הפיתוי הנקמני

ז'אנר: רומן רומנטי הוצאה לאור: שלגי הוצאת ספרים עמודים: כ-208 אליס קרלטון מקווה להשיג חופש – שחרור מנישואין ומגברים שתלטנים. שנים בתפקיד רעיה לתצוגה הותירו אותה מותשת ומרירה, אבל נראה שיש גבר אחד שהיא לא חסינה לגביו. וינסנט פארנס הוא גבר עשיר, לבוש בהידור ומהר מאוד אליס נכנעת לקסמיו. אלא שהגבר האיטלקי השחום לא בחר בה במקרה – מה תעשה אליס כשתגלה כי אהובה רוצה בה רק כדי לנקום … ?  

1
מי הוא? מה הביא את הזר הנאה הזה ללווייתו של בעלי ומדוע הוא עומד שם ונועץ בי מבט מעבר לקבר?

"אפר לאפר, אבק לאבק – "

בפינת בית קברות לונדוני, מעל לקבר הפתוח, דקלם הכומר בקול מונוטוני את המילים, בעוד המתאבלים רועדים ברוח הקרה של פברואר ואלמנתו של המנוח מייחלת שכל זה ייגמר כבר.

אפר ואבק, הרהרה. תיאור מדויק של נישואיי.

אליס העבירה את מבטה על פני הנוכחים וראתה רק פנים חתומות, בדיוק כמו שלה. לבן קרלטון היו עמיתים עסקיים, אבל לא היו לו חברים. חייו היו אשפת עסקאות מפוקפקות ומערכות יחסים רעועות.

כולל זו שלנו, חשבה אליס. נישואים ארורים, מסיבות ארורות, שהגיעו לסופם הארור.

רבים מן הנוכחים לא היו מוכרים לה. חלק מהם פגשה בסעודות המפוארות שבן נהנה לארח ובקושי זכרה את פרצופיהם. חלק מהם ראתה באירועי הצדקה שאירחה החברה שלו. אחרים לא ראתה מעולם. כולם נראו דומים, לבד מגבר אחד.

הוא עמד בצד האחר של הקבר, פניו הרזות חסרות הבעה, עיניו שהתבוננו בה היו קשות. כשהטקס התמשך הבינה אליס שלא הסתכל כלל בארון, רק בה. מבטו היה מקובע, היה בו משהו בלתי מתפשר, כאילו שאם יביט בה ימצא תשובה לאיזו שאלה.

היא ניסתה להסיט את מבטה, אך ללא הצלחה. נדמה היה לה כאילו הוא מצווה עליה להביט בו, מסרב לשחרר אותה. היא לחמה בו אבל, לתדהמתה, יכלה לחוש את רצונה נכנע לשלו.

הוא היה בשנות השלושים המאוחרות לחייו, גבוה, בעל שיער כהה וכריזמה מצווה שהורידה את כל האחרים לרמה של חוסר חשיבות. הוא דיבר קצרות כשסר הצדה ונתן לגברת לעבור. היו אלה כמה מילים בודדות, אבל אליס שמעה את המבטא הקונטיננטלי ותהתה אם הוא קשור לפארנס אינטרנשיונל, החברה האיטלקית הגדולה ששכרה את שירותיו של בן לא מכבר, פעולה שעדיין לא הצליחה לרדת לעומקה.

אליס לא ידעה הרבה על עסקיו של בעלה המנוח, לבד מהחשד העמום שאחרים חשבו שהוא דביל. דבר לא הפתיע אותה יותר מאשר לראות אותו ניצוד על ידי חברה בינלאומית גדולה.

בן סיפר לה על כך, זחוח מחשיבות עצמית. הוא היה מודע לדעתה הלא מחמיאה עליו והתענג על ההזדמנות להוכיח לה שהיא טועה.

"חכי עד שנעבור לגור ברומא, בחיק המותרות," קרקר. "הדירה תעלה דמעות בעיניך."

כך גילתה שכבר קנה את הדירה, בלי להתייעץ עמה. גרוע מכך, הוא אפילו מכר את ביתם בלונדון, מאחורי גבה.

"אני לא רוצה לחזור לרומא," אמרה לו בזעם. "ואני מופתעת שאתה רוצה. אתה חושב שאני יכולה לשכוח – ?"

