סדרת המספרים
מגיל צעיר ריס מק’קיי לא מפסיקה להסתבך בצרות, אבל ההסתבכות הנוכחית בגלל האקס ששבר את ליבה, עלולה להכניס אותה לכלא. ג’ק, אביה החורג, עורך הדין, מבטיח לעזור לה פעם אחת אחרונה, אבל בתנאי שתצא ללימודים ותבוא לעבוד אצלו בחברה. רגע לפני שהיא נפרדת מהשיער הסגול, הפירסינגים והעגילים, ריס נוסעת לחגוג את יום הולדתה העשרים ואחד בקנקון, ופוגשת את בן מוריס יפה התואר וטורף הנשים שנראה כמו הריבאונד המושלם שיחזיר לה את בטחונה העצמי, אך אין לה מושג אילו השלכות תהיינה למפגש הגורלי הזה.
אחרי שלוש שנים ארוכות שבהן בן מוריס, כוכב פוטבול לשעבר, איזן בקושי בין לימודי משפטים לבין עבודתו כמאבטח במועדון הלילה פנ’יס, הוא מבטיח לעצמו התמחות באחת מחברות עריכת הדין הנחשבות ביותר בעיר. רגע לפני ההתחייבות לחיים אחרים בתכלית, בן יוצא לחופשה בקנקון, שם הוא פוגש בחורה משוגעת עם שיער סגול ולשון חריפה, שאותה הוא לא מצליח לשכוח, אך חושב שלעולם לא יראה שוב.
עד ליומו הראשון בעבודה.
אם בן חכם, הוא ישמור מרחק מריס. היא בתו החורגת של הבוס שהבהיר טוב מאוד שרומן במשרד הוא עילה לפיטורין, נוסף על כל השמועות שריס היא צרות צרורות. הבעיה היחידה היא, שבן אוהב להסתבך בצרות, בייחוד כשהן באות באריזה כזו יפהפייה.
חמש דרכים ליפול הוא ספר חמישי בסדרה בת חמישה ספרים מאת הסופרת קיי. איי. טאקר, אשר כיכבו ברשימות רבי המכר הבינלאומיות מרגע יציאתם לאור ועד היום. כל ספר בסדרה למעט הספר הראשון עשר נשימות קטנות והספר השני שני צדדים לאמת, מספר על זוג אחר ויכול להיקרא כספר יחיד.
פתיחה
האם זו רק אני? או שמא כולם חווים בחייהם רגעים של 'טירוף' – שבהם רגשות גולמיים כותשים את ההיגיון הבריא כמו סמי־טריילר, מאלצים אותך לעשות ולומר דברים שגורמים לאנשים אחרים לנעוץ בך מבט נדהם ולהניד בראשם לעברך, תוך שהם תוהים מדוע את מתנהגת בצורה כה מטופשת, מדוע את לא פשוט מרפה, מדוע אינך יכולה לראות את האמת.
רק שלא אכפת לך מה הם חושבים או אומרים, מפני שאלה הם החיים שלך וזהו ליבו שלך אשר נבלע.
זה מה שעשה לי ג'ארד.
הוא בלע את ליבי בשלמותו ואחר כך פשוט הניח לשאריותיי הבלתי רצויות... ליפול.
אולי אני מגזימה מעט. אולי, לאחר שאצליח להבין כיצד לאסוף את השברים שלי, אצחק על כל הסיפור הזה. עד אז... השאריות שלי תהיינה פה, מונחות בערימה של דחייה, פעם נוספת.
ריס
1
ריס
אף פעם לא ראיתי את המבט הזה בפניו של אבי. היה לו את המבט הזה מהרגע שבו הוא חזר מהטלפון הציבורי. "קדימה, עכשיו," הוא מפציר, קולו המחוספס נשבר, "תיכנסי פנימה."
"אבל... למה?" אני מייבבת ונושאת את עיניי העייפות לעבר מסעדת הדרכים שבתחנת העצירה של המשאיות. המסעדה ריקה מאדם, פרט לגבר עם זקן של סנטה קלאוס. אבא מניח את ידו על ההגה ומפנה אליי את גופו.
"ריסי, מתוקה." גוון קולו לא מוצא חן בעיניי. זהו אותו גוון קול רציני שגורם לשפתי התחתונה לרעוד. "אני צריך שתיכנסי בחזרה פנימה, תשבי ליד השולחן שלנו ותבקשי מהמלצרית הנחמדה ההיא פרוסה נוספת מעוגת הפקאן שכל־כך אהבת," הוא אומר בקול איטי ומדוד.
אני כובשת את דמעותיי. "לבד?"
פניו מתכווצות, כאילו הוא כועס. "רק לזמן קצר."
"ואחר כך גם אתה תיכנס?"
הוא ממצמץ בחוזקה, ואני חוששת שהצלחתי להרגיז אותו, אבל... מעולם לא הלכתי לשום מקום לבדי. אני בסך הכול בת חמש. "תזכרי שאבא אוהב אותך, מתוקה קטנה. קדימה, לכי."
אני מדחיקה יבבה, מחליקה לאורך המושב האחורי ופותחת את הדלת הכבדה של טנדר הפורד.
"ריסי," קורא אליי אבא שעה שנעליי האדומות נוחתות על המדרכה.
אני מסתובבת ורואה שהוא מנגב משהו מהלחי שלו, לפני שהוא קורץ ומחייך אליי. אני טורקת את דלת הטנדר, והיא משמיעה צליל חבטה רועם. אני עוצרת את נשימתי, מטפסת במעלה המדרגות ודוחפת את דלת המסעדה בכל כוחי, שעה שצליל הפעמון מהדהד באוזניי. אני פוסעת בצעדים מהירים על גבי הרצפה המשובצת בשחור ולבן ומתיישבת ליד השולחן שבו ישבנו לפני שאבא התקשר לאימא; הצלחות שלנו עדיין מונחות על השולחן. אני מביטה מבעד לחלון בדיוק בזמן כדי להבחין בפנסיו האחוריים של הטנדר של אבא מתפוגגים ונעלמים.
כשניגשת אליי המלצרית הנחמדה עם השיער המנופח, אני אומרת שאבא שלי יגיע עוד מעט, ומזמינה פרוסה מעוגת השוקולד־פקאן, תוך כדי אמירת 'בבקשה' ו'תודה'. אני יושבת ליד השולחן וזוללת את העוגה, שעה שאני מהרהרת במזל שנפל בחלקי, לאכול שתי פרוסות בערב אחד.
וממתינה.
עם סנטר שעון על כף ידי, כשאני תחובה בפינת הספסל, אני נועצת מבט מבעד לחלון, ממתינה שהטנדר הכחול המוכר יופיע בשנית, מעיפה מבט בדלת עם כל צלצול של הפעמון. כשהשוטר הנחמד מתיישב מולי ושואל אותי היכן אבא, אני אומרת לו שהוא יגיע עוד מעט.
* * *
כעת אין אף שוטר שינחם אותי. אין אף אישה נחמדה שתגיש לי פרוסת עוגת שוקולד־פקאן שתגבור על טעם החמיצות בפי, אבל לפחות הפעם לא ננטשתי.
