אני לא זוכרת את היום שבו נולדתי, אבל אני זוכרת את היום שבו גיליתי למה נולדתי. הייתי בת חמש כשפגשתי בפעם הראשונה את קול וסט בחדר הביקורים בכלא באי רייקר. כולם קראו לו דוּש. הוא היה ה’למה’ שלי. הוא היה בן עשרים ושלוש וביקר את אבא שלו, נשיא מועדון האופנועים הידוע לשמצה, ‘פרשי הגיהינום’.
נתתי לו בוטנים והוא העניק לי תליון של ‘הפרשים’ וכבש את ליבי. דוּש העניק לי את הנשיקה הראשונה שלי כשהייתי בת שש עשרה וכמעט שילם על כך בחייו, ולאורך כל חיי לימד אותי את כל מה שאני יודעת על אהבה, על כאב ועל כל מה שמתקיים ביניהם.
הסיפור של אווה ודוּש מאת סופרת רבי המכר מדלן שיהאן הוא הספר הראשון בסדרת האופנועים: פרשי הגיהינום VS השדים הכסופים. רומן פשע עכשווי וממכר אשר ייקח אתכם לנסיעה מסחררת ומרגשת שכמותה מעולם לא חוויתם, עם עליות ומורדות בדרך לאהבה מיוחדת וקשוחה.
סדרת האופנועים: פרשי הגיהינום VS השדים הכסופים היא סדרת ספרים סוחפת. כל ספר בסדרה הוא על זוג אחר שקשור לאחד ממועדוני האופנוענים הקשוחים ביותר שאי פעם קראתם על אודותיהם ואין ספק שכל אחד מהסיפורים ייקח אתכם לנסיעה פרועה שלעולם לא תשכחו.
פרולוג
"תמיד ישנה סיבה לכך שאתם פוגשים אנשים. או שאתם זקוקים להם כדי לשנות את חייכם, או שאתם אלו שתשנו את חייהם."
אנג'ל פלוניס חארפה
מארק טוויין אמר ששני הימים החשובים ביותר בחיים הם היום שבו האדם נולד והיום שבו הוא מגלה למה הוא נולד.
אני לא זוכרת את היום שבו נולדתי, אבל אני זוכרת את היום שבו גיליתי למה נולדתי.
שמו היה דוּש.
הוא היה ה'למה' שלי.
וזה הסיפור שלנו.
זה לא סיפור יפה.
חלקים ממנו ממש מכוערים.
אבל זה הסיפור שלנו.
מפני שאני מאמינה שהכול קורה מסיבה מסוימת, לא הייתי משנה בסיפור שלנו דבר.
פרק 1
הייתי בת חמש כשהכרתי את דוּש[1]. הוא היה בן עשרים ושלוש והיה זה יום הביקורים באי רייקרס. אבא שלי, דיימון פוקס, הידוע גם בכינויו 'פריצ’ר[2]', נשיא הסניף המרכזי של מועדון האופנוענים הידוע לשמצה 'השדים הכסופים' באיסט וילג', ניו יורק, ישב חמש שנים על תקיפה בנשק קטלני בנסיבות מחמירות. זו לא הייתה הפעם הראשונה שאבי ישב בכלא וזו בהחלט לא הפעם האחרונה. מועדון האופנוענים 'השדים הכסופים' היה כנופיית פושעים ידועה לשמצה שחיה לפי חוקי הכביש וזקפה אצבע משולשת גדולה לעבר החברה המודרנית ולעבר כל מה שהיא ייצגה.
אבא שלי היה גבר חזק ומסוכן שמשל על כל השדים הכסופים ברחבי העולם וזכה לכבוד – שהיה מבוסס בעיקר על פחד – מצד כל מועדוני האופנוענים האחרים. היו לו קשרים בממשלה ובמאפיה, אך מה שהפך אותו למסוכן ומאיים יותר מכול היו קשריו הרבים עם האנשים הממוצעים מן הישוב. אנשים שלא היו חלק מחוג חבריו. אנשים שיכלו בקלות להיעלם מעין כול. אנשים שהיו יכולים לבצע דברים בלי שאף אחד ישים לב.
כישורי השיחה שלו וחיוכו הקטלני אפשרו לו לרכוש חברים בכל מקום שבו ביקר, ובהתחשב בכך שרכב על אופנוע מאז היותו ברחם של סבתא שלי, כשאני אומרת 'כל מקום', אני מתכוונת לכל מקום.
חסרונותיו של אבי, פשעיו הבלתי פוסקים ואורח החיים של המועדון לא היו מוזרים בעיניי; הם היו כל מה שהכרתי.
החזקתי בידו של הדוד שלי, ג'ו 'חד־עין', בזמן שחצינו את חדר הביקור למשפחות. מפני שאבי היה ההורה היחיד שלי, דוד ג'ו ודודה סילביה קיבלו משמורת זמנית עליי. אימא שלי, דבורה דארלינג ריינולדס, הסתלקה כמה שבועות לאחר שנולדתי. גברים רבים היו כורעים תחת נטל האחריות של גידול תינוקת, במיוחד כאשר היה מדובר באופנוענים שלא היו מסוגלים לשאת יותר מכמה שבועות בלי לעלות על הכביש הפתוח.
אבל לא פריצ’ר.
פרט לכך שישב בכלא מדי פעם, אבא שלי היה אבא טוב ומעולם לא היה חסר לי דבר.
פריצ’ר, שהיה לבוש בסרבל כתום ושערו החום והארוך נמשך לאחור בתסרוקת זנב סוס, הבחין בנו בו במקום ומייד קפץ ממקומו. תנועותיו הוגבלו מעט על ידי האזיקים שאסרו את מפרקי ידיו ועל ידי השרשרת שהייתה כרוכה סביב קרסוליו, ועל ידי השומר שדחף אותו בחזרה לישיבה.
"אווה," הוא אמר ברכות וחייך בזמן שטיפסתי על כיסא הפלסטיק הנוקשה. כפות רגליי, הנתונות בנעלי ספורט, לא הגיעו לרצפה, וסנטרי בקושי גירד את השולחן. דוד ג'ו התמקם בכיסא לצידי, כרך את זרועו סביב גופי וקירב אליו את הכיסא שלי.
