פרק ראשון: הנער
טוב, זה רשמי: אני פחדנית. אין היום איש בכיתה מלבד אני – וצמד התאומים מיפּן שבאו במסגרת תכנית חילופי התלמידים. שמו של הנער הוא רִיוֹ. הוא גבוה ורזה, עם הופעה שהיא המילה האחרונה בחזית הקִדמה האָפנתית. שְׂערו האדום כאש גולש פרא עד כתפיו, ובדרך כלל מכסה את פניו. שפתיו אדומות כשזיף בשל, וגבותיו הן מהסוג שרוב הנערות היו מוכנות למות בשבילו.
ריו נראה כמו נער פוסטרים של האראג'וקו. את זה למדתי מהוויקיפדיה: מגמה אָפנתית ביפן שבמסגרתה נערים מתלבשים בדגמים, בצורות ובצבעים חריגים, שיגעוניים, מחוץ לקופסה. בעיניי יש בו משהו סקסי באופן אפל ומסתורי.
אחותו התאומה, מִיקוּ, היא טיפוס יותר בוהמי. לא משנה מה מזג האוויר בחוץ, תמיד תמצא אותה בשמלה שהיא בדרך כלל רכה, פרחונית וגולשת. יש לה עיניים אפורות בצורת שקד, כמו של אחיה. שְׂערהּ שחור כפחם, חלק וישר למשעי, גולש עד מותניה. תספורתה ממַסגרת יפה להפליא את פניה. יש לה צמה אחת זהובה כדבש בצד אחד. אבל אם ריו מיתמר לגובה מטר ושמונים, היא נמוכה ממנו בשלושים סנטימטרים לפחות.
עד כה אמרנו שלום באקראי כשעברנו זה על פני זה, אך מעולם לא קשרתי אִתם שיחה. אני תוהה איך זה היה לוּ היה לי סוג כזה של קסם אישי. האם הייתי מפילה ממשלות? יוזמת מלחמות? או אולי רק מנסה למצוא בן זוג לנשף סיום הלימודים?
זה לא מפתיע אותי לראות כאן את התאומים. הם לא מחמיצים לעולם יום בבית הספר. מאז שהם הגיעו, אני מרותקת מן האופן שהם מתנהלים זה עם זה. הם יכולים לצחוק בשקט ולהתלוצץ ביניהם, אבל אם תלמיד נכנס לחדר ונראה מודאג או מצוברח, זה משנה בהתאם את מצב הרוח שלהם: פתאום גם הם נעשים חמוּרי סֵבר, רציניים. כמובן, כל זה טיפוסי לי – יותר מדי זמן פנוי ממעש כדי לנתח את התנהגותם של אחרים.
ובכל זאת, אני מדמיינת את חייהם כמלֵאי קסם והרפתקה. הלוואי שהחיים שלי היו כאלה. הייתי רוצה שחיי יהיו מרתקים ומסעירים כמו חייה של ז'אן דארק, לדוגמה, או המלכה אליזבת. קיומן בעולם שִׁינה את העולם. אני חולמת בהקיץ שאני נערה מהסוג הזה. אבל הנשים האלה היו אמיצות לב, מהסוג שבָּז למכשולים ולמוסכמות. אני, לעומתן, לא מסוגלת אפילו להבריז שיעור עלוב אחד.
הסיבה לנוכחות כה נמוכה בשיעור האחרון שלי היא מזג האוויר. בניו יורק זה חיזיון נדיר שהטמפרטורות עולות מעל האפס בינואר. אבל כאן אנחנו בסך הכול שבועיים מתחילת השנה החדשה, ובחוץ השמש מחייכת אל עשרים מעלות מבורכות – ממש אביב. אז כולם אמרו בלבם "תודה" להתחממוּת הגלובלית, וחמקו להם מן השיעור.
ידידתי שרה שידלה אותי להצטרף אליה, אבל בדַקה האחרונה השתפנתי. אני לעולם לא פועלת בניגוד לכללים. לא מפני שאני לא רוצה, אלא שאני פוחדת מן ההשלכות. מה אם איעָדֵר משיעור ואֶתָפס? יתקשרו לאמי, והיא תרתק אותי. לא שאני ממש הולכת למקומות, אבל בכל זאת...
זה לא רק מזג האוויר שגרם לכולם לדלג על שיעור ההיסטוריה של מר וייט, זה גם מר וייט עצמו. הוא כמעט שאינו יוצר קשר עין עם הכיתה, או אפילו שואל שאלות לראות אם אנחנו עוקבים אחר חוט המחשבה. זה נראה כאילו הוא מדבֵּר אל עצמו. הוא מופע של אדם אחד, ואנחנו בעצם מפריעים לו בנוכחותנו שם.
אני מרימה את ידי, ומקבלת רשות ללכת לשירותים. אני פוסעת במסדְרון, ונתקלת במצעד הארמאני-דיור-מקארטני: נסיכות אָפנה מדופלמות צועדות לקראתי בסך, חמושות בתיקי יד מהודרים, שיניים מושלמות וביקורתיוּת אָפנתית נוקבת ומקפת.
אני הנערה היחידה במדרשת ליווינגסטון שלא טובלת בכסף של דורות קודמים. למעשה, אני לא טובלת גם בכסף עכשווי, או בכל סוג של כסף. סבי עבד במקום הזה כשָׁרָת במשך עשרים שנה עד שהלך לעולמו. בתור טובה אישית ארגן לי הדיקן לקבל מלגה חלקית. זה עדיין מעֵבר לאמצעים שלנו, אבל אמי לא הייתה מוכנה לשמוע על בית ספר ציבורי.
כשהתקרבתי לארונית שלי עברה בי מחשבה לקחת את החפצים שלי ולהסתלק, אבל לא, עברתי על פניה וישר לתוך השירותים. כמו שאמרתי: פחדנית מוּעדת.
אני מביטה בעצמי במראה ונאנחת. אני כל כך לא מעניינת! הפנים שלי עגולים מדי, העיניים רחוקות מדי זו מזו, ועצמות הלחיים חסרות את הגובה הדרוש להפוך אותי לאקזוטית. הדבר היחיד שבולט אצלי הוא העיניים: סגולות כמו עיניו של הדינוזאור הטיפש. כן, זה פשוט מוזר.
