למען הירושה

למען הירושה / מלני מילבורן 621

1

אנדריאס קיבל את שיחת הטלפון מאחותו הצעירה מייטה בשעות הבוקר המוקדמות.

"פאפא מת."

שתי מילים שבתנאים שגרתיים היו אמורים לעורר סערת רגשות, אולם לאנדריאס הן לא אמרו דבר, פרט לכך שכעת הוא חופשי מההכרח לשחק במשפחה מאושרת בפעמים הנדירות בהן הוא נתקל באביו. "מתי ההלוויה?" הוא שאל.

"ביום חמישי," מייטה אמרה. "תבוא?"

אנדריאס העיף מבט באישה הישנה השוכבת לצדו על מיטת המלון הענקית. הוא גירד בלסתו המכוסה זיפים ונאנח בתסכול. כמה טיפוסי מצד אביו לבחור במועד הגרוע ביותר למות. בסוף השבוע הקרוב, לאחר שיסיים לטפל בענייניו בוושינגטון די סי, הוא תכנן להציע נישואין לפורטיה בריסקו. הוא אפילו טמן את הטבעת במזוודה שלו. כעת יהיה עליו לחכות להזדמנות נוספת. בשום פנים הוא לא רצה שנישואיו יהיו לנצח קשורים בדרך כלשהי לאביו, או אפילו למותו.

"אנדריאס?" קולה של מייטה חדר את הרהוריו ואת מצפונו. "יהיה נחמד אם תוכל להיות שם. אם לא עבור פאפא, אז לפחות עבורי. אתה יודע עד כמה אני שונאת הלוויות, במיוחד לאחר הלווייתה של מאמא."

אנדריאס הרגיש פרץ של זעם בקרבו, נוכח המחשבה על אמם היפה ועל האופן שבו בגדו בה בכזאת אכזריות. הוא היה בטוח שזה מה שבסופו של דבר גרם למותה, ולא הסרטן. הבושה על כך שגילתה שבעלה שוכב עם מנהלת משק הבית בזמן שהיא מתמודדת עם טיפולי הכימותרפיה המתישים שברה את רוחה ואת לבה.

ואז, כדי לזרות מלח על הפצעים, החוצפה של המכשפה הזאת נל בייקר ובתה הפרוצה הקטנה סיינה, הפכו את הפרידה הסופית מאמו לאופרת סבון זולה וצעקנית.

"אני אגיע," הוא אמר.

אולם מוטב שהפרוצה הקטנה וחמומת המוח הזאת, סיינה בייקר, תישאר בבית.

אנדריאס פראנטה היה האדם הראשון שסיינה ראתה עם הגיעה להלוויה ברומא. לפחות זה הרושם שהתקבל מעיניה, למרות שמספר שניות קודם לכן היא הרגישה את נוכחותו בגופה. ברגע שהיא נכנסה דרך השער, היא הרגישה צמרמורת החולפת לאורך עמוד שדרתה ולבה החל להלום בקצב מטורף שכלל לא דמה למקצבו הרגיל והבריא.

היא לא ראתה אותו זה שנים ארוכות, ויחד עם זאת היא ידעה שהוא נמצא שם.

הוא ישב על אחד הספסלים בחזית הקתדרלה. למרות שגבו היה מופנה אליה, היא הצליחה לראות שהוא עדיין מרהיב ביופיו כתמיד. הופעתו האריסטוקרטית היתה כמו הילה העוטפת אותו. הוא הקרין עושר, עוצמה ומעמד. ראשו המבריק והשחור כפחם היה גבוה מעט מראשיהם של כל הגברים האחרים בקרבת מקום. שיערו הגלי מעט לא היה ארוך או קצר, אלא קצוץ ומעוצב כך שהוא ליטף את צווארון חולצתו.

