האצולה 3 - הדוכס של מנהטן

ריידר וסטבורי

מעולם לא הייתי הטיפוס המתחייב לאישה אחת, אם כי אני בא ממשפחת אצולה בריטית עתיקה ומנהל את אחת מחברות ההשקעות המוצלחות ביותר בחוף המזרחי ויודע היטב את משמעותה של מחויבות. את הוני הרווחתי בעצמי ומעולם לא היה לי אכפת מההון ומהתואר העובר בירושה במשפחתי, עד שסבי הדוכס מגלה לי שאם לא אתחתן, בן־דודי עלול לרשת את התואר ואת כל מה שמתלווה אליו, וזה כולל את החברה שלי קבוצת וסטבורי, שאותה הקמתי בעשר אצבעות. אני לא יכול לתת לזה לקרות.

סקרלט קינג

לאחר גירושיי, החברה שלי, ססילי בשמים נעשתה פרויקט חיי. כשאני ושותפתי נכנסות לתקופה כלכלית קשה, ברור לי שאעשה הכול כדי להציל את החברה. אז קבוצת וסטבורי פונה אליי בהצעה, להעביר את השליטה בחברה לידי ריידר וסטבורי העקשן, הלא מתפשר והסקסי בטירוף, שמאיים לקחת גם שליטה על ליבי. האם אוכל לעשות זאת? האם אוכל להעביר אליו את השליטה בחברה שלי? ומה אם השליטה בליבי?

הדוכס של מנהטן מאת סופרת רבי המכר לואיז ביי, הוא רומן רומנטי סקסי, ממגנט ומהנה על אצולת ההון בניו יורק ועל הקו הדק העובר בין עסקים והנאה.

זה הספר השלישי בסדרת האצולה, הספר הראשון, המלך של וול סטריט, והספר השני, הנסיך של פארק אווניו יצאו בהוצאת אדל. כל ספר בסדרה נכתב על דמויות שונות ויכול להיקרא כספר יחיד. הסדרה כיכבה במקומות הראשונים ברשימות רבי המכר בארץ ובעולם וזכה להצלחה רבה בקרב הקוראות.

פרק 1
ריידר

הכול טוב יותר במטוס פרטי. טיסה במטוסים פרטיים לא הייתה מהדברים שהאריסטוקרטיה הבריטית עשתה. המשפחה שלי הייתה חושבת שיש בכך משום קלות דעת – נובורישיות, כהגדרתם. זה לא היה הדבר הראשון וגם לא האחרון שלגביו היו לי חילוקי דעות עם משפחתי – אני אהבתי את כל החוויה מא' ועד ת'. האופן שבו מושבי העור עטפו את ישבני. האופן שבו החצאיות של הדיילות נראו קצרות יותר ורגליהן ארוכות יותר. אפילו היחס שלהן היה פלרטטני יותר.

היפהפייה הבלונדינית שעבדה בטיסה הנוכחית רכנה נמוך כדי למזוג עבורי מים ואפשרה לי הצצה אל תוך חולצתה ואל שדיה הזקורים והעגולים.

הערכתי את המחווה.

לו הייתי חוזר הביתה ללונדון תחת נסיבות טובות יותר, הייתי שוקל לברר אם תשומת ליבה לפרטים נמשכה גם בחדר השינה. אהבתי להתענג על מציצה טובה והייתה לי תחושה שמלאני תשמח להאריך את החוויה ככל שרק ארצה.

אבל גם אם הייתי יכול לאחוז בעורפה של האישה היפהפייה הזאת בזמן שפניה קבורות בחיקי, לא הייתי מצליח לשפר את היום שעבר עליי.

הצצתי בשעון.

"שלושים דקות לנחיתה, אדוני," אמרה מלאני.

הצטערתי על כך שלא עמדתי ליהנות מחסדיה. לא נהגתי למנוע מעצמי דברים בדרך כלל, אבל לא הייתי במצב הרוח הנכון.

"אפשר להביא לך עוד משהו?"

