בבוקר 7 באוקטובר 2023 הקרקע רעדה מתחת רגלינו. כל חששותיו של אילן שרקון בנוגע לאסון שעלול להתרגש עלינו בעקבות הפילוג המתמשך התאמתו.
תוך כדי כתיבת הספר, פרץ אחד המשברים הגדולים בהיסטוריה של החברה הישראלית. הממשלה ביקשה לשנות שינויים משמעותיים בחוקי יסוד ומאות אלפים יצאו להפגין מדי שבוע. לדידו של שרקון, השבר במהותו היה זעקת החילונים, החוששים מפני שינוי תדמיתה היהודית של המדינה.
רבות נכתב על היהדות החילונית ועל מערך היחסים בין דתיים לבין חילונים. המחבר, המגדיר עצמו חילוני מוחלט, החליט לצאת למסע, שבמסגרתו חקר את שורשי היהדות ופגש יהודים מכל קצוות החברה הישראלית.
מסה זו נכתבה בהשראת הספר 'מדינת היהודים' של הרצל. חשיבותה העיקרית היא באיתור הפתרון לבעיה המרכזית המאיימת על היהדות: פילוג וחוסר אחדות בעם. חדשנותה בכך שהיא מעלה את המודעות האישית והציבורית לתפקידם החשוב של החילונים ביהדות ולאחריותם לאיום הקיומי על מדינת ישראל בפרט ולהמשכיות העם היהודי בכלל.
הספר מבקש להגדיר מחדש את המונח 'חילוני' ולהניח יסודות לזרם חילוני חדש ביהדות, שמטרתו להעניק בית יהודי לחילונים, שמתחברים לזהותם היהודית ומבקשים לבטא אהבה לזהות זו, ללא צורך בסמלים ובסימנים חיצוניים, וללא קשר למידת אמונתם באלוהים ולקיום מצוות.
בחזונו של שרקון, המשיח שיביא את הגאולה יגיע מהזרם החילוני, שמנהיגיו כבר נשאו בתפקיד ההיסטורי בעבר, עת הובילו את הרעיון הציוני והקימו מדינה, והם גם מי שיישאו באחריות לאחדות או להכחדתה של היהדות, ככל שזו תתרחש.
הכול החל בשבת אחת בשנת 2017, כשיצאתי לרכוב על אופניי. לפתע החל גשם זלעפות והחלטתי לשנות מסלול. מה אני עושה, שאלתי את עצמי. לפתע שמעתי מעין קריאה פנימית: סע לירושלים לבקר בכותל. מאז ומעולם נמשכתי אל העיר העתיקה, אל בתי האבן החבויים בין הסמטאות, אל יראת הקודש, אל העסקים הקטנים המציעים מרכולתם הצבעונית ואל הסוחרים המזמינים את עוברי האורח לבקר בין כותליהם. בבגרותי ביקרתי שם פעמים רבות. איני מסוגל להסביר את המצב שבו הייתי נתון באותה שבת, אין לי מושג מה משך אותי להגיע לשם לבדי ומדוע. עמדתי מול הכותל, נשען עליו, חש את האבן בכף ידי. מאז, בכל יום שישי או בכל שבת כמעט, אני נוסע לכותל. מתישהו הבנתי שהמשיכה שלי לכותל והנסיעה הזו היא למעשה במסגרת החיפוש והסקרנות להבין מי אני בתוך היהדות, ולשם כך יצאתי למסע.
אני מגדיר את עצמי כחילוני לחלוטין. איני מקפיד לשמור את הלכות הדת, אוכל שרצים ונוסע בשבת. כמוני ישנם חילונים רבים, המהווים את רוב העם היהודי. בכל פעם כשביקרתי בעיר העתיקה ועמדתי מול הכותל, הרגשתי שאני שונה בחילוניותי מרוב המקומיים, החרדים ברובם הגדול. כששוחחתי על כך עם חבריי האתאיסטים, פגשתי בפחד עמוק מהדתה עד כדי ניסיון לדחות כל סממן יהודי. הם אמרו לי, "אתה בטח חוזר בתשובה". עדיין לא הבנתי שאפשר להיות חילוני ובו־זמנית להיות גאה ביהדותי ולאהוב את היהדות.
במסגרת מסעי חקרתי את שורשי היהדות, לאו דווקא את מרכיביה הדתיים, אלא את ההיסטוריה והתרבות של העם היהודי. נפגשתי עם יהודים מכל קצוות הקשת הדתית, החל בחרדים אשר חלק מהם רבנים, עבור במסורתיים, דתיים ציוניים ודתיים רפורמים, וכלה בחילונים. אלה האחרונים מרגישים, כי החרדים ניכסו לעצמם את היהדות וחוששים מהדתה. תחושה זו גוררת חילונים רבים לנטישה ולדחייה של כל סממן הקשור בזהותם היהודית, בהיסטוריה, במורשת ובמסורת. זאת, עד כדי כך שחלקם הגדול אדיש להתבוללותם או להתבוללות מי מבני משפחתם. כך קרה לצערי גם במשפחתי.
