ליליה שטיינברג, ניצולת שואה, נולדה לפני תום המלחמה בבוקרשט, לא ידעה אהבה או חיבה מעודה, סבלה מרעב והייתה ילדה חולנית וחלשה. בעולם שמחוץ לביתה, שבו ראו בה ילדה יפה ומוכשרת, מצאה תקווה. בגיל צעיר רכשה כמה שפות ולמדה לנגן בפסנתר. לאורך חייה טיילה ברחבי העולם בחיפוש אחר אנושיות ויופי. הכתיבה הייתה עבורה מפלט מהמציאות ואפשרה לה למצוא מזור לנפשה.