אני נזכרת בכך ברגע שאני מבחינה בפניו של אבי החורג מבעד לחלון הזכוכית הקטן הקבוע בדלת.
שערו המאפיר ניחן ביותר שיער אפור מאשר שחור, והוא העלה לפחות חמישה קילוגרמים באזור המותניים מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו לפני תשע שנים, אך אין לי שום ספק שמדובר בג'ק וורנר. נראה לי שהוא לא מזהה אותי. לפי האופן שבו עיניו התכולות משוטטות על גבי שערי הסגלגל... על העגילים שלי... ועל הקעקוע הענקי עם הכיתוב 'ג'ארד' סביב כתפי הימנית, אני חושבת שהוא תוהה אם קצין המשטרה הוביל אותו אל החדר הלא נכון.
אני בת מזל שהפעם בכלל זכיתי להיות בחדר. בדרך כלל הם זורקים אותי לתא מעצר או גורמים לי לשבת בכיסא לא נוח ליד שיכור בשם סת' שמצחין מוויסקי ומזיעה. אני די בטוחה שקצינת המעצר ריחמה עליי. לפי המבט הקטלני שהיא נעצה בג'ארד ובקרוליין שעמדו בפתח הדירה שלהם בזמן שליוו אותי החוצה מהדירה של לינה בדרכי אל הניידת, הקצינה לא התרשמה ממה שהיא שמעה.
היא לא שמעה על כך ממני, כמובן. בתור אחת שגדלה בסביבה של עורכי דין, למדתי לא לומר למשטרה מילה ללא נוכחותו של עורך דין. הייתה זו שכנתי וחברתי הטובה ביותר, לינה, שהכריזה שהדירה שהחרבתי מוקדם יותר היום עדיין שייכת לי מבחינה טכנית, למרות ששמי לא נמצא על החוזה, ושהם צריכים לעצור את הכלבה הגנבת ונטולת הלב שגזלה ממני את בעלי.
למרבה הצער, אני היא היחידה שיושבת פה כרגע.
אני עוצרת את נשימתי שעה שאני מתבוננת בג'ק המתיישב על הכיסא. הוא מיישר את הז'קט המקומט על גבי גופו הגדול בעת שהוא מנסה להתרווח בכיסא הפלסטיק הנוקשה. זה אירוני, כי ברגע זה אני מרגישה כאילו הוא חלק בלתי נפרד מילדותי ובעת ובעונה אחת זר גמור.
אני לא מאמינה שהתקשרתי אליו.
אני לא מאמינה שהוא באמת הגיע.
הוא משחרר אנחה כבדה ורוטן לבסוף, "ריס מתוקה." הוא מביט בי באותו האופן שבו הביט בי כשנתפסתי על חם כשסידרתי מחדש אותיות על השלט של הכנסייה הבפטיסטית, וכתבתי עליו מילים שאף ילדה בת תשע – או בת עשרים ואחת, לצורך העניין – לא אמורה להכיר. חרף התהום שנפערה במערכת היחסים שלנו, שפעם הייתה הדוקה מאוד, בן רגע החזה שלי מוצף בחמימות. חלפו שנים ארוכות מאז הפעם האחרונה שבה שמעתי את הכינוי הזה. "אז... החרבת רכוש פרטי?"
אני מניחה שהשוטרים עדכנו אותו. "אני מעדיפה לקרוא לזה 'ביטוי יצירתי'." בד הציור כלל את בגדיה הגנדרניים של קרוליין, את כריות הנוי היומרניות שלה, ואת התמונה הפורנוגרפית הארורה ההיא שלהם, שתלויה מעל למיטה שלנו. "חוץ מזה," אני מרימה באדישות את ידיי, המוכתמות בגוון הארגמן, "הם לא יכולים להוכיח שאני עשיתי את זה."
כשלינה מצאה אותי יושבת בדממה במטבח המואר בעמימות של דירתה, שבה שהיתי בשבועיים האחרונים, היא פלטה צווחה קטנה לפני שהיא הבינה שלא הפכתי למטורפת רצחנית ושלמעשה הייתי מכוסה בצבע אדום. קרוב לוודאי שהייתי צריכה להקשות על עבודתם של השוטרים ולהתקלח לפני שהם הגיעו.
חיוך נוגה קטן פושט בפניו. אני תוהה אם הניסיון שלי להצחיק מצליח להסתיר את הדחייה ואת שברון הלב האימתניים שבהם אני טובעת, מאז גיליתי שבעלי מנהל רומן עם אהובת ליבו מימי התיכון.
"בדרכי הנה התקשרתי לבארי. נשמע כאילו העסקת אותו לא מעט בשנים האחרונות." לפי האופן שבו לסתו מתהדקת, אני מבינה ששיחת הטלפון הזאת לא באה לג'ק בקלות, גם לאחר תשע שנים. זה לא מפתיע. ג'ק ובארי היו חברים מאז בקושי למדו ללכת, ופעם הם גם היו שותפים שווים בחברת עריכת הדין שלו, עד שבארי ניהל רומן עם מי שהייתה אשתו של ג'ק, אימא שלי.
בן רגע כל מערכות היחסים שלי התמוססו באמבטיה של מרירות, וניכר שמימיה טרם התרוקנו לחלוטין. אני מעיפה מבט בידו ולא יכולה שלא להבחין בהיעדרותה של טבעת נישואים. אני מניחה שהוא לא התחתן בשנית. לאחר החיים הקשים שהיא עשתה לו, אני לא יכולה להאשים אותו.
"ועכשיו אני מבין מדוע התקשרת אליי. לא הייתה לך שום ברירה, אה?"
"לא ממש," אני מודה, מתמקדת בכוכבים ובעיגולים שאני מציירת באצבע על גבי משטח המתכת הקריר של השולחן. בארי הוא עורך דין פלילי יוקרתי ומשגשג, שחילץ את בתו החורגת והסוררת מיותר מאשר צרה אחת. התקרית האחרונה אירעה ביום הולדתי השמונה עשרה, כשהחלטתי שזה יהיה מצחיק להחזיר עטרה ליושנה ולחשוף את הישבן בפני מכוניות חולפות.
אחת המכוניות האלה הייתה ניידת משטרה.
השוטר היה מניאק עצבני, ואני הייתי שיכורה.
לאחר שהוא עזר לי להימנע מהאשמות של התערטלות בציבור וצריכת אלכוהול מתחת לגיל המותר, בארי הכריז שהתיק שנפתח לי בעודי קטינה סגור, שעכשיו אני אדם בוגר, ושהוא מסיר מעליי את אחריותו באופן רשמי. שלושה חודשים לאחר מכן, כשאימי נטשה אותו לטובת בעל מספר ארבע, זה נעשה רשמי באמת.
"אני מופתע שבעלה הטרי של אנאבל לא רצה לטאטא את זה מתחת לשטיח במהירות האפשרית."
