הקצין האמריקאי האחרון

גופה הצפה במי מפרץ עכו לעת שקיעה מאיימת להוציא ארכיאולוג אמריקאי ממסלולו האקדמי, ואת מדינת ישראל הצעירה משיווי משקלה הפוליטי.
הארכיאולוג, ג'ונתן קייסי, קצין קומנדו משוחרר, נחלץ להגן על שמו הטוב של חברו, מתנדב אמריקאי שנהרג בעת שירותו בצה״ל, כאשר באוויר מרחפת שמועה על בוגד בשורות הצבא.
לאחר מרדף אלים ורב תהפוכות אחר האמת מחופי תל אביב ועד לכפרי הגליל, כאשר ליבו הולך שבי אחר מלצרית עוצרת נשימה ורבת קסם, ימצא ג'ונתן שלאמת גבולות חמקמקים, ולנחמה דרכים משלה.

"אורן סנדרסון טווה ביד מיומנת מותחן פוליטי־היסטורי־ישראלי־אמריקאי מרתק, ובו חוקר עבר אמריקאי מסתבך בחקירת מות חברו לנשק. מתחת
לכל זה מסתתרת התהייה אם ישראל הייתה, ועודנה, רפובליקת בננות." – מיכאל הנדלזלץ, מבקר תיאטרון, עורך ומתרגם

"התקשיתי להניח את הספר מידי. זהו סיפור מותח ומרתק, המתרחש בישראל הצעירה של ראשית שנות החמישים. הספר גדוש תככים
והפתעות, ומעל הכול מרחף סיפור אהבה שאינו יכול להתממש." – שפרה הורן, סופרת

"קצת 'הטל צל ענק', קצת טום קלנסי, הרבה אורן סנדרסון משובח, בסיפור שהתסריט קופץ ממנו להפקה קולנועית." – אמיר אורן, עיתונאי, פובליציסט ופרשן צבאי

1.

את ניק טרנר, קצין קומנדו שהיה יפה תואר כמו אל יווני, פגשתי במסעדת אל מוכתר בעכו בסוף שנת 1952, שבע שנים אחרי שנפרדנו אי שם באירופה, ויום אחד לפני שנהרג.

הפעם הבאה שראיתי אותו הייתה כשישבתי על חומת העיר העתיקה בזמן שקיעה חורפית שקטה ויפה. הסתכלתי על אוניית נוסעים שהתקדמה לאורך קו האופק וניסיתי להחליט אם היא מגיעה לחוף ולנמל מבטחים, או מפליגה למחוזות חדשים. ואז ראיתי גופה שצפה במים.

ניק ואני עברנו מסלול הדרכה משותף בבסיס האימונים של הקומנדו האמריקאי בפורט בראג, צפון קרוליינה. את המלחמה העברנו במקומות שונים באירופה, ולקראת סופה נפגשנו שוב באיטליה. פעמיים הציל את חיי. הייתי חייב לו, וגם כשהזמן רץ, יש דברים שלא שוכחים. ניק לא השתנה כמעט בכלל. מוצק, בלונדיני מתולתל, עיניים ירוקות, מבט נבוך ומתנצל כמעט דרך קבע וצלקת שחצתה את סנטרו לרוחב ורק הוסיפה לו סוג של קסם.

בערב שבו נפגשנו ירד גשם שוטף בעיר העתיקה. חזרתי מיום קצר ומתסכל של חפירות ארכיאולוגיות במסגרת מלגת המחקר שלי באוניברסיטת הרווארד. מי הגשמים, שסחפו איתם את גבעות הזבל והפסולת מהסמטאות אל פתח בחומה וממנו במפל אל הים, הרסו גם את מה שנראה כמו התחלה של חפירה ארכיאולוגית צנועה ומבטיחה בפאתי העיר.

ניק נכנס למסעדה, יבש יחסית, לבוש בבגדי קצין ישראלי. הוא זיהה אותי מייד. אחרי רגע של תדהמה הביט בי בחצי חיוך ובמבט ישיר ושמח, והתחבקנו. בלי לשאול התיישב ליד השולחן שלי, הזמין מהמלצר חמש מנות שונות, גירד את פדחתו בקצות אצבעותיו בהרהור קצר ואמר, "גבר, אתה חייב לספר לי מה עבר עליך מאז שנפרדנו." ואז אכל ודיבר כמעט שעתיים בלי הפסקה על כל התהפוכות שעברו עליו בצפון אפריקה.

"מה זה המדים האלה?" הצלחתי להשחיל שאלה.

"אה, זה?" הוא הסתכל בחיוך על דרגות הרב־סרן. "זה לטובת העניין והעם הזה כאן. אותך עוד לא ניסו לגייס?" ומייד המשיך בסיפור על הלן ספנסר, שהובילה את הנסיגה הצרפתית מטוברוק הנצורה, ושאותה פגש בפריז לא מזמן.