גדלתי בבית חילוני. חגגנו את החגים, והוריי צמו ביום כיפור כחלק ממסורת, אך כמעט שלא ביקרנו בבית הכנסת ולא שמרנו על הלכות כשרות או על הלכות אחרות. אבי, מוריס, נולד ברודוס שביוון למשפחה של מגורשי ספרד. רבים מבני משפחתו נתפסו ונרצחו בידי הנאצים בתקופת השואה. למזלה של המשפחה, סבא ראובן החליט לעזוב את רודוס משיקולים כלכליים ולעבור ללבנון לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.
בלבנון פגש אבי את אימי אסתר, ילידת ביירות. שניהם גדלו בבתים יהודיים חילוניים, וגם לאחר נישואיהם ניהלו אורח חיים יהודי, חילוני וחופשי מדת, ודיברו בבית מספר שפות, בהן לדינו.
בסוף שנות השישים, לאחר מלחמת ששת הימים, הגיעו פלסתינים רבים לביירות והתעורר חשש לפגיעה ביהודים ובמערכת היחסים הטובה ששררה בינם לבין הנוצרים והמוסלמים עד לאותה תקופה. רבים מבני הקהילה היהודית בלבנון היגרו לארצות הברית. בשל יחסו העמוק של אבי לציונות, הוא החליט לעלות ארצה עם כל משפחתו. הוא בחר לעשות כן אף שמעולם לא קיים מצוות ולא חייב אף אחד מילדיו לעשות דבר שלא מרצון. אבי האמין שכאן נמצא ביתו של העם היהודי. לאחר עלייתו ארצה, הרבה אבי, שעסק בסחר בענף המזון, לנסוע ליוון, ולמעשה, בילה שם את רוב זמנו. הוא הגיע לביקורים תכופים בארץ.
כשמלאו לי 14 בערך, הצטרפה אימי לאבי ביוון ונותרתי לבדי בארץ במשך תקופות ארוכות. בלי לומר זאת במפורש, בחרו הוריי להשאיר אותי בישראל, כדי שאזכה בחינוך יהודי. הם העניקו לי אפשרות להתחבר לזהות שלי ובו־זמנית נתנו לי עצמאות, והם בעצמם חיו בסגנון חופשי ומשוחרר מכל מחויבות לפרקטיקות דתיות כאלה ואחרות. לצערי, חלק מבני משפחתי הקרובה התחתנו עם נשים שאינן יהודיות. המצב שבו חלק מבני משפחתי מתבוללים, הטריד אותי מאוד. החל להתעורר בי חשש גדול מפני מצב שבו אנשים כמוני, חילונים, שנותרו חסרי בית רוחני ביהדות, יאבדו את זהותם ויתבוללו. לכן לצד החיפוש אחר זהותי והגדרתי ביהדות, מצאתי עצמי מנסה לחפש אחר הסיבות לקרע העמוק בין כל זרמי היהדות, כמו גם אחר הסיבות לתופעה של נטישת רבים מחבריי החילונים את היהדות, את ביתם ואת מקורותיהם.
בשנים האחרונות הפילוג בין חילונים לבין דתיים וחרדים מוביל לריחוק עד כדי שנאה של ממש. הקרע הולך ומעמיק ומתאפיין בזלזול באחר ובהתעלמות מחשיבותו.
במהלך כתיבתו של ספר זה חווינו שני משברים גדולים ומטלטלים, אולי מהגדולים שחוותה המדינה מאז קומה.
המשבר הראשון קשור לתיקונים דרמטיים שביקשה הקואליציה לערוך בחוקים משמעותיים. מאות אלפי אנשים יצאו להפגין ברחובות, חסמו כבישים, קראו לסרבנות ולהעברת כספים לחשבונות בנק בחוץ לארץ. לטענת המוחים, התיקונים המוצעים מכוונים ליצירת הפיכה משפטית, עד כדי הפיכה משטרית.
נראה כי מהותו של המשבר היא זעקת הציבור החילוני, שחושש מפני גורמים דתיים משיחיים, אשר, לטענתו, זכו בבחירות וצפויים לשנות את זהותה היהודית של המדינה ואת הסטטוס קוו הנהוג בנושאי דת מאז קום המדינה, ועלולים להפוך את ישראל למדינת הלכה קיצונית, ובכך לפגוע במעמד החילונים ובזכויות יסוד של אוכלוסיות מוחלשות, כגון נשים, להט"בים ועוד. הציבור החילוני מפחד מניסיון לאיין ולעקר את הסמכות של המעוז היחיד המגן על הציבור מפני הקיצוניים הדתיים, בג"ץ.