"לא התקשרתי לאנאבל. אני לא רוצה שהיא תדע מזה." הפסקתי לקרוא לה 'אימא' כשהייתי בת שמונה. שתינו ידענו שזה לא תואר ההולם אישה שתשוקתה האמיתית טמונה במועדוני חברים בלעדיים ולגימת מרטיני מחוזק.
לפתע אצבעי המשרבטת קופאת במקומה. "לא התקשרת אליה, נכון?" זה יהיה כמו למסור לידיה טילי טורפדו למתקפה כוללת יעילה. בסופו של דבר, היא ידעה שזה מה שיקרה. היא אמרה ש'אין לי את מה שנחוץ כדי לדאוג שבעלי היפיוף בן מעמד הפועלים יהיה מאושר למשך זמן רב'.
ג'ק מצחקק בעדינות, למרות שצחוקו נטול שמחה. "לא, בהחלט לא התקשרתי אליה. מה הייתי אומר לה בכלל? לא סיפקת לי יותר מדי פרטים בשיחת הטלפון, אבל נשמע כאילו נקלעת לצרה צרורה."
אני משחררת אנחת רווחה וחוזרת לשרבט. "זה מה שהם אומרים לי." כשהשוטרים התחילו לזרוק מילים כמו 'גניבה' ו'איומים בפגיעה גופנית' – דברים שנשמעו מוגזמים ולא נכונים, אך עלולים להסב לתיק הטרי והנקי שלי נזק בל יימחה – ידעתי שהפעם לא אצליח להשתמש בלשוני החלקלקה כדי להיחלץ מהצרה הזאת. במסגרת התקף הזעם שלי השתמשתי בתמונה של קרוליין לאימון קליעה למטרה, כולל נעיצת מספריים היישר בעיניה, אך זה לא עזר לי להירגע. "מזל שאתה עדיין באותה החברה. היה קל לאתר אותך."
ג'ק משלב את זרועותיו על חזהו ומביט בי בהבעה בלתי קריאה. חלק קטן ממני – הילדה הקטנה והכועסת, האבודה במקום כלשהו בפנים – מוכנה להתפרץ ולהאשים, "איך היית מסוגל לנטוש אותי? אני יודעת מדוע נטשת את אימא שלי, אבל איך היית מסוגל לגרש אותי מהחיים שלך בקלות רבה כל־כך? אני לא זו שבגדה בך!" אבל אני נוצרת את לשוני. לא יהיה זה מהלך חכם מצידי לעצבן את האדם היחיד שיכול לעזור לי כרגע, ואני צריכה לפעול בחוכמה.
בסופו של דבר, ג'ק נשען לאחור בכיסאו. "בסדר, ריס. תתחילי מההתחלה, ונראה איך נוכל לפתור את זה."
אני מכווצת את שפתיי בניסיון להסתיר את החיוך. לא מפני שזה משעשע, פשוט כבר חווינו את זה בעבר. אני ממש מתחילה להרגיש כמו בימים עברו, כשהיינו נפגשים במטבח לקראת חצות, לאחר שאנאבל פרשה לישון וכשג'ק סוף כל סוף חזר הביתה מהעבודה, כדי להרהר במעשי הקונדס שלי בעודנו זוללים גלידה. הוא תמיד השתמש באותו גוון קול היפנוטי שתמיד הצליח לגרום לי לדבר, גם כשהמורים, היועץ החינוכי שלי, או כל אחד אחר בעצם, לא הצליח לעשות זאת. אני די בטוחה שהוא משתמש בו עם כל הלקוחות שלו.
עשרים דקות לאחר מכן, לאחר שאני מסכמת באוזניו את המצב שלי, אני שומעת את אנחת האכזבה שלו. "את עובדת בחנות לחיות מחמד, ריס?"
"כבר לא." יצאתי מהעבודה מוקדם מפני שפעת וחזרתי הביתה רק כדי לגלות את ג'ארד ואותה במקלחת. ביליתי שבוע שלם במיטתה של לינדה ושיככתי את כאביי באמצעות 'ג'ים בים'[1] ותרופות נגד שפעת. הבוס שלי פיטר אותי דרך הטלפון. למרבה הפלא, בכל פעם שאני נזכרת בסיטואציה ההיא, היא מזכירה לי יותר ויותר את סצנת המקלחת מהסרט 'פני צלקת'.
לא אכפת לי.
"ולברוח להתחתן בלאס וגאס עם בחור בגיל תשע עשרה, לאחר שהכרת אותו רק שישה שבועות?" אני יודעת שהצחקוק שממלא את החדר כעת לא מכוון אליי, אפילו לפני שדבריו מאשרים זאת; ג'ק צוחק לנוכח האירוניה שבכל הסיפור. "ואת תמיד היית כל־כך נחושה בדעתך לעולם לא להתחתן."
אין לי שום תגובה בנושא, פרט ל'אהבתי אותו' חרישי, שעה שגוש חונק עולה בגרוני, בעודי נאבקת למנוע מיבבה לבקוע מפי. אהבתי אותו. נראה לי שאני עדיין אוהבת אותו, למרות המידה שבה ג'ארד פגע בי. מאז היום ההוא, לפני שמונה חודשים, כשיצאתי מדירתה של לינה, חברתי הטובה ביותר, ונתקלתי – פשוטו כמשמעו – בשכן שלה, ידעתי שפגשתי בנפש התאומה שלי. הוא היה התגלמותו של חצי אל יווני עם עיניים בגוון מנטה, זיקוקין די־נור נורו לאוויר, הברק הבזיק בשמיים, החשמל תסס באוויר. בן רגע הפכתי לדוברת הראשית של כל זיבולי השכל על אהבה ממבט ראשון שבהם לא האמנתי. ההיגיון הבריא שלי נזרק היישר מהחלון, כשלבנת בטון קשורה אל קרסולו.
ג'ארד אמר שגם הוא הרגיש את זה.
עכשיו, ללא כל סימן אזהרה, לאחר שישה חודשים של נישואים מאושרים, הוא חזר אליה.
המחלה האיומה הזאת המכרסמת בקרבי מתעצמת לנוכח המחשבה. המציאות, המשפילה כצריבה, לא מוכנה לדעוך.
"תראי, ריס. אני יודע שתמיד היית מועדת לפורענות, אפילו בתור ילדה קטנה. הבחירות שקיבלת מאז הפעם האחרונה שראיתי אותך, לעומת זאת..." הוא מניד בראשו, "אחזקת מריחואנה... הסגת גבול... צריכת אלכוהול מתחת לגיל המותר... קטטה?"
"זה לא כזה עניין רציני. הרבה אנשים שותים ומעשנים גראס בתיכון," אני טוענת, "אני בסך הכול נתפסת שוב ושוב."
"מרוצי מכוניות בכבישים?" הוא נועץ בי מבט נדהם.
"אלה היו מכוניות דרבי, והסיפור הזה נופח מעבר לכל פרופורציה," אני מבהירה.