מה שמוזר עוד יותר זאת העובדה שהן מקבלות גוונים שונים של סגול בהתאם למצבי הרוח שלי. אם אני כועסת, הן מקבלות גוון כה עמוק של סגול שהן נראות שחורות. כשאני עצובה, הן מאירות במין נוגה חשמלי, כמעט כמו ניאון. אני שונאת את העיניים שלי. קיבלתי אותן מאבי. הוא פגש את אמי בדרכה הביתה מבית הספר – ואנס אותה. היא פנתה למשטרה, אבל מעולם לא תפסו אותו. היא ניסתה לשכוח ולשים את הלילה ההוא מאחוריה, אבל אז אני הופעתי.
אמי, מרלה, קוראת לי הדבר הטוב היחיד בחיים שלה. מוזר, מעולם לא ראיתי את זה כך. היא קיבלה מלגה מאוניברסיטת קולומביה, ועמדה ללמוד במכינה הקדם-משפטית, אך נאלצה לדחות את לימודיה כדי ללדת אותי. ואז הוריה נהרגו בתאונת דרכים, ולא היה לה מי שיתמוך בה.
וכך דחתה עוד ועוד את הלימודים, ועבדה בסדרת עבודות חסרות עתיד כדי לפרנס אותנו. עם הזמן הפך בית הספר למשפטים לפנטזיה רחוקה, ואת כל החלומות שלה הִגירה לתוכי. היא רוצה שאהיה מה שהיא הייתה עשויה להיות אלמלא הביאה אותי לָעולם: עורכת דין מבריקה ומצליחה קו נטוי אשת חברה זוהרת, מסמר הערב במסיבות ובנשפים.
אבל בדרך כלל נדרש לי לילה שלם של שקידה על הספרים והמחברות לחלץ ציוּן בינוני בבחינות. זה לא זוהֵר, זה לא מבריק. ובכל הקשור למסמרי ערב, כפי שאמרתי, הדבר היחיד הראוי לציוּן בכל הקשור אליי הן העיניים שלי. תמיד, תמיד שואלים אותי אם אני מרכיבה עדשות מגע. כל כך נמאס לי מהשאלה הזאת!
אז הנה אני, אמרסון הוֹפּ בקסטר, בת חמש עשרה, פריקית עם עיניים סגולות שחיה בעיר ניו יורק. אני מביטה שוב בְּבָבוּאָתִי במראה, מחליקה קווּצה תועה של שֵׂער בצבע דיו, ומהדקת את זנב הסוס מאחור. אני מעיפה בעצמי מבט אחרון. אני מיתמרת לגובה מטר ושישים בלי קימור אחד במקומות הראויים. אני נאנחת, שוב.
אני רוחצת ידיים, ופונה אל הדלת. הדחף להבריז לא אורֵך זמן רב. חוץ מזה, אפילו אם אבריז, לאן אלך? לכל מי שהתחמק היום מהשיעור יש מקום מרתק ומבדר ללכת אליו. בחיים שלהם יש דינמיוּת ומשמעות. החיים שלי, לעומת זאת, שגרתיים ורגילים.
ובכן, סיכמנו: בלי ברזים. אבל אני עושה את הדבר הבא הטוב ביותר: אני פונה למשרד האחות, המִפלט הבטוח שלי. שְׁמָהּ של אחות בית הספר קוֹרָה, והיא מרשה לי להתנחל על אחת ממיטות הדרגש בחדר האחות כשהחיים במדרשת ליווינגסטון מדכדכים ומעיקים מדי. אני רצה לביטחון של המרפאה עם ריח הליזול עד שאני אוזרת מספיק אומץ להתייצב שוב מול העולם.
כשאני פונה למסדְרון, אני שומעת גניחה מחדרון השָׁרָת. אני ניגשת ומצמידה את אוזני אל הדלת. אני מסובבת את הידית, מצפה למחצה לגלות אותה נעולה, אבל לא – היא נפתחת. האיש גונח בקול רם עוד יותר.
"הלו?"
"הַצילו!" אומר קול גברי חלושות בחשכה.
אני גוררת אותו בעדינות מן החדרון, ומשעינה אותו על הקיר. אני יודעת שראיתי אותו בעבר. אני לא זוכרת את שמו, אבל הוא עובד במשרד הראשי. הוא בן חמישים בערך, מקריח עם משקפיים במסגרת כהה ועיניים טובות.
"הם באים בשבילו. חייבים לעצור בעדם... כואב כל כך," הוא לואט בקול חלוש, בקושי לחישה.
פניו חיוורים, ושפתיו מהודקות חזק כל כך שהן הפכו לקַו לבן דק. אני מניחה יד על כתפו להרגיע אותו. ואז אני רואה לראשונה את הדם. הוא חלחל לחולצתו הלבנה ועניבתו, וממשיך להתפשט על פני בטנו. כשאני מוצאת את מקור הדם, הוא כבר הגיע עד הרצפה. אני מניחה את ידי על החור בבטנו, אך זה לא מאט את הדימום.
"הַצילו! מישהו, עִזרו לי!" אני צועקת. המסדְרון משיב לי בדממה מוחלטת.
"עִזרו לי!" אני צועקת שוב. שום דבר.
הוא מנסה לומר משהו. אני רוכנת קרוב יותר.
"תמצאי אותו. תגידי לו לברוח."
"למצוא את מי?"
הוא מושיט לי כרטיס נתונים, מהסוג שכּל תלמיד צריך למלא עם שמו וכתובתו ושאר נתונים חשובים. הוא מכוסה נִתזי דם.
"תמצאי אותו," האיש מתעקש שוב.
"בסדר, אמצא אותו," אני מבטיחה, בתקווה שזה יעזור לו להירגע.
אני קוראת שוב לעזרה, אך הפעם לא מחכה לשקט שילעג לי. אני תוחבת לכיסי את הכרטיס, ורצה במסדְרון מהר ככל יְכולתי. זה לא נראה מספיק מהר. האם הייתי צריכה להשאיר אותו לבד? האם הוא יחזיק מעמד עד שאחזור? כמה זמן ייקח לאמבולנס להגיע? תפסיקי לחשוב, פשוט רוצי! לבי פועם חזק כל כך שהחזה שלי כואב. אני סוקרת את המסדרונות. אין איש בשטח.