"לא. אעשה שיחת טלפון מהירה." הייתי צריך להודיע לאחותי שאגיע תוך שעה.

שחררתי את אחיזתי במסעדי המושב, שהיו מרופדים בעור רך בצבע שמנת. עברו שש שעות מאז שמעתי על פציעתו של סבי. לרוב לא התגעגעתי ללונדון, אבל ברגעים כמו אלה הצטערתי שניו יורק לא הייתה במרחק ארבעים וחמש דקות נסיעה מהמשפחה שלי.

הייתי צריך לחזור ולומר לעצמי שלא היה דבר שיכולתי לעשות עבור סבי גם אם הייתי יושב לצד מיטתו ולא נמצא כרגע במטוס המשייט באוויר.

"נחתת?" שאלה דרסי כשענתה לשיחה ממני.

"בעוד שלושים דקות."

"אז תהיה כאן בעוד מעט יותר משעה. שלח לי הודעה לפני הנחיתה ואבוא לפגוש אותך."

"למה? יש משהו שאת לא מספרת לי?" יכול להיות שמצבו של סבי התדרדר מאז הפעם האחרונה ששוחחנו?

"לא. פשוט קשה להתמצא בבית החולים."

היא נשמעה עייפה, כאילו לא ישנה כל הלילה. קיוויתי שאצליח להקל במעט על העומס שהייתה נתונה בו כשאגיע.

"הוא בהכרה?" שאלתי. עדיין לא הייתי בטוח שהיא סיפרה לי את כל הסיפור.

"כן. הוא אומר שמעולם לא הרגיש טוב יותר, אבל מן הסתם לשבור את הירך בגיל שמונים ושתיים זה לא טוב."

קולה היה מתוח. היא נאבקה להיות בשליטה ושמרה על איפוק בריטי טיפוסי.

"הוא יהיה בסדר." הפעם. "כבר קיבלתם את תוצאות הסי־טי?"

"לא. אתה יודע שהם היו צריכים לשכנע אותו במשך שעות עד שהסכים לעבור את הבדיקה."

זוויות פי ניסו להתרומם לחיוך בלי רשותי. דרסי תשמע את השעשוע בקולי ותרתח עליי על שצידדתי בו. סבא היה טיפוס עשוי ללא חת ולא היו הרבה דרכים לשכנע אותו לעשות משהו אם לא רצה בכך. זה עבד גם להיפך – כשאנשים אמרו לו שהוא לא יכול לעשות משהו, הוא מצא דרך. היינו דומים מהבחינה הזאת. הוא היה הגיבור שלי כשהייתי צעיר, והרבה יותר הורה עבורי ועבור דרסי מאשר הורינו הלא־יוצלחים. אבינו ברח עם מלצרית כאשר הייתי צעיר מכדי לזכור אותו ואימא מעולם לא התאוששה. עתה היא בילתה את מרבית זמנה בחיפושים אחר רוחניות באסיה. סבא היה מי שהרגיע אותנו כשהיינו עצובים, מי שבא לצפות בהצגות בבית הספר ומי שעדיין פנינו אליו כשהיינו זקוקים לעצה.

"הוא שונא שאנשים מקימים מהומה סביבו," אמרתי.

"אני יודעת, אבל אחרי השבץ אי אפשר לקחת סיכונים."

סבי לקה בשבץ לפני שנתיים והפתיע את כולנו. למזלנו הוא היה לוחם והצליח להחזיר לעצמו את מרבית יכולת הדיבור והתנועה, אבל צידו השמאלי של גופו היה שברירי וחלש ולכן הוא היה מועד לנפילות. "אני יודע. בכל זאת אני מאמין שהוא יהיה בסדר," אמרתי בכל הסמכותיות שהצלחתי לגייס, אבל אם הנפילה גרמה לדימום מוחי...

נשמתי עמוק וניסיתי להרגיע את הדופק המתגבר.

"ויקטוריה התקשרה," אמרה דרסי, קולה מתוח וענייני.

