Posted on

ליאנה אורו הארלי / עכשיו ולתמיד

“תודה.”

“מה תודה? תתפשטי.”

המלחייה שלפני רגע אספתי רעדה בידי. “אויש, תסתום כבר, יהל!”

החיוך שהאיר את פניו הבהיר לי שהוא לא במצב רוח המתאים לשתוק. “סליחה, שכחתי. את מתפשטת רק ליד זכרי אלפא.”

גלגלתי עיניים בתסכול מובהק והתעלמתי בכוונה ממבטו וגם ממבטיהם של טליה ובר שישבו מולי ונראו מסוקרנים ומשועשעים הרבה יותר מדי. “תגיד לי שאתה לא מתחיל עם זה שוב, בבקשה!”

“אני?” הוא היתמם וגרם לי לרצות לצרוח. “עוד לא התעוררתי. לא יודע מה את רוצה ממני.”

“אני לא רוצה ממך כלום,” השבתי במהירות, “אני רוצה להישאר כאן לנצח מול הנוף המדהים הזה של הים האדום ולא לחזור הביתה בחיים.”

שמעתי אותו מנסה להדחיק צחוק. “תמצאי לך איזה בן של בעל מלון שיענה על כל הקריטריונים ברשימה שלך ותוכלי לעשות את זה!”

הטחתי בשולחן את הסכין שהחזקתי. “יהל, אתה פשוט רע!” הצהרתי ובהיתי היישר בעיניו החומות.

“אני לא.”

“למה אתה חייב להזכיר אותה כל הזמן?” שאלתי בכעס.

“את מה? את הרשימה שלך? תני לי לחשוב רגע… אולי כי היא מטופשת וילדותית?”

הבטתי ביהל וניסיתי להתעלם מעורו השחום והנאה שגרם לפעולת הנשיפה והנשימה שלי להיות קשה ומאתגרת. “הרשימה הזאת הכי בוגרת שיש. כל אישה צריכה גבר חזק ומצליח כדי להפוך את החיים שלה לאגדה. הרשימה שלי רק מחדדת את זה וממקדת אותי.”

“ממקדת אותך? אולי מנתקת אותך.”

“ממה אני מנותקת?” התפרצתי בכעס, “ממה?”

“ממה? תני לי לחשוב רגע… אולי מהמציאות?”

“ממש לא! אני הכי מחוברת שיש,” הכרזתי וכעסתי על עצמי, על שהריאות שלי נכנסו למצב של היפר ונטילציה.

“מחוברת לחלל.”

“עוד רגע אהיה מחוברת למוח שלך. אני יודעת מה אני רוצה, יודעת את מי אני רוצה ויודעת למה אני רוצה אותו.”

“או־קיי, מה שתגידי. אני רק לא רוצה שתתאכזבי.”

“למה שאתאכזב? אתה לא חושב שאשיג לי אחד כזה? אתה לא חושב שמגיע לי?”

“ברור שאני חושב שמגיע לך.”

“אז?”

“עומר,” הוא אמר בטון הזחוח והמעצבן הזה שלו. “יש לך רשימה באורך הגלות שעל פיה את מחפשת גבר שלא קיים ומשגעת את כולנו תוך כדי החיפושים.”

מעולם לא התפתיתי כך להשתמש בסכין שהייתה לידי. “אני לא.”

“את כן. ולא רק שאת כן, את גם פוסלת אנשים ממש טובים רק כי הם לא עומדים בחלק מהקריטריונים שלך. אני חושב שמרוב שאת תקועה עם הרשימה המטופשת הזאת, את מפספסת את הדרך. מפספסת את כל מה שסביב.”

“ומה יש סביב?” שאלתי בכעס.

“עולם. שלם ופשוט ורגיל. עם אנשים פשוטים ורגילים. ואמיתיים, זה החלק הכי חשוב כאן. אמיתיים. את רצה אחרי קלישאות, אחרי נסיכים שקיימים רק באגדות.”

