מי אני?
יעל? תהלליה?
שמי יעל פפר ואני כמעט בת 39 פלוס שמונה ילדים. שמונת הילדים שילדתי לגואל רצון מגיל 22 עד 35. כן, הייתי אחת מנשותיו במשך כ-14 שנה וכשחייתי בקרבן הוחלף שמי ונקראתי תהלליה (תהלל־יה).
אני מסתכלת על עצמי מהצד, מדמיינת שמישהו זר מסתכל עלי, ושואלת מה הוא רואה? הוא רואה אישה גבוהה ודקה, גובה 1.70 מטר, משקל 55 קילוגרם, חזה מלא. שיער שחור חלק, פנים צעירות, נקיות לגמרי מקמטים ועיניים בוערות. מי שזה נשמע לו כמו נתונים של דוגמנית, צודק. היום אני צועדת בביטחון על עקבים, ביטחון של אישה בשלה שמבינה מצוין את הציר שעליו מסתובבים יחסי גברים־נשים.
אני צועדת ולא מתנדנדת, צועדת ולא מועדת. הגב שלי זקוף והמבט שלי תמיד פתוח, ערני ונחוש. מבחינתי, ולא מבחינת מי שמסתכל עלי מבחוץ, אני אישה שלא מועדת בעיקרון. זה העיקרון של החיים שלי, לא למעוד. כמה שהם יהיו קשים יותר, מאתגרים יותר, חריפים יותר - אני אפרח בתוכם. אפרח או איחנק. אבל גם כשאני נחנקת, אני בעצם פורחת. את זה הבנתי מצוין אחרי פרק החיים שבו הייתי אחת מנשותיו, או אם תרצו אחת משפחותיו, של גואל רצון. גבר בשר ודם שראיתי בו אלוהים.
למה רציתי גבר שיהיה לי אלוהים?
זאת שאלה מרכזית בחיים שלי, מאותו רגע שהסרט שהוקרן על קיר חיי נפרם וסצינה אחרי סצינה עלו וצפו לאוויר. מהרגע שבו הקיפו אותי שוטרים, ניתקו אותי מהילדים שלי והודיעו לי, "גואל רצון בכלא!" מאותו רגע התחילו לעלות אינספור שאלות שנדחקו החוצה בתוך מסע החיים הסיזיפי, הרוטיני, האוטומטי, הקשה עד אין קץ, מלא האיסורים והחרמות שגואל הטיל עלינו, הנשים שלו.
מאותו רגע שהחיים ההם נפסקו התחיל המנגנון הפנימי לשאול, לעבוד, כאילו הוסר מעליו מכסה כבד. מאותו רגע שהורדתי את כיסוי הראש, אחרי הודעת המשטרה, מאותו רגע שעמדתי שוב לבד, בלי אותו גבר־אלוהים שבראתי לעצמי, מאותו רגע שעמדתי בלי כיסוי ראש תחת כיפת השמיים, מאותו רגע שהייתי ברשות עצמי, מהרגע הזה התחילו השאלות. התחיל לעבוד מנגנון פנימי שלא היתה לי שליטה עליו.
מי את, יעל פפר? שאל אותי אותו קול פנימי. מי היתה תהלליה? מה הקשר ביניכן? מי הגבר הזה, שנתת לו מנדט של אלוהים? מה עשית שם? למה היית צריכה את זה? איזה תפקיד היו ל-14 שנים האלה בחייך?
אני זוכרת את עצמי צעירה, ואני זוכרת רצון אחד חזק שהופיע מוקדם מאוד. רציתי גבר שייתן לי הרגשה שאני חיה עם אלוהים. אני זוכרת את המשפט הזה שהתנסח בי מגיל צעיר. אני אישה - והוא אלוהים. בשבילי המשוואה הזאת הבטיחה אהבה טוטאלית. אהבה שאין בה חיץ, אהבה מושלמת. אהבה שהיא מעבר לאהבה של בני־אדם. רציתי בכל ליבי להרגיש את החיבור של אישה שנותנת את כל כולה לגבר שהוא הכול.