חשקתי את שיניי ולא השבתי. לא יכולתי לסבול לשמוע על אשתו האנוכית של בן דודי.

"היא בלי ספק רוצה לדעת אם הם יכולים להתחיל לספור את הכסף," אמרה דרסי.

נשמתי עמוק. הייתי חייב לשמור על איפוק כדי לא להעציב את אחותי. התואר של סבי אמור לעבור בירושה לצאצא הזכר הנשוי הבא. כיוון שהייתי המבוגר ביותר מבין הצאצאים, התואר אמור היה להיות שלי, אבל מפני שמעולם לא הסתפקתי באישה אחת, בן הדוד שלי, פרדריק, ואשתו, ויקטוריה, יהיו הדוכסים הבאים של פיירפקס.

לא שהייתי זקוק לכסף. הרווחתי בעצמי יותר מסך כל נכסיו של סבי, וודאי שלא היה לי אכפת מהתואר. מעולם לא רציתי להיות הדוכס מפיירפקס. למען האמת, מעולם לא הבנתי למה העובדה שאחותי אישה מנעה ממנה להיות הבאה בתור לרשת את התואר. היא הייתה צריכה לקבל את התואר, את הכסף ואת הנחלה – ואת כל כאבי הראש שיבואו איתם.

פרדריק ואני מעולם לא היינו קרובים, אך מכיוון שהיה היורש של אחוזת 'וולטון' ונכדו של סבי, פגשתי אותו לעיתים קרובות יותר משרציתי. הוא היה קנאי ומרושע כאשר היה ילד ונראה שהתכונות האלה נשארו איתו כשהתבגר. נראה שקינא בכל מה שהיה לי – בצעצועים, בחברים ומאוחר יותר, בנשים. על אף העובדה שאחותי ואני נאלצנו לגור עם סבנו כי הורינו לא רצו אותנו, פרדריק שנא אותנו על כך שגרנו ב'וולטון' והוא לא. הוא מעולם לא החמיץ הזדמנות להעביר ביקורת על מה שדרסי עושה באחוזה והעיר בלי הפסקה הערות על כך שאני ברחתי לאמריקה.

לא הייתה לי בעיה להתמודד עם עלבונות, אך לא אהבתי את העובדה שכשהתקשרתי אליו להודיע לו שסבא לקה בשבץ, במקום לשאול באיזה בית חולים הוא נמצא או מה הצפי להחלמה, הדבר הראשון שהוא אמר היה שהוא יתקשר אליי בחזרה לאחר שידבר עם עורך הדין שלו.

אחרי זה למערכת היחסים שלנו לא היה סיכוי להשתפר.

"טוב, אז תגידי לוויקטוריה שתדבר איתי להבא. לא תהיה לי שום בעיה להגיד לה ללכת להזדיין."

האמת הייתה שברגע שסבי ימות, הכסף יהיה שלה והיא תוכל לספור אותו ככל שתרצה. אומנם לא חלקתי את רגשותיה של דרסי בנוגע להיסטוריה המשפחתית שלנו, אך בכל זאת חשתי שזה לא הוגן.

"אנחנו צריכים לדבר כמו שצריך כשתגיע לפה."

"כמובן." ידעתי מה עומד להגיע. עמדנו לדון באופן שבו החתונה שלי תשנה את הכול.

"אני מתכוונת לכך שנדבר על אורורה," אמרה.

דרסי רמזה לי פעמים אחדות שחברת הילדות שלנו תסכים להיות רעייתי. הפעם היא נשמעה נחושה בדעתה. ידעתי שאצטרך להבהיר לה שלא עמדתי לשקול לשאת את אורורה לאישה. "אני גם צריך לדבר עם עורכי הדין על כל מיני דברים בזמן שאני בלונדון."

עדיין קיוויתי שנמצא פתרון חוקי שימנע מפרדריק לרשת את הכול. חלפו כמה שניות של שתיקה.

"אתה יודע מה דעתי על זה," אמרה דרסי.

"אני לא רוצה להילחם על הירושה של סבא," השבתי.

