רומן בוקרים לוהט על צעירה החוזרת לחוות הסוסים המשפחתית אחרי מערכת יחסים רעילה, ומוצאת את עצמה מתאהבת בחבר הכי טוב של אחיה – הרומן הראשון בסדרת ״חוות סילבר פיינס״.
קחי נשימה עמוקה ושחררי את המושכות!
סיסי ריי אשבי מבטלת את אירוסיה לבן זוגה הבוגדני בסיאטל וחוזרת לעיירת הולדתה, לורל קריק שבקנטקי, בלי לדעת מה צופן לה העתיד.
נאש קרטר הוא גיבור העיירה, כוכב הוקי לשעבר, איש עסקים מצליח בהווה ופלייבוי ידוע. הוא גם החבר הכי טוב של אחֶיהָ הגדולים, וֵייד וקוֹל, איתם נהג להציק לסיסי בימי ילדותה. כשסיסי מחפשת עבודה, הוא מתגייס לעזור לה.
מהר מאוד הוא מגלה שאינו יכול להסיר את עיניו מאחותם הקטנה של חבריו הטובים, ונראה שגם היא מחזירה לו מבטים, אם כי מהולים בשמץ טינה בשל הקנטות העבר...
האש ביניהם מתחילה לבעור, וכשאינם יכולים עוד להתכחש לכך, הם קופצים יחד לתוך הלהבות ומחליטים: זה יהיה רק ללילה אחד.
פרק ראשון
סיסי
"אוי, יקירתי! המכשיר לסלסול שיער נפל לך מהמזוודה! יקירה!"
אני נעצרת במקומי בבת אחת ומביטה במזוודה שאני מתאמצת לגרור אחרי. הכיס האחורי קצת פתוח, והסבתא של חברתי הטובה ביותר, גברת דנפורת, קוראת לי בקול מתנגן, כשהיא רודפת אחרי בטרמינל הקטן ובידה הוויברטור בצבע כחול־טורקיז שלי.
הפנים שלי מתלהטות בן רגע ומקבלות גוון ורדרד כשאני ממהרת אליה, עיני נעוצות ברצפת השיש המבריקה כדי להימנע ממבטים של יותר מדי אנשים שאני מכירה מאז ילדותי.
אני שוקלת לזחול מתחת לשולחן הקבלה הגדול והלבן ולהתחבא שם. זה הדבר האחרון שהייתי צריכה היום — הטיסה שלי התעכבה, בכיתי במטוס כמו תינוקת בגלל ששכחתי את הקינדל בדירה שלי... תיקון — בדירה שעזבתי. אני רק רוצה להגיע הביתה, ללבוש פיג'מה ולפרוק את המזוודה, אבל משהו אומר לי שזה לא הולך לקרות. אמנם זה הערב הראשון שלי בבית, אבל היום יום ראשון, ולכן אני יודעת שאמצא את עצמי נגררת אל הסוס והחבית עם אוליביה וג'ינג'ר.
כשאני חוטפת מידיה המקומטות של גברת דנפורת את הוויברטור, היא קורצת לי בחיוך מרומז.
"זה היה ערמומי מצדי, נכון, יקירה?" לחשה לי.
הפה שלי נפער. שככה יהיה לי טוב. היא יודעת מה זה. "אין לך מה להתבייש, מותק. בחורה צריכה לעשות מה שבחורה צריכה לעשות," היא אומרת ומלטפת את זרועי.
האם אלוהים יכול לעשות איזה נס ולפעור את האדמה ברגע זה? אני ממש זקוקה לאיזו אפוקליפסה עכשיו.
"ת— תודה, סבתא דן," אני ממלמלת בעודי דוחפת את הצעצוע שלי לתוך התיק ומוודאת שהדבר הארור סגור היטב.
"אל תשכחי למסור ד"ש לאמא שלך, סיסי," היא מנופפת לי.
אני מפלסת בכוח את דרכי לעבר הדלת, מקווה שג'ינג'ר מחכה לי בצדה השני, כדי לקחת אותי לחלקו האחרון של המסע שלי הביתה.