המשבר השני הוא הטבח שארע ב-7 באוקטובר 2023 והמלחמה שפרצה בעקבותיו. כבר בימים הראשונים נרצחו לפי הערכות כ-1,400 אזרחים וחיילים ונחטפו מאת אנשים, בהם ילדים, נשים, זקנים וחיילים.
שני המשברים קשורים זה לזה בקשר הדוק. אויבינו ראו בקיטוב ובפילוג שיצרה המחאה סימן להתפרקותה של החברה הישראלית ולחולשתה, וניצלו פגיעות זו והתעסקות החברה הישראלית במלחמות פנימיות כדי לפגוע קשה במדינת ישראל.
מה שהתחדד מאוד בעקבות הטבח הוא שהשנאה של החמאס ושל ארגוני הטרור האחרים אינה מבחינה בין יהודי ליהודי, בין דתי לחילוני או למאמין, אלא מכוונת לעצם היותנו יהודים. מקורה בשנאה התהומית של אויבנו כלפינו כיהודים. קריאתם של החמאס ״איטבאח אל יהוד״, אמורה לאחד אותנו ולהחזיר אותנו לשורשים שלנו.
הסיבות העיקריות שהביאו לידי חורבן הבית הראשון והשני כרוכות בהיעדר אחדות, בשנאת חינם ובחילוקי דעות בין הפלגים הדתיים השמרניים לבין הפלגים שתמכו בליברליות דתית כפי שנתפסה בימים ההם. דהיינו כבר אז, אנו החילונים, נשאנו במידה לא מבוטלת של אחריות לחורבן הבית. חוששני שהקרע העכשווי עלול להוביל לחורבן הבית השלישי.
שורשי המחלוקת העמוקה בקשר למעמדם של חילונים ביהדות והפילוג המתהווה בחברה הישראלית היו ידועים לי עת יצאתי אל מסעי שעיקרו כתיבתו של ספר זה. בעודי כותב, הייתי עד להתפרצות זעקתם של חבריי החילונים, שחששו למעמדם בחברה היהודית והישראלית. בסמוך להוצאתו לאור של הספר, את אשר יגורתי בא לי. בבוקר 7 באוקטובר 2023 הקרקע רעדה מתחת רגלינו וחששותיי בנוגע לאסון שעלול להתרגש עלינו בעקבות הפילוג, התאמתו.
לאור המשבר השני, השהיתי את הוצאתו של הספר לאור וערכתי בו שינויים בעקבות הטבח הנורא.
לא פעם, בעודי עומד מול הכותל, שאלתי, "אלוהים, מה אתה רוצה?" חשתי שאני שומע באופן מטאפורי את התשובה, "שולח אותך למשימה קטנה. עליך לפתח מודעות בקרב חילונים, כדי שהם יבינו את תפקידם החשוב ביהדות. כך נוכל לייצר שלום בקרבנו".
מסה זו נכתבה בעיקר עבור חבריי החילונים ומנקודת מבטי הפנימית כחילוני. מטרתה לחדד את תפקידנו החשוב והקריטי ביהדות, כדי ליצור אחדות וקירוב לבבות.
איני מקל ראש בתפקידם ובאחריותם של חבריי הדתיים, על קשת גוניהם, אך תשומת ליבי כאן מופנית בעיקר אלינו, אשר חשים נטולי תפקיד, מקום או בית בכל הנוגע ליהדות.
בתהליך כתיבת הספר למדתי וחקרתי את התחומים שבהם הוא עוסק. המחקר שערכתי חיזק בקרבי את ההבנה בדבר הצורך בייסוד בית או זרם חדש ביהדות.
אני מייחל לכך שבעתיד הקרוב, עת אבקר בכותל, נעמוד יחד, אלפי חילונים, נחוש גאווה על שאנחנו חלק מהעם היהודי, ונאהב את היהדות ואת ערכיה.
רבות נכתב על היהדות החילונית ועל מערך היחסים בין דתיים לבין חילונים. בחיבורי זה אני מבקש להעלות את המודעות האישית והציבורית לאחריותם ולתפקידם של החילונים בהיווצרותו של האיום הקיומי על מדינת ישראל בפרט ועל העם היהודי בכלל, ובכך חידושו. לאמונתי, ללא הקמת זרם חדש שייתן לחילונים בית ושייכות ביהדות וללא ניסיון מצידם להכיל את החרדים, אנו חשופים לסכנת חורבן בית נוסף.