צמצמתי את עיניי במבט פגוע, שונאת אותו ואותי ואת קשת הרגשות שיצאה להתאוורר בליבי. “אמצא את הנסיך שלי ואתה תראה את זה! תראה את זה ותצטרך לאכול את הכובע!”

יהל נשך את שפתיו. “אני מוכן גם לאכול את הראש שמתחת לכובע. זה לא יקרה. את לא מציאותית. בשפה מקצועית זה נקרא ‘מנותקת מהמציאות’.”

לא, לא. אני חולמת. אין מצב שאני ערה. אני עדיין מתחת לשמיכה, מתחבאת מהנחירות של טליה. “מה אמרת עכשיו?”

“אמרתי שאת מחפשת את האביר על הסוס הלבן ששירת בשייטת או בשלד”ג או, לא עלינו, סיים קורס טיס.”

אוזניי החלו לצלצל ובגאון. “ומה בדיוק הבעיה עם כל אלו?”

יהל, שלא כמוני, היה רגוע לחלוטין ומשך בכתפיו באדישות. “אין שום בעיה. אשריהם. אבל את יודעת, על כל שלדגיסט יש אלף ואחד חיילים אחרים שעובדים קשה לא פחות ואף אחד לא סופר אותם כי אין להם סיכה של ציפור על החזה.”

“אתה מעצבן!” ירקתי בכעס.

“מציאותי.”

זעם אדום עיוור את עיניי. “קנאי.”

“מציאותי.”

“מעצבן,” קראתי, נכנעת לגל הרוגז ששטף אותי.

“לא אמרת את זה כבר?”

“אמרתי,” צעקתי והתעלמתי מיתר אורחי המלון שישבו לאכול את ארוחת הבוקר שלהם מול הים. “זה אתה שלא הפנמת. תקשיב, יהל. אני צריכה גבר אמיתי – ”

“לא הסכמנו קודם על נסיך מהאגדות?”

“לא נסיך,” אמרתי.

“לפני רגע אמרת נסיך, לא?”

“התכוונתי לגבר אמיתי. גבוה וחזק. שיהיה לו מספיק כסף ויציבות כדי לבנות לי בית ולדאוג לי ולילדים שלנו.”

בוז זרם מעיניו היפות. “את בת עשרים ושתיים, לעזאזל.” הוא נשמע כן ועצוב בעת ובעונה אחת. “למה את כבר חושבת על ילדים?”

“אולי כי השעון הביולוגי שלי מתקתק?”

אנחת התסכול שלו הייתה כל־כך רמה ששמעו אותה עד לקהיר. “ואת עוד אומרת שאת בוגרת.”

ידיי נקפצו לאגרופים. “אני בוגרת.”

הוא שתק לרגע ונראה כנאבק עם עצמו. “את ננעלת על משהו שלא קיים.”

משכתי בכתפיי, דוחקת את ההשפעה של המילים שלו החוצה. “אין שום דבר רע בלהיות ממוקדת.”

“ברור שלא. השאלה היא מה את מפספסת בדרך.”

העליתי על שפתיי חיוך מזויף וקורן בזמן שטעמתי מהקפה שכבר הספיק להתקרר. “שום דבר חשוב.”

הוא נראה כועס ושנאתי את עצמי שהרשיתי לנו להגיע שוב למקום הזה. בייחוד עכשיו, ביום האחרון לחופשה שלנו באילת. הוא היה החבר הכי טוב שלי מאז הגעתי לחולון לפני שתים עשרה שנה. רועדת ומפחדת, נכנסתי לכיתה חדשה בבית ספר חדש ולא הצלחתי לנשום. הילד שישב בשולחן לפניי הסתובב אליי, הביט בי והפך עם החיוך שלו את ההתאקלמות שלי לחלומית.

“טוב, די. אולי תזדיינו כבר ותתנו לי לאכול את ארוחת הבוקר בשקט?”