דרסי לא אהבה את הרעיון שיהיה מאבק על נכסיו של סבא, מפני שמאבק כזה יטיל רבב מסוים על אהבתנו כלפיו. עם זאת, ידעתי שהוא היה מעדיף שאחותי תירש את התואר שלו. הוא היה מברך על התוצאה אם היינו מוצאים פתרון. "אבל מה האלטרנטיבה?"

"הייתי רוצה שתשקול הסדר כלשהו עם אורורה. אכפת לה מהמשפחה שלנו והיא תהיה אישה נהדרת."

"אני לא רוצה להתחתן." בטח לא עם מישהי שרוצה אותי רק בשביל התואר שארש. וגם האלטרנטיבה – שהיא תרצה בעל אמיתי – הייתה גרועה לא פחות. אורורה ואני הכרנו כאשר היינו ילדים והתאהבנו, אבל עתה הייתי אדם מבוגר ואני כבר לא הילד שהיא הכירה ואהבה.

"אני בטוחה שרוב הגברים מרגישים כך. וזה לא כאילו תהיו חייבים... אתה יודע... לחיות כמו בעל ואישה."

"זה לא העניין, דרסי." סקס עם אורורה היה הבעיה הכי קטנה שלי. תמיד חשבתי שהיא מושכת. הייתי שוכב איתה כבר מזמן אם לא הייתי חושש שהיא תייחס כל מיני משמעויות לעובדה שעשינו סקס. אני מכיר את עצמי טוב וידעתי שלעולם לא אוכל להיות נאמן לאישה אחת. יש יותר מדי נשים יפות בעולם ותמיד העדפתי לשכב עם נשים שלא הכרתי. כך היה מסובך פחות.

"זה לא שאנחנו מדברים על שארית חייך."

באמת רציתי לשפר את המצב עבור אחותי, אבל יכולתי לקנות לה אחוזה אחרת, ממש דומה ל'וולטון הול'. ידעתי שזה לא יהיה בדיוק אותו דבר והרגש שהיא חשה כלפי 'וולטון' הוא משהו שאי אפשר לשחזר, אבל חייה לא ישתנו משמעותית. העניין הוא שהיא הייתה נשואה לנחלה – היא גרה בה כל חייה, מאז היינו ילדים. אחרי לימודיה באוניברסיטה, כשדרסי אמרה שתעבוד במשרה מלאה בנחלה, הפצרתי בה למצוא את דרכה העצמאית בעולם, אבל העבודה ב'וולטון' הייתה הדבר היחיד שרצתה לעשות. היא אהבה את המקום.

"חשבתי על זה הרבה." דיברנו על זה הרבה במשך השנים. השבץ של סבא רק האיץ את העניינים. "את יודעת שאורורה היא לא האישה הנכונה עבורי."

"היא טובה לא פחות מכל אחת אחרת. היא תיתן לך לעשות מה שתרצה."

לא הייתי גבר מהסוג שיבגוד באשתו. נישואים הם מחויבות, הבטחה לנאמנות, ואני לא הטיפוס שמפר הבטחות, לכן לא הבטחתי דבר שידעתי שלא אוכל לקיים. לא התכוונתי להיות כמו ההורים שלי. רציתי להביט לאחור על חיי ולהיות גאה בגבר שסבא גידל. רציתי להצדיק את ההקרבה שלו.

"נדבר כשתגיע לכאן. בין שזה מוצא חן בעינינו ובין שלא, סבא בן שמונים ושתיים. אתה יכול להמשיך לחשוב על זה, אבל עומד להיגמר לך הזמן. אתה צריך לפעול במהירות לפני שיהיה מאוחר מדי."

היא חשבה שתצליח לשכנע אותי. לא רציתי לאכזב את אחותי, אבל זה לא עמד לקרות.