הוא הפנה את ראשו ורכן לומר משהו לאישה הצעירה היושבת לצדו. רק עצם ההבחנה בצדודיתו גרמה לסיינה לרצות להניח את ידה במקום בו לבה מפרפר כמו דג שלפתע הוצא מהמים. במשך שנים היא מחקה את דמותו ממחשבותיה. היא לא העזה לחשוב עליו. הוא היה חלק מהעבר בו היא התביישה – עד עמקי נשמתה. היא היתה כה צעירה וטיפשה, כה ילדותית וחסרת ביטחון. היא לא חשבה לעומק על ההשלכות של סילוף האמת. אך מצד שני, מי כן עושה זאת בגיל שבע עשרה?

ואז, כאילו שאנדריאס חש שהיא מביטה בו, הוא הפנה את ראשו ולכד את עיניה במבטו. כאשר עיניו החומות היכו בעיניה, היה זה כמכת ברק. עיניו הצטמצמו ובהקו. הן הצמידו אותה למקומה כאילו היתה דבוקה בכפות רגליה.

סיינה העלתה חיוך אדיש על שפתיה, הנידה בראשה הבלונדיני-כסוף ועשתה את דרכה בעדינות לעבר ספסל שנמצא במרחק שורות ספורות ממקום מושבו.

היא הרגישה את כעסו.

היא הרגישה את זעמו.

היא הרגישה את חמתו.

זה גרם לעורה להצטמרר. זה גרם לה לשקשק כמו קוביות קרח בכוס זכוכית. זה גרם לדם שלה להשתולל. זה גרם לברכיה להיחלש, כאילו שמישהו הסיר את כל השרירים שלה והחליף אותם באטריות מבושלות כהוגן.

אולם היא לא הפגינה זאת כלפי חוץ. במקום זאת, היא התמקמה בתנוחה קרירה שבה האני המתבגרת שלה, מלפני שמונה שנים, היתה מקנאת כהוגן.

האישה היושבת לצדו היא הפילגש החדשה שלו, לפחות זה מה שסיינה הבינה מידיעה שהיא קראה לא מזמן. פורטיה בריסקו החזיקה מעמד יותר מכל מאהבותיו האחרות, והדבר גרם לסיינה לתהות האם יש מן האמת בלחישה הרכה שהיא שמעה אודות האירוסין הממשמשים ובאים.

לא שהיא אי פעם חשבה על אנדריאס פראנטה בתור הטיפוס המתאהב. עבורה הוא תמיד היה הנסיך השובב של ההצלחה והשפע. בבוא העת הוא יבחר בכלה שתתאים למורשת העשירה שלו. בדיוק כמו אביו וסבו לפניו, לאהבה לא תהיה כל קשר לכך.

למרות שלפי נתוניה החיצוניים בלבד, פורטיה בריסקו נראתה כמו המועמדת המושלמת כחלק מהדור הבא של הכלות למשפחת פראנטה. תווי פניה היו נאים בצורה קלאסית. היא היתה מסוג הנשים שמעולם לא יצאו מהבית ללא שיער מוקפד ואיפור שנמרח במלאכת מחשבת. היא היתה מסוג הנשים שמעולם לא היו מעלות על דעתן להופיע בלוויה מתוך גחמה, בג'ינס דהויים ובלויים וקפוצ'ון או, השם ירחם, חולצה פשוטה עם כתמי אוכל.

פורטיה בריסקו לבשה רק אופנת מעצבים בהזמנה אישית. היא אפילו הציגה לראווה שיניים כמו בפרסומות ועור צחור שנראה כאילו שמעולם לא הוטל בו דופי.

בניגוד לסיינה, שבמשך שנתיים נאלצה לסבול מגשר לשיניים, ושרק הבוקר היה עליה לכסות באיפור את הפצעון בסנטרה.

אנדריאס פראנטה יוודא שכלתו לעולם תדרוך עם נעלי המעצבים שלה במקום אליו היא איננה שייכת. לכלתו לא תהיה היסטוריה של בחירות מוטעות והתנהגות פזיזה שגרמה יותר כאב ובושה מכפי שניתן לשאת.

לא, הכלה שלו תהיה פורטיה המושלמת, ולא סיינה המבישה והמחפירה.

שיהיה לו בהצלחה.