הקפה שלפני רגע לגמתי נתקע וחזר למעלה לעשות סיבוב דאווין. כמעט נחנקתי. תכלס, אם מביאים בחשבון את הסיטואציה הנוכחית, אולי היה עדיף להיחנק. השתעלתי ונאבקתי לאוויר. יד חזקה טפחה על גבי בזמן שאחרת הגישה לי כוס מים.

הבטתי לכיוונו של יהל וגלגלתי את עיניי במבוכה אל מול חיוכו החם והרך.

“טליה,” נזפתי בחברתי הטובה שישבה מולי ונראתה מרוצה מעצמה יותר מדי, “מה נסגר איתך?”

“מה נסגר איתי?” טליה שאלה בקול גבוה, “מה נסגר אתכם? בכל פעם אותו חרא. אנחנו יוצאים לסופ”ש כדי להירגע ואתם רק הורסים הכול עם ההתנהגות שלכם!”

“איזו התנהגות?” שאלתי והפניתי מבט נואש לכיוונו של בר, בעלה של טליה והצלע הרביעית בחבורה שלנו.

קיבלתי בחזרה מבט נבוך ומתנצל.

“איזו התנהגות, את שואלת?” טליה המשיכה בשלה. “בואי נחשוב על זה לרגע…” היא העמידה פנים שהיא מתלבטת. “ההתנהגות של שניכם! של שני סתומים שלא מבינים שהם נועדו זה לזה, מחפשים פרטנר מתחת לאדמה ועושים הכול חוץ מלהודות שאתם דלוקים זה לזה על התחת.”

חום התפשט בלחיי. “טליה? שאפת אדים של מייבש כביסה בזמן שהתקלחתי? מה נסגר איתך?”

“תעזור לי כאן, בר.” טליה פנתה לבעלה, “תגאל אותי מהייסורים שגורמים לי שני אלו שמוציאים אותי מדעתי! שילכו לעזאזל ההבטחות, יש לי פטור. הלילה אני חוזרת לישון איתך. אולי אם נכריח אותם לחלוק מרחב פלוצים משותף הם יבינו שהם meant to be .”

בהיתי בה המומה, חושבת לעצמי שאם זה מה שעושים הורמונים, אולי עדיף שאחשוב מחדש על ילדים.

“תאמיני לי,” התנשפתי ברוגז, “אפילו שבשבת רוחות הייתה חוטפת סחרחורת ממך. רגע אחד את מדברת על פלוצים ובשני מעבירה לי שיעורים באנגלית. תזכירי לי לא לצאת איתך לחופשה יותר.”

טליה הפנתה אליי חיוך זועם. “לא יקְרה, חמודה שלי. נשבעת. כמו כולנו, נשבעת שפעם בשנה, לא משנה מה, אנחנו יוצאים לחופשה יחד. רק אנחנו. החבורה המקורית. ארבעת המופרעים של ד2.”

“נכון ועשיתי את זה בלב שלם. בתמימות! לא האמנתי שתחטפי כשל נוירולוגי באמצע החיים.”

“מה?”

“המוח שלך,” הכרזתי ופוררתי עוגייה למגוון רחב של פירורים. “הוא מתקדם ברוורס. נותן גז בניוטרל. אוכל קולורבי לארוחת בוקר.”

“טוב די, בנות!” משכין השלום העולמי עדכן בהחלטיות.

נשענתי לאחור והתקרבתי אליו. “היא מעצבנת אותי.”

גופו נטה לכיווני. “יש לך כאן קצת קצפת,” הוא מלמל ושלח אצבע אל קצה שפתיי.

נדרכתי לעומת מגעו הקצר וציוויתי על הפרפרים שבבטני לעשות shut down  לכנפיים שלהם.

“צאצאים של זונה, זה מה שהם,” טליה סיננה בבוז גלוי ואז פנתה אל בעלה. “למה אתה לא מנקה לי קצפת מהסנטר ככה?”

צחקתי לנוכח המראה המבוהל שהתפרש בפניו. “כי אין לך קצפת על הסנטר,” הוא גמגם ברעד.