לצערי, היא לא. לכן אני מתיישבת על ספסל בחוץ ומתפעלת מגודל מזלי. אני רק חמש דקות בבית וכבר רשמתי לעצמי רגע מביך להפליא. התחלה נהדרת. אני משלימה עם הגורל ומרכיבה את משקפי השמש שלי, מתפללת שסבתא דן תשמור על הפה שלה סגור.
זהו אחר צהריים טיפוסי של תחילת יולי בעיירה לורל קריק, קנטקי. השמש עדיין נמצאת גבוה מעל הר שוגרלנד במרחק, ועוברים ושבים מסתובבים במורד הרחוב הראשי והיחיד בעיירה.
אני יכולה להריח את ריח המאפים הטריים שמגיעים מכיוון ספַּייסרס סוויטס, בית הקפה האופנתי שלנו, ולראות את הלקוחות המקומיים נושאים שקיות של ג'נינג מרקנטייל, הבוטיק היוקרתי לעיצוב הבית. הכול נראה כל כך כפרי, ממש כמו כל עיירה קטנה בארצות הברית.
אני שואפת נשימה עמוקה של אוויר הרים צח ובודקת את הטלפון שלי, לראות אם ג'ינג'ר שלחה לי הודעה שמסבירה את האיחור. לא שאני צריכה להיות מופתעת. ג'ינג'ר דנפורת תמיד חיה בקצב משלה. אני בדיוק מחזירה את הטלפון שלי לתיק, כשאני שומעת הוכחה ברורה וקולנית מאוד לכך שג'ינג'ר הגיעה למרכז העיר. דולי פרטון צועקת במלוא העוצמה מהחלונות הפתוחים של החיפושית הלבנה שלה, שמסתחררת במהירות מפינת הרחוב.
אני עומדת ומנופפת לה, והיא נעצרת כמעט על המדרכה. החברה הכי טובה שלי מעולם לא היתה ידועה בכישורי הנהיגה שלה.
"תיכנסי, מהר," היא אומרת כשהיא פותחת את תא המטען ומסתכלת סביבה כאילו היא חייבת לברוח — ומיד.
"שוב עשית משהו לא חוקי? קול יכול לחלץ אותך מצרות רק מספר מוגבל של פעמים, את יודעת," אני ממלמלת לעברה, מניחה את המזוודה שלי בתא המטען, וניגשת למושב |הנוסע.
"בדיוק להפך, בייבי. אם קול יעצור אותי זאת תהיה סיבה מעולה לעבור על החוק. הגבר הזה מוזמן לשים עלי אזיקים בכל יום בשבוע."
אני נותנת לה מכה קטנה בכתף בגלל ההערה הגסה שלה על אחי הגדול, שהוא במקרה סגן השריף. ואז אני מחייכת אליה ומושיטה את זרועותי לחיבוק גדול.
"איכס... והַיי לך."
היא מחייכת אלי ודוחפת את משקפי השמש שלה למעלה. "טוב, תחגרי, מותק. אנחנו צריכות לברוח מכאן לפני שעוד מישהו בעיירה יראה את הצעצוע הכחול הזה שאת סוחבת איתך במזוודה."
אני נאנחת ותופסת את הראש בידיים.
"סבתא שלך סימסה לך ברגע שיצאתי מהדלת?"
היא מביטה כי כאילו אני משוגעת.
"לא, היא התקשרה אלי. למה את חושבת שאיחרתי כל כך? הייתי חייבת לעצור בצד ולצחוק במשך חמש דקות רצופות." ג'ינג'ר קורצת לי וגל של מבוכה שוטף אותי.
הערה לעצמי: את בבית עכשיו, במקום שבו כולם יֵדעו על כל דבר שאת עושה עוד לפני שבכלל תחשבי לעשות אותו.
