה, היא הייתה כזאת לחוצה שהוא היה צריך מוט ברזל בשביל לפתוח לה את הרגליים. בכל מקרה, מה שזה לא יהיה שהוא עשה, פתאום כולם ריכזו את הזעם שלהם בו, במקום בי. לא שהיה אכפת לי באיזה שמות הם מכנים אותי, אבל לא רציתי להקשות על אימא שלי יותר. טוב, כנראה מאוחר מדי בשביל זה עכשיו. אולי באמת הייתי מקרה אבוד. החלטתי שמחר אנסה למצוא עבודה חדשה. איזה מבאס.

            נכנסתי למים כדי לשטוף ממני את החול וגיליתי שהוא הצליח לחדור לכל מיני חריצים מעניינים. רצה המקרה ורגע הגילוי הזה היה בדיוק הרגע שבו שני דייגים שטפו את העיניים במבצע השטיפה שלי.

            "היי, סקסית! איזה כיף שיש במה להסתכל!"

            "אתה בטח מאונן כל כך הרבה שאתה במילא עיוור," עניתי לו בצעקה.

            החבר שלו התפקע מצחוק וטפח לו על הגב. התרומה שלי לכל הכיף הזה הייתה להפנות להם את הגב. אני חושבת שהם החליטו לנסות את מזלם איתי כי נראה היה שהם מסובבים את הסירה לכיווני. נדחקתי לתוך הג'ינס שלי ברגליים רטובות והכנסתי את הזרועות לשרוולים רגע לפני שהם הגיעו לחוף. טסתי משם כל כך מהר שהם בטח נשמו את אדי הדלק ששרפתי עוד שעה ארוכה אחרי שנעלמתי.

            כשחזרתי הביתה אימא לא  הייתה שם, וזה לא היה מפתיע. בדרך כלל היא לא הייתה בבית, לא ביום ולא בלילה. עבודת האל העסיקה אותה. תהיתי איזה ביטוחי בריאות הוא נותן. נראה לכם שהוא מציע גם ביטוח שיניים?

            במקלחת שאלתי את עצמי מה כדאי ללבוש. לא ארזתי את בגדי העיר שלי כך שלא היו לי הרבה בחירות, אבל זה היה יותר ממספיק בשביל קלאנסי. התחת שלי אומנם נראה הכי טוב בסקיני ג'ינס, אבל חצאית סיפקה גישה קלה יותר למה שאני תכננתי. קיוויתי שקלאנסי יעריך את ההקרבה שהקרבתי למענו. בחרתי חצאתי ג'ינס קצרה וגופייה כחולה שלא הייתה זנותית מדי. הוספתי לזה ז'קט ג'ינס, וידאתי שיש לי קונדומים בתיק, ויצאתי לדרך.

            לא טרחתי להשאיר פתק – לא רציתי ליצור תקדימים. בדרך לבר שמתי לב שהולך להיגמר לי הדלק, וכיוון שזה עתה עזבתי את העבודה היחידה שהייתה לי זה זמן מה, חשבון הבנק שלי היה פחות מאוזן ויותר נוטה אל עבר האפס. עוד היה לי הכסף הקטן מהטיפים שלקחתי מהדיינר. עצרתי בצד הדרך וספרתי את המטבעות: תשעה דולרים וכמה סנטים. לא ממש מספיק בשביל דלק. נאנחתי ודחפתי את הכסף בחזרה לארנק. תהיתי אם אפשר יהיה להוציא מאבא כמה אלפים. אולי אם הוא עדיין מרחף לו על ענן האושר של ירח הדבש עם הזנזונת שלו הוא יסכים לתרום לי קצת. זה היה שווה את מחיר שיחת הטלפון.

            הגעתי ישר לדואר הקולי שלו. מושלם. לפחות הוא לא חסם אותי.

            "היי אבא. זו אני. רק רציתי לשמוע מה שלומך ואם אתה ו... הממ... ג'ינג'ר, נהניתם בסנט תומס. בטח היה לכם מדהים. אז, כן, אה, אני מתקשרת כי מתברר שלא כל כך קל להשיג כאן עבודה כעוזרת משפטית, או עבודה בכלל, ותהיתי אם אוכל ללוות ממך אלף דולר, אולי אלפיים, רק עד שאמצא עבודה. אני מתכננת לנסוע מחר לפריטאון אז... בכל מקרה, אני מקווה שאתם בסדר, ותודה, אבא."