זיונים היו הספורט החביב עליי, ונעשיתי מקצוען לפני הרבה זמן. לא התכוונתי לעזוב את המגרש רגע לפני שריקת הסיום והייתי נחוש בדעתי לשחק כל עוד דם זורם בעורקיי. חוץ מזה, מי אני שאמנע סקס מנשות מנהטן?

*

ניסיתי לא לרעוד כשפתחתי את דלת חדרו של סבי. שנאתי את הריח ששרר בבתי חולים. לא ידעתי אם בכולם השתמשו באותם סוגים של חומרי ניקוי או שאולי למוות ולמחלות היו ניחוחות משלהם.

"מה, לכל השדים, אתה עושה פה?" סבא הרעים עליי בקולו ממיטתו ברגע שנכנסתי.

גיחכתי. "זאת לא קבלת פנים נחמדה כל־כך. אני מקווה שאתה מקסים יותר לאחיות." קרצתי לנערה בשנות העשרים לחייה שבדקה את מדדי לחץ הדם שלו.

"כולם עושים כזאת מהומה ארורה, ריידר. אני נופל כבר שמונים ושתיים שנה. אני לא מבין למה כולם מתנהגים כאילו אני על ערש דווי."

הנדתי בראשי. "שברת את הירך, סבא. ציפית שלאף אחד לא יהיה אכפת?"

"הם מדברים על ניתוח," אמרה דרסי מאחוריי.

סבתי על עקביי. "ניתוח? למה?"

אחותי החווירה. משכתי אותה לחיבוק.

"הירך. הם אומרים שהוא צריך החלפה חלקית של המפרק," היא מלמלה על חולצתי.

חיבקתי אותה חזק ושחררתי. "הוא יהיה בסדר. אדבר עם הרופאים."

"כבר דיברתי. הם אומרים שאחרי נפילה כזאת כמעט תמיד צריך ניתוח."

"די לעשות מהומה," קרא סבא ממיטתו.

צחקתי. אם כוח רצון לבדו היה יכול להחזיק מישהו בחיים, סבא היה חי לנצח. "אתה נראה טוב." טפחתי על כתפו של סבי.

הוא ניער את ידי מעליו. "איך העסקים?" שאל, מוכן תמיד לחוות דרכי את חיי בניו יורק. כל חייו הוא ניהל את נכסי המשפחה שכללו את 'וורטון הול', בית גדול ומפואר מחוץ ללונדון, האדמות שסביבו והכפר הסמוך שהושכר לאנשי הכפר, וכן בית בלונדון. מעולם לא שאלתי אם התרעם על האחריות שירש עם התואר, או שאולי היה עושה דברים אחרת לו הייתה ניתנת לו הבחירה לגבי עתידו. אבל הוא היה איש של כבוד ושל מחויבות. אדם שאפשר להעריץ. אדם שכמותו שאפתי להיות.

"טוב," השבתי, "אני מנסה לקנות מותג בשמים יוקרתי וקטן כרגע."

"בשמים? לא ממש נשמע לי כמו התחום שלך."

"התחום שלי הוא כל מה שמרוויח כסף." היה לי כישרון לזהות עסקים בצמיחה ולקנות אותם בדיוק לפני שהגיע הזמן להחזיר את ההלוואות שלהם או רגע לפני שבעיות בתזרים המזומנים איימו לשתק אותם. "זה עסק יציב שצריך השקעה כדי להתרומם."

"ואתה עומד לתת להם מה שהם צריכים?" שאל והצביע לעברי.

משכתי בכתפיי. "אני בחור נדיב, אתה יודע את זה."

דרסי גלגלה את עיניה. "אין ספק שזה יועיל לך יותר מאשר להם."

הנהנתי. "אבל עדיין יהיה בזה משהו בשבילם וזאת הנקודה. אני לא דופק אותם, אני רק איש עסקים וטוב במה שאני עושה."

התלהבתי מהחברה שהייתה על הכוונת שלי. העסק היה חדש יחסית ועם זאת זכה להצלחה. תחום הקמעונאות לא היה מהחביבים עליי, אבל החברה הזאת הייתה שווה את המאמץ.