עיניה בהו בעיניו בעוד ידה הושטה אל צלחת שהייתה מונחת לידה ומשם היישר אל פניה. “הנה, עכשיו יש לי!”

בר צחק בקול וספג את הכתמים הלבנים באצבעותיו. הבטתי בהם והרגשתי איך הלב שלי מחסיר פעימה.

“למה את מסתכלת עלינו ככה?” טליה שאלה, עיניה פוזלות לכיווני.

נשמתי עמוק. “כי את לא מבינה את זה. את לא מבינה כמה בני מזל אתם. חוץ מכם, אין היום כבר מקרים כאלו. מישהי שמתאהבת בחבר הכי טוב שלה והוא מתאהב בה בחזרה? זה לא קיים יותר. אלו שטויות שהומצאו באגדות ובסרטים של דיסני.”

יהל כחכח בגרונו לידי. “ומה רע בסרטים של דיסני?”

“כלום. הם פשוט לא תואמים את המציאות ומכוונים לילדים בגובה מטר ועשרים.”

טליה התנשפה בכבדות. “סבתא שלי בגובה מטר ועשרים, יש לך משהו נגד זה?”

כיווצתי את פניי באי נוחות. “טוב די, ההורמונים גוברים עלייך.”

“את אומרת שאני שמנה?”

עיניי נפערו, פי נפתח לרווחה והמוח שלי העלה עשן כתום. “די כבר!” קראתי במגננה, לא מבינה מה עשיתי שכל הטוב הזה הגיע לי.

מקהלה מתואמת של צחוק הקיפה אותי. בהיתי בהם בכעס.

“אתם מחרפנים אותי בכוונה, הא? כיף לכם לראות אותי מתפתלת? לעזאזל אתכם.”

“די, די, תירגעי,” יהל מלמל לצידי ושלח את ידו אל ידי.

העפתי את היד שלו ממני, אספתי את הטלפון הסלולרי שלי והסתלקתי מהמקום.

הבוקר הזה היה יותר מדי בשבילי והנוכחות הצמודה שלו רק גרמה לכאב בטן אכזרי במיוחד.

לא יכולתי לראות מה התרחש בשולחן כאשר התרחקתי ממנו בצעדים גדולים וכועסים, אבל יכולתי לדמיין הכול. את ההתנשפות של בר, את גלגול העיניים של טליה ואת המבט שלו.

את האכזבה.

הם לא הבינו כלום.

הם לא יכלו להבין.

לא טליה ובר שהיו עסוקים באהבה שלהם ולא יהל, שהיה עסוק כל כולו בלחיות את החיים הטובים עם כל בחורה שנצמדה לו למכנסיים.

והיו הרבה כאלה.

הם לא יכלו להבין את הכאב. הם לא יכלו להבין את התסכול והם לא יכלו להבין את הרצון.

את הרצון הגדול הזה למשהו שלא היה בר השגה.

שנים על גבי שנים של הדחקת רגשות. של תקוות שהתנפצו בכל פעם מחדש.

ירדתי במדרגות שהובילו אל רחבת הבריכה ומשם יצאתי אל הטיילת. קפצתי אל החול וצעדתי לכיוון המים. הידקתי את משקפי השמש אל עיניי והתפללתי שאף אחד מהרוחצים שהקדימו לתפוס מקום על החוף לא יבחין בשובל הדמעות שהכתים את פניי.

“עומר.”

גופי קפא למשמע קולו.

שיט!

“את בוכה?”

“לא,” שיקרתי ומיהרתי לנגב את פניי.

“עומר, מה עובר עלייך?”

חיבקתי את בטני, מנסה לשכך את הכאב שרק הלך והתגבר מהרגע שהוא נעמד לידי.

“לא יודעת. אני מרגישה מוזר.”

“למה את מתכוונת?”

“כאילו הטיול הזה… משהו בו מוזר.”

“למה?”