מסה זו נוסחה בהשראת הספר 'מדינת היהודים', וחשיבותה באיתור הבעיה העיקרית המאיימת על קיומו של העם היהודי בארצו: הפילוג, אובדן הזהות וחוסר האחדות בעם. זאת, לצד עמידה על תפקידם החשוב של החילונים בפתרון הבעיה.
בספרו 'מדינת היהודים' באה לידי ביטוי שאיפתו של אחד המנהיגים הגדולים שקמו לעם היהודי בעת החדשה, בנימין זאב הרצל, להקים לעם היהודי מדינה 11. לא סתם מדינה, אלא מדינת מופת שבה תתפתח חברה סובלנית, פלורליסטית ומתקדמת. לשם כך, הקים את התנועה הציונית. בבסיס תנועה זו הציב הרצל, שהיה חילוני בהשקפתו, את השאיפה לארץ מובטחת כחוק עבור העם היהודי. באותה נשימה הציב גם שאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית.
את הפער בין מדינת היהודים שחזה הרצל לבין מדינת היהודים כיום ניתן למצוא בחלקו השני של המשפט, "בהיעדר השאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית" או, במילותיי, השאיפה לאחדות המאפשרת את המשך קיומנו בארץ. לדידו של הרצל, האתוס שביסוד שאיפה זו הוא חברה מודרנית ומתוקנת, בעלת עוצמה מדינית וכלכלית. בהיעדר אלה, העם כולו נתון בסכנה של פילוג, מלחמה מבית, היחלשות החברה ואובדן הארץ.
הרעיונות המובאים בספר זה אינם מזוהים עם דת. להפך, מדובר בעיסוק ביהדות מבחינה היסטורית ומבחינה ערכית, אך לא מבחינה דתית. איני סבור שיש לאפשר לדתיים לנכס לעצמם את היהדות ולהותיר את היהודים החילונים בלי שייכות, בלי זהות ובלי בית, רק משום שהם אינם מאמינים באלוהים או משום שהם אינם מקיימים פרקטיקות דתיות מסוימות. מצב זה גורם לחילונים רבים לנטוש את היהדות, על ההיסטוריה והמורשת המשותפות שהיא מגלמת בתוכה.
1 הרצל, בנימין זאב, מדינת היהודים, ידיעות אחרונות, 1978.
האם אנו, החילונים, נישאר יהודים לאורך זמן במדינה שאין בה חרדים או דתיים?
דמיינו מצב שבו כל אזרחי המדינה הם חילונים. האם לדעתכם היא תשרוד כמדינה יהודית לאורך שנים?
שאלות אלה עומדות בבסיס היחס בין יהדות לחילוניות ובבסיס מערכת היחסים המורכבת בין חרדים לחילונים.
פרשת דרייפוס, שאותה סיקר הרצל כעיתונאי, השפיעה עליו רבות והובילה אותו להבנה כי היהדות החילונית מגבירה את הסכנות הנשקפות לעם היהודי. סכנות אלה באו לידי ביטוי באנטישמיות ובהתבוללות. הפתרון היחיד, לדידו של הרצל, היה הקמת מדינה יהודית.
החילוניות היא השקפת עולם פלורליסטית חשובה ביותר שמציבה את האדם במרכז, ומאפשרת לכל אדם לחיות את חייו בהתאם להשקפת עולמו. החילוניות העבירה את הסמכות מידי מוסדות וטקסטים דתיים אל מוסדות וטקסטים אזרחיים. לדידו של פרופסור ליבוביץ', תהליך החילון יצר את המשבר העמוק ביותר שחווה העם היהודי, משבר עמוק יותר מהמשבר שיצר חורבן הבית השני בשעתו.
א. אנטישמיות מודרנית
החילוניות היא אחד המקורות המרכזיים לאנטישמיות המודרנית, שעיקריה הם שנאת יהודים בשל השפעתם ומעורבותם בחיי הקהילה, בכלכלה, בפוליטיקה, בתרבות, במוזיקה, באקדמיה ובספורט.
החילוניות החלה עם הקניית שוויון זכויות ליהודים, האמנציפציה שפורסמה לאחר המהפכה הצרפתית. התהליך היה למפנה היסטורי, אשר גרם ליהודים להרגיש חופשיים ואיפשר להם להתערות בקהילתם בכל התפקידים, ללא קשר ליהדותם. לא היה להם עוד צורך לשמור על יהדותם בקנאות, כפי שנהגו אבותיהם במשך מאות בשנים. הם הרגישו ביטחון להתערות בחיי הקהילה המקומית ולהתבולל. מנגד, החלה להתעורר אנטישמיות מודרנית, שהתבססה בעיקר על קנאה כלפי היהודים, נוכח הצלחתם בכל תחומי החיים.