"אבא," לחשתי, מנסה בכל כוחי שלא לפרוץ בבכי. "אני רוצה לחבק אותך. דוד ג'ו אומר שאני לא יכולה. למה אני לא יכולה?"
אבא מצמץ. ואז הוא מצמץ פעם נוספת. בזמנו לא הבנתי זאת, אבל אבי הגדול, החזק והקשוח, התאמץ לא לבכות.
דוד ג'ו לחץ את כתפי. "חמודה שלי," אמר בקול חנוק, "ספרי לאבא על תחרות האיות."
פרץ ההתלהבות שחשתי נאבק בדמעותיי וגבר עליהן. "ניצחתי בתחרות האיות, אבא! המורה שלי, גברת פרדריקס, אומרת שלמרות שאני רק בגן, אני יודעת לאיית כמו ילדים בכיתה ג'!" אבא חייך בשביעות רצון. מפני שהבחנתי בחיוך ולא רציתי לאבד אותו, המשכתי לדבר. "אתה יודע בני כמה הילדים בכיתה ג', אבא?"
"בני כמה הם, חמודה?" שאל אבי ופרץ בצחוק.
"הם בני שמונה," לחשתי בהתרגשות, "וחלק מהם בני תשע!"
"אני גאה בך, חמודה שלי," אמר אבי בעיניים בוהקות.
קרנתי מרוב אושר. כשאת צעירה, ההורים שלך הם כל עולמך. אבא שלי היה העולם שלי. אם היה מאושר, הייתי מאושרת. דוד ג'ו לחץ על כתפי פעם נוספת.
"אווה, חמודה, למה שלא תלכי לקנות משהו ממכונת הממתקים, כדי שאבא ואני נוכל להחליף כמה מילים?"
זה היה דבר שבשגרה. כולם במועדון תמיד 'החליפו כמה מילים', מילים שלא הרשו לי לשמוע. ברוב המקרים זה לא ממש הפריע לי, מפני שכל הגברים אהבו אותי, הרעיפו עליי חיבוקים, הרכיבו אותי על כתפיהם וכל הזמן נתנו לי מתנות. עבור פרחחית אופנוענית בת חמש, מועדון אופנוענים מלא באחים גדולים ובאבות מחליפים זה כמו לקבל הזדמנות לחגוג את חג המולד על בסיס יום־יומי.
לקחתי את כספו של דוד ג'ו ודילגתי לעבר מכונת הממתקים. לפניי בתור עמדו שני אנשים, אז עשיתי את מה שעשיתי תמיד כשהייתי משועממת והתחלתי לשיר. בניגוד לרוב הילדים בגילי שהקשיבו לשירים של 'New Kids On The Block' או לשירים של דבי גיבסון, אני הקשבתי למוזיקה שהושמעה ברחבי המועדון. אחד השירים האהובים עליי היה 'קיץ', של ג'ניס ג'ופלין. אז עמדתי לי שם, נענעתי את ישבני ושרתי את 'קיץ' בזיופים בזמן שהמתנתי בתור כדי לקנות חטיף תפוחי אדמה עבש בחדר הביקורים המשפחתיים של אי רייקרס.
"ילדה, את אוהבת גם את הנדריקס?"
הסתובבתי במקומי וראיתי זוג רגליים עטופות במכנסי ג'ינס, שהיו קרועים באזור הברכיים. נשאתי את מבטי ועיניי נפערו בעונג. הוא היה גבוה ושזוף, זרועותיו ורגליו היו שריריות ועבות ומותניו היו צרים. מצחו היה רחב ולסתו חזקה ומרובעת. ראשו היה מגולח ועליו פלומת שיער בלונדיני דקה וזרועותיו מקועקעות בציורים של דרקונים. מעולם לא ראיתי גבר נאה יותר ממנו.
יש בעולם הזה שלושה סוגים של גברים: גברים חלשים, כאלה שבורחים ומסתתרים כשהחיים בועטים להם בתחת, גברים בעלי עמוד שדרה, כאלה שרק מדי פעם, כשהחיים בועטים להם בתחת, יסתמכו על אחרים, וגברים אמיתיים, גברים שלא בוכים ולא מתלוננים, שלא רק שיש להם עמוד שדרה, הם עמוד השדרה. אלה גברים שמקבלים החלטות לפי רצונותיהם וחיים עם ההשלכות. גברים שנושאים באחריות על הפעולות והמילים שלהם. גברים שכאשר החיים בועטים להם בתחת, הם בועטים בחזרה וממשיכים הלאה. גברים שחיים חיים קשוחים ומתים בצורה קשוחה אף יותר.
גברים כמו אבא שלי וכמו הדודים שלי. גברים שאהבתי מעומק ליבי.
גברים כמו דוּש.
"אני אוהבת את הנדריקס," אמרתי, "אבל ג'ניס היא המלכה. אני מקשיבה ל'רוז' כמעט כל יום!"
הוא חייך לעברי וגומות החן שלו האירו את הסביבה.
"את מוצאת חן בעיניי, ילדה," הוא אמר והמשיך לחייך, "יש לך טעם טוב במוזיקה, ואת נועלת זוג נעלי סניקרס במקום הנעליים הגבוהות והמטופשות האלה שכולם נועלים."
מצאתי חן בעיניו. זה ללא ספק היה היום המוצלח ביותר בחיי.
"אני שונאת נעליים גבוהות," אמרתי וקימטתי את אפי.
הוא קרץ אליי. "גם אני."
באותו רגע החלטתי לזרוק את כל נעליי הגבוהות ברגע שאחזור הביתה.
כשהגיע התור שלי, עמדתי על קצות האצבעות ושלשלתי מטבעות לתוך המכונה. לא מיהרתי כשבחנתי את האפשרויות ולבסוף בחרתי חבילה קטנה של בוטנים מלוחים. לאחר שסיימתי, התבוננתי באיש בזמן שקנה שתי שקיות צ'יפס, שלושה חטיפי שוקולד ועוגיית שוקולד גדולה.
"וואו," אמרתי, "אתה ממש רעב."
הוא פרץ בצחוק. "זה לא בשבילי." הוא הצביע לעברו השני של החדר. "זה עבור הזקן שלי."