ג'ק מסיר את משקפיו ומשפשף את פניו. הוא נראה מותש. הנסיעה ממיאמי לג'קסונוויל אורכת ארבע שעות, והוא הגיע הנה חמש שעות לאחר שהתקשרתי אליו, מה שאומר שבגדול הוא עזב הכול ויצא לדרך. אינני יכולה אלא לתהות מדוע הוא עשה דבר כזה.
"לפחות לא נכנסתי להיריון," אני מתלוצצת.
לפי המבט הכועס שהוא נועץ בי, נראה שזה כלל משעשע אותו. "קיוויתי שאת חכמה מכדי להיקלע לצרה מהסוג הזה."
"אני מניחה שאפילו בחורות חכמות עלולות להפוך את החיים שלהן למקשה אחת של בעיות," אני רוטנת, למרות שמילותיו עוקצות.
מפני שהן נכונות.
משתררת שתיקה ארוכה, במסגרתה ג'ק מעקם את פיו במהורהר, בעודו מביט בי בקפידה. "מה את מתכוונת לעשות עם עצמך עכשיו, ריס? איך את מתכוונת לכפר על זה?" כשהייתי קטנה, ג'ק תמיד היה מבקש ממני הצעות לגבי העונש שאני צריכה לקבל על מעשי הקונדס הילדותיים השונים שביצעתי. אני חושבת שזו הייתה דרכו לגרום לי להסכים על דרך החינוך שלו בלי שהוא ייראה כמו האבא החורג הנוקשה. הייתי די טובה בהמצאת עונשים הולמים, וזה בהחלט היה עדיף על ישיבה בכיסא בזמן שאימי צווחת שאני מביכה אותה, תוך כדי שהג'ין נשפך מכוס המרטיני שלה בשל תנועות ידיה המוגזמות.
אך כבר אינני ילדה קטנה, וג'ק לא מבקש ממני להמציא עונש הולם. הוא שואל אותי איך אני מתכוונת לתקן את החיים שלי. תגובתי היחידה היא משיכה בכתפיים, מפני שכך אני מרגישה כרגע. מובסת. "אני לא יודעת. אמצא עבודה, אני מניחה."
"מה לגבי לימודים בקולג'?"
אני מגלגלת עיניים עוד לפני שאני מספיקה לדכא את הדחף. ג'ק תמיד שנא את גלגולי העיניים שלי. "קרוב לוודאי שגיליון הציונים שלי לא ילהיב את הצוות המנהלי." וכך גם גירושי מבית הספר הפרטי, שאותו הרווחתי לאחר שפרצתי למשרדו של אחד המורים וגנבתי את מבחן אמצע שליש.
"מפני שלא היית מסוגלת להשקיע את המאמץ?" גבתי הזקורה משיבה לו.
"מפני שלא השקעת את המאמץ," הוא משיב לעצמו ומניד בראשו, פניו מסכה של אכזבה קיצונית. "האם ככה את רוצה לחיות את החיים שלך? לבלות בתחנות משטרה? לעבוד בעבודות בשכר מינימום? לנהל מערכות יחסים בלתי יציבות?"
"האם יש מישהו שאי פעם באמת רוצה את הדברים האלה?"
ג'ק צודק. באמת הייתי חכמה. יש כאלה שייתכן שיאמרו שאני עדיין חכמה. אבל סטיתי מהדרך פעמים כה רבות, שאני לא יודעת כמה ניסיונות יידרשו לי כדי לעלות שוב על דרך המלך. אני לא יודעת אם הדבר אפשרי בכלל.
אני יושבת בדממה, מאזינה לצליל התקתוק המונוטוני של מחוג הדקות בשעון הקיר, מתבוננת בג'ק שעה שהוא מקדיש לא מעט זמן להתעסקות ברולקס הזהוב העוטף את פרק כף ידו, נשימותיו עמוקות ומחוספסות. אני לא יודעת אם אני יכולה לסמוך עליו. זאת אומרת, פעם אחת הוא כבר שכח ממני. הוא מביט בגרסה בת העשרים ושתיים של מי שהוא הכיר פעם, ונראה כאילו מוכן להטביע על מצחי חותם של 'מקרה אבוד'.
ואז הוא ממקד בי את עיניו האפורות האדיבות. "בכל הכנות, לא ידעתי למה לצפות כשאגיע, אבל הנסיעה הארוכה לפה אפשרה לי לחשוב על זה." הוא משלב את ידיו על השולחן מולי, הבעתו חמורת סבר. "יש לי הצעה, אבל היא מגיעה עם תנאים."
נשיפה קטנה חומקת ממני שעה שאני נוגסת בלחי שלי מבפנים, הקלה וחשש מתחוללים יחדיו בקרבי. "בסדר, נראה לי..."
"מספיק עם הדברים האלה, ריס. כולל את הדברים הלא מזיקים."
"זו הפעם הראשונה שלי פה זה שנים ארוכות, ג'ק." למרבה האירוניה, שכנעתי את עצמי שהפגישה עם ג'ארד הייתה נקודת מפנה בחיי, שהפכה אותי לאישה שבעת הרצון והמחויכת שהסתפקה בבילויים ביתיים ובשמירת מרחק מצרות.
"כן..." עיניו סוקרות את קירות חדר החקירות. "ובכל זאת, את שוב פה."
הוא לא קולט את זה. הוא בוודאי לא שמע אותי. "זה שונה, ג'ק! היא עברה לגור בדירה שלי! עוד לא הספקתי לצאת ממנה אפילו! החפצים שלי עדיין נמצאים בדירה!"
הוא מרים את ידו כדי להשתיק אותי. "היית צריכה להסתובב ולצאת משם. זה היה המעשה הבוגר והאחראי. במקום זאת, הנחת לרגשות שלך לשלוט בך."
אני מעלה בשפתיי חיוך מעושה שעה שתחושה מוכרת שוטפת אותי. "תמיד אמרת שאני רגשנית יתר על המידה, עד כדי כך שזה פוגע בי."
"זה באמת מה שאמרתי," הוא מאשר בחיוך נוגה, "ואני עדיין צודק. מספיק עם זה, ריס."
אני מתעסקת בחוט פרום בשרוולי, כאילו נושא השיחה לא מפלח את ליבי, ואומרת כבדרך אגב, "טוב, אני ללא ספק יכולה להבטיח שלעולם לא אתחתן שוב."
זה מרוויח צחקוק עדין מצידו. "אני איתך בנושא הזה, ילדונת." שתיקה. "את זוכרת את מייסון, נכון?"
אחי החורג החנון, שהיה נוהג לבלות חצי מחייו בהזעפת פניו לעברי, ואת החצי השני בנעיצת מבטים, כאילו ראשי עומד להסתחרר על צירו. אני זוכרת שביום שבו עזבנו את הבית, הוא התבונן בי בחיוך מריר שאמר שהוא חושב שמצפה לי עתיד זהה לזה של אימי.
הוא תיעב את אימי למן הרגע הראשון שבו פגש בה.