"מה המצב בבית?" שאלתי וקירבתי כיסא למיטתו של סבי.

"האורוות זקוקות לגג חדש," השיבה דרסי, "ולמען האמת גם רוב האגף המערבי."

"היא לא יודעת על מה היא מדברת," השיב סבא.

אחותי לקחה על עצמה את ניהול הנחלה בשנים האחרונות. היא עבדה לצידו של סבא מאז סיימה את לימודיה והוא דאג להעביר אליה את כל הידע שלו. "סבא, דרסי יודעת בדיוק על מה היא מדברת."

הוא נהם והביט החוצה מבעד לחלונות הגדולים שצפו אל נהר התמזה. העובדה שלא התווכח הייתה ההודאה היחידה שעמדנו לקבל.

"אני צריכה להתקשר," אמרה דרסי, "אתה צריך שאביא משהו לפני שאני הולכת?"

לחצתי את ידה. ידעתי מה המחיר שגובה ממנה ניהול הנחלה, במיוחד מכיוון שידעה שתצטרך יום אחד לוותר על כל מה שעשתה. מעולם לא הבנתי למה לא עזבה ומצאה משהו משלה להשקיע בו את כל מאמציה.

היא שחררה את ידה מאחיזתי וחייכה אליי חיוך עייף.

"אנחנו צריכים לדבר," אמר סבא ברגע שדרסי יצאה. מעולם לא אהבתי את המילים האלה ולא משנה מפיו של מי יצאו. אחריהן תמיד הגיעו חדשות רעות. נשענתי לאחור בכיסאי והתכוננתי לספוג את מה שהיה לו להגיד.

"אני מזדקן, ריידר."

אלוהים, יכול להיות שדרסי הציקה לו בעניין הזה של החתונה עם אורורה? הסכמנו לא לערב בזה את סבא. לא רציתי שידאג מכך שהוא עמד להשאיר לי ולדרסי לטפל בבלגן גדול לאחר שימות.

הבטן שלי התהפכה ורכנתי לעברו. "אם אתה מוטרד מהניתוח בירך, אל תדאג. שמעת את דרסי, זה לגמרי נורמלי אחרי שבר. אתה תהיה בסדר."

"אני צריך לספר לך משהו לפני שאני נכנס לניתוח." עיניו התמקדו בעיניי בדיוק כפי שעשה כשהייתי ילד והסתבכתי בצרות. לא רציתי לאכזב אותו.

"מה קרה?"

"מדובר בהשקעה שלי ב'קבוצת וסטבורי'."

"ההשקעה שלך?" סבא נתן לי כמה אלפי לירות שטרלינג כשהתחלתי בתמורה לנתח ממניות החברה שלי, אבל תמיד סרב לקבל דיבידנדים מהחברה ומעולם לא התעניין בניהול השוטף. כמעט שכחתי מזה.

"היינו צריכים להסדיר את זה לפני הרבה זמן. אני מניח שפשוט אהבתי להשקיע בהצלחה שלך."

"על מה אתה מדבר?" הוא נשמע מובס, וזה לא התאים לאיש שהכרתי ושאהבתי. "אתה צריך כסף לתיקונים שדרסי דיברה עליהם?"

הוא גיחך וליטף את היד שהנחתי על מיטתו. מעולם לא הטלתי ספק באהבתו של סבי, אבל הוא לא הביע אותה בחיבוקים ובהצהרות. מהאופן שבו תמיד היה בסביבה ודאג שלעולם לא יחסר לנו דבר דרסי ואני פשוט ידענו שלא נסתבך בצרות ושלא נהיה בודדים או זנוחים. הוא היה העוגן שלנו.

"לא, אני לא רוצה את הכסף שלך." הוא הציץ לעבר ידינו והנהן. "אני חושש שאם בן הדוד שלך יניח את ידיו על הנתח שלי, יהיו לו מחשבות אחרות."

צמצמתי את עיניי כששמש הבוקר הסתננה לחדר מבעד לחלונות. "אני לא מבין. איך העסק שלי קשור לפרדריק?"