בהיסטוריה היהודית סימלה וסימנה פרשת דרייפוס את התחזקות האנטישמיות המודרנית. אומנם צרפת הייתה הראשונה שנתנה ליהודים אמנציפציה, אך הפרשה הוכיחה כי אמנציפציה המושגת בחוק – לא בהכרח תתממש בפועל בקרב החברה. הפרשה הוכיחה כי אף על פי שיהודים השתלבו היטב בחברה הצרפתית, האנטישמיות פעפעה מתחת לפני השטח ונתנה לעיתונות האנטישמית לגיטימציה לפרוח. בנימין זאב הרצל שמע את ההמון צועק, "מוות ליהודים!" והתוודה, כאמור, כי משפט דרייפוס הפך אותו לציוני.
האנטישמיות המודרנית תיארה את היהודי כיסוד גזעי זר, שאינו מסוגל להקים מדינה משלו, פרזיט שמתיישב על הגזע האיתן של העם המארח ויונק ממנו כוח ועוצמה, בעוד הוא אינו תורם לחברה בדברים החשובים: יהודי לא עובד אדמה, יהודי לא מלכלך את ידיו בעבודות כפיים. הוא עוסק רק במקצועות של מעמד הביניים, המחייבים השכלה וידע בכספים. יהודי אינו לוחם, אלא משתמט כמיטב יכולתו משירות צבאי. הכסף היה הנושא שזוהה במידה רבה ביותר עם היהודים.
גם במרכז אירופה נרשמה תנועה של יהודים החוצה אל העולם הגדול. היהודים הדמוקרטים, הסוציאליסטים, על מעורבותם הפוליטית, היוו את אחת הסיבות לשנאתו של היטלר אותם, כפי שהגדיר זאת בספרו 'מיין קאמפף'.2
השנאה שחש היטלר לא התבססה על הדת ועל מרכיביה, אלא נבעה אצלו מתאוריה חילונית גזענית שבמרכזה טוהר הגזע ללא קשר לדת או למנהגיה. הוא תיעב את היהודים החדשים, החילונים, הסוציאליסטים, אשר היו מעורים בחיי הקהילה, ונראו כמשתלטים על המדינה בדרכים ערמומיות. לפי חזונו של היטלר, "אם ינצח היהודי את עמי תבל בעזרת ה'אני מאמין' המרקסיסטי שלו, אז יהיה ניצחונו אות לגסיסת האנושות". שנאתו של היטלר הייתה כלפי היהודי המתבולל, הנער היהודי, שחור העור, האורב במשך שעות ושמחה שטנית על פניו, לנערה התמימה, מטמא אותה בדמו, וכך גוזל אותה מעמה. דהיינו שנאתו העיקרית של היטלר, ולא בטוח היחידה, הופנתה כלפי היהודי החילוני, הבורגני, המרקסיסטי והמתבולל.
במחקרו על קורותיה של יהדות צרפת, אישרו ממצאיו של ההיסטוריון מייקל מארוס את התזה שניסחו אחד העם וחנה ארנדט, ולפיה בתהליך איטי אך בטוח, שנמשך לאורך המאה ה-19, הלכה הזהות היהודית ונסוגה אל מול ההתבוללות המבנית. יש בדבר, לדידו של מארוס, כדי להסביר את השתיקה של מרבית הקהילה בצרפת, נוכח פרשת דרייפוס.3
מארוס גם בחן את השלכותיה של האמנציפציה על השואה. הוא תהה על הנאמנות היתרה של יהודי המערב למדינות שקיבלו אותם. נאמנות זו הגיעה לדרגת עיוורון, שהביאה לכך שגילויי אנטישמיות לא נתפשו בדרגת החומרה הנדרשת. זאת, בין היתר, משום שהאנטישמיות סתרה את הפרדיגמה האופטימית של האמנציפציה. ההתייחסות למקרה האנטישמי הייתה כאל מקרה חולף של גסות רוח, בבחינת היוצא מן הכלל אשר אינו מעיד על הכלל.
בהקשר זה, ניתן להתייחס לאחריות הכבדה שבה נשאו יהודים חילונים באירופה בתקופת עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה. נוכח מעמדם בחברה ובתחומי כלכלה, ונוכח נאמנותם למדינה, היהודים החילונים לא הבחינו בגילויי האנטישמיות המודרנית, שהתבססה בעיקר על תורת הגזע. הם התעלמו או המעיטו בחשיבות התורה הנאצית, ולא הבינו כי השנאה העיקרית כלפיהם נובעת מקנאה, ממעורבותם בקהילה, עד כדי התבוללותם בה, ומחשש מפני הכתמת הגזע העליון.