התקשיתי לעצור את הרעד שבשפתיי. “כי נראה לי שזה הטיול האחרון שלנו יחד.”

הוא שילב את ידיו על חזהו. “את חושבת?” שאל, עיניו נעוצות באופק הכחול.

“כן. טליה אמורה ללדת בעוד כמה חודשים ולא נראה לי שהם ירצו לצאת איתנו לחופשות כאלו יותר.”

“יש מצב. את יודעת. מתבגרים. גדלים. ממשיכים הלאה.”

טעם רע ועצוב התפשט לי בפה. “אמרנו שלנו זה לא יקרה,” אמרתי, קולי דק וחלש.

“אמרנו הרבה דברים, אני מניח שכולנו ידענו שזה זמני.”

עצמתי את עיניי. “נראה לך שגם אנחנו נתרחק?”

הוא נשם עמוק והשתהה לרגע ארוך. “הגיוני, לא?”

“כן,” אמרתי ושנאתי את החולשה שתקפה אותי כל פעם שהוא היה קרוב מדי.

עשיתי את הדבר האחרון שהייתי צריכה לעשות. השענתי עליו את הראש והתמכרתי לתחושה של החום שלו עושה רילוקיישן לגוף שלי.

“זה יהיה לי מוזר.” לחשתי, נלחמת בגלי הריח שלו שאיימו להכריע אותי.

“את חזקה בקטע של המוזר היום, הא?”

שפתיי התעקלו לחיוך קל. “מעצבן אחד,” אמרתי וצבטתי את זרועו. “יהיה מוזר להיות בלעדיך.”

“לא תהיי בלעדיי.”

הידקתי את אחיזתי בו. “אני לא רוצה שתתרחק ממני.”

“אני לא מתרחק ממך. אבל…”

“אבל?” שאלתי, נלחמת בכאב שנאחז בליבי וסירב להרפות.

“איך אימא שלי אומרת? אנחנו לא הולכים ונהיים צעירים יותר. אני מניח שמתישהו תשיגי את מיסטר פרפקט שלך ואני אמצא את הפינה שלי ואת האישה שלי.”

הכאב גדל.

“ו?”

“ולא נראה לי שנוכל לשבת ככה מול הים, רק אני ואת. אבל את יודעת, יהיה מגניב לשבת ככה כולנו יחד. לכי תדעי, אולי הטייס שלך יסתדר עם המורה שלי.”

התנשפתי בבלבול. “מורה?”

“כן.” הוא צחק בקול שגרם לברכיים שלי לרעוד. “מתאים לי איזו מורה חדורת מוטיבציה. אחת שרוצה לשנות את העולם.”

“אם את רוצה לשנות את העולם את הופכת להיות מיס עולם, את לא הולכת לעבוד במשרד החינוך,” השבתי במהירות, לא מצליחה להשתיק את המרירות שגאתה בי.

“ככה?” יהל צקצק בלשונו. “לא מתאים לך לדבר ככה, עומר.”

“אתה צודק. בוא נחליף נושא. מה קורה עם דפנה?”

מבטו המופתע הופנה אליי. “מה קורה עם דפנה?”

התנתקתי ממנו והתחלתי לצעוד לאורך החוף. “אתם בקשר?”

“לא. זה נגמר כבר לפני חודשיים. למה שנהיה בקשר?”

“כי היא הייתה לגמרי בקטע שלך. לא חשבתי שהיא תוותר בכזאת קלות.”

שתיקה.

רמה. ארוכה. צורמת.

הדופק שלי זינק לשחקים. “אז מה?”

“מה?”

“שנה גימל בווטרינריה, הא?”

יהל נעצר והביט בי. “מה עובר עלייך, עומר?”

אתה, רציתי לומר. מאז ומעולם אתה.

“את מתנהגת ככה רק כשאת לחוצה,” הוא אמר, עיניו לא יורדות ממני. הפניתי ממנו מבט. “ממה את לחוצה, עומר?”