"אל תדברי שטויות. העסקים האלה נגמרו מזמן. קיבלתי עבודה חשובה ואנחנו נצטרך לארח הרבה. את צריכה לצפות לזה. תהיה לך הזדמנות לתרגל את האיטלקית שלך. תמיד דיברת מצוין."

"אמרת בעצמך, זה היה לפני הרבה מאוד זמן," הזכירה לו.

"תראי, אני אצטרך אותך," אמר באותו טון ענייני שתמיד השתמש בו כדי לסיים ויכוח. "אני לא מדבר את השפה הארורה ואת כן, אז אל תציקי לי."

"וחוץ מזה אתה כבר קפצת והוצאת מהמדינה את הכסף שלנו עוד לפני שהספקתי לגלות."

הוא נראה מרוצה.

"רק למקרה שיצוצו לך רעיונות בקשר לגירושים" – צחקק – "אני יודע מה עובר לך בראש."

"אולי אחליט ללכת לדרכי ולהרוויח כסף בכוחות עצמי," הרהרה.

"את? אחרי כל השנים שבהן חיית את החיים הטובים? אין סיכוי! את התרככת."

אליס התעלמה מגסותו ומאנוכיותו השאננה, כיוון שהייתה רגילה אליהן. אולי הוא צודק והיא לא תוכל לחזור להיות עצמאית. הייתה זו מחשבה מייאשת.

לאחר שביתם נמכר, עברו למלון ריץ בהמתנה ליום המעבר. אבל היום הזה מעולם לא הגיע. בן מת מהתקף לב בפגישת אהבים במלון אחר עם אישה אחרת שהזמינה את האמבולנס ואז נעלמה לפני שהגיע.

אליס נרעדה. הייתה זו שעת בין ערביים, האור הלך ודעך והמתאבלים נעטפו צללים. היא עדיין חשה את הגבר הזר מתבונן בה באור העמום.

הטקס הסתיים סוף סוף והאנשים החלו לנוע, מזכירים לה למלא את חובותיה כמארחת.

"אני מקווה שתוכלו להגיע לקבלת הפנים," אמרה שוב ושוב. "בן היה מעריך זאת מאוד."

"אני מקווה שההזמנה שלך כוללת אותי," אמר הגבר. "את לא מכירה אותי, אבל אני ציפיתי בקוצר רוח להצטרפותו של בעלך לחברה שלי. שמי הוא וינסנט פארנס."

מייד זיהתה את השם. היא שמעה אותו לעתים קרובות מפיו של בן – אחד האנשים החזקים באיטליה – קשרים עם שרים בממשלה האיטלקית – השפעה – עושר –

"והוא רוצה שאני אצטרף אליו," עלץ בן. "הוא חיפש אותי, אמר שלא יסתפק בפחות מהאדם הנכון למשרה – הציע לי הון – אמר שאני שווה כל פרוטה – "

המחשבה שמישהו ממש יחפש את הנאד הנפוח הזה, שלא לומר ישלם לו משכורת מנופחת, הדהימה את אליס. עכשיו הביטה בוינסנט פארנס וחיפשה רמזים שיעזרו לפתור את התעלומה.

היא לא מצאה דבר. הוא היה בשיא חייו ונראה אדם הגיוני. לא היה לכך הסבר.

"בעלי דיבר עליך," אמרה. "יפה מצדך שטרחת להגיע ללוויה שלו. מובן שאתה מוזמן לקבלת הפנים."

"תודה לך," אמר חלקות.

אדם שמעולם לא הפסיד, חשבה, מוכן עם המילים המתאימות, עם הגישה המתאימה, תמיד צעד אחד קדימה.

אם כך מדוע טרח להגיע לכאן? מה הוא מצפה להרוויח עכשיו שבן איננו?

לרגע לא היה לה אכפת עוד משום דבר. נותרה בה רק כמיהה לאה שכל זה יחלוף. היא עצמה את עיניה, התנודדה קלות, ואז חשה ידיים חזקות מייצבות אותה.

"זה ייגמר עוד מעט," אמר וינסנט בשקט.

המילים הדהדו במחשבותיה בדיוק כזה עד כי פקחה את עיניה באחת ומצאה אותו עומד קרוב, אוחז בה בעדינות.

"אל תתייאשי עכשיו," מלמל.

"אני לא – כלומר – "

"אני יודע," אמר והייתה לה הרגשה מוזרה שהוא אכן יודע.