            בהחלט. זה אמור לעבוד. מספיק ענווה מהולה בכנות מעושה. עם קצת מזל הוא יכניס אלפיים ישירות אל חשבון הבנק שלי מבלי שנצטרך לדבר בכלל. עכשיו הרגשתי טוב יותר לגבי מצבו של העולם והשתמשתי בכרטיס האשראי שלי כדי למלא את מיכל הדלק. לפחות לא אצטרך לשלם עבור המשקאות הערב. רצוי מאוד שקלאנסי ייקח את זה על עצמו אם הוא רוצה זיון.

            כשהגעתי הוא כבר היה שם. מצא חן בעיניי שהוא להוט. פחות מצא חן בעיניי שהוא כבר היה כמעט כמעט שיכור לגמרי. לא נהגתי את כל הדרך הזאת בשביל בחור שלא מסוגל להעמיד אותו.

            "הנה היא!" קלאנסי מלמל, ולא היה ברור למי הוא פונה. "הבוקרת הכי יפה במדינה."

            גלגתי עיניים והתיישבתי בחיקו.

            "בוקרת? ברצינות? אני נראית לך כמו אישה שלובשת חולצות משובצות וחובשת כובע בוקרים?"

            הוא צחק צחוק קולני והקיף את מותניי בזרועותיו.

            "את מצחיקה, ילדה יפה."

            מקסים. נראה לי שהוא שכח איך קוראים לי. זאת אומרת, ברצינות, זה היה כתוב לו בטלפון. זה לא כזה קשה לזכור. הוא נופף למלצרית והיא הביאה לנו שני בקבוקי בירה. לא נרקמה שיחה של ממש, קלאנסי בעיקר ניסה למזמז אותי. אולי הוא לא שמע על הדבר הזה, זיון בטוח.

            הוא היה נאה, במין דרך רגילה כזאת. גובה בינוני, מבנה בינוני, שיניים יפות. נו, סתם בחור נאה כזה. לא הצלחתי להפסיק להשוות אותו לבחור מהדיינר – השוואה שבהחלט לא החמיאה לקלאנסי. החלטתי להתחיל להניע את התוכנית האומנותית של הערב ולזוז הביתה. הרגשתי עייפה ולא ממש בעניין.

            "קדימה בחור," אמרתי ומשכתי בזרועו. "בוא נראה קצת אקשן."

            חפנתי את שני בקבוקי הבירה שיהיה לנו לאחר כך והסתכלתי בעצבים כשהוא התנודד ונעמד על רגליו. הוא היה הרבה יותר שיכור משחשבתי. היום הזה פשוט הולך ומדרדר. דחקתי בו לצאת החוצה ואחרי שהוא הצליח להוציא סופסוף את המפתחות מהכיס אני הצלחתי איכשהו להכניס אותו למושב האחורי של הטנדר. הוא נשכב על המושב והצביע על הרוכסן שלו.

            "תתחילי למצוץ, מותק."

            נראה לך?! לא  הייתה לי שום כוונה לעשות את כל העבודה ושלא ייצא לי מזה כלום. פתחתי את המכנסיים שלו אבל לא היה שום טעם להמשיך – הוא כבר התעלף. נאנחתי בתסכול והתחלתי לצאת מהטנדר. ואז עלתה לי בראש מחשבה. בקושי רב הזזתי את התחת השיכור שלו עד שהצלחתי להגיע אל הארנק שבכיס האחורי. הייתי די בטוחה שכך או אחרת הכסף שלו ייעלם אם אשאיר אותו שם ככה, ולא התחשק לי שיאשימו אותי בזה. האידיוט בטח יניח שזו אני ויתקשר למשטרה. טמנתי את הארנק בכיס האחורי של מושב הנהג ושלחתי לו הודעת טקסט שמסבירה איפה הארנק, ושלא יעז להתקשר אליי לעולם. ואז מחקתי את המספר שלו.

            כשהגעתי הביתה המכונית של אימא חנתה בחניה, אבל כל האורות בבית היו כבויים. נראה שהיא כבר הלכה לישון. איזו הקלה. לא היה לי כוח לבילוי של אם ובת או לשיחה על אורח החיים שלי והבחירות שבחרתי. עשיתי מקלחת קצרה נוספת, השלישית שלי להיום, וצנחתי למיטה, מקללת את החום ואת המזגן המקרטע. האמת שהאשם כנראה לא היה במזגן אלא בעובדה שאימא כיוונה אותו על טמפרטורות גבוהות מדי כדי לחסוך כסף. טקסס בקיץ היא בת זונה.