שפתיי מתכווצות לנוכח אזכור השם הזה, וג'ק מחייך בזחיחות. "אה, כן. איך הייתי מסוגל לשכוח? האויב המושבע שלך. ובכן, באביב הקרוב הוא יסיים את לימודיו בפקולטה למשפטים." ג'ק נושם נשימה עמוקה ומחזיק את האוויר בפנים, כאילו מהסס. "מה דעתך שתבואי לגור איתנו עד שתצליחי לחזור לעניינים?"
מה?
ג'ק ממשיך, מתעלם מהתדהמה שבוודאי שוטפת את פניי. "אני יכול לעזור לך להיכנס לתוכנית הלימודים לעוזרי פרקליטים באוניברסיטת מיאמי. אם תצליחי לסיים את הלימודים בהצלחה, תוכלי לעבוד עבורי. זה לא צריך להיות לנצח, אבל לפחות יהיה לך משהו מוחשי שתוכלי להוסיף לקורות החיים שלך. זו הזדמנות לפתוח דף חדש."
"אני... המממ..." האם הרגע באמת שמעתי את כל הדברים האלה?
עיניו שוב סוקרות את שערי. "את צריכה לחשוב על גוון שמתאים יותר לסביבת עבודה משפטית ו..." תשומת ליבו נודדת לעבר נזם היהלום הנעוץ באפי, והוא מתכווץ ברתיעה. "אולי קצת פחות עגילים."
אבל... לשוני איכשהו מצליחה להיכרך לכדי כדור חסר תועלת בתוך פי, שעה שמוחי מנסה להבין את הצעתו. זה רחוק שנות אור ממה שציפיתי שיקרה. "למה אתה עושה את זה, ג'ק? זאת אומרת, זה נהדר והכול, אבל למה?" הוא באמת לא חייב לי דבר. מספיק שהוא עשה את כל הדרך לפה כדי לשחרר אותי בערבות.
"כי לא הייתי צריך להפנות לך את הגב, ריס. נתתי ל – " הבזק של כאב ניכר בפניו, השלווים בדרך כלל. "בואי פשוט נאמר שאני מכה על חטא." הוא משתתק. "מה את אומרת? אני צריך להסתלק מהעיר הזאת. אני יכול להרגיש את הצל של אנאבל רודף אותי." הוא נרעד לצורך הדגשת דבריו, ואני פולטת נחרת צחוק.
"ובכן..." אצבעותיי מתופפות על השולחן שעה שאני בוחנת את מצבי – את היותי בחדר חקירות במשטרה – פעם נוספת. אין לי עבודה, אין לי בית, יש לי לב מרוסק ותיק פלילי בפוטנציה. קרוב לוודאי שכדאי שאקבל את ההחלטה החכמה הראשונה זה זמן רב, אבל... "אני לא בטוחה שהשוטרים יסכימו לזה, ג'ק."
"תני לי לטפל בזה."
שתיקה נוספת. "אני מתכוונת לרכוב לשם."
הוא מעקל את שפתיו באי שביעות רצון. "אני מניח שאת לא מתכוונת לאופניים."
"אכן," אני מאשרת בליווי חיוך קל. כשמלאו לי שמונה עשרה, עשיתי רישיון נהיגה על אופנוע, וכמה חודשים לאחר מכן קניתי אופנוע משלי. מאפיין נוסף באישיות ה'פרועה' שלי, שג'ארד אוהב.
אהב.
ג'ק משחרר אנחה כבדה. "זה לא אמור להפתיע אותי. תמיד איימת על אימך שתקני אופנוע. יש דבר נוסף שאני צריך לדעת?"
"אני מבולגנת," אני מזהירה, "ובבקרים כדאי שתשמרו ממני מרחק ביטחון."
"ובכן, אני מניח שבסופו של דבר יש דברים שפשוט לא משתנים." הוא שולח את ידו לגרד בצווארו באיטיות וממלמל, "מייסון יהיה מאושר."
* * *
לאחר שישה חודשים
"לא היינו יכולות לבחור מקום ממוסחר יותר?" אני שואלת בציניות בעודי מחסלת את המרגריטה הרביעית שלי בזמן שיא, שעה שמבטי נודד אל הבר שעל חוף הים, הכולל אפריונים, תאורת חג מולד מנצנצת למרות שזה חודש יולי ויותר מדי אנשים שמחים וצוחקים. למרות שהשמש שוקעת ומשב רוח קליל מגיע מהים, מעטה זיעה בוהקת מכסה את עורפי. זהו ערב קיצי טיפוסי בקנקון, מקסיקו – חם כמו בגיהינום.
"ממוסחר פירושו בטוח," משיבה לינה בקולה האדיש הטיפוסי. היא תמיד נשמעת משועממת כהוגן.
אני מגלגלת את העיניים. "את בטוחה יותר בארץ הזאת מאשר בעיר הבירה של ארצך – את מבינה את זה, נכון? אלה בסך הכול הגזמות של התקשורת."
"תאמרי את זה לזוג האמריקאים שראשיהם נכרתו לפני לא יותר מחודש."
"אם הייתי מתכוונת לומר להם משהו, הייתי אומרת להם לא לסחור בסמים עבור הקרטל," אני משיבה.
היא מגיבה במשיכת כתפיים עצלה, לוגמת ממשקה ורוד מעלה קצף ורווי קלוריות, שמתוכו מבצבצת מטרייה.
"למה שלא נענוד תכשיטי יהלומים, ניכנס למונית אקראית ונבקש מהנהג שיעשה לנו סיור בסמטאות האחוריות השקטות והחשוכות של מקסיקו סיטי?"
שפתיה הדקיקות של לינה מתכווצות בעודה בוחנת אותי. "אף פעם לא נחמד לגלות שלחברה הטובה ביותר שלך יש משאלת מוות."
אני פולטת נחרה ומסמנת למלצר שברצוני משקה נוסף. "אבל זה יהיה נחמד מאוד לראות מישהו מנסה לתקוף את ניקי."
כאילו שמעה את שמה ממקום מושבה על נדנדה מעברו השני של הבר, ניקי, שאותה הכרתי לאחר שעניתי על מודעת 'דרושה שותפה' שפורסמה בעיתון, מפנה את ראשה וקולטת את מבטינו. היא קורצת בעודה גומעת שוט נוסף של טקילה. ניקי היא החברה השלישית במשלחת ה'בקרוב ימלאו לריס המרירה והאומללה עשרים ואחת, אז בואו ניסע לקנקון' שלנו.
"איך היא גורמת לזה לעבוד טוב כל־כך?" רוטנת לינה בשמץ של קנאה. אני יודעת למה היא מתכוונת בדיוק. מסביבנו יש אין־ספור בחורות שזופות ופלרטטניות בשמלות צבעוניות וחושפניות, אך אף אחת מהן לא ניקי. היא יושבת ליד הבר כמו פאם פאטאל בשמלה מנומרת צמודה ובנעלי עקב בגובה עשרה סנטימטרים, שערה הבלונד־פלטינום מעוצב כשערה של גוון סטפאני, שפתיה האדומות בוהקות לעומת עורה החיוור ועגילי נברשת מנצנצים נתלים מאוזניה. כל הנשיות ששופעת ממנה מאוזנת על ידי שרוול קעקועים מלא וגוף חסון וחטוב שאותו טיפחה באמצעות תחביבה החדש ביותר: הרמת משקולות. הבחור הגבוה שקודח לה בראש כרגע? היא יכולה לשכב על ספסל ולהרים בדחיקה את גופו השוקל תשעים קילוגרמים בלי להניד עפעף. זה, בשילוב עם קרבות האגרוף בכלוב, שבהם היא השתתפה שלוש שנים לפני שהיא עברה לתחביב אחר, הופך אותה לבת עשרים וחמש קשוחה במיוחד.