הוא החל לכוון אותה אל המכונית, הסיט הצדה את הנהג ופתח לה את דלת המכונית בעצמו. רגע לפני שנכנסה פנימה הביטה אליס במישהו נוסף שלכד את עינה בבית הקברות. הייתה זו אישה בשנות השלושים לחייה, מושכת באופן ראוותני, לבושה בחליפה שחורה יקרה שמשום מה נראתה מוגזמת.

אליס הרהרה בכך שגם הזרה הזו הביטה בה באופן מוזר, בלוחמנות מסוימת, שונאת אותה ובד בבד אומדת את טיבה. אבל סניור פארנס העסיק את מחשבותיה ולא הותיר מקום רב לשום דבר אחר.

"מי זו האישה הזו?" שאל והתיישב לצדה של אליס.

"אני לא יודעת. מעולם לא ראיתי אותה קודם לכן."

"נראה שהיא מכירה אותך, אם אני קורא נכון את המבטים שנעצה בך."

היה זה מסע קצר אל הריץ, בופה מפואר הוכן בסוויטה המפוארת שבן התעקש להתגורר בה. אליס הייתה מעדיפה אירוע שקט, אך היא בזבזה על לווייתו של בן מתוך תחושת אשמה. עכשיו כשמת חשה לא בנוח בשל עוינותה, לא משנה עד כמה היה ראוי לה. היא לא יכלה להתאבל אבל יכלה להעניק לו לוויה שהיה רוצה בעצמו, כזו ההולמת איש עשיר וחשוב, אפילו שהעושר היה לעתים דמיוני והחשיבות הייתה בראשו בלבד.

כשנכנסה פנימה בישרה לה המראה שהיא נראית בדיוק כפי שאלמנה אלגנטית אמורה להיראות בשמלה השחורה שלה, בכובע השחור הקטן שעל השיער הבלונדיני, מסוגנן ומאופק. היא הייתה מומחית בנושא, פעם אפילו חלמה להיות מעצבת בגדים. הנסיבות קטעו את לימודיה בחטף, אבל יכולותיה נשמרו.

בלי להיות יהירה, אליס ידעה שהיא יפהפייה. בשמונה השנים האחרונות לא עשתה דבר לבד מלהיראות יפה, אלגנטית וסקסית, מפני שזה מה שבן רצה. היא הייתה רכושו והוא ציפה שרכושו יהיה מושלם. חייה הפכו למסכת של אימונים במכון כושר ופגישות במכוני יופי.

הטבע העניק לה את המראה הנכון, גזרה שהיה פשוט לשמור עליה, שיער שופע ובלונדיני באופן טבעי ועיניים שהיו כחולות כהות וגדולות. אומנותם של הספר ושל המעסה יושמה היטב, והיא הפכה לחפץ המושלם.

היא הייתה כל מה שהעולם ציפה לו – חיננית, אופנתית, תמיד מצאה את המילים הנכונות. רק היא ידעה עד כמה ריקה היא מבפנים. אבל לא היה לה אכפת.

הייתה לה אמת נוספת אך היא אבדה לפני זמן כה רב עד שכמעט שכחה אותה. במקום החבוי הזה היו תחושות פראיות, רגשות המתריסים אל מול המוות, תשוקה לוהטת. היא כיבתה אותם כשהתחתנה עם בן ועכשיו כבר לא יכלה למצוא את המפתח.

אליס הסתובבה בין האורחים, בדקה שלכולם יש מה לאכול ולשתות ושהם מקבלים את תשומת הלב הראויה. ראויה למה? אין לה עוד קשר לאנשים הללו. עוד מעט תהיה חופשייה לגמרי.

רק עוד קצת, הבטיחה לעצמה.

סניור פארנס העסיק עצמו בשיחה עם האורחים האחרים.

קושר קשרים, חשבה ונזכרה בבן בהתכנסויות דומות.

אך זה היה שונה. בן תמיד ניסה למשוך את תשומת לבם של האחרים, ניסה להרשים אותם. במקרה של וינסנט פארנס זה היה בדיוק הפוך. כולם ידעו מי הוא ורצו ללכוד את עינו. אם רצה, הכיר בנוכחותם, אם לאו פטר אותם בניד ראש קצר, מנומס אך סופי.