העפתי מבט חטוף לעבר אבא ודוד ג'ו. ראשיהם היו רכונים מעל לשולחן והם עדיין 'החליפו כמה מילים'. "אפשר להכיר אותו?" שאלתי.
גבותיו התרוממו בהפתעה. "המממ... הוא קצת עצבני."
פרצתי בצחוק. כל הגברים שהכרתי היו קצת עצבנים. טמנתי את ידי בידו ונשאתי אליו את מבטי, מוכנה ללכת לפגוש את אביו. ידו הייתה חמימה ונעימה כמו המיטה שלי לאחר שישנתי בה במשך לילה שלם. הוא נעץ את מבטו בכפות ידינו השלובות, הבעת פניו מבולבלת. "אני מוכנה," אמרתי ומשכתי בידו. הוא משך בכתפיו והוביל אותי אל אחד השולחנות הסמוכים, שם ישב גבר בעל ראש מגולח וזקן ארוך ואפור, כפות באזיקים ובשרשרת, כמו אבא שלי. האיש הרפה מידי כדי להתיישב במקומו, ואילו אני טיפסתי על הכיסא הסמוך. "שלום," אמרתי בעליזות.
"אתה רוצה לספר לי משהו?" שאל האיש את בנו.
"היא אוהבת את ג'ניס," הוא השיב.
המבוגר בחן אותי במבטו. "את אוהבת את ג'ניס, ילדה?"
הנהנתי. "ואת 'סטפנוולף' ואת 'טרי דוג נייט' ואת ה'רולינג סטונס' ואת בילי הולידיי."
"בילי הולידיי?" הוא שיסע את דבריי בקול מופתע. זרקתי כמה בוטנים לפי והנהנתי. "היא מדליקה."
המבוגר חייך בשביעות רצון והבעת פניו השתנתה. מייד ידעתי שלפני הרבה זמן, האיש המבוגר והעצבני הזה היה יפה לא פחות מבנו.
"אני אוהב את בילי הולידיי," הוא אמר בקול צרוד.
"אני אוהבת אותך," אמרתי בספונטניות, מפני שתמיד אמרתי דברים בצורה ספונטנית. "אתה רוצה קצת בוטנים?"
"בטח ילדה," הוא חייך. "אשמח לכמה בוטנים."
שפכתי לכף ידו את הבוטנים שנותרו בשקית, והוא זרק את כולם לתוך פיו בבת אחת.
"אווה!"
זינקתי בבהלה לשמע קולו של דודי. הוא חצה את החדר לעברי בצעדים חפוזים. ברגע שדוד ג'ו הגיע אל השולחן, לא רק הוא נראה עצבני, אלא גם שני החברים החדשים שלי.
"יש לך משאלת מוות?" לחש דוד ג'ו אל האיש הזקן. "הפרשים' ביחסים טובים עם 'השדים'. בוא נשאיר את זה ככה, לכל הרוחות."
"אה," אמר הזקן והביט בי, "את בטח הילדה הקטנה של פריצ’ר. הוא דיבר עלייך. הוא גאה בך במיוחד, זה מה שבטוח."
הנהנתי בגאווה. "אני הילדה הקטנה של פריצ’ר וכשאגדל אהיה בדיוק כמוהו. יהיה לי אופנוע 'הארלי דיווידסון' מדגם 'פאט בוי', אבל אני רוצה ששלי יהיה מבריק, ואני רוצה קסדה ורודה עם ציורים של גולגולות. במקום להיות נשיאת המועדון, אהיה מלכת המועדון, כי אני מתכוונת להתחתן עם האופנוען הכי גדול והכי מפחיד בכל העולם כולו, והוא ייתן לי לעשות כל מה שארצה, מפני שהוא יהיה מאוהב בי בטירוף."
דוד ג'ו פרץ בצחוק מתגלגל. המבוגר הניד בראשו וחייך. הגבר הנאה הפנה אליי את מבטו ורכן לפנים. "אני אזכור לך את המילים האלה," הוא לחש.
לא הגבתי. לא הייתי מסוגלת. הייתי שבויה בעוצמה שראיתי בעיניו התכולות, המשובצות פנינים לבנות. הן הזכירות לי אגם שקפא. עיניו התכולות כקרח שאבו אותי למקום חמים ובטוח שבו רציתי להישאר לעולמי עולמים. הוא הושיט אליי את ידו ופוגג את הכישוף שאפף אותי.
"קוראים לי דוּש, חמודה. לזקן שלי קוראים ריפר[3]. היה נחמד לדבר איתך."
שלחתי אליו את ידי ואצבעותיו הגדולות עטפו את אצבעותיי. "אני אווה," לחשתי. "זה השם שלי, והיה כיף לפגוש אותך."
הוא חייך. החיוך ניכר גם בעיניו. שוב אבדתי בעיניו היפות.
ואז דוד ג'ו הרים והטיל אותי על כתפו. "בבית ספר הפרטי היקר להחריד המזוין שלך לא מלמדים אותך לא לדבר עם זרים?" הוא שאל, "אצטרך לשבת עם המזדיינים הרכרוכיים האלה לשיחה. אלמד אותם לקח באמצעות האגרופים שלי."
"ביי," צעקתי ונופפתי כאחוזת טירוף בזמן שנלקחתי משם.
ריפר נופף אליי בשתי ידיו הנתונות באזיקים וחייך אליי בעליזות.
דוּש קם ממקומו והצדיע לי בשתי אצבעות. "ביי, חומד."
חומד.
עכשיו זה היה רשמי. הייתי מאוהבת עד עמקי נשמתי.
דוּש התבונן בג'ו חד-עין, שהיה חבר במועדון 'השדים הכסופים' עוד מימי ילדותו, מתרחק מהמקום כשילדתו של פריצ’ר תלויה על כתפו, מחייכת בשמחה ומנופפת בידיה כמו משוגעת. הוא הניד בראשו וחייך. כאשר לא ראה אותה יותר, חיוכו נמוג והוא הסתובב לעבר הזקן שלו.
גם מפניו של הזקן שלו נמוג החיוך.
"ילדה חמודה," רטן ריפר, "הייתי צריך להביא ילדה, במקום שני מזדיינים כמוכם."