תופעת החילוניות והרצון להידמות לעם השולט נותנים הסבר מסוים לנאיביות ולאמונה שהשתרשה בקרב רבים מיהודי גרמניה בעת שהעלו אותם לקרונות המוות.
לעניין זה, יפים דבריו של הרצל, כפי שהם מופיעים בספרו, "המאפיין הבולט של התנועה העוינת את היהודים שונה כעת. בארצות שבהן היא רווחת ביותר, האנטישמיות היא תוצאה של האמנציפציה, שבה זכו היהודים". הרצל ראה את הנולד ואף התריע מפני הצפוי להתרחש באירופה לאחר מכן, כאשר קבע, "בארצות אחדות שבהן חיים היהודים לפי שעה בנוחות, יכחישו, קרוב לוודאי, אחיי בני שבטי את טענותיי בכל עוז, והם יאמינו לי רק כאשר תתחדש ההסתה נגדם. ככל שהאנטישמיות תשתהה יותר, היא תפרוץ בהכרח ביתר זעף. הסתננותם של יהודים מהגרים, הנמשכים לאותן הארצות על ידי תחושת הביטחון המדומה, כמו גם העלייה המעמדית של היהודים בני המקום, יפעלו אז יחד בעוצמה וידחקו לקראת המהפכה. אין דבר יותר פשוט ממסקנה הגיונית זאת".4
הרצל סבר, כי הקמת מדינה ליהודים תפתור את בעיית האנטישמיות: "ברגע שנתחיל להוציא לפועל את תוכניתנו, תידום האנטישמיות לאלתר ובכל אתר, כי זוהי כריתת שלום". נראה כי הרצל טעה בחזונו זה. האנטישמיות עדיין חיה ובועטת, והיא משנה את צורותיה ומאפייניה. היא נפוצה גם ללא הבחנה בין זרמים שונים ביהדות.
במסגרת הפתרון הסופי, הגרמנים לא הבחינו בין יהודים מזרמים שונים. כולם היו שווים בצעדות המוות. הגדרתם של יהודים הושפעה מהאופן שבו הגדירו אותם הנאצים. מבחינתם של האחרונים, הגדרת מיהו יהודי לפי חוקי נירנברג הייתה רחבה מאוד וכללה גם את הסבים היהודים וילדים מנישואי תערובת. כל אלה היו בני מוות.
סכנה זו עלולה להתרגש עלינו שוב. גם כיום, עשרות שנים לאחר השואה, מקננת אנטישמיות בקרב בני עמים שונים, שרוחשים שנאה ליהדות וליהודים.
נושא האנטישמיות והביטחון האישי מטריד מאוד את יהודי אירופה, אך גם בארצות הברית המצב מחמיר. ממחקר שפרסם מכון PEW בשנת 2021 עולה כי 75 אחוז מקרב חברי הקהילה היהודית מעידים על עלייה במידת האנטישמיות בהשוואה לעבר. 55 אחוז מהיהודים האורתודוקסים בארצות הברית דיווחו כי נתקלו בגרפיטי אנטישמי או בוונדליזם על רקע שנאה; 34 אחוז דיווחו שמכנים אותם בשמות מעליבים; תשעה אחוזים טענו שהוטרדו ברשת; ושבעה אחוזים הותקפו או אוימו פיזית. לעומת זאת, רק 37 אחוז מהיהודים הרפורמים הבחינו בגרפיטי או בוונדליזם אנטישמי; 16 אחוז מהרפורמים ספגו שמות מעליבים; תשעה אחוזים ספגו הטרדות ברשת וארבעה אחוזים הותקפו או אוימו פיזית.5
מדינת ישראל פתרה את בעיית האנטישמיות רק חלקית, ולמעשה מדובר בתופעה עמוקה שההתמודדות עימה, ספק אם תסתיים אי פעם. כדי למנוע שואה נוספת, עלינו להישאר מאוחדים בערנותנו לשנאת יהודים בכלל וליהודים חילונים בפרט.
מאז פרצה מלחמת 'חרבות ברזל' אנו עדים להתגברות גילויי אנטישמיות במקומות שונים בעולם, במיוחד באירופה, שמתבטאים בפגיעות ביהודים ובהפגנות המוניות של פרו־פלסטינים, המביעות תמיכה בארגוני הטרור, בהם חמאס.
ב. התבוללות
רובד שני המייצב את הסכנה שבחילון הוא תופעת הלוואי שלה: ההתבוללות, בעיקר מחוץ לגבולות ישראל. הנתונים מלמדים שהרוב המוחלט של המתבוללים הוא מקרב החילונים.
