סמארה

סָמארָה הגיעה לחיים האלה עם נתוני פתיחה לא משהו, אבל היו לה חושים חדים, אינטואיציה מפותחת ואומץ לב ללכת אל הלא נודע ללא חת, ולהתמודד עם כל מה שהחיים הביאו לפתחה – ילדוּת עגומה ויתמוּת רגשית. היא לא חוותה הורוּת – לא כבת ולא כאם – חוותה אובדן וגם אהבות סוערות ורומנים ארוטיים. הייתה בה תשוקה לנסיעות בעולם, לאוכל אקזוטי ולגברים פרועי שיער וירוקי עיניים.

כל אלה שהושיטו לה יד בעת צרה היו אנשים זרים. היו שבאו, עזרו ונעלמו, וכאלה שנשארו והפכו חברים. מסע חיים מופלא, מאתגר ונוגע ללב.

סָמארָה הוא ספרה השני של אליאן חן-נינוה. ספרה הראשון, "דייטים בגיל השלישי", עוסק בזוגיות בגיל זה ושוטח את מסעה האישי של הסופרת ואת תובנותיה. הספר מוצע למכירה ב"אמזון" בעברית ובאנגלית. במסגרת עיסוקיה בתחום התיירות טיילה הסופרת רבות ברחבי העולם, והתגוררה באפריקה הדרומית ובארצות הברית. כיום היא מתגוררת בישראל.

1
סָמארָה ישבה על הספה פשוטת איברים עם הרגליים למעלה. הטלוויזיה הייתה דלוקה ללא קול. זהו אחד ההרגלים שהביאה איתה מתקופת שהותה בארצות הברית. פותחת את העיניים בבוקר וגם את הטלוויזיה. יש האומרים שזה מרגיש כאילו יש עוד מישהו בבית. היא צפתה בסרט שלא זכרה בדיוק על מה היה, אך משפט אחד שאמרה הגיבורה הכה בה: "Home is a place that when you get there they have to take you in" המשפט הכה בה חזק כל כך שלא יכלה לנשום, והיא השתיקה את הקול בטלוויזיה.

בילדותה הוציאו אותה מהבית ללא התראה, ללא סיבה וללא הסבר – מעשה שהטביע בה ידיעה, רגש, שהיא אינה בסדר, שעשתה משהו לא בסדר שאינה יודעת מהו. אחרת, מדוע זה קרה? קודם לפנימייה ואחר כך לבני משפחה אחרים. בזמנו המושג “משפחת אומנה” לא היה קיים. אלו שנשלחה לגור איתם היו בני משפחה – ייתכן שתמורת תשלום – וזה קרה שוב ושוב ושוב. לכן היא הקפידה תמיד להיות בסדר כדי שלא יעבירו אותה שוב לבית אחר. תחושת מחנק עלתה בגרונה והיא פרצה בבכי מר. זו הפעם הראשונה שהזיכרון עלה והתפרץ בעוצמה כזו. מה היה הטריגר אחרי שנים רבות כל כך? אין פה מקום בשבילך כי את אינך שייכת לכאן. לימים הבינה שהוריה – אלו שהיו אמורים לשמור עליה, לאהוב אותה ולהגן עליה – היו עסוקים בחייהם האחרים, חיים שהיא לא הייתה חלק מהם. מבחינתם היא הפריעה למהלכם התקין של חייהם. הם התגרשו כאשר הייתה בת שש, כל אחד התחתן שוב והוליד ילדים, והיא הייתה העדות לנישואים הכושלים – בושה גדולה באותם ימים.

היא קמה, הלכה למקלחת, שטפה את פניה, והכינה לעצמה ג’ין וטוניק חזק כדי להקהות את הרגש שהגיע משום מקום. מה קרה פתאום? היא כבר אינה עלה נידף ברוח. היא אישה יפה, חזקה ושמחה, שיודעת בדיוק מה היא שווה, שעברה דרך ארוכה ועשתה דברים רבים. רגליה חזקות, יציבות ונטועות בקרקע והיא זקופה. היא הרגישה שהבכי שחרר. טוב ובריא לבכות. היא האמינה שהעולם עובר תהפוכות ובני האדם מנערים מעליהם זיכרונות ושדים, מנקים את הנתיב האנרגטי. היא שמה לב שהיא בוכה בקלות. כיום היא מרשה לעצמה גם בנוכחות אנשים. זה חלק מהריפוי.

בעת האחרונה הייתה עסוקה ברצונה בזוגיות. היא כבר הרבה זמן לבד. אין לה בעיה עם הלבד: היא נוהגת לומר שהיא וסמארה מסתדרות טוב כל כך ביחד עד שלפעמים היא אינה בטוחה שיש מקום לגבר. עכשיו היא כבר אינה רוצה לבד – היא רוצה ביחד. בן זוג בשביל הנפש: a friend, a lover and a confidant

אומרים לה שאין דברים כאלה, אך היא אומרת שיש. היא צריכה סבלנות והיא תמצא אותו, תזמן אותו אליה. בלאו הכי משהו אחר אינו בא בחשבון, זה צריך להיות חיבור שיהיה סנכרון אנרגטי. היא אינה מחפשת מישהו שתפור לפי מידה – זה נחמד לפרשת אהבים, רומן של קיץ, לא לחיים משותפים. היא תצטרך להתאמץ, לפנות מקום, להכיל. כאשר יהיה חיבור, יסתדר כל היתר. במאמץ ובכוונה – אבל יסתדר. היא לא פגשה באתרים אף אחד שעורר בה משהו. לכן החליטה להיכנס לאנרגיה של רומנטיקה, תשוקה ואהבה. היא בדקה ברשת חומר על רומנים מומלצים: מישהי כתבה באתר ספרים על סמנת’ה יאנג, שמתמחה בנושא. היא הלכה לספרייה ובחרה בנוסף לספרי מתח ספר של סמנת’ה יאנג – “אהבה ברחוב ג’מייקה”. סמארה מעולם לא התחברה לסגנון הרומן הרומנטי, אלא חשבה שהוא דביק ומתאים לנערות בשנות העשרים לחייהן. אבל כאשר דיברה עם עצמה – אחת הפריבילגיות שנהנים מהן כאשר גרים לבד – אמרה שלא משנה הגיל, משנה האנרגיה. ואכן, הנערות שם היו באמצע שנות העשרים לחייהן, אהבה עד כלות, ההורמונים בשיאם, וסופרת שאינה חוסכת בתיאורים גרפיים של מעשי האהבה – “הזיונים”, בלשונה – ומלווה אותם בסיפור אנושי מעניין שגרם לסמארה לקרוא את הספר כמעט בנשימה אחת ולהיסחף בסקס, בזיעה, בגניחות ובתיאורי הגוף המוצק והמגרה של המאהב הרגיש והמיומן. בנוסף חיפשה סדרת טלוויזיה דומה ומצאה אחת כזו – Sex life: גבר ואישה, שטופי הורמונים גם הם, נתונים באהבה מטורפת ואינם יכולים לחיות זה בלי זה. בקיצור, אהבה בוערת וסקס ללא הפסקה.

באחד הספרים שקראה היו הדמות הנשית והדמות הגברית בעלות עבר משפחתי מורכב. שתיהן העדיפו באופן לא מודע מערכות יחסים קלילות ללא מחויבות ועם הרבה סקס – הסחת דעת מהסערה הרגשית שמתחת לפני השטח. סמארה שמה לב לכך וחשבה שאינה מצליחה למצוא גבר כלבבה למרות השנים שעברו מאז מותו של מייק. מערכות היחסים שלה אז – שכללו בעיקרן בילויים, ריגושים וסקס – לא קסמו לה יותר. עלה בדעתה שאולי טרם סיימה את תהליך האבל שלה, ולכן אינה מצליחה להכניס מישהו רציני לחייה. ייתכן שתלך לפגישה אצל מַריק כדי לבדוק איתו את הנושא. היא דיברה על כך עם בתיה, חברתה זה עשרים שנה, שהייתה היחידה שידעה על סאם הכול. בתיה אמרה לה שאינה חושבת שהיא סיימה את תהליך האבל, וסאם נזכרה ששלוש פעמים מאז מותו של מייק כאשר הרגישה שהיא צריכה עזרה, פנתה לטיפול, והתשובה הרגילה הייתה לשחרר. כמו ביתר המקרים, כאשר משחררים הכול מסתדר. האומנם?