כשאני קוראת שוב, משהו מטיל את עצמו לעברי ומפיל אותי לרצפה בכוח של הוריקן דרגה חמש. אני נחבטת ברצפה. הייתי חושבת שאני מתה אלמלא הכאב החד שפולח אותי מכתפיי עד קרסוּליי. אני גונחת כשהדבר שתקף אותי מצמיד אותי לרצפה. אני מביטה אל פניו של התוקף.
זה ריו מכּיתת ההיסטוריה שלי. אבל לפני שאני יכולה להיות בטוחה, הוא מכסה אותי במשהו. הכול מחשיך. אין לי זמן לברר לעצמי מה זה היה בדיוק, כי באותו רגע מהדהד רעם יריות.
אני לא יודעת מי זה שיורה, כי התוקֵף שלי לא מניח לי לקום, אז אני נאבקת בו. אני יודעת בראשי שזה רעיון רע לקום, עם מְטר כדורים חולפים מעל הראש, אבל הבהלה משתלטת עליי, ואני פשוט רוצה להשתחרר. אני חייבת לקום ולברוח מהמקום. אני הולמת בו שוב ושוב באגרופיי. אני בועטת וצורחת שיניח לי. קשה לדעת אם הוא יכול לשמוע אותי על רקע היריות. אם כן, זה לא משפיע עליו בשום צורה. הוא מצמיד אותי לקרקע בלי מאמץ בגופו, ובמה שנראה לי כמו איזו שמיכה כהה. אבל מניין זה צץ, השמיכה הזאת, או מה שזה לא יהיה?
אני עושה ניסיון נואש אחרון לחלץ את עצמי. אני מתעלמת מהכאב הפועם בצד גופי ומטילה את עצמי לפנים, להיחלץ מתחת לגופו של הנער הכולא אותי תחתיו. הוא לא זז כמלוא הנימה. איך הוא יכול להיות חזק כל כך? הוא בסך הכול 60 קילוגרמים, משהו כזה.
פתאום אני שומעת את השיר היפה ביותר בעולם מהדהד במסדְרון. זה נשמע כמו מלודיה שהיית שומע בהלוויה. עצובה. נוגעת ללב. רווּיַת צער. דמעות עולות מיד לעיניי. אני שבורת לב, אך לא יודעת מדוע. כאילו השירה הנוּגה חרְטה אל תוך לבי את הזיכרונות העצובים ביותר שאפשר. הכאב גרוע מכל משהו פיזי שהייתי יכולה לחווֹת. אני רוצה למות. השובֶה שלי מביט אל תוך עיניי.
"אל תקשיבי," הוא מפציר בי, ומצמיד אותי קרוב יותר לחזהו.
השמיכה שהוא פרשׂ עלינו נעשתה באופן כלשהו כהה וכבדה יותר. השיר נשמע עכשיו רחוק. ולמרות שאני לא מרגישה עוד את הכמיהה למות, אני כל כך עצובה מן המלודיה הקטנה שאני עדיין שומעת במרחק, שאני ממשיכה לבכות, בקול, אל תוך חזהו. אי-שם בין היבבות נדמה לי שאני שומעת גניחה, אך לא יכולה להיות בטוחה.
היריות פוסקות באותה פתאומיוּת שהתחילו, והמסדְרון שוב משתתק. השמיכה מופשלת מעליי. צדקתי: זה היה ריו שהצמיד אותי.
"מה לעזאזל..." הקול שלי גוֹוע בגרוני. כעשרה מטרים מאִתנו שרועות שלוש גופות. ובמרחק כמה צעדים מהם עומדת מִיקוּ, אחותו התאומה של ריו.
מזועזעת ונחרדת, אני מגיעה לשם. שלושה גברים מוטלים על הרצפה בלא רוח חיים. מעולם לא ראיתי אותם קודם לכן. הם לבושים חליפות כהות ועניבות. שובֶל דמעות מדממות זלג מפניהם. חולצתו של כל אחד מהם פתוחה מלפנים, קרועה, חושפת חבּוּרות כחולות וירוקות על החזה. אני רוכנת ורואה כמה שריטות עמוקות מדממות. זה נראה כאילו הם ניסו לעקור את לבותיהם החוצה.
"מה עשית?" קולי רווּי כל כך הרבה כאב שאני בקושי מזהה אותו. לפני שמיקו מספיקה להשיב, ריו מגיע אלינו כשהוא צועק, "עלינו להסתלק מכאן! הם באים!"
ברגע שהמילים יצאו מפיו, קבוצת אנשים יורדת בדהרה במדרגות, כולם לובשי חליפות ונושאים אקדחים. הם מתחילים לירות.
"אמי, קדימה!" היא לא מחכה לי שאזוז, אלא אוחזת בידי וגוררת אותי במסדְרון לעבר היציאה. אני מתאימה את עצמי לקצב שלה מחשש שאם לא היא תפגע בי כמו שעשתה לגברים על הרצפה. אני יודעת שזאת הייתה היא. וזאת הייתה היא ששרה. היא הרגה שלושה בני אדם בלי לשים עליהם יד, ועכשיו אני נגררת במסדְרון בית הספר על ידי רוצחת ואחיה. אבל אני מתארת לעצמי שמוטב לי להיות אִתם מאשר עם כנופיית "ווֹל סטריט" שם מאחור, נכון?
תאומי הפלא ואני חומקים לגֶרם מדרגות, תוך שקליעים מזמזמים מעל ראשינו. הזמרת מפעילה את אזעקת האש. מיד מציפים נערים ונערות את חלל המדרגות. מערכת הַכּריזה מופעלת. אני לא יכולה לשמוע מה המנהל אומר כשהצוות המשולש – האח, האחות ואני – חולפים במהירות מסחררת על פני המון התלמידים והחוצה מהדלת. ברגע שאנחנו בחוץ, מכונית ספורט אדומה מתקדמת לעברנו במהירות רבה, עולה על המדרכה ועוצרת כפֶסע מלהתנגש בנו. הדלת נפתחת לרווחה. הנהג, שאת פניו אני לא יכולה לראות, אומר, "היכנסו!"