“מכלום, קמתי הפוכה והוויכוח איתכם על הבוקר הוציא אותי מאיזון.”

שוב שתיקה.

“אני אוהב את המקום הזה,” הוא אמר אחרי דקה ארוכה של שקט.

אני אוהבת אותך, רציתי להגיד, אבל ידעתי שאסור. ידעתי שאין עבור מה.

“אני יודעת.” לחשתי לבסוף, מגרשת את המחשבות על האדם שרצה את כולן. את כולן חוץ ממני.

“אז אל תהרסי לי את זה עם השטויות שלך.” הוא צחק, קרץ אליי והחל לחזור לכיוון המלון.

רגע לפני שהזזתי את עצמי והצטרפתי אליו, הבטתי בו, מצלמת את הרגע בראשי ושומרת אותו איתי לעד.

֎֎֎֎֎֎

העיניים שלו היו עליה ואני רציתי לשבור עצמות.

כל הערב היא הביטה בו, מרפרפת אליו בריסים המזויפים שלה, מתחככת בו בכל הזדמנות אפשרית, עד שהוא החליט לפעול.

ועכשיו היא איתו ואני עומדת כאן בצד כמו ילדה קטנה ולא בוגרת.

איזו טעות זו הייתה לבוא לפה. איזו טעות זו הייתה להסכים ליציאה המטופשת הזאת רק כדי למצוא את עצמי שוברת את השיא של ים המלח ומגיעה למקום הכי נמוך בעולם.

“היי,” אמר מישהו לידי.

הרמתי אליו מבט וניסיתי לחייך. “היי,” השבתי, מביטה לרגע בעיניו הירוקות ואז מתנתקת.

“להזמין לך משהו לשתות?”

“לא,” השבתי, עיניי נעוצות בבחורה שהעבירה את ידה בשערו של יהל. היא קיבלה את כל מה שרציתי.

את המבטים. את החיוך. את הידיים.

ואם היא תהיה חכמה מספיק, היא תקבל את מה שאני לעולם לא אקבל.

את הלב.

“מצטערת,” השבתי ביובש, “אני בדיוק הולכת.”

“חבל.” הוא חייך, עיניו היפות בורקות לעומתי.

התחלתי ללכת ונעצרתי לאחר הצעד השלישי. “אתה יודע מה?” אמרתי והסתובבתי, “דווקא נראה לי שמשקה זה בדיוק מה שאני צריכה. ”

֎֎֎֎֎֎

ארבע בבוקר.

עוד לא החלטתי אם מוקדם או מאוחר מדי.

לפי רמת הדיכאון שבו הייתי שרויה, זה בהחלט היה מוקדם.

השפעת האלכוהול המשכרת התפוגגה מזמן ופתאום נהיה לי קר והרגשתי לבד ורק רציתי להיכנס למיטה, להתכסות ולא לקום לעולם. זרקתי את התיק על הכיסא. לא כיוונתי טוב.

“אני הולך להרוג אותך.”

קפצתי בבהלה ואז ניסיתי מנסה למקד את מבטי לעבר האיש והקול הכועס. “יהל?”

“את רצינית? איפה, לעזאזל, היית?”

מצמצתי, מנסה לעשות סדר במחשבות. “הסתובבתי.”

“יפה לך. בוגר מאוד מצידך.”

לא הייתי מוכנה נפשית להטפות מוסר עכשיו.

“מה נפלת עליי פתאום? הפרעתי לך עם הפרחה המטומטמת שתפסת לעצמך?”

“את מדברת איתי על פרחות?” הוא התפרץ וגרם לי לקפוץ בבהלה. “את? שהעברת את כל הערב עם רשימת הציפיות שלך ביד ובחנת את כל הגברים שלידך כמו צוות בקרת איכות?”

עכשיו היה תורי להתפרץ. “כאילו שמת לב! העיניים שלך היו עמוק בתוך החזיה המרופדת שניצבה מולך!”

“וזה עניינך כי?”