יש שאומרים לה ש”בגילנו” כבר צריך להניח לפנטזיות. הדברים האלה מוציאים אותה משלוותה. פעם הייתה מתווכחת עם חברותיה, שהביטו בה כבעוף מוזר. מה זה “בגילנו”? עד לא מזמן כינו את גיל המעבר של נשים “גיל הבלות”. איזו מילה מרושעת: “בלות” פירושה “בלוי, ישן, שאינו בר שימוש”. אישה שכבר אינה פורייה מכוּנה “זקנה בלה”. סמארה הרגישה מלאת חיים, שמחה, נשית ובעלת כמות אנרגיות אין סופית, רעיונות ותוכניות. עדיין בערה בה תשוקה לנסוע בעולם, ליהנות מאוכל, לחוות הרפתקאות, לנסות דברים חדשים וכן, גם ליהנות מסקס. היה לה קל ליצור קשר עם אנשים צעירים. כאשר השכירה את דירתה לפני הנסיעה לתאילנד, כל השוכרים הפוטנציאלים היו צעירים. בעת שבאו לראות את הדירה הייתה מתפתחת שיחה שלעיתים התארכה ללא קשר לתוצאה. הייתה בה אנרגיה תוססת ואש שלא שככה. האנשים המעטים שהיו בסביבתה היו צעירים ממנה בהרבה. היא לא התחברה לאנשים בגילה. הם דיברו על חוליים, מכאובים וצרות, והזכירו את “מרום גילם” בכל משפט שני כאילו אין ברירה וצריך לסחוב את העגלה עד הסוף. אך היא תכננה צניחה חופשית כמתנת יום הולדת לעצמה – צמודה למדריך סקסי, כמובן. אחד השירים האהובים עליה היה מתוך הסרט “תהילה”: ”I’m gonna live forever, I’m gonna learn how to fly high” גם הגבר שלה צריך להיות כזה, צעיר בנפשו. כן, יש כאלה כמותה, והיא תמצא אותו כי יש לה נפש צעירה.

בינתיים היא מתעוררת באמצע הלילה מחלומות ארוטיים, מתקשה להירדם שוב, ומחשבותיה נודדות למחוזות נשכחים משנים עברו של מפגשים ארוטיים, כאלה שלא חשבה אף פעם שתהיה חלק מהם, חוויות עוצמתיות שצפות שוב במחשבתה ומדליקות בה תשוקה בוערת. כמו ברק, שפנה אליה ברשת החברתית וביקש לפגוש אותה. לא הייתה לו תמונה בפרופיל אבל הוא כתב שתי שורות בשפה רהוטה שעשו לה משהו. לסמארה היה רומן עם השפה: היא חשבה שמי שמצוי בשפה ומשתמש בה כראוי – זה כרטיס הביקור שלו, שלאורו הוא ראוי מבחינתה להתייחסות נוספת. הוא כתב שהוא מעוניין לפגוש אותה ושאל מתי יוכל לבוא.

סמארה חיכתה כרבע שעה עד שהשיבה וכתבה: “ביום חמישי”.

“יום חמישי?” שאל, “היום יום ראשון. אני צריך לחכות חמישה ימים? אני לא יכול. רוצה לבוא היום”, כתב, “אפשר?”

או-הו, חשבה, הבחור אינו מבזבז את זמנו. אחרי כמה דקות מחשבה כתבה לו: “אז ביום שלישי”.

“בסדר”, השיב. “אתקשר ביום שלישי, ותתני לי את הכתובת”.

ביום שלישי בבוקר התקשר ואמר שיגיע בסביבות הצוהריים. אפילו לא שאל, החצוף, אם זה מתאים לה, והיא לא אמרה דבר כי התאים לה. האנרגיה המינית ביניהם התחילה כבר ביום הראשון. בבוקר יום שלישי התלבטה סמארה מה ללבוש, והחליטה לדפוק הופעה: שמלה שחורה קטנה מעל הברך, גרבונים שחורים שקופים, נעליים עם עקבי סטילטו בגובה עשרה סנטימטרים וטיפת בושם במקומות הפועמים. ברק התקשר, ביקש את הכתובת ואמר שתידרש לו כשעה, תלוי בתנועה. סמארה רצתה להסביר לו אבל הוא אמר שאין צורך.

אחרי שעה ועשרים דקות התקשר ברק שוב: “הלכתי לאיבוד”. סמארה הסבירה לו איך להגיע. לאחר עשר דקות ראתה מהחלון רכב ב.מ.וו ארבע על ארבע לבן נעצר על יד הבית. הדלת נפתחת ויוצא גבר גבוה ורחב כתפיים שלבוש בג’ינס ובחולצת טי שחורה וחמוש במשקפי ריי באן. סמארה חשה את נשימתה נעתקת וחשבה: האל היווני אפולו בכבודו ובעצמו בא לבקר אותי. כאשר נשמעה דפיקה בדלת, חיכתה כמה שניות ופתחה.

אפולו הסיר את משקפיו ומדד אותה מלמעלה.

“הולכת לאנשהו?” שאל.

“כן”, השיבה, “יש לי בליינד דייט”.

הוא נכנס וסמארה סגרה את הדלת והובילה אותו לסלון.

“איך הלכת לאיבוד?” שאלה, “אין לך ג’י-פי-אס?”

“את לא יודעת שגברים לא צריכים הנחיות?”

“כן, נכון, שכחתי”, השיבה. “בגלל זה קולומבוס הגיע לאמריקה במקום להודו”.

“יפה”, אמר, “מהירת מחשבה וחדת לשון”.

סמארה הלכה למטבח לפתוח בקבוק יין שהכינה, והוציאה את חולץ הפקקים מהמגירה, כאשר הרגישה את ברק מאחוריה.

“בעקבים את כמעט בגובה שלי”, אמר. “מה הגובה שלך?”

“מטר שבעים ושתיים”, השיבה.

ברק אחז בכתפיה, הרים את שערה ונשק לצווארה. סמארה קפאה לרגע והרגישה ריגוש עז – זרם חשמלי שעובר בה לכל אורכה.

“אתה יכול לפתוח את הבקבוק, בבקשה? אני לא מצליחה, מסיחים את דעתי ”.

היא הסתובבה. ברק קירב את פניו, נשק קלות על שפתיה, והביט ארוכות היישר לתוך עיניה. היא הבחינה שעיניו הירוקות היו מצועפות משהו, נתנה לברק את חולץ הפקקים, והשתחררה מאחיזתו כדי לקחת שתי כוסות זכוכית דקות ארוכות רגליים, ולהניח אותן על השולחן בסלון. ברק חילץ את הפקק, חזר עם הבקבוק בידו, והתיישב על הספה. סמארה לקחה את הבקבוק מידו ומזגה יין לשתי הכוסות. היא לקחה כוס אחת ולגמה לגימה ארוכה.

ברק לקח את שלו ואמר: “לא ממתינה לי? לכבוד מה נשתה?”

היא חייכה. “לחיים מלאי הפתעות...” השיבה.