הוא נשם עמוקות והתחיל להשתעל. אלוהים, שנאתי לראות אותו חלוש כל־כך. מזגתי לו מים מקנקן הפלסטיק שניצב על שידת הלילה, אבל הוא נופף בידו וגירש אותי. "אני בסדר," הוא אמר וחרחר.

"אתה צריך לנוח."

"אמרתי שאני בסדר." הוא שאף שוב ונשימותיו הסתדרו. התיישבתי על הכיסא וניסיתי להיראות רגוע יותר משהרגשתי. "אתה זוכר כשהשקעתי ב'קבוצת וסטבורי'? לקחתי נתח מהמניות כדי שלא תצטרך להתמודד עם הלוואה?"

"כן, כמובן." סרקתי את פניו בניסיון להגיע לשורש דבריו.

"הכסף הגיע מהנחלה, ולכן גם החלק שלי בחברה נרשם על שם הנחלה."

"אני זוכר," השבתי.

"לפני שנה בערך הלכתי לג'יילס כדי לבדוק אם יש משהו שנוכל לעשות לגבי עניין הירושה הארור הזה. זה לא סביר שאתה חייב להיות נשוי כדי לרשת אותי. הנחלה, אחוזת 'וולטון', התואר – כולם שלך ובצדק."

גם אני נפגשתי עם עורך הדין של המשפחה ועם נאמן העיזבון כדי לדון בעתיד, אבל מעולם לא שוחחתי על כך עם סבא. לא רציתי תזכורת לכך שיום אחד הוא כבר לא יהיה בסביבה כדי להחזיר אותי לתלם.

"אתה יודע שזה לא חשוב לי. יש לי כסף משלי ואני לגמרי מסוגל לדאוג לדרסי." לא רציתי לדבר על מה שיקרה אחר כך. לא יכולתי לחשוב על עולם שבו סבא שלי איננו קיים.

"טוב, זה העניין. אני לא בטוח שהוא יהיה שלך."

שמעתי אותו טוב? "למה אתה מתכוון?"

"תנאי העיזבון אומרים שאני לא יכול לשנות את העיזבון או למכור נכסים ממנו לאחר שימלאו לי שמונים."

סבי הוא אולי דוכס פיירפקס ויורש נחלת 'וולטון', אבל הכול נוהל דרך קרן ששלטה בעיזבון וקבעה בדיוק מה שאפשר לעשות ברכוש ומה לא, כדי לשמר אותו לדורות הבאים.

"או־קיי, אני לא מבין." הצצתי לעבר הרצפה וציפיתי שדרסי תחזור בכל רגע. אולי היא תבין מה סבא מנסה להגיד.

"זה אומר שאני לא יכול להעביר לך את החלק שלי בחברה שלך ואתה לא יכול לקנות אותו ממני," הוא אמר.

משכתי בכתפיי. "אז מה? ההשקעה שלך בכלל לא משפיעה על האופן שבו אני מנהל את העסק. אתה יכול לשמור את החלק שלך."

"אבל הוא לא שלי. הוא שייך לעיזבון. זה אומר שכאשר אמות..." נרתעתי בכאב כשאמר את המילים, "החלק הזה בחברה שלך יעבור לפרדריק."

עדיין לא לגמרי הבנתי. בחנתי את פניו בניסיון להבין מה בדיוק הוא אומר. "אז יהיה לו חלק קטן בחברה שלי, אז מה?"

"הסתכלת על המסמכים שחתמנו עליהם בזמנו?" הוא שאל ונע במיטה.