הם מנסים להכניס אותי למכונית, אבל אני נאבקת בהם, בועטת וצורחת. אני מעדיפה למות כאן מאשר להיכנס למכונית הזרה הזאת ולסיים מרוסקת באיזו סמטה אפלה.
"רדו מעליי!" אני צועקת חזרה.
אלמלא זה היה מתרחש בניו יורק, המחזה של קבוצת נערים נאבקים בכוח היה מטריד כל עובר ושב. אבל בהיות העיר מלאה תמיד טיפוסים שונים ומשונים והתרחשויות תמוהות ומשונות עוד יותר, איש אפילו לא עוצר. כמה אנשים הסבּו את הראש לרגע להביט בעודם הולכים, אך פטרו את זה כסוג של משובת נעורים.
ריו מצליח להצמיד את שתי זרועותיי מאחורי גבי, ולופת אותן בכוח. אני מוסיפה להיאבק בו, אך בלא הועיל: הלפיתה שלו חזקה מדי.
"אני משתלט עליה. את תנַקי," ריו מורה לאחותו.
"אני ניקיתי בפעם הקודמת," מיקו משיבה.
"אז אַת אמורה להכיר אֶת התהליך," הוא אומר. היא מחזירה לו מבט צונן.
ריו מרפה לחצי שנייה מערנותו. זה כל מה שדרוש לי. אני נחלצת מאחיזתו ומזנקת לעבר הרחוב. הם אוחזים בחולצתי מאחור, אך אני מצליחה בקושי להיחלץ מתוכה. אני מודה לעצמי שלבשתי הבוקר כמה שכבות, כי לא סמכתי על מזג האוויר שיישאר חמים לאורך כל היום. אני בחצי הדרך לאורך הבלוק. שריריי מתחננים בפניי שאָאֵט, אך אני לא נכנעת.
מה קורה? השאלה מהדהדת בראשי ההולם עם כל נשימה מאומצת שאני שואפת. אל תעצרי לנַתח, אני מורה לעצמי. רק תצבּרי מרחק.
אני מזהה ניידת משטרה בהמשך הבלוק. למראה קץ ייסוריהם באופק, שריריי משתפים פעולה באופן מלא. אני רצה עכשיו בשיא המהירות, מרחק מטרים ספורים מעזרה, כשהיא מופיעה מולי, ובולמת אותי על מקומי.
היא נראית בערך בת גילי – אולי שנה או משהו מבוגרת ממני? – ניצבת מלוא קומתה, מטר שבעים ושמונה, ובמלוא יופייה, שהוא מעֵבר לכל היגיון. שום בן אדם מהמם כל כך לא יכול להיות אמִתי. אפילו אלמלא חסמה אותי לא הייתה לי ברֵרה אלא לעצור להתפעל מעצם יפעת הקרינה של פניה. עורהּ נראה כאילו גוּלף משמי הערב: חלק, שחור, בוהֵק. עיניה נוצצות בצבע של שני מטבעות פֶּני חדשים. שפתיה המלאות נמתחות על פניה לחיוך מרהיב עין.
שְׂערהּ גולש מעֵבר לכתפיה עד גבּהּ התחתון בתלתלים עשירים עם אניצי נחושת תואמים לעיניה. היא לובשת מכנסי עור שחורים שחובקים כל קימור מושלם ותואמים את מקטורן העור השחור הצמוד לגופה. אני מתנשפת למראה השלמוּת הבלתי אפשרית שלפניי.
כאחוזת קדחת אני משתוקקת להושיט יד ולגעת בה, משתי סיבות: אחת, לוודא שהיא אמִתית, והשנייה, לשים את ידיי על הדבר הזה, הכל כך נְטול דופי. אבל אני לא יכולה להושיט יד לגעת בה. לא משום שהיא לא אמִתית – היא אמִתית בהחלט, ממש כמו האקדח הכסוף שהיא מכַוונת ישר אליי.
אני שומעת מכונית עוצרת, אך לא יכולה לנתק את מבטי מן הנערה שמולי. "היכּנסי!" היא מצַווה. היא לא זקוקה לאקדח. אני יודעת לפי הצמרמורת העוברת בשִׁדרתי שהיא רצינית עד להחריד, והימנעוּת מציות איננה חלק מן האינטרס המיָדי שלי. אני קורעת את עצמי מפניה ורואה אותה מכונית אדומה, הדלת פתוחה. אני נכנסת למכונית.
ברגע שאני בִּפנים, המכונית מאיצה לאורך ברוֹדוויי בכמעט כפליים מהמהירות המותרת. התאומים יושבים לצדי. אני רוצה לשאול לאן הם לוקחים אותי, אך פוחדת שברגע שאפתח את הפה, אבכה. אני מסרבת לתת לאלה שהביסו אותי את הסיפוק שבלראות אותי בוכה. במקום זה אני מביטה מהחלון על המוני הניו יורקים העוברים ושבים. כרגיל, הם ממהרים להגיע לאן שעליהם להגיע או לעזוב את המקום שבּוֹ היו.
הם מזכירים לי את אִמי: תמיד ממהרת הביתה להכין לי ארוחת ערב. אבל שתֵינו לא בשלניות גדולות, אז בסוף אנחנו תמיד מזמינות משהו. אני תוהה אם אראה אותה שוב. כל כך מיהרתי הבוקר, שלא אמרתי שלום. לא אמרתי שלום אפילו למיס שרלוט, החתולה שלי. היא מחכה לי כל יום על אדן החלון ב-15:30 בדיוק. אני לא יודעת איך היא יודעת שזה הזמן, אבל אני נשבעת שהיא יודעת. היא תחכה היום...
אני מנסה לבלוע, אך לא יכולה. גוש גדול חוסם את גרוני. דמעות זולגות במורד פניי. ואז אני נזכרת בכרטיס החירום שהאיש בחדרון השירות נתן לי. אמרתי לו שאעזור למצוא את הנער הזה ואומַר לו לברוח. זה היה חסר פשר בשבילי, אבל זה היה חשוב מאוד לאיש, והייתי צריכה לעשות את זה. נו, מילא. אני בטוחה שהנער בטוח יותר ממני, איפה שהוא לא נמצא.