הוא לגם מעט מן היין. סמארה לגמה עוד לגימה, והרגישה שהיא צריכה להיות מוכנה למה שעומד לקרות, והיין בהחלט ירגיע אותה. ברק הניח את כוסו על השולחן, לקח את הכוס מידה והניח גם אותה על השולחן. הוא ישב על הספה באלכסון, עיניו הירוקות הרושפות סורקות את גופה. הוא הביט בה רגע ארוך, לקח את פניה בשתי ידיו ונשק על שפתיה ברכוּת, הביט בה שוב ואז חזר לנשק את שפתיה נשיקה ארוכה תובענית. סמארה חשה שרגליה רפות וגופה רועד. היא לא הבינה מה קורה לה ואיך ייתכן שגבר שרק הכירה מעורר בגופה תחושות בלתי נשלטות ובלתי מוכרות – לפחות לא בבליינד דייט – והיא, סמארה, מסכימה ומשתפת פעולה. לחייה בערו מחום, והיא החליטה לקום וללכת לשתות כוס מים. כאשר התרוממה מהספה קם גם ברק, אחז בה, נישק אותה שוב, ליטף את עורפה, לקח את ידה, הניח אותה על איברו המתעורר והביט היישר בעיניה. “זה מה שחשתי מייד כאשר דיברתי איתך בטלפון”, אמר ברק, “לא קרה לי דבר כזה”.

הוא הרים את שמלתה, והיא עמדה שם בגרבונים השחורים, שאין דבר מתחתם. הוא הכניס את ידו, הוריד את גרביה, ליטף את גופה, פישק מעט את ירכיה, וסמארה הרגישה שהיא עומדת להתעלף. הוא פתח את מכנסיו, שלף את איברו הקשה, הצמיד אותה לגופו, הכניס את ידו בין ירכיה ואמר: “את לא יכולה להגיד שאני לא עושה לך את זה”.

הוא נדחק לתוכה, ומה שקרה אחר כך היה מהיר ועוצמתי: היא מעולם לא גמרה מהר כל כך וחזק כל כך, כשהיא גונחת ושומעת את קולו. הוא שם את ראשו בחיקה לצלילי נשימתה. הוא התיישב, והיא הלכה למקלחת לשטוף את פניה. מן המראה ניבטה אליה אישה סמוקת פנים, עיניים נוצצות וחיוך קטן בקצה. כאשר חזרה לסלון, היה ברק לבוש, ומזג לעצמו עוד מעט יין מהבקבוק. הוא הושיט לה את ידו והושיב אותה לידו.

“אני ידעתי שזה יהיה שונה איתך. הרגשתי את זה בשיחה שלנו בטלפון”.

סמארה לא השיבה ולא ידעה מה לומר. זו הייתה חוויה לא מוכרת, מסעירה ומפחידה כאחת: סקס בבגדים, בעמידה, בעקבים כמו בסרטי פורנו? הם ישבו ושוחחו עוד קצת. הוא בדק את הנייד.

“25 שיחות שלא נענו”, אמר.

“מכל המעריצות?” שאלה בחיוך.

“ממש”, השיב, “הכול מהעבודה. נעלמתי מבלי להסביר. לא שאני חייב למישהו, אבל בכל זאת יש לי אחריות. אני צריך לערוך שיחת טלפון וללכת”. ברק ניגש אליה, ליטף את לחיה, נשק לשפתיה ולחש: “אני יכול להתחיל הכול מהתחלה, אבל אני רוצה להשאיר טעם של עוד”. הוא נשק לצווארה. “יש לך ריח גוף מסעיר. אני אתקשר”, אמר והלך.

סמארה נשארה לשבת עוד שעה ארוכה על הספה, מנסה לעכל את מה שקרה כאן עכשיו. ברק הגיע שוב אחרי יומיים. הוא הניח את המפתחות על השולחן, לקח אותה בזרועותיו, הצמיד אותה ונשק לעורפה ולשפתיה במשך דקה ארוכה.

“אני לא יכול להפסיק לחשוב עלייך. את מעוררת בי תחושות ויצרים בעוצמה שאינני מכיר. זה כמעט גרם לי לעשות תאונה בדרך הנה. המחשבה להפשיט אותך, לגעת בך, להיות בתוכך... זה פשוט מוציא אותי מאיפוס”.

הסקס היה איטי, מתון ומענג לא פחות והפעם במיטה. הוא הביט בגופה ואמר: “את יודעת, יש לך גוף נשי של אישה אמיתית. מישהו צריך לצייר אותך”.

סמארה לא חשבה שיש לה גוף מיוחד. היא רצתה, כמו כל הנשים, להוריד כמה קילוגרמים, אבל אם גבר צעיר וחתיך אומר שיש לה גוף של אישה אמיתית, היא לא תתווכח. לפני שהלך אמרה שהיא רוצה שבפעם הבאה יבוא בערב, והוא אמר שאין בעיה. הם קבעו והוא הגיע בשבע בערב. סמארה הכינה נשנושים ומשקאות. הם ישבו בנחת בסלון. הוא סיפר לה שיש לו ילד קטן ושהוא ואשתו אינם מתאימים מבחינה מינית. הוא הציע לה נישואים פתוחים, אך היא סירבה ועכשיו הם בתהליך גירושים. קשה לו כי הוא קשור מאוד לבן שלו. האווירה הייתה נעימה, נינוחה, והסקס האינטנסיבי הפך סוער והשאיר את שניהם חסרי נשימה. הוא הביט בה לרגע ואמר: “את מגרה אותי בטירוף. אני יכול לבלות איתך 24 שעות במיטה ולא להפסיק”.

הטלפון שלו צלצל. הוא הביט בצג ואמר: “זו אשתי, רק שנייה”. הוא יצא מהחדר, נכנס למקלחת, ויצא מטפטף במגבת על אזור חלציו. “אני חייב ללכת. הבן שלי מסרב ללכת לישון, רוצה את אבא”. הוא התלבש, ניגש אל סמארה, נשק על שפתיה ואמר: “מצטער, נעשה את זה בפעם הבאה”.

סמארה הבינה שהראש של ברק נמצא במקום אחר. היא לא חשבה שהם יהיו זוג. הוא היה צעיר ממנה בהרבה, אבל היא רצתה משהו נוסף – חיבור שיאפשר להם לשוחח ואולי לצאת לארוחה מדי פעם – אך לא נראה שזה היה הכיוון. לאחר יום היא שלחה לו הודעה:

ברק, נראה שהרצונות שלי אינם תואמים לשלך בעת הזאת. מודה לך על החוויה העוצמתית. מאחלת לך שתמצא את אשר אתה מחפש. סאם

היא קראה את ההודעה עוד כמה פעמים, ואמרה בקול: “סאמי, אוהבת את מי שהפכת להיות. שאפו לך”.

אכן, זו הייתה חוויה עוצמתית, שהבהירה לסמארה שהכול פתוח: כל מה שיבוא לפתחה ויתאים לה – היא מוכנה לנסות. טוב, זה היה לפני כמה שנים, וזה כבר לא מתאים לה יותר. עכשיו זה משהו אחר, הדבר האמיתי. וזה שיעור שלה בסבלנות ובהנאה מהרגע – ממה שהיא עושה עכשיו, מבישול מאכלים אקזוטיים, מהתמחות באפיית לחמים. היא כבר מתקדמת יפה – חלת בריוש, לחם קסטן, בגטים, פוקצ’ות. להיות בתוך זה, ליהנות מכל רגע: ביקורים בעיר הגדולה, ישיבה בחוף הים עם חברות ושתיית ג’ין וטוניק, אוכל טעים, רוח ים, מוזיקה ואפילו מלצר מדליק... ובכל זאת, נושא הזוגיות עולה אצלה עכשיו יותר מבעבר. מדוע? מחשבה חזרה ועלתה: ייתכן שהסיבה לכך שהיא אינה מוצאת בן זוג כלבבה היא שהיא טרם סיימה את תהליך האבל על מייק. הוא הלך לעבודה ולא חזר. המטוס שהטיס התרסק כשלושה קילומטרים ממסלול הנחיתה בפלאגסטף, אריזונה. במשך 24 שעות אבד הקשר ולא ידעו מה קרה. חברתה של סאם הלכה למתקשרת לבדוק אם הוא בחיים, והיא אמרה שהדבר ייתכן. סאם לא הפסיקה לקוות, התפללה וביקשה סיוע מכל מי שמקשיב. היא חששה שהוא נפצע, נמצא לבד ביער, ואולי יש שם בעלי חיים שיתקפו אותו כשהוא אינו יכול לזוז.