הוא כל מה שבן רצה להיות, חשבה – גבר נאה ובריא למראה, בעל פנים שחרף יופיים וחזותם הקשוחה, היו גם ממולחים וזהירים והעניקו לו מראה מסוכן משהו. עיניו היו הכהות ביותר שראתה מימיה, אך עם זאת זוהר בקיא בהוויות העולם נגה ממעמקיהן. הוא נראה כמו מי שמבין היטב את החיים ומתעתד להמשיך להחזיק בעמדה הזאת.

זכר אלפא בלהקת אריות, חשבה. אם כן, מדוע הוא כאן?

הוא הסתפק במועט – הוא לא אכל דבר והחזיק באותה כוס יין כבר שעתיים – ובדמיונה הפרוע גם בזה היה משהו מבשר רעות.

האישה שאליס הבחינה בה קודם אכלה ושתתה בהנאה. כמו הגבר, נראה שהיא ממתינה למשהו.

לבסוף הוחלפו ברכות פרידה ואליס פנתה בחיוך מקובע אל אורחיה הלא מוכרים.

"אני מצטערת, לא הוצגנו," אמרה בנימוס. "כל כך נחמד מצדך – "

"אל תבזבזי זמן על השטויות האלה," קטעה אותה האישה בגסות. "את לא יודעת מי אני?"

"אני חוששת שלא. את היית ידידה של בעלי?"

"ידידה? הא! אפשר לומר."

"אני מבינה."

"ומה זה אמור להביע?"

"אולי היית איתו כשהוא חטף התקף לב?"

האישה צחקה צחוק צווחני, רווי יין.

"לא, שמעתי על זה, אבל זו לא הייתי אני. אני מוכרחה להודות, נשארת קרה כמו מלפפון מול כל האנשים האלה, כשבטח ידעת בדיוק מה הם חושבים."

"מה שחשוב הוא שאף אחד מהם לא יודע מה אני חשבתי," אמרה אליס.

"הו, יופי לך! קשה כמו אבן, מה?"

"כשאני צריכה להיות," אמרה אליס בשקט. "אולי את צריכה להיזהר."

המלצרים עסקו בפינוי. אליס נסוגה לאחור כדי לאפשר להם לעבור ואז שבה אל מה שככל הנראה עמד להפוך לקרב. בסדר. היא בדיוק במצב הרוח הנכון.

"מי את?" דרשה לדעת.

"מרי קוניש-פונטיין," אמרה האישה האחרת בחשיבות, מדגישה את השם הכפול.

"זה אמור להגיד לי משהו?"

"זה יגיד, כשאני אסיים. באתי הנה כדי לדרוש צדק עבור בני. בנו של בן!"

בזווית עינה הבחינה אליס שווינסנט הפך דרוך מסיבה עלומה, אף שלא זז.

"היה לך בן מבעלי?" שאלה אליס לאט.

"קוראים לו ג'רי. הוא בן שש."

שש. אליס הייתה אשתו של בן שמונה שנים. אבל זה לא הפתיע אותה.

"את טוענת שבן תמך בך?" שאלה אליס. "אני לא מאמינה. עברתי על ענייניו הכספיים ואין שם שום דבר בקשר אליך או לילד."

"לא הייתה סיבה. נפרדנו לפני שג'רי נולד. הוא – הוא לא רצה לפגוע בך."

אם אליס האמינה לה קודם, עכשיו חדלה. בן מעולם לא חשש להכאיב לה.

"התחתנתי עם מישהו אחר," המשיכה מרי. "אבל עכשיו נפרדנו."

"איך קוראים לו?" שאל לפתע סניור פארנס.

"אלריק קוניק-פונטיין," ענתה מרי מבולבלת. "למה?"

"זה שם לא שגרתי. זיהיתי אותו מייד. התרסקותו של בעלך עד לפשיטת הרגל הייתה מחזה מרהיב בהחלט. אין פלא שאת מחפשת לך קורבן חדש."

"איך אתה מעז?" התפרצה מרי.

"סלחי לי. מניעייך הם, כמובן, צחים כשלג דרוס."

"איך הוא הרגיש כלפי הילד של בן?" התערבה אליס.

מרי משכה בכתפיה. "הוא חשב שג'רי שלו."

"אבל ברגע שהוא איבד את כל כספו ג'רי הפך לפתע לילד של בן," אמרה אליס בבוז. "אל תזלזלי בי."

"לא, אל תעשי את זה," הסכים סניור פארנס.