הוא נעץ את מבטו בזקן. הוא חווה רגע של כמיהה כשהתבונן בו מחייך אל הילדה ומדבר אליה כפי שהיה צריך לדבר אל הילדים שלו, אך מעולם לא עשה זאת. הוא היה עסוק מדי בלהחטיף לו ולאחיו.
זיכרונות מימים יפים.
"פריצ’ר יוזם מהלך," רטן ריפר, "הוא גנב את העסקה המזוינת עם הרוסים ממש מתחת לאף שלך. למה, לכל הרוחות, לא חיסלת אותו כשהייתה לך הזדמנות?"
והנה זה שוב חזר. הוא היה סגן הנשיא, ומבחינת הזקן שלו הוא לא היה שום דבר מעבר לזה. מישהו שאליו יעבור השרביט המזוין כאשר הזקן סוף כל סוף ימות – ודוּש כבר ייחל לבואו של הרגע הזה.
"מנהיג הכביש של פריצ’ר הספיק להגיע אליו לפניי. הוא חטף את החרא הזה לפני שבכלל הספקתי לשמוע עליו."
הבעת פניו של ריפר נעשתה קרה כקרח. "אתה כזה לא יוצלח מזוין. הייתי צריך למנות את קאס לסגן הנשיא. הייתי צריך לגרום לזונה הבת־זונה הזאת להיפטר ממך."
אימא שלו הייתה זונה – לא זונה מהרחוב, אלא זונה של המועדון. היא הייתה בת שש עשרה כשאבא שלו הכניס אותה להיריון. הוא היה בן שלושים כמעט. לאחר שדוּש נולד, אבא שלו גירש אותה לרחוב בבעיטה כשברשותה שום דבר מלבד מהבגדים שעל גופה. כל מה שנותר לו מאימו זו תמונה בלויה של נערה צעירה מאוד היושבת על ה'הארלי' של אבא שלו; על גב התמונה היה כתוב 'אוליביה מרטין'. הוא אהב לחשוב שהיא פתחה דף חדש במקום אחר, עם מישהו שהיה רחוק שנות אור מאבא שלו. שהיא מצאה קצת שלווה ומשפחה שתאהב אותה.
אחיו הצעיר, קאס, היה תוצר של זונה נוספת שנכנסה להיריון. אותו סיפור, רק ביום אחר.
במשך עשרים ושלוש שנה הוא נאלץ לסבול את החרא הזה. נמאס לו. הוא קם מכיסאו, הניח את כפות ידיו על השולחן ורכן לפנים. "אף אחד – וכשאני אומר אף אחד, אני מתכוון לפאקינג אף אחד – לא שם זין על מה שקורה איתך, חתיכת חרא אומללה שכמותך. במועדון מכבדים את הנשיא, אבל לאף אחד מהבנים שלך לא אכפת אם תחיה או תמות. קיבלת מאסר עולם, זקן, ואני זה שניהל את החרא שלך בהיעדרותך. בהתחשב בכך שניהלתי אותו הרבה יותר טוב ממך, אני לא חייב לבוא לפה, אבל אני עושה את זה מתוך כבוד מזוין, והרגע איבדתי את שארית הכבוד האחרונה שנותרה לי."
"חתיכת חרא שכמותך," ריפר רשף, "אתה תשלם – "
"לא. אתה תשלם. ברגע שאני מתחפף מפה אני מתכוון להזמין את החיסול שלך ואתן את העבודה לראשון שיקפוץ עליה." פחד הבזיק בעיניו של הזקן. הוא מעולם לא ראה מחזה מתוק יותר. "תזכור, חתיכת חרא מהלכת שכמותך. כשתדמם למוות, תזכור שאני זה שגזר את הדין שלך."
הוא הסתובב לפני שאבא שלו יוכל לומר מילה נוספת וחצה את חדר הביקורים של רייקרס, מתנשם בכבדות. ליבו הלם בחוזקה בתוך החזה שלו והוא היה נחוש בדעתו לשים קץ לחייו של האיש.
"דוּש!" קול קטן צווח לעברו. הוא הסתובב.
אווה רצה לעברו במהירות מסחררת. רגע לפני שהגיעה אליו, קפאה במקומה, התנשמה בכבדות והושיטה לו את ידה. "לא יצא לי לחלוק איתך," היא אמרה בין נשימותיה הכבדות.
הוא התכופף אליה ועטף בידו את שקית הבוטנים הקטנה. גרונו התכווץ בחוזקה.
הילדה הזאת, הילדה הקטנה המזוינת הזאת שבכלל לא הכירה אותו, נתנה לו הרגע את המתנה הראשונה שקיבל אי פעם בלי לצפות לדבר בתמורה. בלי בקשת טובות, בלי תנאים, בלי ללכת סחור־סחור. הוא טעה. היה זה מחזה מתוק יותר מאשר הפחד בעיניו של אביו. אווה הייתה הרבה יותר מתוקה. אם אי פעם תהיה לו ילדה, הוא רצה ילדה כמוה.
"תודה, חומד," אמר בקול צרוד.
"נתראה שוב מתישהו?" היא הטתה את ראשה. עיניה נפערו לרווחה כשהמתינה למוצא פיו.
הוא נעץ את מבטו בעיניה המרהיבות ביופיין, שהיו גדולות מדי ביחס לפנים שלה. פאקינג יפהפיות. הוא חייך. "אני מקווה מאוד, מתוקה."
היא חייכה אליו חיוך מתקתק וקטלני ודילגה בחזרה לעבר דודּה ואביה – שנעצו בו את מבטיהם הנוקבים – תוך כדי ששערה, האסוף בקוקיות, היטלטל אנה ואנה.
הוא תחב את הבוטנים לכיסו ועזב את המקום. ברגע שהבחין בטלפון ציבורי, ניגש אליו והזמין את החיסול. נדרשה לו שעה שלמה עד שמצא מישהו שהסכים לקחת את העבודה. שלושה ימים לאחר מכן, הזקן דימם למוות במקלחות.
פרק 2
שבע שנים חלפו לפני שדרכי הצטלבה שוב בדרכו של דוּש.