"זה עובד טוב כל־כך מפני שהיא יפהפייה ומסתורית ולא טיפשה מספיק כדי לברוח להתחתן עם איזשהו בחור שהיא פגשה במסדרון ושעדיין מאוהב באקסית שלו," אני רוטנת בין לגימה ללגימה, מבחינה ברתיעה המבליחה בפניה של לינה. זו הפעם הראשונה שאני מדברת על ג'ארד בצורה גלויה מאז עזבתי למיאמי, לאחר ששכללתי את אומנות ההכחשה בזמן שהמתנתי בסבלנות עד שליבי יקפא.
המלצר מניח מרגריטה נוספת על השולחן מולי בליווי של קריצה. אני מעלה חיוך מעושה על שפתיי ובטוחה שהוא נראה עוין להפליא, לפי האופן שבו הוא ממהר לשוב אל הבר. אינני מסוגלת לעצור את עצמי. יש לו שיער כהה ומדובלל ועור זהוב, בדיוק כמו לג'ארד.
"את חייבת להרפות, ריס. עברו שישה חודשים. את – "
מבטי הנוקב גורם לקולה לדעוך. מילותיה מזלזלות בכאב הגולמי והממשי מאוד שאני עדיין מרגישה. בייחוד היום, היום שאמור היה להיות יום הנישואים הראשון שלנו.
במקום זאת, זהו יום חתונתם של ג'ארד וקרוליין.
כאילו הקארמה לא התאכזרה אליי מספיק.
היא ממהרת לשנות טקטיקה. "התחלת חיים חדשים לגמרי. עיר חדשה, בית חדש. בקרוב מאוד, גם מראה חדש..." ידה נשלחת לגעת בקווצה משערי, מזכירה לי שהסגול ייעלם ביום שבו אחזור. "ויש לך עבודה חדשה ומדהימה."
אני מגלגלת את עיניי.
"לפחות לא תצטרכי לנקות חרא של כלבלבים ולהינשך על ידי נחשים." היא טופחת בחלק הבשרני של אגודלה על סימני הנשיכה, תזכורת פיזית ליום שבו עשיתי טעות גורלית והכנסתי את כף ידי, שהדיפה ניחוח עכבר, אל כלוב של נחש במטרה לנקות אותו, ומצאתי את עצמי עם ניבים של נחש פיתון באורך מטר וחצי הנעוצים בבשרי.
זה קרה באותו היום שבו האדמה נשמטה תחתיי. צלקת הולמת להפליא.
"אולי לא באופן מילולי, לינה. אבל אעבוד בחברת עריכת דין, לא חסרים שם נחשים."
לאחר שערכנו את ההסכם, ג'ק הזדרז להטיח בשוטרים כל מיני מונחים משפטיים משונים. בסופו של דבר, זה לא היה נחוץ כלל. לנוכח ההיעדר המובהק בכושר שיפוט מצידו של ג'ארד, ששלח אותי לדירה ללא כל הכנה כדי שאאסוף את החפצים שלי, הוא שכנע את קרוליין לא להגיש תלונה נגדי, וכך יצאתי מתחנת המשטרה ללא כל תיעוד של רגע הטירוף שלי.
במשך שבוע שלם, ג'ק הניח לי להיזרק בביתו הגדול במיאמי, לבושה בפיג'מה. הוא גם הרשה לי לפטם את עצמי בגלידת בן אנד ג'ריס בטעם חמאת פקאן היישר מתוך האריזה במשך עשרים ואחת ארוחות ברציפות, לפני שהוא זרק בכיווני כמה טופסי הרשמה. "לרוב הסטודנטים נדרשים ארבעה עד שישה חודשים כדי לסיים את הלימודים," הוא אמר, "תלוי במידת ההשקעה שלהם. את יכולה לעשות את הכול דרך האינטרנט, אם את רוצה, וכשתסיימי אחכה לך עם משרת עוזרת פרקליט. השכר טוב, האנשים טובים. זו בסך הכול התחלה לא רעה, ריס."
מעולם לא הבעתי שום עניין בעבודה בחברת עריכת דין – בייחוד לא באחת המוכתמת על ידי אימי – אך ערכתי עם ג'ק הסכם כי הייתי חכמה מספיק כדי להבחין בהזדמנות טובה. אז השקעתי את כל כולי בתוכנית הלימודים, והשתמשתי בה בתור הסחת דעת. לאחר שנכנסתי לזה, ביצוע העבודות והמטלות של הקורס בא לי בקלות. נדרשו לי חמישה חודשים להשלמת הקורס, שאותו סיימתי בסופו של דבר עם ציון כמעט מושלם.
ביום שני, לאחר שאחזור מקנקון, אתחיל בעבודה החדשה שלי.
"אוי, לא. יש לך ספקות. את מתכוונת להבריז לג'ק. אם זה מה שאת מתכננת, את גמורה מבחינתי," אומרת לינה.
"נו, באמת, תאמיני בי קצת." למרבה ההפתעה, למרות אישיותי הלא מהימנה לפרקים, המחשבה על הברזה לג'ק מעולם לא עלתה בדעתי.
"בסדר. בואי נדבר על דברים משמחים יותר. מה שלום אנאבל?"
"טוב, את רואה את זה?" אני מחווה לעבר פניי, שהתעקלו לכדי תערובת של שאט נפש ותיעוב. "פרצוף חמוץ. אל תזכירי את זו שאין לבטא את שמה."
"את רוצה שאפרוץ לבית שלה בזמן שהיא ישנה ואפעיל את המזגנים? זה מוות ודאי, לפי האנשים שלי." כשהיא הייתה תינוקת, לינה אומצה בידי זוג קוריאנים חביבים וגדלה על ערכי המסורת שלהם, כולל כל האמונות הטפלות העוסקות במוות בידי מזגנים. לעובדה שהיא בלונדינית תמירה המתנשאת בגובהה מעל הוריה, אין שום משמעות בבית משפחת צ'אנג. שמה הוא בעצם לי־נה, אך היא שינתה אותו בהתאם לתרבות האמריקאית, כדי לעשות לעצמה חיים קלים יותר בתיכון. היא דוברת קוריאנית שוטפת, מה שמבהיל לא מעט אנשים, ויכולה לתחוב אוכל לפיה באמצעות מקלות אכילה כמו מקצוענית אמיתית.