"את יכולה להגיד מה שבא לך," נבחה מרי. "אני רוצה את מה שמגיע לבן שלי. הוא אמור לרשת את בן ואני אדאג לכך שזה מה שיקרה. יש לך בית יוקרתי, אז תמכרי אותו ואני רוצה חצי. מה את מחייכת?"

המילים האחרונות נצרחו, כיוון שאליס החלה לצחוק. היא צחקה בעליצות עד שחששה שמא תיחנק בעוד יריבתה הביטה בה בייאוש.

"אני אומרת לך, תמכרי את הבית," חזרה בזעם.

"אין בית," אמרה אליס, מרגיעה את עצמה. "זו הסיבה שאני גרה במלון. בן כבר מכר את הבית שלנו. זו הייתה הדרך שלו להכריח אותי לבוא איתו לרומא."

"אז יש לך את הכסף. אני יודעת הכול על חוקי רכוש – "

"איכשהו זה לא מפתיע," מלמל האיטלקי הכהה. "אם יש אישה אחת שאני יכול לסמוך עליה שתבין בחוקי רכוש, זו את."

"אז הגנתי על עצמי, אז מה? לבעל ואישה יש חזקה משותפת על הבית – "

"נכון," הסכימה אליס. "בגלל זה בן נאלץ לתחמן. ראשית הוא לקח משכנתא ענקית על הבית שלנו בלונדון, זייף את החתימה שלי איפה שצריך. אחר כך הוא קנה דירה באיטליה. כשגיליתי את זה, כבר היה מאוחר מדי. הכסף כבר היה מחוץ למדינה."

"אל תשקרי לי," נחרה מרי. "את התחתנת עם בן בשביל הכסף שלו והיו לך שמונה שנים לדאוג לעצמך ולשים כסף בצד."

תחושת קבס עלתה באליס ולרגע מעוור אחד כמעט פלטה את האמת – שלא אכפת לה בכלל מהכסף של בן, שהיא התחתנה איתו רק כדי להסיר איום מעל ראשו של אביה האהוב, שהראיות שהיו ברשותו של בן היו עלולות לשלוח אותו לבית הסוהר.

היא הכריחה את עצמה לשתוק. שנות נישואיה האיומות לימדו אותה משהו על שליטה עצמית.

"אין שום כסף," אמרה. "את יכולה להאמין לזה או לא, איך שאת רוצה."

"ובכל זאת יש לך מספיק כסף כדי לגור כאן." מרי הקיפה במחוותה את סביבתם המפוארת.

"לא, אין לי. אני עוברת למקום זול יותר מוקדם ככל האפשר."

"לאן שתלכי, אני אחריך."

שינוי עבר על וינסנט פארנס. מרי לא יכלה לראות את פניו בבהירות, אבל אליס יכלה, והיא חשבה שהוא נראה כמו מישהו שאחזו שד. לא משנה מה היה הרעיון שעבר במוחו, הוא הדליק ניצוץ בעיניו והעלה חיוך מרושע על שפתיו.

שד, נכון, אבל שד משועשע, חשבה.

"אני לא הייתי עושה את זה במקומך," יעץ והפנה את גופו אל מרי. "יש לה לב של אבן ומוח קר כקרח. היא תערים עליך בכל פעם."

"מפיך היא נשמעת כמו כלבה חסרת לב," נחרה מרי. "אני מניחה שאתה מכיר אותה היטב."

"את צודקת. אני למדתי עד כמה אכזרית היא יכולה להיות."

נבוכה, אליס פנתה אליו.

מבט ידעני ניצת בעיניה של מרי. היא הבינה לא נכון, בדיוק כפי שהתכוון.

"היא נעצה בך את טפריה, הא?" דרשה בחספוס. "אני יודעת עליה הכול. בן סיפר לי איך היא רדפה אחריו בשביל הכסף שלו, ואז עשתה לו תרגיל מסריח אחרי שהם התחתנו."

"זה שקר!" התפרצה אליס. "אני לא רדפתי אחרי בן. הוא רדף אחרי, כל הדרך לרומא – "

"בדיוק כמו שרצית. ידעת איך לגרום לו להתרפס בפניך. ובאשר אליך" – היא הצביעה על וינסנט – "אני מתערבת שאשתך לא יודעת שאתה כאן."