בארצות הברית למשל חיים כ-6.3 מיליון יהודים. ממחקרים בנושא עלה כי 58 אחוז מהם מתבוללים, ובעוד כ-300 שנה יהדות ארצות הברית עלולה להיעלם. הזרם האורתודוכסי מצטמק, ומונה כ-9 אחוזים מכלל היהודים בארצות הברית. זאת, לעומת 10 אחוזים בשנת 2013. 32 אחוז אינם מזדהים עם אף זרם, והשאר שייכים לזרמים קטנים יותר.6
מדובר ברוב חילוני, נטול זיקה למקורותיו, להיסטוריה שלו וליהדותו. כך נותרים החילונים נטולי בית, וההתרחקות מיהדותם היא סכנה ממשית.
"המתבוללים" הראשונים היו המתייוונים בתקופה ההלניסטית. ההתייוונות באה לידי ביטוי ברצונם של היהודים להידמות ליוונים באורח החיים, בחוש האסתטי, בפילוסופיה וכדומה, ואלו סתרו את סולם הערכים של היהדות. ההתייוונות רווחה בעיקר בקרב השכבות העירוניות המבוססות והאריסטוקרטיה של העם היהודי דאז. נוצרו מתחים בין המתייוונים (המקבילים לחילונים בימינו) לבין שומרי המסורת, אשר היוו אחת הסיבות העיקריות לפרוץ מרד החשמונאים.
חלק מבני משפחתי המתגוררים בנכר התבוללו, כשנישאו לבני או לבנות זוג שאינם יהודים, והמצב מכאיב לי, משום שהוא חלק מביתי.
האמנציפציה בצרפת, שתפקידה היה להעניק שוויון זכויות ליהודים, הביאה לידי מעבר מדתיות לחילוניות ומחילוניות להתבוללות. התפתח דפוס פטריוטיות וטיפוח נאמנות לצרפתיות. באותה עת נרשמה ירידה במידת האמונה ובהיקף הפרקטיקות הדתיות שיישמו בני הקהילה. כך יהודים רבים הסיקו כי אין טעם להימנע מלאכותית מלהזדהות עם הדת הנוצרית, שלא הייתה אלא ניסיון למלא את זהותם היהודית ההולכת ומתפוררת בתוכן חלופי. התבוללות נראתה בעיניהם כגולת הכותרת של הצלחת האמנציפציה. היה זה מסלול רצוי ובלתי נמנע, שאין ממנו דרך חזרה.
בספרו 'מדינת היהודים' תיאר זאת הרצל, "ליהודים בעלי רמה רוחנית וחומרית גבוהה יותר, אבד כליל רגש ההשתייכות יחד. כשמצב הרווחה הפוליטית נמשך זמן מה, אנו מתבוללים בכל מקום". הרצל בחן בספרו אם התבוללות תפתור את בעיית האנטישמיות, ותשובתו הייתה שלילית. למסקנתו, היהדות בעולם הולכת ומצטמקת ויש חשש ממשי להמשך קיומה.
ג. אוטו־אנטישמיות
אוטו־אנטישמיות היא תופעה חילונית חברתית ופסיכולוגית המתרחשת כאשר אדם ממוצא יהודי מפגין שנאה עצמית ועוינות אובססיבית כלפי בני עמו ודתו. זאת, באופן דומה לעוינות שאותה מפתחים אנטישמים מקרב עמים אחרים או דתות אחרות. לעיתים עוינות והפגנת שנאה באות לידי ביטוי באימוץ נרטיבים וטיעונים אנטישמיים.
אוטו־אנטישמיות נפוצה בעיקר בקרב חילונים בנכר. כך למשל הבחנה בין דת לבין לאום או תרבות מאפיינת את יהודי ארצות הברית. חברי הקבוצה שהם 'חסרי דת' טוענים, כי אין להם דבר במשותף עם יהודים אורתודוקסים. הם אולי מאותו לאום או תרבות, אך אינם מרגישים שיוך זה לזה. הפיצול הזה מאפיין את התרבות הפוליטית האמריקאית של השנים האחרונות. ההתפלגות של החברה הכללית, דמוקרטים מול רפובליקנים למשל, חודרת גם לקהילה היהודית.
המלומד הראשון שאבחן את התופעה הזו וניתח אותה בהרחבה היה תיאודור לסינג. שלוש שנים לפני עליית הנאצים לשלטון פרסם לסינג את ספרו 'השנאה העצמית היהודית', והוא עורר הדים רבים. לסינג ניסה להסביר את תופעת השנאה העצמית היהודית, אשר באה לידי ביטוי כאשר יהודים משכילים הסיתו כלפי בני עמם וראו ביהדות מקור לרוע ולשנאה מקרב עמים אחרים. לסינג נולד למשפחה יהודית בגרמניה ובתקופת לימודיו התנצר. לאחר מכן שב אל חיק היהדות והפך לציוני נלהב בעקבות אירוע אנטישמי שחווה במוסד האקדמי שבו לימד. הוא אף ביקר בארץ ישראל טרם נרצח בידי הנאצים.