אנחנו החברות הכי טובות מאז השנה השנייה בתיכון, לאחר שמצאתי את לינה ממררת בבכי בתא בשירותים, לאחר שריין היגינס וכנופיית התלמידות הצעירות האכזריות והמשועממות שלה הציקו לה. עשיתי את מה שכל תלמידה בתיכון עם נטייה טבעית לשנאה כלפי בריונים הייתה עושה וריססתי על מכוניתה של ריין כל מיני קללות בקוריאנית שמצאתי באינטרנט והוספתי גם תמונה שלה מוצצת לחבר שלה במגרש חנייה, שאותה הדבקתי בדבק מגע על החלק הפנימי של שמשת מכוניתה הנעולה. את התמונה צילמתי בחשאי לאחר שריגלתי אחריה במסיבה, רק כדי לוודא שלינה לא תחווה הצקות נוספות מצידה.
לפתע ההתכווצות בחזה שלי משתחררת, לנוכח ניסיונותיה של לינה לשפר את מצב רוחי. "את בטוחה שניקי ואת לא מעוניינות בשותפה שלישית?" לינה וניקי עברו למיאמי לפני חודש בערך, לדירה שהוריה של לינה קנו עבורה לכבוד סיום לימודיה בקולג'.
"בטוחה בהחלט," היא מאשרת בלי להחסיר פעימה, עיניה ממוקדות במטרייה הוורודה הקטנה המסתחררת בין אצבעותיה. אורח חייה של לינה שונה מאורח החיים שלי, בערך כמו שהחוג הארקטי שונה ממדבר סהרה. הכול בדירה שלה, החל בארון המצעים וכלה בצנצנות הפסטה, מסודר ומתויג בהתאם. השבועיים האלה, שבהם מצאתי מקלט בדירתה לאחר שנפרדתי מג'ארד, כמעט גמרו אותה. "טוב, מספיק עם הדברים השליליים. לא דיברנו על זה שנמצא לך סטוץ?"
אני נאנקת בשעה שאני סוקרת את הקהל. "אני זוכרת שדיברת על זה ושהתעלמתי ממך. ניסיתי. שלושה כישלונות זה מספיק מבחינתי."
"לא ניסית, ריס. תודי בזה."
או שיש מאגר אין־סופי של שמוקים, או שלינה צודקת ואני מחבלת בעצמי בצורה לא מודעת. תחילה היה את סטיב החלקלק, תלמיד השנה האחרונה באוניברסיטת מיאמי שהגיע לדייט שלנו עם שיער מסורק למשעי ולבוש שנלקח היישר מסט התלבושות של המחזמר 'גריז'. אחריו היה את מארק המטרוסקסואל, בליינד דייט מהעבודה של ניקי שחיטט בשיניו באמצעות מזלג, והיה לו הרגל מוזר להוסיף 'אם זה היה אני' לתשעים אחוזים מהמשפטים שיצאו מהפה שלו. אבל הקש ששבר את גב הגמל? אמיליו. אמיליו הספרדי ה'אני כל־כך דומה לבעלך לשעבר, וכך אם תעמעמי את האורות, יש מצב שזה באמת יעבוד'. ייתכן שהייתי מוכנה לבדוק לאן זה מוביל, אם הוא לא היה פותח את הארנק, מניח אותו על השולחן, מציג לראווה את אוסף הקונדומים הגדולים במיוחד שלו ומציע לי בספרדית להתחתן. אני נרעדת לנוכח הזיכרון. "אני פותחת הרמון עם חתולים."
"את שונאת חתולים."
"נכון. אבל גם שנאתי ליים ותראי אותי עכשיו!" אני מרימה את הכוס שלי. "חוץ מזה, כבר מצאתי את הסטוץ שלי לקנקון. לינה, תכירי את מר קוארבו[2]. מר קוארבו... חברתי הטובה ביותר, לינה." אני רוכנת לעברה, מנענעת את גבתי ולוחשת, "אם תהיי נחמדה, הוא ירשה לך לקרוא לו חוזה. אני מתכננת להעביר את ששת הלילות הבאים עם המקסיקני הקטן והשובב הזה." אני מנופפת לעבר המלצר בעודו חולף במקום, מיידעת אותו, באמצעות הרמת כוסי הריקה כמעט, שאני זקוקה למשקה נוסף. "בבקרים הוא גורם לי להתנהג כמו כלבה בכיינית, אבל מפצה על כך בשעות החשיכה."
"נהדר. כי כאילו את לא רגשנית מספיק כשאת פיכחת," היא רוטנת ומוסיפה בליווי אנחה, "טוב, לפחות ריס שיכורה־תמידית תהפוך את הטיול הזה למעניין יותר. רק נסי להימנע מהסתבכויות. שמעתי שתאי המעצר פה לא נחמדים כמו אלה שאליהם את רגילה בבית."
ניקי בוודאי עקבה אחר התקדמות השתייה שלי ממקום מושבה ליד הבר, מפני שהיא ניגשת אליי כשבידה מרגריטה טרייה, לא מודעת או מתעלמת מתשומת הלב שהיא מושכת ללא כל מאמץ. "הנה לך, סניוריטה," היא אומרת בקול עדין, בעודה משחקת בעגיל שבלשונה. אני משרבבת את לשוני החוצה כמו מתוך אינסטינקט, וחשה בהיעדרותו של העגיל בלשוני. ג'ק לא דרש גלויות שאפטר מהעגילים, אבל ידעתי, לפי האופן שבו הוא כל הזמן התכווץ ברתיעה, שהמשקולת הנעוצה בלשוני באמת ובתמים הפחידה אותו. הסרתי את העגיל הזה מתוך כבוד, אך אני נאחזת בכל היתר עד הרגע האחרון.
"חוזה לא מתלונן על דרגת השכרות שלי," אני משיבה ללינה, מלקקת את שולי הכוס בתנועה איטית וחושנית. יש לי סיבולת גבוהה לאלכוהול, הודות לשנים ארוכות של חגיגות עוד כשהייתי מתחת לגיל המותר. עם זאת, נראה שבמלכודת התיירים העלובה הזאת בקנקון מגישים מרגריטות חזקות להפליא, ואני ממש מתחילה להרגיש את החמימות ואת העקצוצים.
"מי זה חוזה, לכל הרוחות?" שואלת ניקי, מעקמת את פניה היפות.
"זה מר קוארבו, בשבילך."
סוף כל סוף היא מבינה על מה מדובר ופורצת בצחוק מתגלגל. "אוי... אוי, חברה! זה כל־כך עצוב. אנחנו צריכות לתקן את זה." עיניה הסקרניות סוקרות את הסביבה. "הבטחת לי שתגרשי את ג'ארד מהוואגינה שלך אם תפגשי בחור חתיך... הנה. זה שעומד מקדימה. מושלם." היא מרימה את ידה המקועקעת ומסמנת למישהו, כאילו היא מכירה אותו.
שאלוהים יעזור לי. אני בולעת רוק בכבדות. "ברצינות, ניקי. אחרי המחטט בשיניים שסידרת לי, נראה לי שאוותר. ולגירוש מהוואגינה צריך להתכונן במשך יומיים לפחות. אני לא יכולה פשוט להטביע את עצמי בפינוקים ירקרקים קפואים למשך הלילה? אני אפילו לא לבושה בשביל זה." לבשתי מכנסיים קצרים וגופייה דהויה שקניתי בהופעת רוק. אני אפילו לא מאופרת.