"אין לי אישה," השיב. "מעולם לא התפתיתי להתחתן וברגעים כאלה אני מאושר עד עמקי נשמתי שזה המצב. אמרו לי, גבירותיי, האם יש אישה אחת בכל העולם שבאמת מצטערת על הבעל שהותירה מאחור – מסיבה זו או אחרת?"

מרי נחרה בבוז. "גמרה עליך, הא? ועכשיו לא אכפת לה במי היא פוגעת. אני משערת שאף פעם לא היה לה אכפת."

"זה נכון," אמר רכות. "אין לך מושג כמה זה נכון."

"אז מה אתה עושה כאן עכשיו? אתה חושב שיש כאן משהו בשבילך? לא למדת לקח?"

וינסנט משך בכתפיו ואמר באנחה שאליס ניחשה כי הייתה מזויפת, כמו מנהגו המתחטא. היא הורידה בפניו את הכובע על ההצגה המרהיבה אם כי השקרית.

"יש נשים שיש להן השפעה כזו על גבר," התאבל. "עד שהוא שוכח כל מה שהוא יודע עליה ועדיין חי בתקווה."

"אבל אני לא גבר," התפרצה מרי. "אני לא אוותר עד שאקבל מה שמגיע לי."

"אבל לא זו הדרך," אמר חלקות. "חמשי את עצמך בבדיקת די-אן-איי ומיס קרלטון לא תוכל להתווכח."

"אה, אבל הוא מת," אמרה מרי במהירות. "מאוחר מדי לבדיקה."

"בבית החולים שמת בו תהיה דגימת דם," ציינה אליס. "הם יכולים לבדוק ואז נהיה בטוחים."

משום מה התחזית הזו לא הרגיעה את מרי.

"לא צריך בדיקה," אמרה בחדות. "ג'רי הוא הילד של בן, אין ספק. אנחנו יכולות להגיע להסכמה בינינו ואז אני אלך – "

"את תלכי עכשיו אם את יודעת מה טוב בשבילך," התפרצה אליס. "לא נולדתי אתמול. אם את עדיין כאן בעוד עשר שניות – "

"את מאיימת עלי?"

"כן, זה בדיוק מה שאני עושה," התקיפה אותה אליס בזעם קר. היא הייתה אחוזת שמחה וסיפוק על שאיבדה את עשתונותיה. זה היה נהדר.

"את תשמעי מעורך הדין שלי – "

"צאי!"

בין אם היה זה משהו שראתה בפניה של אליס, או בווינסנט שהאיץ בה לכיוון הדלת, לפתע השתוקקה מרי לצאת משם.

"אני אחזור," איימה. "את חושבת שהצלחת להתחמק – "

"אבל היא לא," הבטיח לה וינסנט. "בסוף הצדק תמיד מגיע, לא משנה עד כמה יתמהמה."

הוא יצא עמה מן החדר ואליס יכלה לשמוע מלמולים מהמסדרון בחוץ עד ששב לחדר כמה רגעים לאחר מכן.

"את בסדר?" שאל, נבהל מלחייה הסמוקות ומהאש שבעיניה.

"הכול נהדר," אמרה בקשיחות. "לא נהניתי כך כבר שנים. היא ממש חשבה שאני פשוט אכנע."

"כמה מטופש מצדה," אמר, משועשע.

"עוד דקה והייתי מאבדת שליטה ועושה משהו ששתינו היינו מצטערות עליו."

"לא את. את תמיד בשליטה, זו הסיבה שאת כל כך מרשימה. פלדה טהורה. ראוי להערצה."

"תודה לך. אבל אל תגיד לי שהיא פשוט עזבה מרצונה."

"אמרתי לה איך ליצור איתי קשר," אמר. "ונתתי לה את העצה הטובה ביותר שלי. היא לא תטריד אותך בזמן הקרוב."

"אני משערת שיש סיכוי שהילד שלה הוא מבן," ציינה אליס ונשמעה מאוד לא מעוניינת.

"לא. לפני שנה בעלה הופיע במגזין – כלכלן גדול, איש משפחה מסור וכולי. הייתה שם תמונה שלו ושל בנו וניכר ביניהם דמיון רב. היא ניסתה לסחוט אותך כי היא צריכה כסף. תשכחי ממנה."

אליס צחקה צחוק קטן ורך. "גרמת לה לחשוב שאתה עומד לעזור לה."

"זו הייתה הדרך הפשוטה ביותר להיפטר ממנה. או שאולי את כל כך מזועזעת מהשיטות שלי שתסרבי לקבל את עזרתי?"