"אבל כאן? מה הקשר שלך למקום הזה?" אמרתי, וחשבתי שבעצם לא אתפלא על שום דבר שקשור לניק ולמעשיו.

"אה, זה," אמר. הוא שוב הסתכל בגאווה על מדי השרד שלו ואחז את תג הכתף של החולצה, ובו ציור של ראש צבי עטור קרניים לתפארת. "פיקוד הצפון. קצין המודיעין של פיקוד הצפון. נשמע לא רע, נכון?"

"מה פתאום?"

"המלחמה נגמרה, אתה יודע." הוא נהג לבחוש את שערו במבוכה כשנדרש להסביר עניינים שאינם טכניים. "תפסו אותי בניו יורק בעניינים של רכש צבאי שאני לא מבין בהם כלום, אבל היו צריכים עזרה גם עם הצנחנים, שבהם אני מבין יותר, אז הסכמתי לעזור להם עם זה."

"להקים יחידת צנחנים?"

"בדיוק. זה היה העניין. הם ממש היו צריכים הרבה עזרה. המפקד, אחד פלגי, סוג של אבא טוב, בגללו נשארתי. היהודים שלך עובדים פה עם הרבה התלהבות." הוא חייך חיוך כובש.

"היהודים תמיד טובים, אבל מה אתה עושה פה בעכו עכשיו?"

"איזה עניין שנתקע. אתה חייב לעזור לי. אתה לא תסרב, נכון?"

"תלוי מה, אבל נכון בעיקרון. אתה הרי יודע את זה." חייכנו שנינו, וזה היה הרגע הקרוב ביותר שלנו באותן שעתיים.

"ומה איתך, ג'ונתן?" שאל, שוב ללא רצון גדול להקשיב.

"חופר פה בפרויקט של הרווארד."

"אז בסוף הלכת ללמוד?"

רציתי להרשים אותו והוצאתי מהתיק שתמיד היה צמוד אלי מטבע מתקופת מרד בר כוכבא, עם עץ דקל והכיתוב "ירושלים", שהוטבעו על גבי מה שהיה לפני כן מטבע רומי.

"נהדר!" אמר בהתפעלות והסתכל במטבע.

"הַטְבעת מטבעות לא הייתה רק אקט של מרד. היא אפשרה גם את המשך עבודת המקדש," אמרתי. "המקדש, אתה יודע. אנחנו היהודים אוהבים להעלות קורבנות." הוא אפילו לא חייך. "אני חושב שארכיאולוגיה היא בכלל מדע חברתי," המשכתי. "אם תבין את היחסים בחברה, תוכל לפענח מבנים וממצאים ולשחזר תרבויות."

"באמת? אני אחשוב על זה. תודה," אמר בספקנות. הוא משך נרתיק עור שהיה מחובר לחגורתו וטמן שם את המטבע.

לידיה, מנהלת המשמרת השופעת והפעלתנית, עברה לידנו והוא תפס את ידה, תנועה שהייתה עלולה להתפרש במסעדה ערבית מהסוג הזה כגסות רוח ותוקפנות, במיוחד כשמדובר בקצין במדים. אבל גם זה התקבל כדבר מובן מאליו.

"אה! זה אתה!" אמרה מופתעת. היא הייתה מושכת ויפת עיניים, ודיברה עברית במבטא צרפתי רך. עיניה זרחו בהפתעה. היא משכה כיסא משולחן סמוך והתיישבה לידנו.

"יפה כמו תמיד," אמר ניק באנגלית בקול נמוך. "אני חייב מתישהו לחזור ולקחת אותך מכאן."

"זה נחמד," היה לה צחוק נהדר ושפתיים מושלמות. "ואיך אתה באמת? ומי זה החבר שלך?"

"זה ג'ונתן. אתם לא מכירים?"

"ברוך הבא לעכו," אמרה. לא טרחתי לתקן ולומר שאני שם עוד מהקיץ, ושזאת הפעם השלישית שאני אוכל במסעדה שלה. לא יכול להיות שלא שמה לב אלי.

"תישאר פה לכמה ימים?" שאלה את ניק, כאילו היא שואלת אם ירצה משהו לקינוח. הוא חייך אליה והיא הסתכלה בו בסוג של תקווה.

"עוד נראה," השיב. ואז נכנס הנהג שלו, שכנראה חיכה בחוץ, ואמר, "מחכים לך."

ניק קם, הוריד את המפית שתקע במפתח הצווארון שלו, ואמר, "אתה, שמור על עצמך, גבר."

"ורצית עזרה במשהו?"

"אה. זה. לא חשוב. אולי בפעם אחרת."

ללידיה, שכבר עמדה בפתח המטבח, הוא זרק, "אני עוד אראה אותך. תזכרי, אני עוד אחזור לקחת אותך," ואז יצא ונעלם.