"מה את רוצה להיות הפעם? אדריכלית מלוס אנג'לס?" היא שואלת, מתעלמת לגמרי מהתנגדותי. עיניה מנצנצות בעודה מביטה בי. "חשפנית מפסאדינה?"
אני מהנהנת בערכה. "זו אפשרות טובה." לפני ג'ארד, שלושתנו היינו נוהגות לצאת לברים בסופי השבוע – לינה ואני עם תעודות זהות מזויפות. היינו ממציאות זהויות: עבודות, ערים, לפעמים שמות, והיינו בודקות כמה זמן אנחנו יכולות להחזיק מעמד בזמן שגברים קונים לנו משקאות. פעם אחת, הצלחתי לשכנע בחור שאני מגדלת עזים מאייווה. הוא היה טיפש כמו נעל.
צליל הצעדים המתקרב מעורר בקרבי חרדה. אני באמת לא מעוניינת לנהל שיחה הלילה, מזויפת או אמיתית. "שלוווום בנים," מגרגרת ניקי בשובבות. אני חשה בעיני הנשים סביבנו בעודן מזדקפות ומסתכלות. קרני הקנאה חורכות את עורי. אני מחליטה שעדיין אינני יכולה להעמיד פני אדישה. אני צריכה לדעת איזה טיפוס ניקי סימנה. בתנועה חיננית, ככל שחמש מרגריטות מאפשרות זאת, אני מסתובבת ו... מחליקה היישר מהכיסא, שעה שרק מכנסיי הקצרים מספקים לישבני הגנה מהרצפה הקשיחה.
"הבכתי את מר קוארבו," אני ממלמלת ומרכינה את ראשי, שעה שמשב הרוח הלילי נושא איתו צחקוקי לעג בכיווני, בעודי מקבלת את העובדה שהשעה בסך הכול שמונה בערב ואני שיכורה הרבה יותר מכפי שחשבתי.
כף יד גדולה מופיעה מולי, מופנית כלפי מעלה. "ובכן, אני בהחלט התרשמתי." אני שומעת את החיוך מאחורי הקול הגברי, ואינני מצליחה להחליט אם הוא מוצא חן בעיניי או לא. אני מסכימה לעזרה שמוצעת לי – מפני שמצבי ישתפר ככל שאקום מהרצפה מהר יותר – ומוצאת את עצמי מורמת אל רגליי ונמשכת אל חזה רחב של בלונדיני עם חיוך רחב ומבחיל, שלובש חולצה אדומה מזוינת.
2
בן
אני אוהב נשים עצבניות. כמובן, כל מי שמכיר אותי יטען שאני אוהב נשים מכל הסוגים והגוונים, ולא אוכל שלא להסכים איתו, אבל את הנשים העצבניות אני אוהב יותר מכולן. הן אתגר שיש לצלוח, ובדרך כלל הסיבה לזעמן נובעת משלוש סיבות אפשריות: חוסר ביטחון, דחייה והורמונים.
לגבי הבחורה הזאת, שנושאת אליי את מבטה עם להבות הרושפות בעיני הקרמל שלה, אני מהמר על האפשרות השנייה.
"בחיי, איזו חולצה אדומה בהירה ואיומה אתה לובש," היא אומרת מבעד לשיניים חשוקות, כאילו מנסה להיות מנומסת אך אינה מסוגלת להסוות את הבוז שלה.
לא ידעתי למה אני נכנס כשהבחורה הפאנק־רוקיסטית הזאת עם הגוף השרירי המטורף נופפה לעברנו, אבל החברה שלה עם השיער הסגול והגב המופנה אליי עוררה את סקרנותי. עכשיו, כשאני זוכה להעיף מבט הגון בפניה, אני יודע עם מי אני מתכוון לבלות את הלילה האחרון שלי בקנקון. היא לא מה שאנשים מסוימים היו בדרך כלל נוהגים לתאר כ'יפה'. עיניה מעט גדולות מדי ורחוקות זו מזו, אפה מעט ארוך ודקיק מדי, ושפתיה – חרף היותן נאות ורחבות – נראות דקיקות. עם זאת, משהו בשילוב הזה גורם לה להיראות סקסית בטירוף. אולי זה הנזם הקטן באף, או שאולי זה האופן שבו שדיה הממוצעים בגודלם נלחצים אל גופי, וגופייתה עם הצווארון בצורת 'וי' – גופייה פשוטה, מה שאומר לי שהיא לא מנסה לתפוס אף בחור – מספקת לי הצצה הגונה למחשוף שלה. תהיה אשר תהיה הסיבה, הזין שלי בהחלט מרוצה.
"היא מוצאת חן בעינייך?" אני שואל.
מבטה המרוגז ננעץ בחולצתי. "לא."
אינני יכול אלא לצחקק לנוכח ישירותה. "לפחות תני לי אזהרה קטנה לפני שאת נועצת בי את הקרניים שלך?"
שפתיה הדקיקות מתעקלות לכדי חיוך מתנשא. "שוורים לא מבחינים בצבעים. זה מיתוס."
הדבר היחיד שאני אוהב יותר מבחורה עצבנית, זה בחורה עצבנית חכמה.
זה יהיה כיף.
"ובכן, מה את אומרת שאפתור את הבעיה עבורך?" אני מתרחק ממנה מעט, פושט את חולצתי בתנועה מהירה וחושף עור שהשתזף במשך שישה ימים ופלג גוף עליון שאני יודע שנראה מושך, מפני שאני עובד בפרך כדי לוודאי שהוא ייראה כך. קריאות ההתלהבות מהשולחנות מסביב מאשרות זאת.
אני פשוט עומד שם ומחיי בזחיחות, כמו השמוק השחצן שאני, בזמן שהבחורה העצבנית לא מצליחה למנוע מעיניה מלסקור את השרירים שאני מחטב מאז ימיי בקולג' כשחקן פוטבול, שעה ששפתיה נפשקות בתנועה קלה שבקלות. אני מבחין בשינוי שחל בה ברגע שבו היא מבינה שלמרות שכרגע היא הייתה מעדיפה לסרס את כל המין הגברי, היא לא מסוגלת להתעלם מהמשיכה שהיא מרגישה כלפיי.
או לפחות זה מה שאני רוצה לראות.
"אדוני. סלח לי, אדוני." אני מעיף מבט לאחור ומוצא את אנחלו, המלצר המקסיקני הנמוך ששירת אותנו כל השבוע, עומד עם מגש של בירות שנועד עבורי ועבור חבריי. אפילו לא היינו צריכים לבקש. לעזאזל, אני מת על קנקון. הייתי יכול לחיות פה לנצח.
"אנחלו! למה, לכל הרוחות, אתה קורא לי 'אדוני'?"
"המממ..." הוא מלקק את שפתיו, עיניו מושפלות אל
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