ביום השלישי בבוקר הגיעו שני אנשים, גבר ואישה, וכמו בסרטים אמרו לה ישר במילים ברורות: “גבירתי, מצאנו את המטוס. בעלך נהרג במקום”.

סאם שאלה, כאילו מתוך ערפל: “אתם בטוחים?” והם השיבו שהם בטוחים בהחלט.

לאחר ההלוויה ביקשה מג’ו, חבר שלהם, להישאר לישון אצלה לילה או שניים, והוא נשאר. היא התעוררה באמצע הלילה ושמעה את מייק קורא לה. היא לא החליפה את כלי המיטה, שכבה בצד שלו ונשמה את ריח גופו, מדמיינת שהוא לידה. היא קיבלה אינספור מכתבים מחברים שלהם, כגון הטייס הראשי בחברה שבה עבד – פיטר ריגס, שכתב לה מאי שם באוקיינוס השקט מכתב ארוך ומרגש, שבו נאמר, בין היתר:

בילינו שעות בשיחות על נושאים שונים. הוא לימד אותי הרבה על המחשב, זה שממנו אני כותב לך עכשיו את המכתב. עשיתי הרבה כדי לשפר דברים בחברה לטובת הטייסים, לרווחתם ולביטחונם. הוא היה מהמעטים שהבינו זאת. הוא היה איש מיוחד. לטוס זה כמו שוקולד – מרגע שטעמת אינך יכול להפסיק עד שזה נגמר. מייק היה כמו ילד כאשר הוא דיבר על מטוסים, במיוחד על זה שלו. הוא אהב לטוס, והיה טוב בזה. לעולם לא תהיה תשובה מספקת למותו. אף פעם אין. הוא אמר לי שהיו לו חיים טובים, ואם אפשר לומר זאת על מישהו, הוא האיש. הוא חי בדרכו שלו ולפי החוקים שלו. אין הרבה שאוכל להוסיף, רק שאהבתי את מייק, והוא יחסר לי. הוא באמת היה אדם מיוחד.

היה מדהים לגלות איך מייק נפתח אליו, ואיך קלט אותו פיטר ואת המיוחד שבו. גם אריה, חבר של מייק שעבד עימו זה שנים, כתב:

בטוחני שאת יודעת מה היו רגשותיו כלפייך יותר מכל אחד אחר, אך אני רואה בכך חובה לעצמי לספר לך שבשיחות נפש שהיו לי איתו בזמנו הוא תמיד ראה בך את האישה המושלמת עבורו. למרות חוסנו ואופיו הוא העריץ אותך, ואולי זה ינחם אותך מעט. הוא חשב שאת אישה חזקה ומחושלת, ואני מקווה שתכונות אלה יעזרו לך להתגבר על מותו ולהמשיך הלאה, כפי שבוודאי היה רוצה.

היא הרגישה שוב את תחושת האובדן בעוצמה, והבכי פרץ כאילו שזה קרה אתמול. כאשר מאבדים אדם אהוב, זה אינו מסתיים באירוע עצמו, גם לא בלוויה ולא במצבה המציינת את מקום קבורתו. מאבדים אותו שוב ושוב מדי יום ברגעים קטנים שאיננו מוכנים להם. היה להם – למייק ולה – קשר מיוחד.

אחרי השבעה היא חזרה לחיים רגילים. אכן, היא הייתה אישה חזקה, והיא החליטה שאת כל מה שתכננו לעשות יחד היא תעשה לבדה וכך היה. היא לא הפסיקה לחלום עליו: הוא היה מגיע בלילות, והכול היה מוחשי כל כך. היא ניסתה לשאול אותו מה קרה, אך קיבלה תשובות מעורפלות. באחד החלומות, שהיו מוחשיים כל כך, היא שאלה אותו מה קרה, והוא הביט היישר אל תוך עיניה וענה: “המצפן במטוס הסתובב כמו גלגל העין”. אז התעוררה כולה רועדת ומזיעה. היא לא ידעה מה יקרה אחרי מותו, איך תסתדר, אף שתמיד ידעה בחושיה הבריאים שהכול יהיה בסדר. לאחר שחזרה לארץ הייתה עסוקה בטיפול באימה, שנכפה עליה על ידי משפחתה, והייתה צריכה להחליט אם היא נשארת בארץ או חוזרת לארצות הברית. חבריו של מייק בארץ רצו לפגוש אותה, לשאול מה קרה, לשמוע פרטים ולחבק אותה, אבל סאם לא הייתה מסוגלת לפגוש אותם. היא חשה אשמה, נסעה עם מייק וחזרה לבד, כאילו לא שמרה עליו. התחושה הייתה בלתי נסבלת מבחינתה, ולבסוף הם הניחו לה. היא הלכה לטיפול קצר, חודשיים–שלושה, והפסיקה כי חשבה שזהו, אבל נראה שהיא לא ממש נגעה בפצע הפתוח.

טוב, עכשיו החליטה להמשיך להתמקד בהישארות באנרגיה של אהבה, אף שביום הזיכרון לחללי צה”ל היה קשה: החשיפה לשכול, לאובדן ולכאב העלתה בה גלים של בכי, מחנק בגרון ומחשבות על האחד והיחיד שאהבה עד כלות הנשמה. היא נפרדה ממנו בשיברון לב אחרי חצי שנה של חברוּת, והפגישה המחודשת התרחשה לאחר עשר שנים של נתק. היא כבר חשבה שעליה להתרגל לרעיון שתבלה את חייה לבד, אך כמו בסרטים, מי שנחשב לאלן דלון של חיפה – כך כינו אותו הנשים – בחר בה מכולן לבת זוג לחיים. הם היו ביחד במשך חמש עשרה שנה, ויום אחד הלך בבוקר לעבודה ולא חזר. לאחר מותו של מייק כל נושא הזוגיות והגברים נעלם כלא היה ולא היה רלוונטי, לא במודע. רק לאחר חמש עשרה שנה היא הבינה שסאם האישה נכנסה לתרדמת עמוקה. אז יצאה למסע סוער של היכרויות ומערכות יחסים קצרות וסוערות כמו עם ברק, ושם גילתה את הפנים האחרות שלה, שהיו חבויות במשך כל השנים האלה. פניה הפרועות, המעזות וחסרות הפחד הגיחו מן המקום שבו היו חבויות ומדוכאות. היא שוטטה באתרי היכרויות וחיפשה. רובם היו צעירים ממנה, יפי תואר, והיא הזמינה אותם לביתה ללא חשש.

חברתה הטובה שאלה: “את לא מפחדת להזמין זרים? זה יכול להיות מופרע, סוטה או פושע”.

לסאם הייתה תמיד אותה תשובה: “לא, אינני מפחדת. אני יודעת את מי להזמין אליי”.

הגרפולוג שאליו הלכה לקבל חוות דעת בשנות העשרים המאוחרות של חייה, אמר לה: “כאשר היית בת עשר, כיבו לך את האש. אם לא, חייך היו סוערים הרבה יותר”.