בשנים האלה אבא שלי שוחרר מבית הכלא ואני קיבלתי את פרנקי, אח גדול שהיה כמו קוץ בישבן שלי.
פרנקלין דלובה האב, אביו של פרנקי, היה מנהיג הכביש של אבי. לפני כמה שנים הוא נהרג בהתנגשות ישירה עם משאית 'מק' וכמה שנים קודם לכן אימא של פרנקי מתה מסרטן השד. כמו רוב הפרחחים במועדון האופנועים, לפרנקי לא היו בני משפחה שהיו מוכנים לאמץ אותו. מפני שלאבא שלי לא היה בן, הוא לקח את פרנקי תחת חסותו והחל לסלול עבורו עתיד בתור חבר ב'שדים הכסופים'. אם פרנקי ישרוד, אבא שלי עתיד להוריש לו את הכתר ביום מן הימים וזה היה בסדר מבחינתי, אפילו נפלא, רק שהייתה בעיה אחת גדולה.
פרנקי היה עצבני וכועס.
כל הזמן.
הוא כל הזמן נקלע לקטטות – בבית הספר, במועדון, ברחוב, במכולת. פרנקי היה מתקוטט עם קיר לבנים אם הוא היה מעצבן אותו, ולא הייתם מאמינים כמה קירות הצליחו לעצבן את פרנקי.
גופו האומלל בן חמש עשרה השנים כבר היה מכוסה בצלקות מקטטות רחוב. מאז שעבר לגור איתנו, אושפז שש עשרה פעמים בגלל כמה עצמות שבורות, פצעי דקירה וכמה זעזועי מוח.
פרנקי גם סבל מחרדת נטישה רצינית.
כאשר רק עבר לגור איתי ועם אבי, הוא סבל מסיוטים אלימים. הוא היה מתעורר בבהלה, מכוסה זיעה וצועק בקולי קולות. הסיוטים הפכו לביעותי לילה ופרנקי החל להתנועע באלימות מתוך שינה. הוא היה מכה בראשו באגרופיו תוך כדי שהוא צועק ובוכה ללא שליטה. אבא שלי נאלץ לרסן אותו עד שהוא היה נרגע או חוזר להכרה מלאה.
לילה אחד, כשאבא שלי יצא לרוץ, פרנקי התגנב אל חדרי ונכנס למיטה שלי. הוא הצליח לישון בשלווה בפעם הראשונה מאז עבר לגור איתנו, ומאז המשיך לישון במיטתי.
החיים המשיכו במסלולם.
שבועיים לאחר יום הולדתי השנים עשר, אבא החליט שהגיע הזמן שפרנקי יצטרף לנסיעה של המועדון. כשפרנקי גילה שלא התכוונתי להצטרף, הוא נכנס להתקף אלים עד שאבא שלי נכנע. בכל הנוגע לפרנקי, אבא שלי היה רכיכה מוחלטת.
רכובה מאחור על האופנוע של פרנקי, עזבתי את מנהטן בדרכי אל צפון אילינוי. התחנה הראשונה שלנו: חוות דלעת. כשאבא שלך והחבורה שלו היו צריכים להיפגש בחשאי, התכנסויות פליליות בחוות דלעת התרחשו לעתים קרובות יותר מכפי שמישהו היה עשוי לחשוב.
בדרך כלל פגישות מהסוג הזה ארכו כמה ימים; המבוגרים נשארו בפנים והילדים בחוץ. תמיד היו הרבה צעקות, הרבה ריבים, הרבה אלכוהול והרבה נשים זנותיות.
התחלתי להתפתח מוקדם מהרגיל ומפני שהייתי גבוהה וכחושה, נראיתי די מוזרה. נראיתי כאילו כולי ברכיים ומרפקים וזוג שדיים בגודל סי. כמה בנים שהתלוו עם אבותיהם לפגישה התחילו לכרכר סביבי, למשוך ברצועות החזייה שלי ולטעון שמילאתי אותה בצמר גפן. זו הסיבה לכך שמצאתי את עצמי מסתתרת על עץ, מאזינה ל'רולינג סטונס', מניעה את רגליי ומנענעת בראשי בעודי שרה עם המוזיקה. הרגשתי כף יד אוחזת בנעל שלי, ומיהרתי להסיט את כף רגלי. "לך מפה, פרנקי!" צעקתי.
פרנקי המשיך למשוך בנעל שלי. הורדתי את האוזניות ונעצתי בו מבט נוקב.
זה לא היה פרנקי.
חוץ משערו – שכעת היה עבה, בגוון בלונדיני זהוב והשתפל במורד כתפיו – הוא נראה בדיוק אותו הדבר ועדיין היה יפה בצורה עוצרת נשימה. הוא שלח לעברי את חיוכו המעוטר בגומות חן.
"שמעתי שאת נמצאת איפשהו בסביבה, חומד. את זוכרת אותי?"
"דוּש," לחשתי, נועצת בו את מבטי. "מ'רייקרס'."
הוא פרץ בצחוק מתגלגל. "לא בדיוק משם. המקום שאני מכנה 'בית' נקרא מונטנה. בסך הכול ביקרתי את הזקן אז, ממש כמוך. את זוכרת?"
הנהנתי. "ריפר. הוא מצא חן בעיניי."
חיוכו נמוג. "הוא כבר לא בין החיים."
מעולם לא ידעתי מה לומר לאנשים שאיבדו את יקיריהם. שום דבר מעולם לא נשמע לי נכון, אבל לאחר שראיתי את המבט המרוחק בעיניו התכולות כקרח של דוּש, הייתי חייבת לומר משהו. "היה לו חיוך מקסים," אמרתי ברכות, "ממש כמו שלך."
עיניו ננעצו בעיניי וחיוך פשט בפניו. חייכתי אליו בחזרה.
"את יודעת," הוא אמר בזמן שנגע בשרשרת זהב דקיקה שהייתה על צווארו, הוציא אותה מתוך חולצתו המלוכלכת והרים אותה מעל ראשו, "זו צריכה להיות שלך." הוא אחז בידי והניח עליה את השרשרת. "היא הייתה של הזקן שלי," הוא אמר, "עד הרגע הזה ממש אף אחד אף פעם לא אמר על המנוול הזה משהו נחמד. אף פעם. אפילו לא אימא שלו. נראה שזה אומר שזה צריך להיות שלך."