ברגע שהטקס התקרב לסיומו, סיינה נחפזה לצאת מהכנסייה. היא עדיין לא היתה בטוחה מדוע בדיוק היא הרגישה צורך עז לחלוק כבוד לגבר שחלף מהעולם, בהתחשב בכך שהיא אפילו לא חיבבה אותו בעודו בחיים. אולם היא קראה בחדשות על מותו כתוצאה מהתקף לב, ותיכף ומיד חשבה על אמה.

אמה, נל, אהבה את גוידו פראנטה.

במשך שנים נל עבדה עבור משפחת פראנטה, אולם גוידו מעולם לא ראה בה יותר מאשר מנהלת משק הבית שלו. סיינה זכרה היטב את השערורייה שאמה חוללה בהלווייתה של אוולין פראנטה. התקשורת התענגה על הפרשייה, כאילו היה מדובר בלהקת זאבים העטים על פגר. היתה זו אחת מהחוויות המשפילות ביותר בחייה. ההכפשות של אמה, השמצתה בצורה האיומה ביותר, סירבו להיעלם מזיכרונה של סיינה. באותו יום היא נשבעה שלעולם היא לא תהיה נתונה לחסדיו של גבר רב עוצמה. היא תהיה בעלת השליטה. היא תשלוט על גורלה שלה, ולא תניח לעצמה להישלט בידי אחרים שנולדו למשפחה מיוחסת או עשירה.

היא לעולם לא תתאהב.

"סליחה, העלמה בייקר?" פנה אליה גבר בן כחמישים בלבוש מהודר. "סיינה לואיז בייקר?"

סיינה הזדקפה. "מי רוצה לדעת?" היא שאלה.

הגבר הושיט לה יד. "תרשי לי להציג את עצמי," הוא אמר. "שמי לורנצו די סאלה, עורך דינו של גוידו פראנטה."

סיינה לחצה את ידו. "נעים להכיר. עכשיו, אם תסלח לי, עלי ללכת."

היא בקושי הספיקה להרים את כף רגלה, לפני שמילותיו של עורך הדין הקפיאו אותה במקומה. "את מוזמנת לקריאת צוואתו של גוידו פראנטה."

סיינה הסתובבה ובהתה בו בפה פעור. "סליחה?"

"בתור זכאית לנכסיו של סניור פראנטה, את –"

"זכאית?" היא נדהמה. "אך מדוע?"

עורך הדין שלח לעברה חיוך שלא מצא חן בעיניה. "סניור פראנטה הוריש לך נכס מסוים," הוא אמר.

"נכס?" היא אמרה ללא הבעה. "איזה נכס?"

"טירת דה שלבי בפרובאנס," הוא אמר.

לבה של סיינה הסתחרר בפראות. "בוודאי מדובר בטעות," היא אמרה. "היה זה בית משפחתה של אוולין פראנטה. לבטח הוא יעבור בירושה לאנדריאס או למייטה, לא?"

"סניור פראנטה התעקש להוריש לך את הנכס," הוא אמר. "יחד עם זאת, הדבר ייעשה לפי תנאים מסוימים."

סיינה הצרה את עיניה. "תנאים?"

לורנצו די סאלה חייך חיוך ערמומי. "קריאת הצוואה תיערך מחר, בשעה שלוש, בספרייה שבווילה של משפחת פראנטה. אני מצפה לראותך שם."

אנדריאס פסע ברחבי הספרייה והרגיש כמו אריה בכלוב למנשא חתולים. הוא לא היה בבית משפחתו זה שנים ארוכות, מאז הלילה שבו סיינה נמצאה בחדרו, עירומה כביום היוולדה, בגיל שבע עשרה. השדה הקטנה הצליחה לחמוק מאשמה בעזרת שקריה. היא גרמה לו להיראות כמו איזו עלוקה, בעוד שהיא גילמה את תפקיד הקורבן התמים, תפקיד שהיא גילמה בכישרון רב. איזו סיבה נוספת היתה לאביו לכלול אותה בצוואתו? היא לא קרובת משפחה. היא בתה של מנהלת משק הבית. היא לא היתה אלא זנזונת רודפת ממון שכבר נישאה בעד בצע כסף. היא בוודאי נקטה בדרכים ערמומיות לקנות את לבו של אביו החולה, על מנת שתוכל להניח את ידיה החמדניות על כל מה שאפשר, לאחר שבעלה המבוגר נפטר והותיר אותה כמעט חסרת כל. האחוזה של אמו בפרובאנס היא הדבר היחידי שאנדריאס יעשה כל דבר כדי להרחיקו מידיה של סיינה.