סאם הבינה את זה רק הרבה שנים מאוחר יותר, אבל יחסים אלה חסרו את הקשר הרגשי העמוק שהיה לה עם מייק. היא האמינה שזה היה קשר אחר, שהיה אמור לקרות: נפגשו, נפרדו, ונפגשו שוב לאחר עשר שנים, שניהם פנויים ומוכנים לקשר זוגי. אך נראה שהפצע עדיין פתוח ואולי אף מדמם. היא זוכרת שלאחר מותו של מייק אמרו לה חברים שאהבה כזאת יש פעם בחיים. לרגע חשבה: זהו? הייתה לה הפעם הזו ועכשיו נגמר? לא, היא בשום אופן אינה מוכנה לוותר על אהבה. אם אהבת פעם, תוכלי לאהוב שוב, לרפא את הפצע ולחזור לאהוב ולהיות נאהבת. הכול אפשרי אם רק תאמיני, והיא האמינה בכל ליבה.

היא המשיכה לקרוא רומנים סוערים מלאי אהבה ותשוקה ובעלי הפי אנד. חלומותיה הפכו ארוטיים יותר ויותר. היא הייתה מתעוררת באמצע הלילה מזיעה וחסרת נשימה, כאשר אינה זוכרת את תוכן החלום – רק הבזקים שבהם היא מתעלסת בתשוקה פראית עם מישהו שאינה רואה את פניו. בתחילה הייתה מוטרדת מהתופעה, עד שהבינה שהתשוקה והיצר הם חלק מיצירתיות, ושיש משהו שנוצר בקרבה ומשתוקק לצאת החוצה – כתיבה. מעניין שבין החלומות עלו אירועים מלפני שנים רבות, כמה מהם רק בהבזקים, וכמה מהם בפרטי פרטים. היא חייבת להחזיק מחברת ועט ליד המיטה כדי שתוכל לתעד ולזכור.

בסך הכול, סאם הייתה אישה שמחה ומלאת אנרגיה, והייתה עסוקה תמיד במשהו. אפיית לחמים הפכה לנושא שבו החלה להתמחות. היא אהבה מאוד לחמים, והייתה יכולה לחיות מסנדוויצ’ים. כעת הגיע תור לחמי המחמצת עם דברים טובים בפנים – גבינות ובשרים. היא רקחה ממרחים, גבינות וריבות, הזמינה אליה חברים וחברות, ונהנתה הנאה מרובה מאירוחם לארוחות שבהן הכינה מאכלים אקזוטיים ממלזיה, מאינדונזיה, ממקאו, מאפריקה הדרומית ומארצות הברית. היא אהבה מאוד לאכול, לנסות דברים חדשים, והתעניינה בתרבויות אוכל מסביב לעולם. לאחרונה אוכל רחוב היה הטרנד, והיא מצאה סרטים וסדרות טלוויזיה שבהם הציגו אוכל רחוב מסביב לעולם. היא מצאה בהם עניין מיוחד, מאחר שכל בעלות הדוכנים היו נשים שעלו מאשפתות, מעוני ומאלימות, ולמרות זאת הצליחו לכלכל את עצמן ואת משפחותיהן. כמה מהן אף הגיעו לפרסום בינלאומי ולרווחה כלכלית. היא חלמה לטייל בעולם במקומות off the road – כפרים ושווקים – להכיר את האנשים הפשוטים, לשוחח, לשמוע על הדרך שעשו, לטעום את האוכל שלהם, לשמוע את סיפוריהם, לצאת עם מתכון או שניים, ואולי לשתף באמצעות פוסטים את חבריה ואת מכריה בארץ ובעולם בחוויותיה הקולינריות והאנושיות. היא הבינה שאוכל אינו משמש להישרדות פיזית בלבד – הוא משמש לתקשורת בין אנשים, להבעת אהבה ולחוויית טעם באמצעות החושים. היא נהגה להשתמש מדי פעם בצירוף “אורגזמה קולינרית” כאשר רצתה לספר שאכלה דבר שגרם לה הנאה מרובה. אוכל וסקס באים מאותו מקום – תשוקה. היא האמינה שמי שאינו אוהב אוכל ואינו נהנה ממנו באמת – קרוב לוודאי שאינו אוהב סקס. למרבה הצער, לא היה סביבה אף אחד שהיה שותף לאהבתה לבישול ולאוכל, אולם סאם הייתה יכולה להכין לעצמה ארוחת גורמה אקזוטית שכללה יין משובח שאותו קנתה אונליין אם לא היה זמין באזור מגוריה.

היא נזכרה בתקופה שבה התגוררה באפריקה הדרומית ונסעה עם חברים לאי מוזמביק, שהיה אז טריטוריה פורטוגזית. שם היה מותר הכול, בעוד שבאפריקה הדרומית, שהייתה נתונה אז לשלטון אפרטהייד, היה איסור על הרבה דברים. הרבה דרום אפריקאים טסו למוזמביק כדי לשחק בקזינו, לצפות בסרטים שהיו אסורים להקרנה באפריקה הדרומית, ולהתנסות בחוויה מינית בין-גזעית. החבורה נכנסה למסעדת פועלים שהכיר אחד מהם, ובה שולחנות עץ ארוכים מכוסים במפות שעוונית משובצות. הוגשו להם מגש ענק מלא בפירות ים ברוטב חמאה ושום, קערת חמוצי הבית ויין פורטוגזי ירוק בשם קסאל גרסייה וינו ורדה. לכך קראה סאם “אורגזמה קולינרית”. ריח היין עלה באפה והיא חשקה לשתות את היין הירוק. היא מצאה חנות יינות שהחזיקה יין מסוג זה במלאי והזמינה שני בקבוקים במשלוח. כאשר שתתה עצמה את עיניה, וכל החוויה עברה לנגד עיניה עם ריח הים וטעם האוכל. מדהים. לצד מראות וריחות האוכל והיין היא נזכרה גם בגידי וברומן הסוער שהיה לה בעת שהותה ביוהנסבורג. הוא היה טייס באל על. באותו זמן צוותי המטוסים שטסו לאפריקה הדרומית שהו ארבעה ימים ביוהנסבורג. היא הכירה אותו באמצעות חברה שהייתה דיילת באל על. חברה של חברה התקשרה אליה יום אחד והזמינה אותה להצטרף לצוות לארוחת ערב. סמארה שמחה מאוד. שם הכירה את גידי, הקברניט של הצוות. היה ניצוץ ביניהם. למוחרת בערב יצאו רק שניהם למועדון הלילה “מרקש”, מהטובים בעיר בזמנו, שהיה במלון הדירות שבו התגוררה. היחסים התפתחו בקצב מהיר והפכו לסיפור אהבה שכלל מבול מכתבים:

אני כותב לך מגובה 30,000 רגל בדרך לניו יורק. מתגעגע אלייך. מקווה להגיע בשבוע הבא, ונצבע את העיר באדום.

הוא היה טייס בכיר, והיה יכול להשתבץ בטיסות לאפריקה הדרומית בקלות. היא ידעה שהוא נשוי, אבל זה לא שינה לה באותו זמן. הוא היה חתיך, מעניין ומאוהב בה עד מעל הראש. הוא תחזק את היחסים במכתבים רומנטיים סוערים, וכך היו גם הפגישות שלהם. הם בילו ארבעה ימים צמודים זה לזה – הוא היה בא, הם היו יוצאים בערב, חוזרים אליה למלון ועושים אהבה. באחד הימים הוא היה שקט ולא דיבר כפי שנהג בעבר. פתאום קם ואמר לה משום מקום: “אני נשוי ויש לי שלושה ילדים. אני לא יכול להרשות לעצמי להתאהב ככה. אני לא מפסיק לחשוב עלינו, קשה לי לישון, ואני מרגיש שחיי התהפכו. אני לא יכול ככה”. הוא התלבש והלך. היא הייתה בהלם. זו הייתה הפעם האחרונה שראתה אותו. כעת, כאשר היא נזכרת בגידי, היא שמה לב לקארמה שיש לה עם טייסים.