אני שולפת בגנֵבה את הכרטיס המקומט המוכתם בדם מכּיסי. אני לא יכולה לזהות את מספר הבית או את הכתובת של הנער שהאיש לא הצליח להגיע אליו. אבל שם, מודפס בבירוּר מתחת לכמה נִתזי דם קטנים, כתוב:
אמרסון ה' בקסטר
טעיתי בנוגע לסמטה האפלה. אנחנו נכנסים לרחוב שקט, מקסים, עם עצים משני צדדיו, אי-שם בצפון-מזרח העיר. כל מה שקשור בשכונה הזאת אומֵר, "עשירים מדורי דורות חיים כאן," החל מטורי בתי הלבֵנים בני חמש הקומות ועד לגינות הציבוריות השקטות המטופחות בלא רבב. כשאנחנו מגיעים לבית בקצה הבלוק, המכונית נכנסת לשביל כניסה. התאומים יוצאים מן המכונית ומחזיקים את הדלת פתוחה בשבילי. אני יודעת שעליי לנסות לברוח, אבל אני בטוחה שאיבריי לא ישתפו פעולה. אני יוצאת לאט מן המכונית.
אני רואה לראשונה את הנהג. הוא כהה עור, וקצת יותר גבוה מריו, אך גופו השרירי עושה אותו מאיים פי מאה. הוא לובש חולצה שחורה עם ברדס ושרשרת פלטינה מפותלת. אני לא מצליחה לראות את עיניו מתחת למשקפי השמש שלו, תוצרת גוצ'י. התאומים מסַמנים לי להיכנס לתוך הבית. כשהוא חש שאני עומדת להתנגד, ריו נאנח בחוסר סבלנות, ומיקו נוטלת את ידי ומובילה אותי דרך דלת הזכוכית המעוממת.
הבית עוצר נשימה. מן התקרות הגבוהות עד לרצפה החלקה בצבע חיטה, אין טפח אחד בבית שאינו מצודד ונאה לעין. יש בבית הזה תחושה היסטורית, אבל העיצוב מודרני, עם קווים חלקים, נקיים, מלוטשים. החומים והאדומים הבולטים בעיצוב ובקישוט האמנותי עושים את החלל חמים ונעים. הציורים הם בעיקר מונה. כמה מהם אני מַכּירה, אך שניים לא ראיתי מימיי. חלון מעוגל משקיף אל הפארק שבחוץ.
ריו והנהג נכנסים אחרינו וסוגרים את הדלת. אני מרגישה סחרחרה במקצת, ומתקשה להתמקד. מיקו מביטה בי, מחייכת במאור עיניים, ואומרת, "אביא לָך סודה," כאילו זה יום ככל הימים, ואני ידידה טובה שקפצה לבקר. ריו יוצא לחדר אחר, חוזר עם פח אשפה קטן ומַציב אותו לרגליי. "אל תטרחי," הוא אומר למיקו. באותו רגע מַכֶּה בי גל של בחילה. אני מתקפלת ומקיאה, מחטיאה לגמרי את הפח.
מיקו יוצאת וחוזרת עם מגבת לחה. היא רוכנת וטופחת בה על פניי. "אני רוצה ללכת הביתה. אתם לא יכולים להחזיק אותי כאן. בבקשה," אני מתחננת בפניה. היא מובילה אותי לספת הקטיפה המהודרת ומושיבה אותי עליה.
היא פונה לריו. "מה מצבה?"
"עייפה. בהלם." אני שונאת שמדברים עליי כאילו אני לא שם.
"למה את שואלת אותו? אני כאן מוּלֵך."
היא לא מתייחסת. "היא צריכה לישון," היא אומרת לנהג.
מה, היא צוחקת עליי? כרגע הייתי מעורבת בחילופי ירי, תחת אש צולבת. ראיתי אדם מדמם למוות, ונחטפתי. איך היא מעלה על דעתה שאוּכל לישון?
"סַפְּרו לי מה קורה. מי אתם? למה הכרחתם אותי להיכנס למכונית, ומי ירה עלינו?" ככל שאני מוסיפה לשאול, אני נעשית יותר ויותר היסטרית.
"אני רוצה ללכת הביתה!" אני צועקת במלוא ריאותיי. הנהג ניגש אליי ומסיר את משקפיו לגלות עיניים ערמוניות רכות וחמות. הוא מניח יד על כתפי, מביט אל תוך עיניי ומדבר בקול רך, קטיפתי, נוטף קסם. "את רוצה לישון," הוא אומר בפשטות. אחרי שהוא אומר את זה, שום דבר לא חשוב יותר מן הכּמיהה לסגור את עפעפיי הכבדים. כבר קרה לי בעבר שהתנגדתי לשינה, אבל הפעם זה שונה: שום מאבק. למעשה, אין דבר שאני רוצה יותר מאשר להיכנע לחשכה הנופלת עליי. הדבר האחרון שאני רואה לפנֵי שאני שוקעת זאת הנערה שאִיימה עליי באקדח, נכנסת ומתקרבת לעברי.
״היא חייבת להיות חֵלק מכּל העניין. אחרת, למה שלוסי תשלח חצי תריסר רצים אחריה?״
״היא נראתה מופתעת בכֵנוּת כשהם באו. לנערה הזאת אין מושג מה קורה.״
״זה לא הגיוני. המועצה לא הייתה חושפת אנוש לסכנה מסוג זה.״
״אני אומֵר לך, היא לא יודעת כלום.״
״זה לא משנה אם אמרסון יודעת משהו או לא. אם לוסי חושבת שהיא מעורבת, היא מחוסלת.״
אני מקשיבה לשיחה המתנהלת בחדר האורחים תוך שמירה על עיניים עצומות. כשנרדמתי, נשאו אותי לאחד מחדרי השינה. כל זה פשוט חלום. זה מה שקורה כשאני נרדמת תוך כדי צְפייה בערוץ המדע הבדיוני. אבל בעודי אומרת את זה לעצמי אני יודעת שזה שקר. כל זה אמִתי. והטיפוס הזה, לוסי, שלחה חבורת בריונים להרוג אותי. איך הם קראו להם – "רצים"? מה עשיתי לאותה לוסי שהיא רוצה אותי מתה? אמשיך לשכב בלי תנועה בעיניים עצומות. הסיוט הזה חייב להסתיים.