לא יכולתי להיזכר בכל הפרטים הטכניים. הייתי נלהב מכך שהעסק שלי מצליח להמריא ולא היה לי אכפת. מצאתי חברת ביוטכנולוגיה קטנה בקיימברידג' שרציתי להשקיע בה. ידעתי שחלון ההזדמנויות עמד להיסגר ופעלתי בזריזות וזאת הייתה אחת ההחלטות הטובות ביותר שקיבלתי. הרווחתי הון בזכותה ופתחתי דלת להזדמנויות נוספות. כל ההצלחה שלי התחילה באותה השקעה וסוף־סוף הרגשתי שהרווחתי את מקומי בעולם. ככל שאהבתי את סבי מאז הייתי ילד, עדיין התמודדתי עם ההבנה שהוריי לא רצו בי. 'קבוצת וסטבורי' גרמה לי להרגיש חלק ממשהו. היא הייתה שלי והיא לא עמדה ללכת לשום מקום. "אני לא זוכר את הפרטים, אבל הכול הסתדר. איפה הבעיה?"

"כדי שאוכל לתת לך את הכסף מהעיזבון, הייתי צריך להגדיר שאני, כבעל המניות, אקבל סמכויות מסוימות. זה אומר שאם לא מוצא חן בעיניי האופן שבו אתה מנהל את הקבוצה, אני יכול להשתלט על החברה."

"אבל זאת מעולם לא הייתה בעיה." לא היה איש בעולם שסמכתי עליו יותר מסבי בתור שותף לעסקים.

"אבל כשהמניות יעברו לפרדריק..."

צליל חריקת הכיסא הדהד בחדר כשנעמדתי בחטף. דחפתי את ידיי לכיסים וניסיתי להישאר רגוע. "אתה אומר לי שפרדריק יוכל להשתלט על החברה שלי?" סמכתי על סבא יותר מכפי שסמכתי על כל אחד אחר בעולם. על פרדריק סמכתי פחות מכולם. "אתה אומר שהוא יוכל לקחת את כל מה שעבדתי עבורו כל השנים האלה?"

"אני מצטער, נערי. מעולם לא התכוונתי שזה יהיה כך."

התהלכתי בחדר לצד מיטתו. "אז נשנה את המסמכים. אנחנו לא יכולים להעביר החלטה שתשנה את זכויותיו של השותף?" נעצרתי במקומי, אחזתי במוט המתכת שלמרגלות המיטה והמתנתי לתשובתו של סבי. זה היה חייב להיות הפתרון, נכון? "אני עדיין בעליה של החברה, ברובה."

הוא הניד בראשו. "הלוואי שזה היה פשוט כל־כך. לאחר שמלאו לי שמונים כבר אינני יכול לשנות דבר בכל הנוגע להשקעות. אני מצטער כל־כך, לא היה לי מושג שההשקעה שהשקעתי בחברה שלך, בעתיד שלך, עלולה לפגוע בך בצורה כזאת."

מפרקי אצבעותיי הלבינו כשאחיזתי במיטה התהדקה. "זאת לא אשמתך."

"הייתי צריך לבקש מג'יילס לבצע הערכה מלאה של כל הנכסים שלי מוקדם יותר, אבל..."

אבל השבץ התרחש וכולנו התרכזנו רק בבריאותו. "אל תחשוב על זה." לא רציתי שסבא ידאג. כבר עשיתי את זה עבור שנינו. 'קבוצת וסטבורי' הייתה כל מה שעבדתי למענו כל חיי. החברה אפשרה לי לחיות במציאות שבה לעולם לא אצטרך להסתמך על איש או להיות תלוי באיש, משום סיבה. היא הייתה העצמאות הכלכלית שלי.

"אני רוצה להאמין שפרדריק יעשה את הדבר הנכון, אבל..."

נאנחתי. שנינו ידענו שזה לעולם לא יקרה. אם פרדריק יקבל הזדמנות להרוס אותי, הוא יתפוס אותה בשתי ידיים. הוא חיכה כל חייו להוכיח לי שהוא טוב ממני והוא לא יוותר על ההזדמנות.

הייתי חייב לסדר את המצב. "אנחנו נמצא פתרון. אדבר עם ג'יילס."

אולי לא אהיה הדוכס הבא של פיירפקס, אבל אעשה כל שביכולתי כדי להבטיח שפרדריק לא יצליח להרוס את כל מה שעבדתי עבורו.