הראשון היה לאופר. כאשר הייתה בת עשר בפנימייה שאליה נשלחה, הוא היה באגף הבנים. הבנים למדו להכין עבודות מעץ בנגרייה, ולבנות היו חדרי בובות עשויים מקופסאות גפרורים. לאופר וסאמי היו חברים כמו בגיל עשר. הוא הכין לה חדר בובות מעץ, והיא התרגשה והראתה לכל החברות שלה. הוא היה ילד מקסים בעל עיניים ירוקות, מעניין ופרוע, ואוהב לטפס על עצים. תמיד הייתה לו עצם שבורה בגוף, והוא אמר שכשיהיה גדול יהיה טייס. סאמי עזבה את הפנימייה ולא ראתה אותו יותר. לימים נודע לה שהוא התגייס לחיל אוויר והיה מדריך טיסה, ובגיל 21 בעת טיסת אימונים נפל עם החניך לכנרת. מטוסו נמצא עשרות שנים מאוחר יותר. הוא היה הראשון. השני היה לייזי. היא הייתה בתיכון, וחברתה רצתה להכיר לה מישהו מהחבר’ה של מוטי, החבר שלה. הם נפגשו במסיבה, והוא התאהב בה. הוא היה בחיל האוויר בקורס טיס, אבל סאמי – הראש שלה היה במקום אחר. הם יצאו כמה פעמים. הוא היה ממשפחה מכובדת ועשירה, ולקח אותה לחֶבר’ה שלו ברמת גן, עשירי העיר, ילדים של משפחות פרומין, דובק ועוד, אבל זה לא הלך והם נפרדו.

שנים מאוחר יותר נהגה לבוא מדי פעם לארוחת צוהריים בשבת אצל הוריה ברמת השרון. היא התגוררה בתל אביב עם שותפה, הייתה נוסעת לכיכר המושבות, ושם היו מוניות שירות להרצליה דרך רמת השרון. אבל בדרך חזרה לא הייתה תחבורה עד צאת השבת, אז היא נהגה לעמוד על הכביש הראשי ולעצור טרמפים. ליד בית הוריה היה שדה פתוח. בעונת הפריחה היה השדה מלא חרציות, וסאמי הייתה יורדת לקטוף זר פרחים גדול, לוקחת אותו הביתה, ושמה אותו בצנצנת כחולה מזכוכית פיניקית על הרצפה בסלון. היא הייתה מקפידה להחליף לפרחים מים כל יום, והם היו משיבים לה בפריחה מלאה יפהפייה במשך עשרה ימים. באחת הפעמים שחזרה מרמת השרון לתל אביב עמדה על הכביש כשהיא מחזיקה זר חרציות ענק. מכונית צבאית מסוג שברולט אימפלה עצרה לידה.

הנהג פתח את החלון, חייך ואמר: “הנערה עם החרציות”.

“אני צריכה לתל אביב”.

“בואי, היכנסי”.

היא פתחה את הדלת והתיישבה לידו.

“מה הסיפור עם החרציות?” שאל, והיא סיפרה לו.

כאשר הגיעו לסיבוב צהלה, אמר: “אני בעצם צריך לצהלה, אבל אקח אותך לתל אביב”. הוא סיפר לה שהוא טייס בחיל האוויר ושהוא נשוי. כמובן, חשבה, אחד כזה פנוי?

הוא הביא אותה לדירה שלה בתל אביב, ושאל אם יוכל להיכנס, אך היא סירבה. הוא היה בחור יפה, איש שיחה, והיא נתנה לו את הטלפון שלה ואמרה שתשמח אם יתקשר. הוא צלצל, והם ניהלו רומן במשך כמה חודשים. הם היו נוסעים אחר הצוהריים לחוף הים כדי להביט בשקיעה. דיברו, התנשקו. היה לה נעים איתו, והוא היה בא אליה כאשר השותפה שלה הייתה נוסעת הביתה בסופי שבוע. הוא היה עדין ואוהב בעת שהתעלסו. היא ידעה שאין לזה עתיד אבל באותה תקופה זה לא היה חשוב לה. היה לה טוב, נעים ומעניין, וזה הספיק לה. בשלב מסוים הסתיים הקשר ללא בכי וללא שיברון לב.

היא צריכה לזַמֵן לעצמה חברה או חבר שאוהבים כמותה אוכל ונסיעות בעולם. לסאם הייתה יכולת לשנות תדר מצב רוח בשניות. הייתה לה מוזיקה בספוֹטִיפַיי של המלחינים והזמרים האהובים עליה, כגון אנטוניו קארלוס ג’ובים, סטן גץ וגל קוסטה ועוד מוזיקה ברזילאית שיכלה לשמוע שוב ושוב, וגם מוזיקה קצבית אשר גרמה לה להניח מייד הכול ולרקוד לפי הקצב. לפני שנים למדה שמוזיקה משפיעה על נימי נפשה – צלילים שחנקו את גרונה וגרמו לה לבכות ללא סיבה מודעת: “הללויה” של לאונרד כהן, Amazing Grace, מוזיקת מקהלות, מוזיקה כנסייתית שחורה. פעם התביישה מאוד לבכות בפרהסיה או לפני אנשים שהכירה, אך היא נגמלה ואין לה בעיה – הבכי הוא הריפוי האולטימטיבי, והיא הרשתה לעצמה לבכות מבלי לחוש מבוכה.

הימים עברו להם. אביב – נעים בחוץ. היא עברה לגור בדרום לפני כשלוש שנים. עזבה את תל אביב ועברה לגור ביישוב קהילתי לאחר שחזרה מתאילנד. היא חשבה לשהות בתאילנד כשנה, אולם לאחר שלושה חודשים הרגישה שזה לא מה שהיא רוצה לעשות. פרט לחופים היפים ולאוכל הטעים והזול, היא לא מצאה באמת עניין. זו גם הייתה הפעם הראשונה שבה ביקרה במדינה שאינה דוברת את שפתה. הייתה לה כוונה ללמוד תאילנדית, אולם זה היה כרוך בהארכת הוויזה שלה, ולצורך כך הייתה צריכה לצאת מהמדינה. העניין היה כרוך באי בהירות שלא התאימה לה, והיא החליטה לוותר. בנוגע לצעד הבא היו כמה אפשרויות, והיה לה חודש להחליט. לבסוף חזרה ארצה.

סאם הביטה בנייד. עברו כשעתיים שבהן ישבה ומחשבותיה נודדות. היא נכנסה לפייסבוק וראתה שקיבלה הודעה מאחד מאתרי ההיכרויות. פנה אליה אלי, גבר תל אביבי שהיא מצאה חן בעיניו, אמר שישמח לשוחח, והשאיר מספר טלפון. הוא נראה לא רע, מרכיב משקפיים, לא הרחיב על עצמו. הוא אמר ש”בטלפון”, היא שלחה לו תשובה שתשמח, והם תיאמו שישוחחו למוחרת. סאם התקשרה, הם שוחחו יותר משעה והשיחה קלחה. הוא גרוש, שני ילדים – בת נשואה ובן רווק, יצא מוקדם לגמלאות, אך עדיין עובד במשרה חלקית כבעל מקצוע ייחודי ונדרש. כך יש לו עיסוק בחלק מהמזמן וגם הכנסה יפה. התברר שאלי אוהב לנסוע בעולם, אינו בקי בבישולים, אך אוהב לאכול ופתוח לנסות מאכלים חדשים. כך אמר לאחר שהפליגה סאם בתיאורים של חיבתה למאכלים אקזוטיים. הם המשיכו לשוחח בטלפון מדי יום, כאשר הוא מתקשר מיוזמתו ואז שואל מתי ייפגשו. היא אמרה לו שהיא מגיעה לתל אביב מדי פעם, ואז יקבעו להיפגש. סאם הרגישה שהוא כבר חסר סבלנות, ואז יום אחד הציע שיבוא אליה. סאם הסבירה לו שאם הוא מתכוון ללון אצלה, אין לה מיטה נוספת, ושהיא עדיין אינה מוכנה לישון איתו באותה מיטה, מה גם שטרם נפגשו.