"היא ערה?" אני חושבת שמיקו מדברת. ריו משיב.
"כן, אבל היא מנסה להעלים את כל העניין, כאילו זה לא קרה."
"אין לנו זמן לזה." אני מזהה את קולהּ של הנערה שכּיוונה אליי את האקדח.
היא נשמעת עצבנית וחסרת סבלנות. אני פוקחת את עיניי וסוקרת את החדר, מחפשת טלפון. אין טלפון בחדר. אני מבטלת בגיחוך את האבסורדיוּת שבמצב שלי. מה הייתי אומרת לשוטרים לוּ היה טלפון? "שלום, שמי אמרסון בקסטר. חטפו אותי, ואני מוחזקת כבת ערוּבּה בתוך מה שנראה כמו עמוד האמצע של כתב עת יוקרתי לעיצוב פנים."
מישהו מַקיש על דלת החדר. קולהּ של מיקו קורא לי במתיקות מאחורי הדלת. "אמי, הגיע הזמן לקום." היא פותחת את הדלת וניגשת אליי עם מגש אוכל. היא מתיישבת לידי. על המגש יש קערה קטנה של מרק עם כמה חתיכות בצל ירוק וריבועים לבנים קטנים צפים עליו. "זה מרק מיסו. זה טעים. אִמי נהגה לבשל את זה. אה, וכְריך חזה הודו. ביקשתי מג'יי להכין לָך אותו. הוא גאון קולינרי, אבל קצת קמצן עם הכִּשְׁרון שלו."
"מי זה ג'יי?" אני שואלת.
"הנהג."
"צריך לשלול לו את הרישיון."
"הוא כבר נשלל." היא צוחקת, ומושיטה לי את המגש.
"אני לא רעבה."
"ריו אומר שאת רעבה."
"איך הוא יודע מה אני מרגישה?"
"זה סיפור ארוך. קודם אוכל, אחר כך שאלות ותשובות, בסדר?"
אני כבר מוכנה להתווכח, אבל ניחוח המרק מכה בנחיריי, וקיבתי מגרגרת. אני טועמת כפית אחת מן המרק, מתוך כוונה לעצור שם, אבל זה כל כך טעים שאני ממשיכה ומרוקנת את הקערה עד הטיפּה האחרונה.
מיקו בוחנת את פניי. "עכשיו, תטעמי את הכריך."
"לא, אני בסדר. באמת."
היא מביטה בי במבט מפציר.
אני כזאת כנועה. שום עמוד שִׁדרה. אני לוקחת ביס מהכריך. זה הדבר הטעים ביותר שהכנסתי אי-פעם לפּה. יש בו מין ממרח שמשתלב עם ההודו ומדגיש אותו בצורה משכּרת. יש שם גם איזו מתקתקוּת קלה, אבל אני לא מצליחה לפענח מה זה. אני מביטה במיקו בהשתאוּת.
"אני יודעת. מדהים, נכון? אַת צריכה לטעום את לחם הפרמזן עם תפוח אדמה. זאת המנה המיוחדת שלו. אבל הוא צריך לחבּב אותך מאוד כדי להכין אותה."
אני מחסלת את הכריך בארבע נגיסות מהירות.
אני אוכלת כמו חזיר, אני יודעת, אבל דומה שזה לא מפריע למיקו. ברגע שאני מסיימת היא מושיטה לי פחית סודה. אני שותה ומוחה את פי במפית שהיא הניחה תוך מחשבה מראש לצד המגש. אני מודה לה. היא מחייכת, ומסמנת לי לבוא אחריה. אני לוקחת נשימה עמוקה, ויוצאת אחריה אל חדר האורחים.
מסתבר שישנתי שעות, לפי השמַיִם החשוכים. חדר האורחים מואר באורות רכים מעוממים. מישהו ניקה את המקום שבו הקאתי; הריח הרע נעלם. הבית מַדיף עכשיו ניחוח תה ירוק ויסמין. אין איש בשטח.
"כולם מחכים בחוץ," מיקו מסבירה לי תוך שהיא מובילה למדרגות. אנחנו עולות כמה קומות ודרך דלת שחורה אל הגג, שם אנחנו מוצאים את ריו עומד ולצִדו הנהג, ג'יי, ונערת האקדח.
זה נראה בלתי אפשרי, אבל באופן כלשהו היא נראית מהממת עוד יותר מכפי שהייתה כשראיתי אותה לראשונה. היא ניגשת אליי. קולהּ רשמי וחסר סבלנות. "אני אמינה, וזה גֵ'יידֶן," היא מחווה לעבר הנהג.
הוא אומר, "את יכולה לקרוא לי ג'יי."
אמינה ממשיכה בלי כל התייחסות אם אני משיבה או לא. "יש לך משהו ברשותך שחיוני לי ולרבים אחרים. אנחנו צריכים שתמסרי לנו אותו."
"אני לא יודעת על מה את מדברת," אני מגמגמת. היא מביטה אל האחרים, וחזָרה אליי.
"אין לָך מושג מה אני רוצָה ממך?" היא שואלת שוב. אני מנסה לעצור בעד קולי מלרעוד.
"ל-לא," אני אומרת חלושות.
היא פונה אל ריו. הוא משיב, "היא דוברת אמת. הרצים לא אמרו לה דבר. אין לה מושג מה קורה."
אני לא יודעת מניין בא הכעס. אני יודעת רק שנמאס לי מהקשקוש המדע-בדיוני הזה. אני מפנה את ההערה שלי לאמינה. "תראי, נסיכה לוחמת, אני לא יודעת על מה את מדברת, או-קיי? בסך הכול ניסיתי לעזור לאיש שמצאתי במסדְרון, ואז פתאום השמים נפלו, וכל העולם התהפּך! אם אתם מתכננים להרוג אותי לפני האישה הזאת, לוסי, אז בבקשה, תעשו את זה. אם לא, אני צריכה ללכת הביתה."
"מניין אַת מכירה אֶת לוסי? היא באה לראות אותך?" אמינה פונה אל ריו.
הוא משיב על שאלתה שלא נשאלה. "יש לה אחד. הייתי יודע אלמלא היה לה."
"אחד מה?" אני שואלת.
"מניין את יודעת על לוסי?" אמינה דורשת שוב לדעת.