הרמתי את השרשרת ובחנתי את התליון הקטן והעגול שהיה תלוי עליה. בחזיתו אפשר היה לראות את הסמל של 'פרשי הגיהינום'. המילים 'פרשי הגיהינום' נחרטו סביב מלאך מוות מכוסה בברדס, רכוב על 'הארלי דיווידסון' ואוחז בחרמש.
מאחור היה חרוט 'ריפר'.
"ביום ההוא, לפני שבע שנים, הייתה הפעם הראשונה שראיתי את המנוול הזה מחייך. זו גם הייתה הפעם האחרונה," אמר דוּש.
לא ידעתי מה לומר, לכן לא אמרתי דבר ופשוט ענדתי את השרשרת סביב צווארי. "תודה," אמרתי ותחבתי את התליון תחת חולצת ג'ימי הנדריקס שלי. "היא מוצאת חן בעיניי."
הוא הנהן ונעץ את מבטו באופק. "אני מתכוון לצאת לטיול בשדות הדלעת, חומד. רוצה להצטרף אליי?"
תליתי את האוזניות סביב צווארי, הכנסתי את הווקמן אל כיס מכנסי הג'ינס שלי וירדתי מהעץ בקפיצה. לא ממש הקדשתי לכך מחשבה יתרה ופשוט טמנתי את ידי בידו, כפי שהייתי עושה עם אבא או עם פרנקי. הוא הסב את מבטו אל ידי אך לא הרפה ממנה, ואצבעותיו העבות והחמימות נכרכו סביב אצבעותיי בזמן שהתחלנו ללכת.
בעודנו הולכים, דוּש לטש מבטים בשמיים המעוננים והאפורים, עישן בשרשרת ולא הוציא הגה מפיו.
"אתה עצוב?" שאלתי.
הוא התבונן בי מלמעלה בגבות מכווצות. נגסתי בשפתי. האם אמרתי משהו לא במקום? אולי לא רצה שאף אחד ידע שהוא עצוב. ליבי החל להלום במהירות מסחררת. הרגשתי את הזיעה מכסה את כף ידי, ומפני שידי הייתה נתונה בידו של דוּש, נתקפתי מבוכה והזעתי אף יותר.
"חומד, אחי הקטן מת לפני כמה ימים."
הפסקתי ללכת וכרכתי את זרועותיי סביב מותניו. חיבקתי אותו חזק עד כמה שיכולתי. "אני כל־כך מצטערת," לחשתי.
דוּש שאף אוויר בחדות. "חומד." ואז הוא נפל אל ברכיו ומחץ אותי עד שלא הייתי מסוגלת לנשום, אבל זה לא הפריע לי מפני שזה היה נעים וידעתי שהוא זקוק לזה. "את ילדה טובה, חומד. ילדה טובה ומתוקה," הוא לחש באוזני. הוא נסוג והתבונן בעיניי. "תבטיחי לי שתישארי כזאת, בסדר? את ואני, ילדה, פאקינג נולדנו לתוך החיים האלה, גדלנו על אופנועים בדרכים. זה מה שאנחנו מכירים וזה המקום שאליו אנחנו שייכים, אבל זה לא אומר שזה לא יגבה מאיתנו את המחיר. אני רוצה שתבטיחי לי שלא משנה מה יקרה ולא משנה איזה חרא יקרה לך, לא תתני לחיים האלה להפוך אותך למרירה."
נעצתי את מבטי בעיניו התכולות כקרח, מהופנטת מהביטחון ומהנינוחות שעטפו אותי, שחיממו אותי. לא הייתי מסוגלת להסב ממנו את מבטי. רציתי לתחוב את ההרגשה הזאת לכיסי האחורי, לקחת אותה הביתה איתי ולשמור אותה מתחת לכרית כדי שאוכל לחוות אותה מחדש בעת שאזדקק לה יותר מכול.
בסופו של דבר, כשנזכרתי במה שאמר, הנהנתי.
הוא ליטף את לחיי בפרקי אצבעותיו ונעמד. טמנתי את ידי בידו בשנית והמשכנו ללכת. דוּש המשיך לעשן ואני התחלתי להצביע על דלעת גדולה במידה יוצאת דופן.
"יצא לך מתישהו לראות את 'זו כזאת דלעת גדולה, צ'רלי בראון'?" שאל דוּש, "המזדיין הדפוק הזה קורע אותי מצחוק."
באותו רגע החלטתי שגם אני אוהבת את המזדיין הדפוק הזה, צ'רלי בראון, והתכוונתי לצפות בכל הסרטים בכיכובו של צ'רלי בראון ברגע שאגיע הביתה.
"את מתכוונת להתחפש לכבוד ליל כל הקדושים, חומד?"
"עוד לא החלטתי," אמרתי. "ליל כל הקדושים קצת מסובך כזה. פעם אחת בשנה אתה זוכה להתחפש ולהעמיד פנים שאתה משהו או מישהו אחר לגמרי ממי שאתה בדרך כלל. אין שום דבר שדומה לזה. אתה לא רוצה לפשל, אתה מבין? חשוב לבחור בקפידה – כדי שלא יהיו לך שום חרטות, רק זיכרונות נפלאים."
דוּש הפסיק ללכת ונעץ בי את מבטו. "מה את חושבת שאת רוצה להיות?"
"מאיה אנג'לו[4]," השבתי ללא היסוס. "או אלינור רוזוולט[5]."
הוא התחיל להשתנק.
"אבל," מיהרתי להמשיך, "כדי שאוכל להתחפש למאיה אנג'לו, אני צריכה איכשהו לצבוע את עורי בשחור בלי להעליב את הקהילה האפריקאית אמריקאית. נראה שבסופו של דבר אתחפש לאלינור רוזוולט. לא שזה מפריע לי. היא הייתה אישה מדהימה."
"בת כמה את?" הוא שאל בקול צרוד, הולם על חזהו באגרופו.
"שתים עשרה."
"שתים עשרה?" מבט נדהם כיסה את פניו והוא הניד בראשו. "בפעם הראשונה שפגשתי אותך השארת עליי רושם של ילדה חכמה למדי. עכשיו אני יודע בוודאות שאת כזאת."