“זה ענייני כי אתה מחליט לצרוח עליי באמצע החיים כאילו – ”

“כאילו מה?”

“כאילו אכפת לך בכלל.”

הוא נרתע ממני כאילו סטרתי לו. “את צוחקת עליי?”

עיניי החלו לכאוב. “אני עייפה מדי וכנראה גם שיכורה מדי מכדי לצחוק עליך.”

“כל כך מתאים לך.”

הזעפתי אליו מבט. “כל כך מתאים לי מה?”

“לעשות מה שבא לך בלי להתייחס לעולם מסביבך.”

אם היה מכה אותי, היה לי כואב פחות. “זה לא יפה,” השתנקתי.

“זו המציאות! את לא רואה אף אחד מלבדך. אף אחד! רק את עצמך ואת הדרך המחורבנת שלך.”

“זה לא נכון!”

“באמת? רוצה לספר לי איך ראית הכול כשנעלמת לך עם הבריון המגודל שלך בלי להגיד לי שום דבר?”

“מה רצית שאגיד לך ואיך בדיוק רצית שאעשה את זה כשהלשון שלך הייתה עמוק בגרון של הפוסטמה ההיא?”

“הלשון שלי לא הייתה עמוק בתוך הגרון של ה – ” הוא נעצר. “בגרון שלה.”

“וואלה. אז נראה שאני באמת לא רואה כמו שצריך.”

“הו! אפילו את מודה בזה.”

“אתה לא הבנת אותי, במה שחשוב באמת, אני רואה הכול. הכול!”

“חה! קיבלת שיעורים פרטיים משחר חסון לאחרונה? בואי, בואי ותגידי לי מה את רואה. בכל מה שנוגע למה שחשוב באמת, מה את רואה?”

שתקתי. ידעתי שאני צריכה לסגור את הפה. ידעתי שאסור לי לדבר.

לא יכולתי.

“בנוגע אליך אני לא מפספסת כלום! כלום! מהרגע הראשון, מהחיוך הראשון, מהזיכרון הראשון שלך שנטבע לי עמוק בלב ומסרב לעזוב. אני זוכרת איך השתנית בתיכון ונפתחת לעולם, זוכרת את כל מה שלמדת ועברת במחנה סירקין, את המבצעים הנוראיים שלכם ברצועת עזה, את הלילות שלא ישנתי כשצוות היחס”פ שלך היה שם בפנים והתפללתי כמו שלא התפללתי בחיים! אני זוכרת את ליטל ואת ענת ואת עדי ואת דפנה, הסתומה הזאת. את הגומה שלך שמתגלה כשאתה צוחק, אבל באמת צוחק. את הג’ינס שאתה לא זורק כי זו המתנה האחרונה מסבא שלך ואת זה שלעולם לא תתחיל לאכול לפני שכל החברים שלך קיבלו את המנות שלהם – איזה פאק שנשאר לך מימי המלצרות. אולי פספסתי הרבה דברים אבל לא את זה שאני מאוהבת בחבר הכי טוב שלי, היחיד שבו אסור לי להתאהב. זה שלוקח את רשימת החלומות שלי והופך אותה לשאריות של אבק שהצטברו בשואב האבק מרוב שהוא נכון. מרוב שהוא הכי נכון שיש. אז אל תגיד לי שאני לא שמה לב כי אני – ”

“בר, קח את הדברים שלך.”

עיניי נפערו לרווחה כשמילותיה של טליה קטעו את הנאום ההיסטרי שלי והחזירו אותי למציאות.

“מה?” שמעתי אותו ממלמל בבלבול.

פאק.

פאק, פאק, טריפל פאק!

“אנחנו יוצאים,” טליה אמרה בנחישות שלא התאימה לשעה המוקדמת.

“השעה ארבע ורבע לפנות בוקר, לאן נראה לך שאנחנו יוצאים?”

“אני רוצה גלידה,” היא השיבה בנונשלנטיות וחיפשה את התיק שלה.