בתקווה שאם אתן לה כמה תשובות היא תיתן לי תשובות מִשלהּ, אני משיבה, "שמעתי אתכם מדברים. ובכן, מי היא? למה היא רוצה להרוג אותי?" אני מביטה בפניהם, ורואה משהו שלא ראיתי כשהכדורים שרקו מעל ראשינו – פחד.
"היא מין סוג של ילדה רעה אטומית? כלומר, כמה אקדחים נערה יכולה לשאת?" כל הניסיונות שלי לפזר את המתח נכשלים. "בבקשה, סַפְּרו לי מה קורה. אולי אוּכל לעזור. אבל אתם חייבים לדבר אליי," אני מפצירה. הם נועצים בשקט ביניהם.
לפני שמישהו יכול לדבּר, נער צץ פתאום ישר מולי משום מקום. ברצינות: הוא פשוט הופיע מן האין. מבוהלת, אני נרתעת לאחור, מאבדת את שיווּי משקלי ונופלת עם הראש למטה לאורך הדופן של הבניין בן חמש הקומות. לא הייתה לי שהות אפילו לקלוט שאני אמורה לצרוח. אני מנסה להכין את עצמי לקראת הכאב. הראש שלי ייחבט ראשון בקרקע, כך שאולי המוות יבוא באופן מידי. בבקשה, בבקשה, בוא מידי.
אין שום כאב. אני לא חשה כאב. יש! באופן כלשהו איבדתי את ההכרה במהירות כה רבה שהראש לא הספיק לעכל מה קורה. אני מתה. אני מתה. אני מתה.
ואז אני שומעת את קולו של ריו. "אמי, פִּקחי את עינייך." אני פוקחת אותן. אני שוכבת בבטחה על רצפת הגג. אני מביטה למעלה אל הפנים הניבטים אליי: ריו, ג'יידן, אמינה, מיקו והנער החדש שצץ כך פתאום. הוא נראה דומה לדוגמן של ג‘יי-קרו. הוא לובש מעילון מְעצבים בסגנון צבאי, אפודה צמודה בצבע כחול כהה שמבליט את עיניו, ומכנסי כותנה לבנים.
טוב, אם אני חולמת, לפחות אני חולמת על אנשים יפים. כולם על הגג הזה חתיכים עולמיים. זאת אומרת, חוץ ממני, עם המראה הנדוש הרגיל שלי. הנער שבא מן הכלום אומר לי, "אני ריזן (תבונה). אבל את יכולה לקרוא לי ריס." הוא מושיט את ידו. אני מתכוונת ללחוץ אותה כשאני קולטת משהו גדול וכהה כמו צל מרחף מעל. אני מביטה אל ריס ומתנשפת בתדהמה. מאחורי שכמותיו מגיחות שתי כנפיים! אני נשבעת, בחיי, כנפיים אמִתיות! ענקיות, מטרידות, נעות באִטיות מעלה-מטה ברוח הקלילה!
הוא רואה את המבט המבועת על פניי, וקולט פתאום. "אה, אני מצטער, אני תמיד שוכח." פתאום הכנפיים נעלמות.
"אני מתה?" אני שואלת בקול משתנק. אני מביטה אל מיקו.
היא עונה בביישנות, "לא, אבל אנחנו כן." במהלך חילופי הירי במסדְרון עברה בי מחשבה, זה הכי מוטרף שיכול להיות. כל כך טעיתי.
ריס כורע על ברך ונוטל את ידי. "אני מצטער שהִבהלתי אותך. זה חסר התחשבות, ומאוד 'לא מלאכי'. אני יורד תמיד על ג'יי שהוא דואה בלי התחשבות, והנה אני עושה בדיוק אותו דבר." הוא עוזר לי לקום.
אני לוחשת משהו על כך שזה בסדר, אבל לא נראה לי שהוא קונה את זה.
אמינה מביטה החוצה אל הלילה האפל. הדאגה בקולהּ ניכּרת. "חשבתי שהוא יחזור הערב..."
"אַת מכירה אֶת מרקוס, הוא לא יחזור עד שיגלה משהו. בינתיים, תבדקי את אמי בשבילי," מיקו אומרת.
אמינה מעבירה לאורך גופי מבט סורק, כאילו היא יכולה לראות אל תוך גופי. "היא תחיה," היא אומרת בביטול – רגע, היא יכולה?
מיקו נוטלת את ידי. "טוב, בואו נרד למטה לשיחה. אני מנחשת שיש לך שאלות." אה, כן, אפשר לומר, אחת או שתיים.
כולנו מתיישבים במטבח הממוֹרט. יש בו כל מה שטַבָּח יכול לאוות לנפשו, ממקרר משוכלל עד כירה מפּלדת אלחלד עם שמונה מבערים. היא נראית כאילו איש לא השתמש בה מעולם. אם הם משתמשים בה, הם אובססיביים לניקיון. כדי לעצור בעד עצמי מלהטיח בהם את כל השאלות שלי בזו אחר זו, אני מעסיקה את עצמי בספירת שבבי הזהב המשובצים בפלטת השיש השחורה.
"אין לנו זמן לשחק בעשרים ואחת שאלות. יש לנו זמן רק לאחת. אז תשאלי שאלה לעניין," אמינה מורה לי.
"מה? אני יכולה לשאול רק שאלה אחת? את רצינית?" היא מביטה בי בכעס. "טוב." אני משתהה. יש כל כך הרבה שאני לא יודעת. אין לי מושג אפילו מאיפה להתחיל. אני חושבת לרגע, ושואלת את השאלה החשובה ביותר.
"האיש בחדרון השירות קיבל עזרה? הוא בסדר?"
מיקו מחייכת כאילו זכתה זה עתה בלוטו. ריו שותף לשמחתה, וכמוהו ריס וג'יידן. כולם מביטים בי באופן מוזר, כאילו גיליתי משהו חשוב בלי להבין שאני עושה את זה.
"זה מה שאת רוצה לדעת?" אמינה אומרת באי-אֵמוּן.
"טוב, יש עוד הרבה, אבל אמרת שאני יכולה לשאול רק שאלה אחת," אני אומרת במרירות.
"הוא נלקח לבית החולים. הוא במצב קריטי, אך יציב. יש סיכוי טוב שהוא יֵצא מזה בשלום."