הוא ניסה לשכנע אותה: הוא יישן במלון, ולמוחרת ייסעו חזרה לתל אביב, והיא תתארח אצלו כמה שתרצה. סאם אמרה לו שאם במקרה לא שם לב, הוא מפעיל עליה לחץ, מה שאינו נעים לה, ושבוודאי אינו מעורר בה חשק מיוחד לארחו או להתארח אצלו. היא ביקשה לסיים את השיחה ואמרה לו שהיא תתקשר אליו. האיש אובססיבי, חשבה, לא מתאים לי. אחרי יומיים שלחה לו הודעה שכאשר תגיע לעיר, תודיע לו והם ייפגשו. הוא השיב לה שישמח לפגוש אותה. היא לא צלצלה יותר, וגם הוא נמנע. סאם הייתה בתחושה שזה ממש לא זה, אבל כדי שלא תחליט החלטה חפוזה – מה שנהגה לכנות “שיפוט מהיר” – תפגוש אותו כאשר תיסע לתל אביב, אם ירצה. ואכן, לאחר כשלושה שבועות הודיעה לו שהיא מגיעה העירה והם קבעו. קפה ארומה ליד מגדל האופרה. כאשר הגיעה סאם בקושי זיהתה אותו לפי התמונה. הוא נראה מבוגר יותר ממה שהשתקף בתמונה שלו.

היא ניגשה אליו, אמרה: “היי”, והציגה את עצמה.

הוא חייך חיוך קלוש ואמר: “נעים מאוד”.

הם החליטו ללכת לשבת בבית קפה בחוף הים. היה מזג אוויר נפלא, רוח קלה נשבה, וסאם נזכרה בריח המשכר של ים מלוח, שתמיד עורר בה מחשבות רומנטיות ותשוקה עזה. לא הפעם. סאם הבחינה שהבחור נראה אבוד, ולא ידע כל כך מה לעשות עם עצמו. היא שוחחה על כל מיני נושאים, והוא – על פניו חיוך רפה כאשר הוא אומר מילה או שתיים. ואז צלצל הטלפון שלו והוא אמר: “סליחה, זה מהמשרד”. הדבר נראה כמו הצלה מבחינתו. הוא שוחח כמה דקות ואמר: “זה קולגה שלי. הוא עדיין לא מתמצא כל כך בחומר ואני צריך לעזור לו לפעמים”. אלי עבד כעמיל מכס הרבה שנים, והיה מצוי בנבכי החוקים והמיסים. שאלתי אותו שאלה או שתיים, והוא נפתח וסיפר בפירוט רב את נבכי המקצוע, כאילו חש לפתע על קרקע בטוחה. הוא אמר גם שהמקום שבו היו מוצא חן בעיניו. הוא אף פעם לא ביקר באזור, אף שהוא תל אביבי וגר לא רחוק. הזמנו ארוחת בוקר. הוא שאל אם זו ארוחת בוקר זוגית, והמלצר השיב בחיוב. ארוחת הבוקר הגיעה. אכלנו ושוחחנו, ובשלב מסוים קראנו למלצר שיביא חשבון.

“חצי חצי?” שאלתי.

הוא התמהמה מעט בתשובה ולבסוף אמר: “לא, אני אשלם”.

“מזמין אותי?” שאלתי בחיוך.

הוא הרים את עיניו מופתע מעט וענה: “כן”.

“תודה רבה”, השבתי בחיוך.

קמנו והלכנו בחזרה לכיוון בן יהודה. בשלב מסוים הודיתי לו שוב עבור הארוחה ואמרתי: “נהיה בקשר”.

“כן”, ענה.

בדרך חזרה הביתה הרהרה סאם במפגש והבינה שתחושותיה היו נכונות – זה לא זה. טוב, זו לא הייתה אכזבה. היא כבר ידעה, ונפגשה איתו כדי לוודא שתחושותיה נכונות, ואכן, כך היה. ברגעים כאלה, שבהם השתדלה שלא להיכנס למצב רוח עגמומי, חזרה תמיד לרגעים בחייה שבהם הופתעה לטובה ולדברים שייחלה להם ואכן התממשו. היא נזכרה גם בתמונות מהזוגיות שלה עם מייק, כאשר עברו לגור יחד באילת לאחר שהתפטרה ממקום עבודתה. אמרו לה שמייק “בלתי חתין”: הוא גבר מקסים וסקסי, ונשים אוהבות אותו מאוד, אך הוא אינו מעוניין להתמסד. אבל סאם חשבה שהיא מעדיפה להיות איתו – ולא חשוב לכמה זמן ומה יהיה – מאשר להמשיך בפגישות עיוורות מתישות ומעצבנות. היא אף לא ניסתה למצוא הצדקה או תירוץ למעשה. הוא עבר לגור באילת, ושהה בתל אביב לצורך שיעורי הטיסה. הוא רצה להוציא רישיון טיס פרטי. סאם התגוררה בדירה בתל אביב עם שותפה, והזמינה אותו לגור איתה לתקופת הלימודים. היא לא חשבה על שום דבר, רק נהנתה מהרגע. מייק היה בן 43 ועבד כנהג בהסעת תיירים בארץ. הוא אהב לנהוג, ובתקופת עבודתו בחברת אגד בחר לנסוע בקווים ארוכים – אילת–חיפה. סאם שאלה אותו מה פתאום החליט ללמוד לטוס, והוא סיפר לה שבאחת הנסיעות שלו לאילת, עקב שיטפון בכביש הערבה, הם לא יכלו לחזור לתל אביב. הציעו להם ללון באילת ולחזור ברכבים לצפון למוחרת היום או לטוס בארקיע לתל אביב. עד אז לא טס מייק מעולם, פרט לקורס צניחה בצבא.

והוא מספר לה: “עלינו על המטוס. כבר היה חושך. הוא עלה על מסלול, החל בריצת המראה ועלה לאוויר. לא ראו כלום, אין פנסים, אין רמזורים, שום דבר, חושך מוחלט. לאחר שעה נחת המטוס בשדה דב בתל אביב, נעצר, נפתחו הדלתות, והדיילות הודו לנוסעים שירדו וזהו. זה היה כמו קסם. אז אמרתי: ‘אני רוצה להיות טייס’. כמו ילד”.

ואכן, לאחר כמה חודשים הוציא הבחור רישיון טיס פרטי, וזו הייתה רק ההתחלה. מייק היה בחור חכם, נחוש ומתמיד, ולא חשב שיש משהו שהוא באמת רוצה לעשות אך אינו מסוגל. בנוסף לכך הוא היה יפה, סקסי וג’נטלמן.

לעיתים כאשר חשבה על מייק, היא חלמה עליו באותו הלילה. לאחר מותו הוא הופיע בחלומותיה לעיתים תכופות. פעם הופיע במדים לבנים, והיא הייתה במקום לא מוכר, בחדר בבניין נטוש. הדלת הייתה פתוחה למחצה, ומייק נכנס יפהפה בחיוכו המקסים, בעיניו הירוקות, בגוּמה בלחייו ובמדים לבנים. הוא מרים אותה מהרצפה ונושא אותה לאנשהו, ואז היא מתעוררת בבכי, כי רצתה לשאול אותו מה קרה, אבל לא הספיקה.