            מתוסכלת ועצבנית על קלאנסי והכלום שקיבלתי ממנו השתמשתי בחברתי בת חמש האצבעות כדי לענג את עצמי ותהיתי אם בעיר הגדולה יהיה לי סיכוי למצוא דייטים איכותיים יותר. הינה משהו לקוות לו.

פרק 2

ג'ורדן

ידעתי מי היא ברגע שראיתי אותה. אפילו שאף אחד בעיירה לא דיבר איתי, שמעתי את הרכילות. היא  הייתה הבת של המטיפה – הבת הפרועה.

            אבל שמחתי על הקפה. בדרך כלל נהגתי לקחת איתי תרמוס כשיצאתי לעבודה, אבל היום שכחתי אותו והייתי ממש זקוק למנת הקפאין שלי. מדהים כמה מהר אפשר להתמכר לדבר הזה. שנאתי את זה שאני מקרה הצדקה שלה. ממש נמאס לי מזה. אבל לא היה לי מה לעשות בעניין. וזה עוד יותר הרגיז אותי. כך או כך, אין ספק שהיה תענוג להסתכל עליה. היו לה פנים חמודות בצורת לב, ממוסגרים בתוך רעמה של שיער חום-זהוב מתולתל שהגיע לה עד אמצע הגב. גבר יכול למצוא עצמו הולך לאיבוד במשך ימים בשיער כזה, ואפילו ליהנות מזה. וגם הגוף שלה היה שווה, עם קימורים בכל המקומות הנכונים. עבר המון זמן מאז הפעם האחרונה שהייתי עם אישה – שמונה שנים ארוכות – ולא ראיתי את הסוף של הבצורת הזו באופק. אז אישה כזו גרמה לי לדמיין כל מיני דברים.

            אימא שלה נראתה אישה נחמדה. היא מאוד השתדלה לגרום לאנשים לקבל אותי. יכולתי להגיד לה מראש שהיא מהמרת על קלף מפסיד. נולדתי בעיירה הקטנה הזו והיה לי ברור שאף אחד לא רוצה אותי שם. ואם לומר את האמת, גם אני לא רציתי להיות שם. אבל זה היה עדיף מאיפה שהייתי קודם. הייתי חייב להישאר כאן עוד ארבעה חודשים, אולי קצת יותר, ואז תכננתי לעוף. תכננתי לנער את האבק של העיירה הקטנה הזו מהנעליים שלי ולא לחזור אליה לעולם. לא ידעתי לאן אלך – כל מקום אחר נשמע טוב. ואין אפילו אדם אחד שיתגעגע אליי. שאחסר לו.

            חניתי מחוץ לבית הכומר, כפי שהורו לי, והמטיפה מרדית' ויליאמס יצאה לקראתי ברגע ששמעה את הטנדר. בדרך כלל נהגה לפגוש אותי במקומות העבודה השונים שסידרה לי, אבל הבוקר היא ביקשה ממני לבוא אל ביתה. היא אמרה שיש הרבה עבודה בגינה שלה ושזה בטח ייקח כמה שבועות. לי לא ממש אכפת מה אני עושה. העיקר לעבוד.

            "בוקר טוב ג'ורדן. מה שלומך בבוקר קיץ מקסים זה?"

            "טוב תודה, גבירתי. את רוצה שאתחיל בחצר האחורית היום?"

            "האמת, ג'ורדן, תהיתי אם תוכל לעשות עבורי עוד טובה אחת. הקטור קיס צלצל ומתברר שהמכונית שלו התקלקלה שוב, ואתה יודע שהוא מסיע את שלוש האחיות ג'ונסון לכנסייה בימי ראשון. אימא שלך סיפרה לי שאתה טוב עם מנועים אז חשבתי שאולי תוכל לבדוק את המכונית של הקטור?"

            "הממ, בטח. אבל את חושבת שהוא ירצה שאני אתקן לו את המכונית?"

            "אל תטריד את עצמך בעניין הקטור. את זה תשאיר לי. אתה רק תדאג למכונית שלו." ארשת נחושה עלתה על פניה.

            ה"טובה" שהיא ביקשה לא מצאה חן בעיניי אבל לא הייתה לי ברירה. נסעתי אחריה בטנדר שלי לאורך הכביש המאובק ומלא המהמורות. לא שהייתי צריך מורה דרך – יכולתי למצוא את דרכי לשם באפילה ובעיניים עצומות.