"לא – הו, לא – "

כעת גאה בה הצחוק, ללא שליטה. היא עמדה במאמץ ובלחץ של היום, עד שלפתע שכך הלחץ והותיר אותה המומה ורועדת.

"סניורה –?" קולו היה עדין אך הוא הרים אותו כאשר נראה שהיא אינה שומעת אותו. "סניורה!"

היא הצליחה להשתיק את הקול, ועדיין כל גופה רעד, אך הוא כבר לא היה בטוח אם היה זה צחוק או טלטלה.

"אני בסדר – באמת," הצליחה לומר.

"את לא. רחוק מזה. בואי הנה."

הוא דיבר במהירות ולפתע משך אותה אליו, אחז בה, לא בעדינות אלא בחוזקה, כמו ברזל, עד שלבשרה חדרה לפתע תחושת ביטחון שחלחלה אל כל ישותה, הגיעה ללבה והרגיעה אותה.

זה מטורף, חשבה אליס. היא לא מכירה אותו, אבל באחיזתו היה כוח להרגיע אותה.

היא חייבת להרחיק אותו ממנה, לא לעמוד כך מאולפת בין זרועותיו. אלא שתחושות מוזרות החלו להתגנב לתוכה, כאילו כאן ורק כאן תמצא נחמה והכול יהיה בסדר כל עוד הוא מחזיק בה.

כשדיברה יכלה לשמוע את הרעד בקולה.

"אני אהיה בסדר לאחר שאירגע. אולי כדאי שתלך עכשיו."

"לא, אני לא אשאיר אותך במצב הזה. את לא צריכה להיות לבד. שבי."

הוא הנחה אותה לעבר כיסא, השאיר אותה שם לרגע ואז שב והושיט לה כוס.

"שתי את זה."

התקף צחוק נוסף התפרץ מתוכה. "זו שמפניה."

"זה מה שהצלחתי למצוא. נראה שהם לקחו את כל השאר."

"אני לא יכולה לשתות שמפניה בלוויה של בעלי."

"למה לא? הרי לא אכפת לך ממנו בכלל, לא כך?"

היא הרימה את עיניה וראתה שהוא מביט בה במבט מסתורי.

"לא," אמרה לאחר רגע. "לא אכפת לי."

אליס לקחה את הכוס, רוקנה אותה והושיטה אותה כדי שימלא אותה שוב.

הוא ציית וצפה בה כששתתה את הכוס השנייה לפני שאמר, "אז אני תוהה למה בכית כל כך הרבה."

"למה אתה מתכוון? לא ראית אותי מזילה דמעה היום."

"לא היום, לא. אבל כשאת לבד."

זו הייתה אמת. בעומקו של הלילה בכתה ללא גבול, לא על בן, אלא על חייה החרבים, על תקוותיה שקרסו, ומעל לכול על הגבר הצעיר והצוחק שהגיע ונעלם לפני כל כך הרבה שנים. לא נותר ממנו דבר לבד מזיכרונות כאובים.

הכול היה יכול להיות כל כך שונה. לו רק –

היא הדחיקה את הרעיון בייאוש, כפי שעשתה פעמים רבות לפני כן.

אבל מנין הגבר הזה יודע?

"אני רואה את זה בפניך," אמר, עונה על שאלתה שלא נאמרה. "את ניסית להסתיר את האמת, אבל איפור עוזר רק עד רמה מסוימת."

"הוא שיטה באחרים."

"אבל לא בי," אמר ברכות.

בכל מקרה אחר הייתה בטוחה שהיא שומעת אזהרה. עתה חשה רק הקלה על כך שהוא מבין אותה טוב כל כך.

"שתי," אמר לפתע וינסנט. "ואני אקח אותך לאכול."

בטחונו המופרז שתלך אחריו עצבן אותה.

"תודה לך, אבל אני מעדיפה להישאר כאן."

"לא, את לא. את לא רוצה להישאר לבדך במקום הריק הזה, הוא גדול יותר מדי בשבילך."

"בן התעקש על סוויטה ענקית," אמרה בלי לחשוב.

"כך חשבתי. הוא היה צריך להתפאר, לא?"

"כן, אבל – אני לא אדבר איתך עליו. הוא מת. בוא נשאיר את זה כך."