לגישתו של לסינג, המוסר היהודי המפותח הוא גם המפתח לפתולוגיה של השנאה האוטו־אנטישמית. אדם אינו רוצה לדעת מהי הסיבה לאסונות הפוקדים אותו. בעוד רוב האנושות תאשים אחרים, יהודים מקבלים על עצמם את האשמה, משום שהם רואים בכל אסון עונש שמהווה כפרה על חטא. סיבה נוספת לשנאה העצמית לדידו של לסינג, נעוצה באלפיים שנות גלות, כאשר יהודים נאלצו לחיות, לשרוד ולהתרבות בסביבה שאינה יהודית. תהליך הדמוניזציה של הקורבן הוא תהליך פסיכולוגי שכיח, שבבסיסו ניסיונות להתגבר על נקיפות מצפון ביחס לעוול שנעשה. האדם מחפש סיבה להצדיק את העוול או, בלשונו של לסינג, "כדי להפוך בן אדם לכלב, צריך רק לקרוא לו 'כלב שכמוך' מספיק זמן".7
גם הסופר האמריקאי נורמן פודהורץ הבחין בנרטיבים של שנאה עצמית בקרב החברה הישראלית שלאחר הקמת המדינה.8
ד. מיצוי הציונות
התנועה הציונית הייתה חילונית בעיקרה, והיא זו שאיחדה אותנו לאחר אסון השואה לשם הקמת מדינת ישראל. מטרת הציונות הייתה הגשמתו של חלום משותף, בית ריבוני: לחיות חיים שלווים, מוגנים מהאנטישמיות, שאפיינה את אירופה בתחילת המאה העשרים, כמו גם לאחר השואה. הציונות והשיבה אל ציון יצרו תחושת שותפות בקרב היהודים בארץ ובגולה ואיחדו אותנו לפני הקמת המדינה ולאחריה.
בשנים האחרונות התעוררה בקרב חילונים רבים תחושה כי הציונות הגשימה את עצמה. לתחושתם, לאחר הקמת המדינה והתחזקותה, אין עוד מטרה מאחדת משותפת. מצב זה מוביל להיעדר חוסן, כאשר אין דבר המאחד את הקבוצות השונות המרכיבות את עמנו בארץ.
משהושגה המטרה, במשך שנים, אט אט, אבד לנו החילונים אחד הגורמים שאיחדו אותנו כעם והעניקו לנו כוח להילחם נגד כל אויבנו.
כעת דרוש לנו דבר מה אחר שיחבר בינינו: זהות והיסטוריה יהודית. אלה איחדו אותנו מאז נולד העם היהודי. ה. הבעיה הדמוגרפית במדינה
הרצון לאפיין את ישראל כמדינת כל אזרחיה, אפיון דמוקרטי ופלורליסטי, מציב את הלאום היהודי בסכנה. בו־זמנית, זו השקפה הרווחת בקרב חילונים רבים. החשש שביום מן הימים המיעוט הערבי יהיה לרוב או לבעל השפעה פוליטית, מעמיד את מדינת ישראל כמדינת הלאום היהודית בסכנה של ממש.
הבעיה הדמוגרפית מהווה את אחת הסכנות להמשך קיומה של היהדות. מסופקני אם ב׳מדינת החילונים׳ נסכים להגדיר אנו את המדינה כמדינת כל אזרחיה ולא כמדינת היהודים שכן בכך ייתכן ונכחיד את מדינת היהודים.
הממסד היהודי חושש מאוד מהיחס בין שיעור האוכלוסייה הערבית לשיעור האוכלוסייה היהודית במדינת ישראל. מחד גיסא, ערביי ישראל הם אזרחים שווי זכויות, ומאידך גיסא, אינם זכאים לזכויות מכוח חוק השבות.
2 קטעים מתוך ספרו של אדולף היטלר 'מיין קאמפף' או בעברית, 'מלחמתי', ניתן למצוא באתר מט"ח.
3 Marrus, Michael, 1977. European Jewry and The Politic of Assimilation:
Assessment and Reassessment: The Journal of The Modern History, 40: 89- 109.
4 הרצל, בנימין זאב, מדינת היהודים, ידיעות אחרונות, 1978 .
5 מחקר המופיע באתר ynet 11.5.21.
6 שם.
7 לסינג, תיאודור, השנאה העצמית היהודית, כתר, 2008.
8 Podhoretz, Norman, A Biography, Sage, 2010
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
