פרק 1
ויקטור
ניקול אַלֵסִי בקושי מגיעה למשרד לאחרונה. יכולתי לספור על שתי ידיים את מספר הפעמים שהיא הגיעה, ושש מהן היו לפני שהיא התארסה. אחת הפעמים האחרונות הייתה אחרי שהטבעת כבר קישטה את אצבעה. ראיתי אותה בחטף, והיא הקפידה להתחמק ממני. כאילו התכוונתי למשוך אותה למשרד שלי ולשכב איתה כשהדבר הזה מבריק מול עיניי, מזכיר לי שהיא שייכת למישהו אחר. זה בסדר מצידי. זה לא שהרגשתי פגוע בגלל האירוסין, אלא שזה יותר תפס אותי בהפתעה. יום אחד דיברנו על כמה שאנשים משוגעים כי הם רוצים להתחתן, ולמחרת היא הופכת לאחד מהאנשים המשוגעים האלה? היא לא נתנה לי שום רמז, שום סימן לכך שהיא רוצה יותר — ממני, מהחיים... ממשהו בכלל.
אם כי פספסתי את הרכבת הזו לפני שנים, או — נכון יותר — לא נכנסתי מלכתחילה אל התחנה, השמועות שהסתובבו אודותיה במשרד עוררו את סקרנותי. כולם, החל מהמזכירה שלי ועד פקידת הקבלה, התלחששו אודות הביקור של ניקול היפה, אשתו של גבריאל לֵיין החתיך, כאילו היא עצמה שייכת לבית המלוכה ההוליוודי. ואולי היא באמת שייכת לשם. החלטתי שלא אתעדכן איפה היא ומה קורה לה. מה הטעם, בכל מקרה? ומשום שידעתי שהיא מגיעה, העסקתי את עצמי בתחקיר אודות סם ויבר, כוכב בנסיגה שייצגתי בתיק גירושין אשר זכה לתשומת לב תקשורתית רבה. שאלתי אותו יותר שאלות מכפי ששואלים בפסיכומטרי, והבחור עדיין לא היה כן איתי במאה אחוזים.
איך אנשים מצפים ממני שאייצג אותם בבית המשפט ללא כל המידע שאני מבקש — וגם לנצח — זה כבר מעבר להבנתי. הריכוז שלי נקטע על ידי נקישה קולנית על דלת המשרד שלי. הדלת נפתחה לפני שאישרתי, ולא הייתי צריך להרים את מבטי מהמסך כדי לדעת שזה ויליאם. הוא היחיד שיש לו מספיק ביצים כדי לעשות את זה. חוץ מזה, הוא גם הבוס שלי וגם הבעלים של הבניין.
"מה אני יכול לעשות בשבילך?" שאלתי, כשעיניי סורקות את הפוסט האחרון באתר TMZ1 על סם ועל המפגש שלו — לא עם יצאנית אחת, אלא עם שתיים. הפניתי את מבטי מהמסך כששמעתי את ויל מתקדם לעברי בלי לומר מילה. על פניו הייתה ההבעה, זו שאמרה לי שהוא עומד לבקש ממני לעשות משהו שהוא יודע שאיני רוצה ליטול בו חלק. כמו אז, כשהוא ביקש ממני לקחת על עצמי את מקרה הגירושין של כוכבת הפורנו, שבגיל שש־עשרה בטח הייתי גומר ממנה לגמרי, אבל בגיל שלושים ואחת השתמשתי בחומרי חיטוי בכל פעם שהתקרבתי לאחד מ"מקומות העבודה" של לקוחות כאלה.
"לעזאזל. פשוט תגיד את זה כבר."
ויל גיחך, כשהוא פותח את הכפתורים בחליפה שלו ביד אחת ומתיישב מולי. העובדה שהוא לא שלף את זה וממש התיישב כדי לדבר על זה, גרמה לי לפתח צלצול אזהרה קטן באוזניי. הקדשתי לו את מלוא תשומת ליבי.
"אתה יודע שאתה עורך הדין הכי טוב בצוות שלי," הוא התחיל. שתקתי. ידעתי שהוא לא הולך לפטר אותי, אבל כשמתחילים שיחה ככה, יכול להיות לזה רק הסבר אחד... ליבי החסיר פעימה מעצם ההצעה שעלתה במחשבתי. "מוסר העבודה שלך מעורר קנאה, יש לך מוטיבציה, אתה בן יונה חצוף, אבל איכשהו אתה מצליח לשמור על רמה מסוימת של אנושיות עם הלקוחות."
"אלא אם כן אתה מתכוון לכרוע ברך ולהציע לי נישואין, עדיף שתבקש את מה שאתה רוצה לבקש, וברור שזו טובה ענקית בסדר גודל של ויקטור־אל־תעזוב־את־המשרד־אחרי־שאגיד־את־המילים־האלה," אמרתי, בעיקר מפני שהתחלתי להרגיש לא בנוח עם האופן שבו עיניו הכחולות ניצבו ממש בגובה עיניי. הוא חייך.
"אני רוצה למנות אותך לשותף," הוא אמר.
הפה שלי צנח.
חמש המילים האלה.
הסיבה לכל מה שאני עושה.