והוא אכן יעשה כל דבר.

הדלת נפתחה וסיינה בייקר נכנסה בסערה, כאילו שהמקום בבעלותה. לפחות היום היא התלבשה בצורה מעט הולמת יותר, אם כי לא בהרבה. חצאיתה הקצרה הציגה את רגליה הדקיקות והארוכות, וחולצתה הלבנה היתה קשורה באזור מותניה הנאים והציגה שמץ מבטנה המחוטבת. פניה היו נקיות מאיפור ושיערה הבלונדיני-כסוף הוטל ברפיון על כתפיה, אך למרות זאת היא נראתה כאילו שיצאה משער של מגזין אופנה.

נדמה שכל הנוכחים עצרו את נשימתם. פעמים רבות אנדריאס היה עד לתופעה הזאת. היופי הטבעי שלה היה כמו אגרוף לבטן. לאורך השנים הוא התאמץ להסתיר את תגובתו, אולם אפילו כעת הוא היה יכול להרגיש את השפעתה עליו. הוא הרגיש זאת אתמול, בכנסייה. הוא ידע זאת ברגע שהיא הגיעה.

הוא חש בכך.

הוא הציץ בשעונו לפני ששלח בה מבט מזלזל. "את מאחרת."

היא הביטה בו בשעשוע והסיטה את שיערה לעבר כתפה. "השעה שלוש ושתי דקות, ילדון עשיר," היא אמרה. "אל תהיה כזה קפדן."

עורך הדין סידר את המסמכים על השולחן. "אפשר להתחיל?" הוא שאל. "יש דברים רבים על הפרק. הבה נפתח עם מייטה..."

אנדריאס נשאר לעמוד בזמן שהצוואה הוקראה. הוא שמח שאחותו הצעירה תהיה מסודרת, לא שהיא היתה זקוקה לזה, מפני שהיא ובעלה מנהלים עסק השקעות משגשג בלונדון, אולם טוב לדעת שהיא לא נדחקה הצידה בגלל האורחת הקטנה והחצופה. מייטה ירשה את הווילה המשפחתית ברומא ונכסים בשווי מיליונים אשר נטמנו בפיקדון עבור שני ילדיה הקטנים. היתה זו תוצאה משביעת רצון, בהתחשב בכך שמייטה – בדומה לאנדריאס – לא היתה כה קרובה לאביהם במהלך השנים האחרונות לחייו.

"ועכשיו אנו מגיעים לאנדריאס וסיינה," אמר לורנצו די סאלה. "אני חושב שכדאי שנקריא את החלק הזה בפרטיות. מול שניכם בלבד, אם זה בסדר מבחינת שאר הנוכחים."

אנדריאס הרגיש שגבו נדרך. הוא לא רצה ששמו יהיה מקושר לחתולה הפראית הזאת. היא גרמה לשלוותו להתערער. היא תמיד גרמה לו להרגיש כך. היא טלטלה את עולמו בדרכים שלא היו רצויות לו.

שמעולם לא היו רצויות לו.

בגללה הוא שמר מרחק מבית המשפחה. במשך שנים הוא לא חצה את מפתן הבית, אפילו לא כדי לבלות מספר שבועות יקרים מפז בחברת אמו, לפני שהיא נפטרה. הרמאות השערורייתית של סיינה החריבה כל סיכוי שהיה לו לקיים מערכת יחסים תקינה עם אביו במשך שמונה השנים האחרונות. אנדריאס האשים אותה בכל. היא היתה מרשעת ערמומית קטנה שדאגה אך ורק לעצמה.

הוא שנא אותה בכל לבו.

