לפעמים חלומות

מהו החלום הגדול ביותר שלכם? מה הסיכוי שיתגשם? תומר בן עמי, נער מחונן ממשפחה מרובת ילדים מבאר שבע, הלומד בתיכון לנוער נושר, מקבל הזדמנות חד פעמית להגשים את חלום חייו: קבלה ללימודי העתודה היוקרתיים בצה”ל – מדעי הרפואה.

אבל בחיים של תומר שום דבר לא פשוט, והדרך להגשמת החלום רחוקה ומפותלת. אביו של תומר עושה כל מאמץ, גם באלימות, כדי לטרפד את הרעיון, ואמו האדישה מתקשה להבין את גודל ההזדמנות.

אל תוך המציאות המורכבת הזו נכנס עמוס, מנהל בית הספר, דמות חינוכית יוצאת דופן, ומתגייס לעזור לתומר להגשים את חלומו.

לעזרתו של תומר נחלצת גם אלומה, צעירה חדורת אידיאלים שהגיעה לבית הספר במסגרת השירות הלאומי.

בין השניים מתפתח קשר עדין ומרגש. חמש דמויות, חמש נקודות מבט – וסיפור אחד צובט לב על נער שמנסה להגשים חלומות ולפלס את דרכו בין האירועים הקשים, המרגשים והכואבים שבחייו עד הסוף הבלתי צפוי שמשנה את התמונה כולה.

דיקלה בהלול-אטיאס, ילידת 1981, מתגוררת ברמת הגולן, נשואה ואם לחמישה. שירתה בשירות לאומי בבית ילד בחיפה, וכמורה לימדה ברשת ברנקו וייס ובכפר נוער. ניסיונה המגוון עם ילדים ונוער בסיכון לימד אותה פשוט להאמין בילד העומד מולה. כשמאמינים – חלומות מתגשמים.

אפילוג
יללות הסירנות והאורות המהבהבים באדום-כחול קרעו את חשכת הערב בחורשה הדוממת. שוטרים הסתובבו אוחזים בפנסים, חלקם מדברים במכשירי קשר וחלקם מדברים ביניהם בקול.
הנער ישב על סלע ליד האמבולנס, שמיכת צמר דקה כרוכה סביב גופו הפצוע, ונשאר אדיש לניסיונות החובשת הצעירה לקבע את כף ידו.
הוא ניעור מקיפאונו רק כאשר תחבושת ספוגה בחומר חיטוי הונחה על אחד מן הפצעים המדממים, וסינן אוויר בין שיניו.
“אתה יכול להגיד לי מה קרה?“ פנתה אליו בקול רם מדי שוטרת שעמדה סמוך אליו. הנער נשא אליה מבט מיוסר. הוא בכלל לא שם לב שהיא עמדה שם.
“היי!“ היא פנתה אליו שוב, מנסה ללכוד את מבטו הריק. “אתה זוכר מה קרה?“
הוא הניד בראשו לשלילה, מתכווץ מעוד סיבוב של התחבושת הלחה על פצעו ושתק.
“הוא לא מדבר.“ פנתה השוטרת לשוטר אחר שהגיע, בכיר יותר.
החובשת המשיכה להסתובב סביב הנער, מטפלת בדקדקנות בכל איבר פגוע. לבד מכמה אנחות, הוא לא זיכה אותה בשום תגובה.
השוטר הבכיר סימן לה שתניח לו, והתיישב לצִדו, מושיט לו בקבוק מים. הנער שוב הניד בראשו לשלילה. מבטו נותר כבוש באדמה.
“תראה ילד, אנחנו חייבים להבין מה קרה. אתה מבין אותי? יש כאן פצוע אנוש!“
הנער לא הרים את ראשו ולא דיבר.
“אני מבין שאתה מזועזע,“ השוטר ניסה נימה אוהדת, “זה קשה להבין שאולי הוא לא יחזור.“
לראשונה נע איזה שריר בפניו של הנער, והוא נשא את מבטו אל השוטר והביט הישר בעיניו. “אולי הוא לא יחזור?“
השוטר התנצל וגִמגם, וניסה להניח יד גמלונית על כתפו, אבל על שפתיו של הנער ריחף צל חיוך קטן ומוזר. “אולי הוא לא יחזור...“ הוא גִלגל בפיו את המילים, כאילו טועם אותן.
“אולי הוא לא יחזור. הוא לא יחזור. לא יחזור? אולי?“