"אבל המוות לעולם איננו הסוף," ציין. "לא עבור אלו שנשארו מאחור. אל תישארי כאן לבד. בואי איתי ותגידי את כל הדברים שלא יכולת לומר לאף אחד אחר. את תרגישי טוב יותר."

לפתע כמהה לעשות את שהציע. היא לא תצטרך לראות אותו שוב אחרי היום, והיה בכך חופש מסוים.

"בסדר," אמרה. "למה לא? כן, אני אבוא," אמרה שוב, כאילו ניסתה לשכנע את עצמה.

"קודם כדאי שתצאי מהשחורים."

היא בדיוק עמדה לעשות זאת, אך מרותו הצוננת גרמה לה להתמרד, שוב.

"אל תחלק לי הוראות."

"אני לא. אני רק מציע את מה שאת ממילא רוצה לעשות," אמר ועטה על פניו ארשת של היגיון, הבעה שהייתה משעשעת באותה מידה שהייתה מרגיזה.

זו הייתה הצגה. שום דבר בנוגע לגבר הזה לא היה הגיוני.

"באמת? אולי יש לך הצעות בקשר למה שאני צריכה ללבוש?"

"משהו שערורייתי."

"אני לא לובשת שערורייתי."

"את צריכה. אישה עם הפנים והגזרה שלך יכולה להיות שערורייתית כמה שבא לה, וזו חובתה לנצל את מתנותיה. כיוון שאני בטוח שבן היה רוצה בכך. אני בטוח שאיפשהו בארון שלך מסתתרת שמלה 'רברבנית' שבן רצה שתיראי בה לפני אנשים, איתו," אמר וינסנט בביטחון.

"אבל בן לא כאן. ואם אני אצא איתך אנשים יגידו 'היא לובשת את זה אחרי שזה עתה קברה אותו?'"

"אז תני להם לחשוב שאת מעוררת שערוריות. מה אכפת לך?"

"אני חייבת," אמרה וניסתה להסתיר עד כמה מפתה הייתה התמונה בעיניה.

"אבל את לא. אולי מעולם לא היה לך אכפת וזה לא הזמן להתחיל."

"אתה כבר הבנת הכול."

"אני תמיד מתכנן קדימה. זה עוזר לי לכסות את כל האפשרויות."

"אתה צריך להיזהר כשאתה מכסה את כל האפשרויות. זה עלול להיראות חשוד," השיבה אליס.

היא הבחינה, בשמחה, שהערתה האחרונה בלמה אותו וגרמה לו להעריך את חשדנותה.

"למה את מתכוונת?" שאל.

"בעידן אחר היו קוראים לך מכשף ומעלים אותך על המוקד."

"ואילו עכשיו קוראים לי מכשף וקונים את המניות שלי. חסל סדר דיבורים. הגיע הזמן לעורר שערוריות. מהר. אל תתני לי לחכות."

אליס נכנסה לחדר השינה וחשבה שזה ממש לא מכובד שהוא יודע על השמלה הרברבנית שלה.

היא הייתה תלויה בפינה המרוחקת של מלתחתה. שמלת משי בצבע זהב בעלת מחשוף נמוך שנצנצה עם כל תנועה. בן בחר אותה.

"את יכולה ללבוש אותה כדי שאתגאה בך," הכריז.

"אני אלבש אותה אם אני ארצה שיחשבו שאני אישה מסוג מאוד מסוים," מחתה.

"שטויות! אם יש לך את זה, תתרברבי בזה."

הוא באמת אמר את זה.

היא לבשה אותה פעם אחת והייתה מודעת, בהגזמה, לעצמה מפני שהשמלה הייתה כל כך צמודה עד שלא יכלה ללבוש שום דבר מתחתיה והדגישה כל תנועה של ירכיה.

הייתה לה גזרה אלכסונית והיא נצמדה אליה בחינניות, המחשוף שלה כל כך עמוק, כלל לא צנוע, האורך העודף מאחור יצר שובל קטן. בלתי אפשרי ללכת בצורה נורמלית בשמלה הזו. רק לרקוד.

אליס מדדה אותה והביטה בתנועותיה הפרובוקטיביות במראה שלפניה, והייתה המומה מעצמה על שנהנתה מכך. אבל הלילה הייתה אישה אחרת.

היא לקחה נשימה עמוקה, פתחה את הדלת ויצאה החוצה.

החדר היה ריק.