בטרם פתח את התיקייה שהונחה לפניו, עורך הדין המתין שהאחרים יצאו מהספרייה. "טירת דה שלבי בפרובאנס מוענקת לשניכם, אולם רק בתנאי שתחיו יחדיו כבעל ואישה חוקיים במשך שישה חודשים לכל הפחות."

אנדריאס שמע את דבריו של עורך הדין, אולם נדרש לו רגע כדי לקלוט את משמעותם. הוא הרגיש שחולף בגופו גל הלם. היה זה כמו להידחק לאחור בידי כוננית ספרים מתמוטטת. הוא לא הצליח לפצות את פיו. הוא עמד ובהה בעורך הדין, בעודו תוהה אם הוא דמיין את מה שזה עתה שמע.

סיינה והוא... נשואים.

כבולים במסגרת החוק.

תקועים יחדיו לשישה חודשים.

זו פשוט בדיחה.

"בוודאי מדובר בבדיחה, אנדריאס אמר והעביר יד בשיערו.

"לא מדובר בבדיחה," אמר לורנצו די סאלה. "אביך שינה את צוואתו בחודש האחרון לחייו. הוא היה נחוש בדעתו. אם לא תסכימו להינשא במסגרת הזמן שהקוצב, הנכס יעבור לידיו של קרוב משפחה מרוחק."

אנדריאס ידע בדיוק על איזה קרוב משפחה מרוחק מדובר. הוא גם ידע באיזו מהירות בית אבותיה של אמו יימכר במטרה להזין את ההתמכרות להימורים של בן דודו מהדרגה השנייה. אביו טמן את המלכודת המושלמת. הוא חשב על הכול, על כל דרך מילוט. הוא לא אפשר לאנדריאס לעשות דבר מלבד למלא אחר הוראותיו.

"אינני מתחתנת איתו!" סיינה נעמדה על רגליה ועיניה האפורות-כחולות רשפו מרוב זעם.

אנדריאס שלח לעברה מבט מזלזל. "תשבי ותשתקי, למען השם."

היא זקפה את סנטרה ושרבבה את שפתיה. "אינני מתחתנת אתך."

"אני שמח לשמוע," אנדריאס אמר במרירות ופנה לעורך הדין. "חייב להיות מוצא מזה. אני עומד להתארס. אתה חייב לפתור את זה."

עורך הדין נשא את ידיו במחווה של תבוסה. "הצוואה חקוקה בסלע," הוא אמר. "אם מישהו מכם איננו מסכים לשתף פעולה, השני אוטומטית יורש את הכול."

"מה?" אנדריאס וסיינה אמרה בבת אחת.

אנדריאס שלח לעברה מבט לפני שפנה לעורך הדין. "כלומר, אם לא אסכים להתחתן איתה, היא תירש את טירת דה שלבי, בנוסף על כל הנכסים האחרים?"

לורנצו הנהן. "ואם אתם מתחתנים ואחד מכם עוזב בתוך פחות מחצי שנה, האדם שנשאר אוטומטית יורש הכול," הוא אמר. "סניור פראנטה קבע את הצוואה כך שלאף אחד מכם אין ברירה אלא להינשא לשני ולהישאר נשוי למשך שישה חודשים."

"מדוע שישה חודשים?" סיינה שאלה.

אנדריאס גלגל את עיניו ומלמל, "מפני שהוא ידע שכל תקופה ארוכה יותר תביא למעצרי בעוון רצח."

סיינה הביטה בו בזלזול. "רק אם תהיה מהיר מספיק."

אנדריאס התעלם מהערתה ופנה לעורך הדין. "מה קורה בסוף התקופה, אם אנו מחליטים להחזיק מעמד?" הוא שאל.

"אתה מקבל את הטירה וסיינה מקבלת סכום כסף," עורך הדין.

"איזה סכום בדיוק?" סיינה שאלה.

לורנצו נקב בסכום שגרם לאנדריאס לזקוף גבות בתדהמה. "היא מקבלת סכום כזה בתמורה למה בדיוק?" הוא שאל. "לזה שהיא מגלמת את תפקיד גברת האחוזה למשך שישה