            הבית של הקטור נמצא בקצה העיירה, ליד המפרץ. נהגתי לנסוע לשם עם מייקי כדי לעשן או להשתכר. זה היה המקום שלנו. אפילו  הייתה בינינו ברית והסכמה שלא להביא לשם בנות. לא רציתי להיות כאן שוב אבל, כאמור, לא הייתה לי ברירה. נשארתי בטנדר שלי בשעה שהמטיפה ניהלה שיחה סוערת עם הקטור. לא רציתי לשמוע את הכינויים שבהם כינה אותי אז הדלקתי את הרדיו וישבתי שם מאזין לשיר של אוונסנס, "תחזיר אותי לחיים." האירוניה לא חמקה ממני. העברתי לתחנה של מוסיקת קאונטרי.

            בשמונה השנים האחרונות החמצתי הרבה מהמוסיקה החדשה. בתקופה האחרונה העברתי את מרבית שעות הפנאי שלי בבית הוריי, מאזין לרדיו ומתעמל בחניה הסגורה של הוריי שהפכתי לחדר כושר. ככה גם חסכתי מהוריי את נוכחותי.

            בסופו של דבר הצעקות שככו והקטור חזר בכבדות לבית העץ הקטן והדפוק שלו. המטיפה נופפה לי לגשת אליה. היא חייכה אבל זה לא היה חיוך אמיתי – זה היה אחד מאותם חיוכים שהיא הדביקה לעצמה על הפרצוף רק כדי לעודד אותי. היא נדנדה את המפתחות למכונית של הקטור מול פניי והפקידה אותם בידי.

            "מצטערת על זה. אחרי שתתקן את הבעיה הוא ישכח שהוא כועס," אמרה והפנתה את גבה.

            "רגע רגע. את לא נשארת?" הייתה חרדה בקולי והמטיפה הניחה יד מנחמת על זרועי.

            "אתה תהיה בסדר, ג'ורדן. הקטור אומר שיש כלי עבודה בתא המטען. כשאתה מסיים פשוט תשאיר את המפתחות על מפתן הדלת."

            "הבן זונה הזה יעדיף לירות בי מאשר להסתכל עליי, סליחה על הקללות, גבירתי."

            "אני מבטיחה לך שהקטור יהיה אסיר תודה," אמרה בהיסוס.

            בכל פעם שהיא אמרה דברים כאלה על מישהו מצאן מרעיתה[1] זה נשמע טוב, אבל זה עדיין לא הפך את זה לאמת. היא טפחה שוב על זרועי, וכמו כלב מוכה הלכתי עם הזנב בין הרגליים לבדוק את השברולט המקולקלת שננטשה תחת עץ אלון ישן.

            האבק שהעלו גלגלי מכוניתה של המטיפה עדיין היתמר באוויר כשדלת הצריף נפתחה והקטור עמד שם, מכוון רובה קצוץ-קנה אל עבר הבטן החביבה עליי.

            "אני שם עליך עין, בחור!" הוא ירק. "אולי הצלחת לעבוד על הגברת המטיפה אבל אני יודע שכולך רוע צרוף. אז רק תעשה את מה שאתה צריך לעשות. תנועה אחת מיותרת ואין לי שום בעיה לשחרר איזה כדור לכיוון שלך. 'בנת, בחור?"

            "כן אדוני. אני לא מתכוון לעשות בעיות."

            וזו האמת לאמיתה.

            הוא נופף שוב ברובה כשהוא מסמן לי להמשיך. הרמתי את מפתח הברגים שנפל לי קודם לאדמה. הרגשתי איך הזיעה זולגת במורד צווארי. לא התאים לי לתת לבן זונה הזקן הזה לדבר אליי ככה, וממש לא מצא חן בעיניי להפנות את הגב לאדם ששנא אותי ככה ושבמקרה גם החזיק רובה טעון. ניסיתי להתעלם ממנו ולהבין למה השברולט החבוטה שלו נשמעת כמו מישהו שמעשן שתי קופסאות ביום.

            השמש כבר הייתה גבוהה בשמיים ואני הזעתי כהוגן. הרגשתי איך השמש קופחת לי על העורף אפילו שהפכתי את המצחייה של הכובע כך שתגן על החלק האחורי.

            "אה... מר קיס... אני יכול לקבל כוס מים? חם היום כמו בגיהינום."

