"...כְּשֶׁיָּצָאנוּ מִן הַמִּנְהָרוֹת, זִהוּ אוֹתָנוּ הַחַיָּלִים שֶׁל הַצָּבָא הָרוֹמִי וְהֵחֵלּוּ לִרְדֹּף אַחֲרֵינוּ. הִזְדָּרַזְנוּ לַחֲזֹר לַמִּנְהָרוֹת. בַּמִּנְהָרוֹת הָיוּ מְקוֹמוֹת שֶׁרַק יְלָדִים יָכְלוּ לִזְחֹל לְתוֹכָן, וְהַחַיָּלִים הָיוּ נִתְקָעִים בָּהֶם וְכֹחַ שֶׁאָרַב לָהֶם הָיָה מְחַסְּלָם. כְּשֶׁבָּגַרְנוּ לָמַדְנוּ לְבַדֵּנוּ כֵּיצַד לִפְגעַֹ בַּחַיָּלִים הָרוֹמִיִּים.
מִנְּהָרוֹת הַמִּסְתּוֹר חִבְּרוּ בֵּין הַכְּפָרִים שֶׁבָּהֶם חָיוּ יְהוּדִים. מָזוֹן הוּעֲבַר לַמּוֹרְדִים שֶׁבְּתוֹךְ הַמִּנְהָרוֹת וּקְבוּצוֹת לוֹחֲמִים הָיוּ מְבַצְּעוֹת פְּשִׁיטוֹת עַל יְחִידוֹת צָבָא קְטַנּוֹת וְהָיוּ גּוֹרְמוֹת לָהֶן אֲבֵדוֹת קָשׁוֹת. הַצָּבָא הָרוֹמִי הִתְקַשָּׁה לַעֲמֹד מוּל נְחִישׁוּת הַיְּהוּדִים."
בספרו החמישי, לוקח אותנו אריה גמבש לאחד המחוזות ההיסטוריים של העם היהודי — חייו תחת השלטון הרומי. גיבור הסיפור הוא נער בשם אביאל, אמיץ ונבון, שעסק בשליחות מיוחדת, כחלק מהכנות היהודים למרד בר כוכבא, שפרץ במלוא העוז והעוצמה. ההכנות היו בעיצומן והיהודים היו נחושים במשימתם. אולם החיילים הרומיים לא ויתרו והסוף היה בלתי נמנע.
פרק ראשון:
הַשִּׁלְטוֹן הָרוֹמִי הִכְבִּיד אֶת עֹל הַמִּסִּים עַל הַיְּהוּדִים. אָבִי נָהַג לוֹמַר שֶׁלֹּא נוּכַל לְהַחֲזִיק מַעֲמָד כָּךְ. מִשְׁפַּחְתִּי עָסְקָה בְּחַקְלָאוּת, וּמָזוֹן לֹא הָיָה בְּשֶׁפַע עַל שֻׁלְחָנֵנוּ. הָיִינוּ זְקוּקִים לְשָׁנָה גְּשׁוּמָה כְּדֵי שֶׁיְּבוּלֵי הַחִטָּה יְסַפְּקוּ לָנוּ דֵּי גַּרְעִינִים לַהֲפָקַת קֶמַח וְלַאֲפִיַּת לְחָמִים. מֶשֶׁק הָעֵזֶר הָיָה קָטָן: שָׁלוֹשׁ עִזִּים שֶׁסִּפְּקוּ חָלָב וּגְבִינוֹת, עֲצֵי זֵיתִים וְכֵן כֶּרֶם קָטָן שֶׁרֹב יְבוּלוֹ הוּעֲבַר לִפְקִידֵי הַשִּׁלְטוֹן, כְּדֵי לְסַפֵּק לָהֶם יַיִן לַמְּסִבּוֹת שֶׁהָיוּ מְקַיְּמִים בִּמְצוּדוֹתֵיהֶם. אִמִּי וַאֲחוֹתִי הַקְּטַנָּה הָיוּ אַחְרָאִיּוֹת לַחֲלִיבַת הָעִזִּים, לְהַכְנָסַת הֶחָלָב לַמַּחְבְּצָה וּלְנִעְנוּעַ הַמַּחְבְּצָה. בְּמֶשֶׁךְ שָׁעוֹת הָיָה הַשֻּׁמָּן מֻפְרָד מֵהַנּוֹזֵל, נֶאֱסָף וְנִשְׁמָר בְּשֶׁמֶן זַיִת כִּגְבִינָה.
הַפְּקִידִים הָרוֹמִיִּים שֶׁהָיוּ מְלֻוִּים בְּחֵיל פָּרָשִׁים עָבְרוּ מִמֶּשֶׁק לְמֶשֶׁק וְרָצוּ לִגְבּוֹת מִסִּים. מֵאֵיפֹה תָּבוֹא הָעֶזְרָה? שָׁאַלְתִּי. כַּעֲבֹר זְמַן מָה הָיִינוּ בְּעִצּוּמוֹ שֶׁל מֶרֶד נֶגֶד הָרוֹמָאִים: מֶרֶד בָּר כּוֹכְבָא.
כָּךְ זֶה הִתְחִיל. בֹּקֶר אֶחָד שָׁמַעְתִּי אֶת אָבִי קוֹרֵא: "אֲבִיאֵל, תּוּכַל לַעֲזֹר לִשְׁאַלְתִּיאֵל?"
"כֵּן אַבָּא", עָנִיתִי וּמִהַרְתִּי לַסֻּכָּה שֶׁל שְׁאַלְתִּיאֵל. הוּא הָיָה חָרַשׁ בַּרְזֶל שֶׁהֵכִין כְּלֵי מִלְחָמָה לַצָּבָא הָרוֹמִי, וְסִפֵּק אוֹתָם לָרוֹמָאִים בִּמְקוֹם הַמַּס שֶׁדָּרְשׁוּ מִמֶּנּוּ. שְׁאַלְתִּיאֵל פָּסַל חֵלֶק מִכְּלֵי הַמִּלְחָמָה שֶׁיִּצֵּר, וּלְאַחַר שֶׁוִּדֵּא כִּי הַפְּקִידִים חָזְרוּ לַמְּצוּדוֹת, הָיָה מְחַדֵּשׁ כֵּלִים אֵלֶּה וּמַעֲבִירָם לִיהוּדָה. יְהוּדָה, אִישׁ גָּבוֹהַּ, רְחַב כְּתֵפָיִם שֶׁשַּׂעֲרו אָסוּף לְצַמָּה, הָיָה אַחְרַאי לָאֵזוֹר הַדְּרוֹמִי שֶׁל כְּפָרֵי הַיְּהוּדִים. מְאֻחָר יוֹתֵר הָפַךְ לִמְפַקְּדִי הַיָּשִׁיר.