עשר דקות מאוחר יותר, אנחנו מגיעות לקשתות של סילבר פיינס, חוות הסוסים בשירות הכול כלול של משפחתי, ותערובת מרירה־מתוקה של שלווה וצער שוקעת בעצמותי למראה הלוגו של החווה. הכביש התחום בגדרות לבנות שאורכו כקילומטר נראה תמיד אותו הדבר, לא משנה מה. זה גן העדן שלי, המקום הבטוח שלי; אף שאבא כבר לא כאן, זהו עדיין הבית האמיתי היחיד שלי, ופה אהיה הכי קרובה להרגיש אותו שוב. לא הייתי בבית מאז ינואר כשאבא נפטר, והכאב לא פחות מרסק עכשיו משהיה אז. בית החווה הלבן הענק, "הבית הגדול", מתחיל להופיע באופק.
"נו, שמעת שוב מהאפס חסר התועלת ההוא?" ג'ינג'ר שואלת, מנסה ככל יכולתה להסיח את דעתי.
"לא בשעה האחרונה," אני עונה ונאנחת. "הוא לא מתפקד כי אני הייתי זאת שעזבה אותו. איך העזתי! אנדרו ווטרפילד הגדול לא הצליח לשמור על ארוסתו? מה יכתבו בטורי הרכילות?"
ג'ינג'ר נוחרת בבוז. "הוא היה צריך לחשוב על זה לפני שדחף את הזין המתלהב שלו לכל אישה מתחת לגיל שלושים בסיאטל."
"אני חושבת שהוא הבין שגמרתי איתו אחת ולתמיד. עטפתי את טבעת האירוסין שלי בתחתונים שמצאתי בכיס המעיל שלו והשארתי אותה באמצע שולחן המטבח." אני מתחילה לצחוק ופיה של ג'ינג'ר נפער בתדהמה.
"את חתיכת כלבה משוגעת." ג'ינג'ר מנידה את ראשה בחיוך שאומר שהיא בהחלט מרוצה ממני.
"הייתי צריכה להבין את זה עוד לפני החורף. שעות העבודה המאוחרות, הנסיעות, כל העוזרות ה'מיוחדות' שתמיד ליוו אותו ואת הקולגות שלו לכל מקום."
"אנשים נוטים לסמוך על האדם שהם מאורסים לו. זאת לא אשמתך." אני מהנהנת ומסתובבת, מאפשרת לשמש להכות על הפנים שלי דרך החלון.
להגנתי ייאמר — אנדרו עשיר, חתיך וחרא מניפולטיבי, והוא הפיל אותי מהרגליים בשנה הראשונה שלי באוניברסיטת וושינגטון. כל כך רציתי להאמין באהבת אמת שנתתי לזה לעוור אותי. הייתי צריכה יותר משבע שנים — ואת המילים האחרונות של אבא שלי — כדי לראות את האור. לבסוף הלכתי בעקבות תחושת הבטן שלי והסתלקתי מסיאטל ומהענן הרעיל שריחף מעלינו. אני בסך הכול בת עשרים וחמש; את השנים המשוגעות והפרועות שלי ביליתי בלשחק אשת חברה אריסטוקרטית שעומדת להתחתן, ועכשיו אני רק רוצה לראות את המשפחה שלי, ליהנות, לקוות שאמצא עבודה, ולנשום.
כשאנחנו עוצרות ליד הבית והחצץ נמחץ מתחת לגלגלי המכונית, מיליון תמונות וזיכרונות חולפים בראשי. אֵבֶל הוא דבר מוזר — הוא מכה בך בעוצמה ברגעים שהכי לא ציפית לכך. סודה בטעמים במזווה, שאבא שלי אהב לשתות עם הרבה קרח ביום קיץ חם; המגרפה הישנה שאיתה יצרנו בסתיו את ערֵמות העלים הכי מדהימות לקפיצה; הנדנדה על העץ שבה אבא דחף אותי אינספור פעמים בשעות אחר הצהריים החמות. הכאב גואה בתוכי, מציף אותי. אני חצי מצפה לראות אותו יוצא במהירות מהדלת הקדמית, אבל בראשי אני יודעת שזה לעולם לא יקרה שוב.
"אני בבית, אבא," אני לוחשת.
ג'ינג'ר לוחצת את ידי. "הוא יודע, בייבי."
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