            "נראה לך שאני טיפש מספיק כדי להפנות לך את הגב, בחור? אימא שלי לא גידלה טיפש."

            אפילו כוס מים מחורבנת לא יכולתי לקבל בעיירה הזו.

            ואז נזכרתי שעוד יש לי את הכוס החד-פעמית עם הקפה בטנדר. הוא בטח כבר קר לגמרי, אבל זה היה בסדר גמור מבחינתי.

            "בסדר. אני רק הולך להביא משהו מהטנדר שלי." הקנה של הרובה המשיך לעקוב אחריי כשחלפתי על פניו. השערות בעורף נעמדו לי כששמעתי את הקליק של רובה נטען. הסתובבתי באיטיות כשכוס הנייר בידיי המורמות. "זו רק כוס קפה," אמרתי בשקט.

            הוא נהם משהו שלא הבנתי, אבל לפחות הוא לא ירה בי.

            הקפה היה חזק, אבל לא רע, ועזר לי קצת להתמודד עם תחושת האבק בגרון. שתיתי את כולו וחזרתי לעבוד. השברולט הייתה חתיכת זבל אבל האמנתי שאצליח לגרום לה לעבוד. אחרי חצי שעה גמרתי לעבוד עליה ופניתי להדליק את המנוע. הוא נדלק בניסיון השני וחיוך נדיר עלה על שפתיי. הרבה לא ידעתי. אבל מכוניות היכרתי. דוממתי את המנוע והשתררה דממה.

            "נו קדימה. תסתלק!" נבח הקטור. "המטיפה עשתה את המעשה הטוב שלה להיום ועכשיו אני רוצה שתעוף מהשטח שלי." הנהנתי. לא ציפיתי למשהו אחר. "רוצח," הוא צרח אחריי כשחלפתי על פניו בטנדר.

            כן. גם לזה ציפיתי.

            לא היה לי שום דבר לעשות ושום מקום להיות בו, אז נסעתי הביתה.

            למזלי הבית היה ריק. אבא היה בעבודה ואימא – אין לי שום מושג איפה היא הייתה. היא לא הייתה בבית הרבה מאז שחזרתי. אולי הייתי צריך להרגיש רע, שאני מבריח אותה מהבית שלה, אבל איכשהו זה לא הזיז לי. עשיתי מקלחת קרה וארוכה, הכנתי לעצמי כריך של נקניק וגבינה והתיישבתי לאכול בצל במרפסת.

            כששמעתי את המכונית של אימא נכנסת לחניה הרגשתי את המתח הולך ומתפשט לי בחלל הבטן ככל שצעדיה עברו במטבח והתקרבו אליי מאחור. לא הסתובבתי אבל הרגשתי שהיא מביטה בי.

            "מה אתה עושה בבית בשעה כזו?" קולה נשמע מחוספס דרך דלת הרשת.

            "גמרתי את העבודה אצל המטיפה וחזרתי הביתה כדי לאכול משהו."

            היא לא ענתה, פשוט הסתובבה והלכה והשאירה אותי לבד. וזה היה בסדר. זו עדיין הייתה חגיגה בשבילי, להיות לבדי.

            נכנסתי לחדר ונשכבתי במיטה קצת, סתם כדי לחשוב. יכולתי לבלות שעות כך, אבוד במחשבות. נהגתי לתהות איך היו נראים החיים שלי לו קיבלתי החלטה שונה בלילה ההוא. אבל מחשבות כאלה יכולות להוציא אדם מדעתו. אז במקום זה ניסיתי ליישם את ההמלצה של המטפל ולהתמקד בדברים שארצה להשיג בעתיד. השלמתי את תעודת הבגרות שלי ולקחתי כמה קורסים במכללה אבל זה לא היה אפילו קרוב להשלמת התואר. היה קצת קשה לשמור על המוטיבציה בהתחשב בנסיבות, אבל עכשיו... הקולג' הקהילתי יכול היה להיות אפשרות, לולא רציתי לברוח מהמקום הזה ברגע שאסיים לרצות את עונשי. ונראה לי שגם המקומיים חיכו לרגע הזה ממש כמוני. היה קשה מאוד לערוך תוכניות ולחשוב מה ארצה לעשות בחיי כשלא הייתי ראוי לחיים בכלל. לא הגיע לי לחיות, אבל הייתי פחדן מכדי לעשות משהו בעניין. ניסיתי כמה פעמים וזה פשוט לא הצליח. נראה שהעונש שלי היה להמשיך לחיות.