מאיפה זה בא לי? למה רציתי להגיע כל כך רחוק? כל כך גבוה? כל כך שונה משאר הבנות בסביבתי? כדי לענות על השאלות האלה התחלתי לגרד את פני השטח, לעקוב אחרי אותה ילדת מושב צעירה וקצת שתקנית שקראו לה יעל פפר שחיפשה את אלוהים, אותה יעל פפר לפני שהפכה להיות תהלליה.
היום אני מרגישה עמוק בלב שמה שאני יודעת על החיים, טובי המדענים לא יידעו לעולם. אני מרגישה שנגעתי בליבת החיים, שאני יודעת משהו שאף אחד לא ידע ולא יידע.
הייתי ילדת מושב שקטה, אבל זה היה שקט חיצוני. בתוכי בערתי. השקט שגייסתי היה סוג של טקטיקה, כדי להיות ערנית כלפי כל מה שקורה סביבי. עמוק בתוכי ידעתי והרגשתי שאני לא כמו כולם, ושהחיים שלי לא יהיו כמו החיים של שאר האנשים סביבי. החיים שלי, ידעתי עמוק בפנים, יהיו מסוג אחר. במקביל לתחושת השונות בערה בתוכי עוד תחושה חריפה, שאפשר לקרוא לה יצריות או מיניות. הייתי נערה מינית. הגוף שלי בער וגברים, בדרך כלל גברים מבוגרים, הריחו את הריח הזה מרחוק ונמשכו אליו. הם נמשכו, ואני ידעתי לגרות את המשיכה הזאת עד הקצה. עד שנפלתי באותה מלכודת שלתוכה הפלתי אחרים. במובן הזה אפשר להגיד שגואל רצון היה השיעור הכי גדול בחיים שלי. שיעור ארוך, שיעור קשה, שיעור עליו אני לא מצטערת לרגע אחד.
ועוד משהו...
עד הרגע שפגשתי את גואל רצון היו לי אינספור רומנים עם גברים. את חלקם אהבתי, בגלל כמה מהם בכיתי, עם כמה מהם גרתי, אבל אף אחד עד גואל לא התחבר לפנטזיה העמוקה שלי על אישה שחיה עם אלוהים, שמשרתת את אלוהים כדי לזכות ביחסים מושלמים, פנטזיה עליה חלמתי מגיל 12 כשישבתי על הדשא הירוק במושב וכתבתי שירים שאף אחד לא הבין. חלמתי על אלוהים ובערתי בגוף. זה היה השילוש גוף־נפש־אלוהים שבתוכו חייתי. זאת היתה הנערה יעל פפר, שכל תא בגוף שלה יקד בתקווה שמשהו חריף יקרה לה, יגאל אותה, יביא אותה לקצה שלה, ישחרר את כל המתחים והרטטים שבערו בה כמו חוטים חשמליים.
הערת המערכת
כאשר יעל מביאה את סיפור חייה המסעירים, הפרטים משתלבים, הזכרונות מבליחים, האירועים מכים - והרצף נקטע שוב ושוב. עם זאת כל פרט חשוב כדי לנסות להבין ולראות את התמונה השלמה של החיים המפותלים, הקדחתניים, הקיצוניים כל כך. ניסינו להביא את הפרטים ברצף הגיוני, אבל בקובץ הראיונות איתה, הפרטים נערמו — ולא רצינו להחמיץ אותם. לכן יחד עם הסיפור המרכזי הבאנו שני "מישורים" או "רבדים" מקבילים של סיפוריה, האחד מתוך הראיונות עימה והאחר של תוספת סיפוריה שלה, וכולם יחד כמו מתכתבים ביניהם וארוגים זה בזה.
כדי לשמור על אותנטיות ולשמוע את קולה האמיתי, סיפורים אלה מובאים כמעט כלשונם, כפי שנהגו ונאמרו, מבלי לערוך אותם לשונית מעבר למה שנחוץ ביותר.