“השעה ארבע בבוקר, אישה! את לא אוכלת שום – ”

ההתנשפות שלה הייתה רמה וברורה, ומעל לכול – מפחידה.

“בטח… בטח… ברור. גלידה. בואי נחפש גלידה. הכי טוב לאכול גלידה לפנות בוקר.”

הם חלפו על פנינו בסערה.

“יש לך שעה,” היא זרקה אליי רגע לפני שהדלת נסגרה.

“מה אמרת עכשיו?”

השפלתי את ראשי. “כלום.”

“מה. אמרת. עכשיו?”

“לא אמרתי כלום, טוב? כלום לא אמרתי. בדיוק כמו שאני לא רואה כלום לא אמרתי כלו – ”

וברגע אחד, העולם שלי נעצר.

בלי אזהרה מוקדמת. בלי שום תכנון מראש.

נעצר.

נעלם. התפוגג. התאדה.

החום שהתנפל עליי, הריח שהשתלט עליי, הטירוף שאחז בי. הכול לקח אותי וטלטל את נשמתי. הוא טלטל את נשמתי עם השפתיים שלו שהתנפלו על שפתיי ולא עצרו לרגע, עם הלשון שלו שפלשה פנימה והביאה איתה את השמש. עם החום והריח והטירוף.

הטירוף הזה שהיה הוא ואני.

הטירוף שהיינו שנינו יחד.

הגענו למיטה.

או שלא.

לא זוכרת.

אני רק יודעת שנחתנו על משהו ושהידיים שלו היו עליי. על כולי.

מלטפות. בוזזות. נואשות.

כמוני.

לא יכולתי לחכות. כאילו כל רגע בלעדיו עלה לי בבריאות. פיזית ונפשית.

“תגידי את זה שוב,” הוא ביקש בזמן שידיו העיפו מעליי את הבגדים.

נשכתי שפתיים. לא הבנתי מה הוא אומר. לא יכולתי להבין.

“תגידי את זה שוב!” הוא פקד כשגופו ירד אליי, מוחץ אותי תחת משקלו וגורם לכל תא ותא שלי לבעור.

“אני – ” התחלתי לומר, אבל כל ההברות שהתרוצצו לי במוח התפוגגו לאוויר והפכו לאבק של צלילים קוליים.

“עומר!” הוא התעקש, ממקם את אגנו מול אגני.

אבל… לא שמעתי. לא ראיתי. לא נשמתי. כי הרגע הזה, הרגע שהגוף שלך מבין שהוא מצא את החצי השני שלו – זה היה נדיר ויפה ומעל לכול, זה היה נכון. כל־כך, אבל כל־כך, נכון.

“אני אוהבת אותך.” אמרתי לבסוף, טובעת במבטו.

הוא נעצר.

חזהו עלה וירד, נשימתו מדגדגת את פניי. אצבעותיו עזבו את מותניי והשתלבו באצבעותיי.

הסתנוורתי מעיניו הנוצצות והבנתי את המשמעות המונח ‘ליבי עלה על גדותיו’.

“שנים שאני מחכה לשמוע אותך אומרת את זה,” הוא מלמל בקול טעון ואז פלש לתוכי. נאנקתי, מצורך, מלהט, מרעב. ידיי התהדקו על גופו, ציפורניי חפרו בבשרו. “ואני רוצה את זה. רוצה את זה לנצח.”

“יש לנו פחות משעה,” התנשפתי בתסכול, לא מסוגלת לנתק את ידיי ממנו.

“יש לנו את עכשיו,” הוא לחש, נשימותיו מתמזגות עם נשימותיי.

“ומה אחרי זה?” הבטתי בו, עיניי מבטאות את כל הדברים שרציתי לומר.

“אחרי זה יגיע התמיד.”

 

 

 

One thought on “ליאנה אורו הארלי / עכשיו ולתמיד

  1. ליאנה פשוט אלופה!!!

כתיבת תגובה