            מחשבותי נדדו בחזרה אל הבת של המטיפה. היא  הייתה לוהטת. הרגשתי זקפה מתחילה להתעורר רק מהמחשבה עליה. בנוסף להיותה לוהטת, היא גם הייתה יפה, אבל היא התנהגה כאילו זה לא מזיז לה. היא ידעה שהיא סקסית אבל זה היה חלק ממי שהיא – היא לא השתמשה בזה כנשק. המחשבה על השפתיים העסיסיות שלה העמידה לי אותו מבלי שהתכוונתי, ובדיוק עמדתי לטפל בזה כששמעתי את הרצפה חורקת ממש מחוץ לדלת שלי.

            התיישבתי במהירות ווידאתי ששום דבר לא עומד לתצוגה. הקול של אימא נישא דרך דלת העץ.       "אני יוצאת. אמרת שאתה צריך ג'ינס – נראה לי שאכנס לחנות יד שנייה של גודוויל[2]. איזו מידה אתה לובש עכשיו?"

            יצאתי מהמיטה ופתחתי את הדלת כדי לראות אותה.

            "מותן שלושים ושתיים, אורך שלושים וארבע."

            היא הנהנה ופנתה ללכת.

            השיחה הקצרה הזו הספיקה כדי לחסל לי את הזקפה, אז במקום לחזור לחדר הלכתי לחניה כדי להרים קצת משקולות. מייקי השאיר אצלי סט ומאז שחזרתי הפכתי את המקום לחדר כושר קטן. התעמלתי כמה שעות עד ששמעתי את המכונית של אימא חונה בחוץ, ומייד אחריה גם את הטנדר של אבא. התלבטתי אם כדאי להיכנס הביתה או לא והחלטתי להישאר בחדר הכושר המאולתר שלי ולא להפריע להם בענייניהם.

            אחרי כחצי שעה אימא דפקה בדלת.

            "ארוחת הערב מוכנה."

            במטבח עמד ריח של עוף מטוגן. אימא ידעה איך להשתמש בהמון עשבי תיבול כך שהעוף שלה היה קצת חריף וטעים במיוחד. זה היה הדבר היחיד שאהבתי במגורים שם.

            ביום הראשון אחרי שחזרתי היא ערכה שלושה מקומות בשולחן כדי שכולנו נאכל ביחד. נראה לי שכל אחד ואחד מאיתנו איבד את התיאבון כשהבטנו זה בזה וניסינו לאכול. מאז היא נהגה להשאיר לי אוכל על השולחן במטבח בעוד שהיא ואבא אכלו ממגשים בסלון. מבלי לדבר על כך היה בינינו מין הסכם שמוטב לכולנו שנבלה כמה שפחות זמן ביחד. ידעתי שהם לא רוצים אותי בביתם אבל לעת עתה היינו כולנו כבולים ביחד עם הזיכרונות והרגשות שלנו – תסכול וכאב מצידי, שנאה מצידם. ידעתי שהמטיפה חשבה שהיא עושה לי טובה מחורבנת כששכנעה אותם לקבל אותי, אבל עשרות פעמים ביום ייחלתי שלא הייתה עושה זאת. זה לא עזר. התקווה נועדה לשוטים.

            שטפתי את הצלחת בכיור, דחפתי אותה למדיח הכלים וחזרתי לחדרי.

            קיוויתי שאצליח לישון הלילה, מאז שחזרתי הביתה הסיוטים היו איומים ונוראים. המטפל שלי הזהיר שזה יקרה – אבל לא תיארתי לעצמי שהם יהיו כל כך מפחידים. בלילה הראשון שלי בבית חשבתי שאני הולך לחטוף התקף לב. אבא ניער אותי עד שהתעוררתי ואז יצא מהחדר בלי לומר מילה. כנראה עצבן אותו שהפרעתי לו לישון.

            לנוכח כל זה, לא הופתעתי במיוחד כשהתעוררתי שוב בבהלה ושטוף זיעה קרה בשלוש בלילה. לפחות הפעם לא הערתי את כל הבית. או שאולי הם כן התעוררו אבל לא היה להם אכפת. הוצאתי קצת מרץ בחניה במשך שעה וחזרתי למיטה. קצת אחרי עלות השחר התעוררתי שוב.

            עוד יום ארור בגן עדן.

[1] הקהל שלה, ההולכים אחריה "המטיפה בירכה את צאן מרעיתה."

[2] רשת חנויות בגדים לנזקקים.