הפנמתי את רגשותיי לפני שהם ישתלטו עליי ונשענתי לאחור בכיסא שלי. "סתם ככה? מה עם בובי?" בובי, שהוריו הם ידידי משפחה ותיקים של ויל, התחיל לעבוד במשרד שנה לפניי. אפילו אם אני עורך דין הרבה יותר טוב, לא הייתי מסוגל לדמיין לעצמי שהוא לא ייתן קודם לבובי את ההזדמנות.
"דיברתי איתו על זה באריכות. הוא יודע מדוע קיבלתי את ההחלטה הזו, והסכים לכך שאתה מתאים יותר."
"מתאים יותר... להיות שותף," אמרתי, מוכרח להבהיר את הדברים.
"להיות שותף, ולתפקיד שאני צריך שתמלא כדי שתתמנה לשותף." הוא אמר את הדברים האלה בחיוך גדול, וליבי שקע. מה, לכל הרוחות, האיש הזה הולך לבקש ממני?
"מה זה הפעם? לייצג שחקן שאשתו הגישה בקשה להתגרש ממנו אחרי שתפסו אותו בוגד בה עם המטפלת?"
"לא בדיוק, אבל ניחוש די טוב." חיוכו הפך לרציני במקצת. "אני צריך שתייצג את ניקול בתיק הגירושין שלה."
מצמצתי. מה? לא! הנדתי בראשי ובלעתי בקול רם את הגוש בגרוני. לא קורה לי הרבה שאני נשאר בלי מילים, אבל זה היה פשוט...
"היא מתגרשת?"
"כן, וברור שאני לא יכול להיות עורך הדין שלה, אז רציתי שהיא תקבל את הדבר הטוב ביותר חוץ ממני."
אני. הדבר הטוב ביותר חוץ ממנו. המשפט הזה בפני עצמו היה מחמאה אדירה מצד ויליאם.
עצמתי לרגע את עיניי, אבל הדבר היחיד שיכולתי לדמיין הוא היום שבו היא באה לכאן וויל הציג אותה בפניי כבתו. פתאום רציתי שהאדמה תבלע אותי. לגמרי. ובאותה מידה, היא באמת יכלה לבלוע אותי, כי כבר הרגשתי שהקריירה שלי מתחילה לשקוע כשהזיכרונות של דמותה בתא השירותים באחד ממועדוני הלילה הכי פופולריים בלוס אנג'לס חנקו אותי, ובקושי הצלחתי למלמל "נעים מאוד" שהיה אפשר לשמוע אותו. היא חייכה, כאילו זה לא עניין גדול, אבל הסומק שזחל על פניה ועל צווארה אמר משהו אחר. האופן שבו עיניה נפערו כשהיא ראתה אותי, כאילו הראייה שלה נאלצת להסתגל למראֶה שלי במציאות, מחוץ למועדון החשוך ולשירותים עם התאורה העמומה. וכעת, הזיכרון שחלף במהירות דרך גופי והגיע עד הזין שלי היה של היום שבו היא חזרה לכאן בשבוע שלאחר מכן, והתחילה לפלרטט איתי.
הבטחתי לעצמי אז שלא אגיע למצב שבו אהיה קשור אליה, אבל בתוך שניות, רגליה השזופות של ניקול היו מפושקות לפניי על שולחן משרדי, והתמכרתי לאופן שבו היא השליכה את ראשה לאחור ואמרה את שמי, במבטא ספרדי קל, ללא קשר למה שעשיתי לגוף שלה. בלעתי שוב את הגוש בגרוני, כחכחתי ולקחתי שאיפה ארוכה.
"אני לא יכול לעשות את זה," הצלחתי לומר.
"זה בקשר למקרה של סם ויבר? אם אתה רוצה פחות עבודה, אתה יכול להעביר את התיק הזה לבובי. אני רוצה אותך בשביל ניקול."
אני רוצה אותך בשביל ניקול.
ניקול, שכבר מן הרגע הראשון שבו עיניי נחו עליה, ידעתי שהיא עלולה להיות הסיבה לנפילה שלי. ניקול, שעיניה הכחולות צפנו הבטחה מרושעת בכל פעם שהיא הסתכלה עליי. ניקול, שנשבעה שהיא לגמרי נגד נישואין, שבועה שהטלתי בה ספק כאשר הצהובונים הטילו את הפצצה אודות אירוסיה. ניקול, שנהגה להמציא כל מיני שטויות, תוך תנועה תזזיתית והערות מצחיקות, והתווכחה על כל מה שיצא מפי. ניקול, שפיה נוצר על ידי האלים ולמען האלים ולא הייתה בסביבה שלי לפחות חמש שנים. נשפתי נשיפה קצרת רוח, מנסה להיפטר מכל מה שקשור לניקול. לא היה לו מושג מה הוא מבקש ממני.
"היא ביקשה אותי?"
"לא. היא עדיין לא יודעת. היא אמורה להגיע לכאן כל רגע. רציתי לעדכן אותך קודם. אבל ויקטור, אם תעשה את זה, תפעל לטובתה. ואז אמנה אותך לשותף."
שאני. אמות. עכשיו. המילה הזו יותר מדי מטלטלת מכדי להתעסק איתה. שותף. זו הייתה הסיבה היחידה לכך שעבדתי כל כך הרבה שעות.
"או־קיי."
"תעשה את זה?"
"כן."
עכשיו אני צריך רק לוודא שלא אעשה אותה ואאבד תוך כדי כך את הרישיון שלי.
1. אתר חדשות שמתמקד בידוענים (המתרגמת)