"תודה לָך," אני אומרת בקיצור נמרץ, מחקה את טון הדיבור שלה.
היא קמה לצאת מהחדר. כשהיא כמעט בחוץ היא אומרת, "עַדכְּנו אותה. סַפְּרו לה מה שהיא צריכה לדעת." ולא יותר מזה, אני חושבת, קוראת בין השורות. ואז היא יוצאת.
אני לא יכולה להתאפּק עוד. "אתם מלאכים? מי זאת לוסי? למה היא שלחה את האנשים האלה אחריי?"
מיקו קמה ומוזגת לי כוס מים. "קחי, את תזדקקי לזה."
אני לוקחת את הכוס מיָדהּ ושותה אותה. אני לא צמאה, אבל יש לי הרגשה שהיא לא תקבל תשובה שלילית. היא מתיישבת חזרה, וג'יי מתכונן לפנות אליי. אבל לפני שהוא מספיק לפתוח את פיו, ריו אומר לו לחכות. ואז, ככה כאילו מהאוויר, בלי קשר לכלום, הוא אומר בקול, "קר לאמי, תביאו לה סוודר, בבקשה."
איך הוא ידע שקַר לי? לא עשיתי שום תנועה או הבעה שתעיד על כך. אבל הוא צודק: זה כבר עשר דקות שיש לי עור ברווז בכל הגוף. רק לא רציתי לעצור אותם עכשיו, כשהם סוף סוף מתחילים לדבּר.
ריו מצביע על משהו לידי. אני עוקבת אחר מבטו. אני לא רואה כלום. הוא מצביע למעלה, ושָׁם ישר מעל ראשי, תלוי באוויר סוודר מצמר בצבע חלודה. הוא פשוט מרחף באוויר מעליי. מיקו דוחקת בי לקחת אותו, ואני מצייתת.
ואז היא צועקת לעבר הכניסה, "תודה, מינה!"
"רגע, איך היא..."
"היא יכולה להזיז עצמים ואנשים. מגניב, נכון?" מיקו מסבירה.
לוּ הייתי נוטלת סמים, הייתי מפסיקה היום. אבל היות שמעולם לא נטלתי, אני לא יכולה להסביר מה קרה בשעות האחרונות.
"מיקו, בבקשה! מה קורה?" אני מפצירה.
ג'יי נחלץ לעזרתי. קולו יציב, אך הוא נראה מרוחק מאוד.
"בראשית היה הבורא, מידת הטוב העליונה. עם הזמן, ישות זו קיבלה שמות רבים ושונים, אך שמהּ המקורי היה אוֹמְנִיס, שפירושו בלטינית הכול. אומניס ברא את הטבע, ויחד אתו את החוק הבסיסי האומר ששום יסוד לא יכול להתקיים בלי ניגודו. זה ידוע כחוק הניגודים. המושג הזה מַקיף את כל הדברים, למעֵט אומניס עצמו.
"ואז אומניס ברא את המין האנושי. הכול היה מושלם. כל כך מושלם, למעשה, שבני האדם התחילו לפקפּק בצורך באומניס, ועם הזמן, החיבור שלהם אליו נעלם כמעט כליל.
"אומניס הגיע למסקנה שכמו הטבע, האנושות זקוקה לחוק ניגודים לשמור על איזונה. אם האדם לא ירגיש לעולם ייאוש, הוא לא יוכל לחפש את התקווה שאומניס מספּק. אם לעולם לא יחווה חולי, הוא לא יכיר בחסד הבריאות הטובה.
"אחרי שראה כיצד בני האדם נוהגים בזבוז בחיים שהעניק להם, ידע אומניס שהדרך היחידה שיעריכו את קיומם היא לעשות אותו בר-חלוף. אבל היות שאהב את האדם הרבה יותר מכל דבר אחר שברא מעולם, קשה היה לו להיות אובייקטיבי.
"וכך הוא הקים מועצת שופטים חסרי פניות שיבחנו את המערך האנושי המורכב ויעשו כל שיידרש לשמור על איזונו. אומניס ברא שלושה חברי מועצה: מוות, זמן וגורל. המועצה מכבדת ומוקירה את אומניס, אך פועלת באופן בלתי תלוי בו, להבטיח שהאיזון יישמר.
"נוסף על המועצה החליט אומניס שהוא זקוק לאנרגיה מנוגדת לו עצמו. הוא מגלם את החסד, הסליחה והטוב, ולכן רצה כוח שיהיה מלא זעם, מרירות ורוע. כוח זה של הרוע ישמש תמריץ לאדם לחתור להיות טוב וללכת בדרך המובילה אל זרועותיו הפתוחות של אומניס, אחרת יסבול מידי הרע.
"הוא זימן את המלאך החביב עליו, הקרוב ביותר ללבו, אָטוֹרוּם, ואמר לו מה עליו לעשות. המלאך הציע בנכונוּת רבה לשרת, אך אומניס הזהיר אותו שעל מנת להיות להתגלמות הרוע, צריכה להיות שנאה בלבו. לא רק לבני האדם, אלא גם לאומניס עצמו. אבל אטורום לא היה יכול להעלות על דעתו שנאה ליוצרו.
"אומניס הסביר, 'הדרך היחידה שהם יאמינו בי, אטורום, היא שיאמינו בך. לך, הֱיֵה חסר רחמים. היֵה פראי ואכזר. כל העולם יאמר את שמך בפחד ובבוז. אז, ורק אז, יבקשו את ישועתם ממני.' אטורום השתחווה לאדונו, ונשבע לעשות כאשר הצטווה.
"על מנת שיהפוך להיות רע שלח אומניס את אטורום כמה פעמים לכדור הארץ, שיוכל להיות עֵד מכּלי ראשון לחסרונות האדם ופגמיו. כל מסע לכדור הארץ עשה את אטורום יותר ויותר נתון להשפּעה אנושית, ופחות מקושר לאומניס. ככל שהושפע ממגרְעות האנושוּת נעשה לו קשה יותר לשוב למישור האלוהי. בסופו של דבר נכנע אטורום לדרכיהם הפראיות של בני האדם וביצע רצח. זה נתן בידי אומניס את העילה לגרש אותו לָ