כאשר טסו לארצות הברית, חיפש מייק עבודה כטייס לאחר שהוציא בארצות הברית רישיון מסחרי אמריקאי. הוא החל לעבוד בחברה שהטיסה מטענים עבור יו-פי-אס ופדקס במטוסים קלים. באחת הטיסות הוא התרסק במטוס כשלושה קילומטרים משדה התעופה בפלאגסטף, אריזונה. מִנְהָל התעופה האזרחית ניהל חקירה במשך כשמונה עשר חודשים ולא הגיע למסקנה חד משמעית. במקרים כאלה הם תמיד כותבים “טעות אנוש”. כך נמסר לסאם.

בחלום הכי חזק שהיא זוכרת בפירוט לאחר כל השנים היא נכנסת למנהרה, הולכת קדימה בקצב מהיר, ולפתע נשמע רעש חזק. היא מבחינה במשאית דו מפרקית ענקית בת שמונה עשר גלגלים דוהרת לכיוונה. היא חושבת לרגע להיצמד לדפנות המנהרה, אבל מבינה שהמשאית רחבה מאוד וכמעט מגרדת את דפנות המנהרה, ושאין לה סיכוי להינצל. היא פונה אחורה כדי לרוץ לכיוון פתח המנהרה ולצאת, ואז היא רואה שתי צ’יטות הולכות לקראתה. זהו, היא חושבת, הלך עליי: אם המשאית לא תדרוס אותי, הצ’יטות יטרפו אותי. היא נעצרת במקום, שומעת את המשאית מתקרבת מאחוריה ורואה את הצ’יטות מתקדמות לעברה. כאשר היו הצ’יטות קרובות אליה, הן נעמדו לצידה – אחת לימינה ואחת לשמאלה – התרוממו על שתיים, וכל אחת מהן הניחה טלף על כתפה של סאם. המשאית נעצרה בחריקת בלמים סנטימטרים ספורים מאחוריה. השתרר שקט. סאם התעוררה באחת מהחלום, כאשר היא רטובה מזיעה, וליבה פועם בטירוף.

כאשר סיפרה לחברתה בתיה אודות החלום המוזר והמפחיד, שאלה אותה בתיה: “מהי לדעתך משמעות החלום?”

בתחילה אמרה סאם שאינה יודעת, אבל אחרי כמה דקות של מחשבה אמרה: “למרות כל הסכנות שאורבות לי כעת כשמייק איננו, יש מי ששומר עליי”.

בתיה חייכה חיוך רחב ואמרה: “תמיד חשבתי שרק החולם יכול לתת פתרון הכי קרוב למציאות. אף אחד אחר לא”.

סוף השבוע הגיע, וסאם לא החליטה מה היא רוצה לעשות. לא בא לה להיות עם אלה שהיו סביבה. היו לה ספרים בשפע מהספרייה, בעיקר אלה שבחרה להתמקד בהם בעת הזאת – רומנים רומנטיים. אף שחשבה שזה סוג דביק שלא תתחבר אליו, היא מצאה בהם עניין, ואף קראה כמה מהם בנשימה אחת. היה נראה לה שזה בדיוק מה שהיא צריכה כרגע כדי להיכנס לאנרגיה של אהבה ותשוקה, והיא מצאה להפתעתה שהיא נהנית מאוד, אף שכל הזוגות ברומנים הם בשנות העשרים והשלושים לחייהם. מתברר שאהבה זו אהבה זו אהבה. היא אף למדה כמה דברים שגרמו לה להתרגש ממעשי האהבה של קבוצת הצעירים שטופי ההורמונים האלה. היא שמה לב שנושא הסקס מעסיק אותה הרבה לאחרונה בחלומות ובמחשבות. היא לא זכרה מתי בפעם האחרונה בילתה במיטה עם גבר. במשך זמן רב לא העסיק אותה הנושא, והנה לפתע התעוררה האישה הפראית, עלתה לבמה וחגגה תקופה כמו שלא חגגה בחייה. היא לא תיארה לעצמה שיש בה צד כזה אמיץ, חסר כל מעצורים או פחד, בעל תשוקה בלתי נלאית. כן, היה כיף גדול, אם אוכל לומר זאת בעצמי, ועכשיו מה שהיא רוצה זה בן זוג שיתאים לה: סקסי, שכוחו במותניו, שיאהב אותה ויחשוק בה בלי סוף, חבר, מאהב אהוב ואיש סוד. עדיין יש כאלה, והיא תמצא אותו. הוא יכול להיות צעיר ממנה בעשר שנים או אף יותר. הגיל הכרונולוגי, שכבר דוּבר בו לעייפה, אינו נוגע לה כי היא צעירה ברוחה, בנפשה, בגופה וברצונותיה. אחיותיה הצעירות ממנה נהגו לומר לה שהיא לא נורמלית: “מי עושה דברים כאלה בגילנו?” דברו בשם עצמכן, בנות, אני לא שייכת לקבוצה שלכן. סאם ידעה שבסתר ליבן הן היו ירוקות מקנאה. סאם אף פעם לא הלכה בתלם, אלא הלכה תמיד אחרי האינטואיציות שלה ורחשי וליבה גם אם זה היה בניגוד לכל היגיון. היגיון של מי? היא תמיד ידעה מה נכון לה לעשות, וברוב המקרים צדקה. כאשר עזבה מקום עבודה בטוח עם קביעות לטובת ג’וב בשדה הנפט בסיני, אמרו לה שהיא “לא נורמלית” – “שם כולם גברים, מערב פרוע”. הייתה זו אחת השנים המופלאות בחייה – תחילת הרומן שלה עם המדבר, הוד קדומים, תחושה של מקום אחר, פלנטה אחרת, דברים שלא הכירה: אסדת קידוח בים, מכליות נפט, רבי חובלים, מהנדסים ועובדים מכל העולם. היא למדה דברים שלא ידעה על קיומם, ויורדי ים אשר הפליגו בשבעת הימים סיפרו לה סיפורים כמו בסרטים ובאגדות. היא ישבה פעורת פה כמו ילדה והקשיבה בשקיקה לתיאורי הרפתקאות וסכנות, סערות באוקיינוסים וחופי מבטחים, וזה עשה לה רק חשק לנסוע בעולם, לגלות מקומות חדשים ותרבויות זרות ולשמוע עוד ועוד סיפורים. גם אהבה גדולה מצאה שם. שתי אהבות גדולות היו לה עד כה, והיא ממתינה לשלישית – האחרונה בגלגול הזה.

סאם מצאה עצמה מדי פעם חולמת בהקיץ, נזכרת בחוויות מן העבר, כאלה שנשארו חרוטות בזיכרונה, ושהייתה יכולה להעלותן ולחיות אותן מחדש כאשר חפצה. היא שמעה פעם שכאשר עולה בזיכרוננו חוויה מן העבר, טובה או רעה, אנחנו חיים אותה מחדש כבזמן התרחשותה. זו הייתה תגלית מדהימה בעיניה. היא הייתה יכולה להעלות בזיכרונה את הטיסות עם מייק ליוון כל קיץ, את המעבר לארצות הברית, את הפעמים שבהן הטיס מטוס דו מנועי עם חבר, את חוויותיו מעל האוקיינוס ומעל שטחי הקרח בגרינלנד ואת החרדה הגדולה שהייתה שרויה בה עד ששמעה ממנו שחצה את האוקיינוס בשלום. סאם פחדה לטוס, אבל הרצון לראות את העולם גבר על הפחד, והיקום זימן לה בן זוג טייס אשר לא השאיר לה ברירה – “כן, אין בעיה, מותק. תישארי בבית, ונתראה בעוד כך וכך זמן” – אלא להתגבר על הפחד ולעבור דרכו. כעת, כאשר מייק כבר אינו פה, היא משתמשת באותה שיטה – לעבור דרך הפחד ולראות שהשד אינו נורא כל כך.