הסמקתי. דוּש – נשיא של 'פרשי הגיהינום', לפי הטלאי שענד, חשב שאני חכמה. היה משהו מגניב יותר מזה? "בן כמה אתה?" שאלתי.
"בן שלושים, חומד." הוא התבונן בי וקימט את אפו. "מבוגר, הא?"
משכתי בכתפיי. "אבא שלי בן שלושים ושבע והוא עדיין די מגניב."
עיניו כמעט יצאו מחוריהן. "אני רוצה להבין. את בת שתים עשרה, ככל הנראה תתחפשי לאלינור רוזוולט בליל כל הקדושים ואת חושבת שהזקן שלך מגניב?"
הנהנתי.
הוא שוב הניד בראשו וחייך בשביעות רצון. "לעזאזל."
בטני התכווצה בקרבי. הוא לעג לי.
ניתקתי את ידי מאחיזתו ושילבתי את זרועותיי על החזה שלי. "אני יודעת שאני מוזרה. זה מה שכולם בבית הספר אומרים לי תמיד. כולם חוץ מהחברה הכי טובה שלי, קאמי. הם שונאים את המוזיקה שאני אוהבת מפני שהיא ישנה. הם שונאים את הבגדים שאני לובשת מפני שאלה בגדים של בנים. הם חושבים שאני מוזרה! אז קדימה, פשוט תגיד את זה! גם אתה חושב שאני מוזרה, נכון?"
דוּש כרך ברך לפניי. "חומד, את לא מוזרה. את בת שתים עשרה. הילדים האלה לא שונאים אותך, אפילו לא קרוב לכך. הבנות פשוט מקנאות כי את כל־כך יפה, לכל הרוחות, והבנים פשוט מתנהגים כמו בנים. הם מנסים לפלרטט איתך, אבל אין להם שמץ של מושג איך לעשות זאת."
את כל־כך יפה, לכל הרוחות.
"אני יפה?"
הוא עיקם את שפתיו. "רק בת שתים עשרה וכבר מנסה לחלץ מחמאות. כן, חומד, את יפה. ביום מן הימים תהיי יפהפייה. יום אחד תמצאי לך נער ותהפכי אותו למאושר יותר מאשר חזיר במחראה."
חייכתי בשביעות רצון. מי היה מאמין שמשפט שהורכב ממילים כמו 'חזיר' ו'מחראה' יכול היה לגרום לילדה להיות מאושרת עד עמקי נשמתה?
"הנה זה," הוא אמר חרש, "זה מה שאני אוהב לראות. אין שום דבר טוב יותר מאשר חיוך של ילדה יפה."
נעצתי בו את מבטי בזמן שהוא היישיר אליי את מבטו. עיניו העוצמתיות התרככו מעט והרגשתי שהגוף שלי נמס כמו חמאה בשמש. הרגשתי שקרה לי משהו – משהו חשוב, אולי אפילו ענקי.
המעבר מילדה לנערה מתבגרת. למרות שלא אבין את מה שקרה ואת הסיבה לכך שזה קרה עד שאהיה הרבה יותר מבוגרת, בזמן שעמדנו שם באמצע שדה הדלעת, ידעתי שהשתניתי באופן מוחלט, וזה קרה בגלל הגבר הזה ולמענו.
"אווה! מה, לכל הרוחות?!"
הסתובבתי במקומי במהירות. פרנקי רץ לעברנו בסערה, תוך שהוא בועט בדלעת אחר דלעת ומסלק אותן מדרכו.
"נהדר," נאנחתי, "פרנקי מצא אותי."
"הגבר שלך?" שאל דוּש, מתבונן ברוב עניין בהתפרצות הזעם של פרנקי.
עיניי כמעט יצאו מחוריהן. "איכס! הוא האח החורג שלי!"
שערו החום והארוך של פרנקי התנופף לכל עבר ועיניו החומות הכהות האפילו כשהזעם גאה בקרבו. הוא היה בסך הכול בן חמש עשרה וכבר היה בגובה מטר שמונים ושתיים ועם גוף של שחקן פוטבול. הוא לא היה גדול כמו דוּש, אבל ביום מן הימים זה בדיוק מה שיקרה.
"אני מכיר אותך?" פרנקי שאל בזעף, לאחר שעצר סנטימטרים ספורים מדוּש.
גבותיו של דוּש התרוממו והוא חייך בזחיחות. "לא, ילד. אני חושש שלא היה לנו העונג להכיר."
פרנקי שנא שקוראים לו 'ילד', במיוחד בפניי. התבוננתי בכפות ידיו הנקפצות לאגרופים.
דוּש הפסיק לחייך. "כדאי שתתחיל להירגע. אני לא מוכן לאכול שום חרא ממבוגרים, ובטח שלא מתכוון לספוג חרא ממניאק שמעמיד פנים שהוא מבוגר רק מפני שהוא רוצה להיכנס לתחתונים של ילדה."
עצמתי את עיניי. דוּש לא הכיר את פרנקי, מה שאמר שהוא לא ידע שפרנקי לא ניסה להרשים אותי. זו פשוט הייתה ההתנהגות הרגילה שלו. לפני שיספיק להניף את אגרופו ולספוג מכות הגונות מדוּש, נעמדתי ביניהם וכרכתי את זרועותיי סביב גופו של פרנקי.
"התגעגעתי אליך," מיהרתי לומר, "חיפשתי אותך בכל מקום ולא הצלחתי למצוא אותך. ביקשתי מדוּש שיעזור לי למצוא אותך."
זרועותיו של פרנקי נכרכו סביבי וגופו הנוקשה התרפה לעומת גופי. אחת מכפות ידיו התאגרפה סביב שערי והשנייה נאחזה במותניי בחוזקה.
"סליחה," הוא מלמל, "פשוט חשבתי... אני לא יודע. את חייבת להישאר קרובה אליי. אני לא יכול להגן עלייך אם אין לי מושג איפה את. אם יקרה לך משהו, חמודה שלי, אני אתאבד. אני לא יכול לחיות בעולם הזה בלעדייך. פאק, אני אפילו לא יכול לדמיין את האפשרות שלא תהיי לידי. זה מוציא אותי מדעתי."
"אוי, פרנקי," לחשתי, "אתה חייב להפסיק לדאוג. לא יקרה לי שום דבר, ואני לא מתכוונת לעזוב אותך לעולם."
דוּש היסס להשאיר את אווה לבדה עם הטמבל הקטן והמשוגע, אבל נראה היה שהיא האדם היחיד שאיכשהו היה מסוגל לרסן אותו, לכן הניח לה לעשות כרצונה. כשהיה נער הכיר ילדים כמו פרנקי – חמומי מוח, משולחי רסן, מאבדים שליטה מכל דבר קטן. נערים כאלה בדרך כלל מצאו את מותם לפני שמלאו להם שלושים. פריצ’ר נתן לו מעיל וזו הייתה טעות גדולה. הוא לא שם זין על האהבה שפריצ’ר רחש כלפי הילד. כאשר העניינים מתלהטים – כפי שקורה תמיד – אתה זקוק לצוות שמורכב מאנשים בעלי שיקול דעת.
"נראה אם תעז לגעת בשדיים שלה."
דוּש נעצר ליד אסם מרופט בקצה החווה.
"נראה אם תעז לזיין אותה."
"אם פריצ’ר יגלה, הוא יהרוג אותך."
הוא התקשח. הזבלים האלה דיברו על אווה.
"אני לא מפחד מפריצ’ר. חוץ מזה, מבחינת הגיל, היא הכלבה היחידה פה שאפשר לזיין."
"היא פאקינג מכוערת. חוץ מהשדיים שלה; לכלבה יש שדיים יפים. הייתי מזיין אותה רק כדי לראות את השדיים האלה."
דוּש ראה אדום בעיניים. אווה הייתה בת שתים עשרה. נכון, היו לה שדיים, שדיים של בת שתים עשרה, והמזדיינים האלה היו בני שש עשרה ושבע עשרה. הוא פקק את מפרקי אצבעותיו וניגש אל האסם.
חמישה מנוולים קטנים נשענו על אחת האורוות הריקות, עישנו סיגריות ושיחקו אותה מבוגרים. "דוּש," אמר אחד המנוולים, "מה קורה, גבר?"
הוא לא השיב. הוא פשוט ניגש אל המנוול הראשון, בעט בפניו והמשיך אל המנוול הבא בתור. הוא תפס את מנוול מספר שתיים בצווארון חולצתו, ירק בפניו, נעץ את אגרופו בבטנו והשליך אותו הצידה. השלושה שנותרו מיהרו להתחבא מאחורי ערמות התבן.
"תזיזו את הישבנים המזוינים שלכם בחזרה לפה," הוא שלף את האקדח מחגורת מכנסי הג'ינס שלו, "ותקבלו את העונש שלכם כמו הגברים שלעולם לא תהיו. אם לא, יש לי פה כמה קליעים שנושאים את השמות שלכם."
"מה עשינו, לכל הרוחות?" שאל בקול צווחני מנוול שמנמן ומחוצ'קן.
הוא השתמש באקדחו והחווה לעבר המקום שבו הם ישבו לפני כמה רגעים. "תזיזו את התחת המזוין שלכם לפה." הם עשו כפי שהורה להם. "אם שוב אשמע אתכם מדברים על אווה או אם אראה אתכם מסתכלים על אווה או אם בכלל אראה אתכם מתקרבים לאווה, כל אחד ואחד מכם ימות. אתם מבינים?"
עיניהם נפערו לרווחה והם מיהרו להנהן.
"אני אמצא את האבות שלכם ואספר להם איזה מנוולים הם מגדלים ואני חושד שלאחר מכן הם יפרקו לכם את העצמות, אבל קודם כול תצטרכו להתמודד איתי."
הוא תפס את המנוול הקטן השלישי בשערו השמנוני והטיח את ראשו בברכו. לאחר שאיבד את הכרתו, השליך אותו הצידה.
המנוול הקטן הרביעי השתין על עצמו ברגע שדוּש התקרב אליו. בעודו צוחק לעצמו, החל להתקדם לעבר המנוול הקטן האחרון, זה שאמר שאווה מכוערת. הוא אחז בצווארו של הנער ותחב את קנה אקדחו לתוך פיו. "אני יודע בוודאות שיש לך כמה אחיות. אני יודע בוודאות שאחת מהן גדולה מאווה בשנה אחת בלבד. מה דעתך שאמצא את אחותך הקטנה ואזיין אותה? מה אתם אומרים שאתן גם לכמה מהחבר'ה שלי לזיין אותה? אולי כולנו נוכל לזיין אותה יחד? נזיין אותה בפה ובכוס ובחור התחת המזוין שלה. נשמע טוב?"
הילד החל לפרוץ בבכי ולהניד בראשו.
"תכבדו נשים, חתיכות חרא שכמותכם. אישה מזוינת נשאה אתכם בגוף המזוין שלה, היא פאקינג ילדה אתכם, היא פאקינג אהבה אתכם. אישה תחמם אתכם בלילה, תיתן לכם לחדור לתוך הגוף שלה, תישא את הילדים שלכם בבטן שלה. תכבדו את זה, לכל הרוחות, אתם מבינים אותי? פאקינג תכבדו נשים – כל אחת ואחת מהן – או שאחסל אתכם."
הוא הרפה מהילד והוא נפל על ברכיו והחל להקיא.
"חתיכות חרא קטנות ומזדיינות," הוא רטן לעצמו, תחב את אקדחו באחורי מכנסי הג'ינס שלו והסתלק מהמקום.
[1] באנגלית: DEUCE. מילת סלנג הבאה לתאר גבר שחצן, וולגרי ויהיר.
[2] מאנגלית: מטיף.
[3] מאנגלית: הקוצר. כינוי למלאך המוות.
[4] מאיה אנג'לו הייתה משוררת וסופרת אפרו אמריקאית, שחקנית ופילוסופית ואחת הדמויות החשובות בתנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית ובספרות האפרו-אמריקאית. התפרסמה בסדרה של שש אוטוביוגרפיות שפרסמה החל משנת 1969, שהראשונה שבהן מספרת את סיפור חייה עד גיל 17.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
