מבצע!

אדר / שרון צוהר

דיגיטלי : ₪29.00
מודפס : ₪59.00

נקה

תיאור

שרון צוהר – אדר

הוצאה לאור: יהלומים הוצאת ספרים
שנת הוצאה: מאי 2018
מס’ עמודים:  537

* הספר המודפס ישלח החל מ-23/5.
* הספר דיגיטלי יעלה לרכישה ב-23/5.

*השקת הספר במרכז אלמוג (אפרים קישון 9 – באר יעקב) לאישור הגעה לחצו כאן!

 

אדר לוין

רצף אירועים מצער שלח אותי לסחרור מסוכן שממנו לא ידעתי איך לצאת. המציאות כפי שהכרתי אותה התפוררה לנגד עיניי, מותירה את חיי חסרי תכלית. מקצין צבא מצליח שכל עתידו מונח לפניו לפתע כבר לא ידעתי מי אני. רציתי להתרחק, רציתי לשכוח את ישראל ואת הצבא, ומצאתי לעצמי עבודה חלומית כקצין ביטחון על אוניית תענוגות בקריביים. החיים על האונייה היו יקום חלופי שלא היו בו מוות, צער וכאב, אלא רק בחורות, סקס, אלכוהול ומסיבות. זו הייתה הבריחה המושלמת.

עד לרגע שבו הכרתי אותה.

גל כהן

לימודי צילום בקולג׳ בניו יורק וקריירה מלבלבת כצלמת, דירת לופט נחמדה באזור נחשב קרוב לפארק וחברים תוססים הם כל מה שהייתי צריכה כדי להתחיל בחיים חדשים. הכול היה טוב עד שהוא נכנס לחיי והביא איתו שקט וסערה גם יחד. הוא אהב בלי גבול ועם זאת היה חסר מעצורים בדרך להגשמת רצונותיו וידעתי שכל עוד אני איתו, השלווה הרעועה שמצאתי לא תחזיק מעמד. איתו הכול היה תמיד כל־כך טוטאלי ומוחלט, ואז ידעתי.

ידעתי שבסופו של דבר יהיה עליי להיכנע לרצונו או לתת לו ללכת.

אדר הוא סיפור אהבה סוחף בין שני אנשים שהחיבור ביניהם מוכיח שאהבת אמת מסוגלת לשרוד גם את הטלטלות הקשות ביותר.

אדר הוא ספרה התשיעי של שרון צוהר, שכל ספריה הקודמים זכו להצלחה מרובה, הפכו לרבי מכר וסחפו אחריהם קהל של אלפי קוראים וקוראות ברחבי הארץ.

 

לכל הספרים של הסופרת שרון צוהר

לספרי נוספים של יהלומים הוצאת ספרים

ספרים דומים: ספרי רומן רומנטי

טעימה מהספר

 

פרולוג

 

הנוף העירוני הנשקף אליי מחלונות הלימוזינה הכהים שונה בתכלית השינוי ממה שאני רגיל אליו ומכה אותי בתדהמה. אני מרים את עיניי הכי גבוה שאני יכול, צופה בבניינים החולפים על פניי אך אינני מצליח לראות את גגות גורדי השחקים של ניו־יורק. השעה מוקדמת יחסית אך הרחובות כבר שוקקים חיים, צפירות של מכוניות מסתננות מבעד לחלונות, הולכי רגל ממהרים לדרכם, אדים מתאבכים מפתחי הביוב ששקועים באספלט האפור והמחורץ. אני פותח מעט את החלון אל העיר הגדולה. אדי המפלט ממאות המכוניות והמוניות שגודשות את הכביש סביבנו מסתננים אל חלל המכונית, אבל אני לא מריח סירחון, אני מריח חופש. אני מריח הרפתקה פראית, מתובלת בסכנה. מערבולת של התרגשות הופכת את הקרביים שלי.

התקופה האחרונה זעזעה את חיי. היא משולה בעיניי להוריקן מטורף, סערת הסערות, כזאת שמטלטלת על פני הגלים גם את אוניות המשא הגדולות ביותר, כאילו היו לא יותר מאשר קליפות של גרעינים, סערה כזאת שאם נקלעת אליה אתה תוהה אם אי פעם תצא ממנה בחיים.

 רק בחודש האחרון התחלתי להרגיש שאולי אני כבר בשוליו של ההוריקן הזה, שאולי את הגרוע ביותר כבר עברתי. המים הסוערים מתחילים להירגע, הגלים כבר גבוהים פחות. אני רק צריך להגיע לחוף מבטחים, אך אני לא מצליח לראות אותו, ואולי אף גרוע מכך – אני לא מצליח לדמיין אותו. אולי ההצלה תגיע בהמשך, אני לא יודע, אני רק צריך להמשיך לשחות, אבל אני עייף, אני עייף.

עם זאת, אל הענן השחור הכבד שרובץ עליי, מסתננת עתה קרן דקה של אור, קרן שמש יחידה, שמצליחה לפרוץ מבעד לכל השחור ולתת לי תקווה, ואני נאחז בהזדמנות הזאת כמו ציפור טרף שמצאה פיסת מזון במדבר לאחר תקופה של יובש מכלה.

הלימוזינה ונהגה שחור המדים מורידים אותי בכניסה לנמל הענקי בניו־יורק. הנהג מציב את תיק הטיולים הצבאי שלי על המדרכה, נוסע לדרכו ומותיר אותי עומד המום ונפעם על המזח. ראיתי סרטונים באינטרנט ועשיתי מעט מחקר מקדים, אבל שום דבר לא ממש הכין אותי לזה.

ליבי הולם כמו מטורף בחזי מהתרגשות. אני דוחף את כפות ידיי המזיעות לכיסי הג׳ינס המשופשף ומרים ראשי אל מול הפלא הזה שצמוד לרציף, מנסה לעכל את גודלה העצום של המפלצת המתכתית הנוצצת בלבן שעוגנת מולי, קשורה אל המזח בחבלים עבים יותר מהירך שלי.

אני בוחן אותה במלוא הדרה. אורכה כמו חמישה מגרשי כדורגל, לאורך הדופן שלה מאות חדרים שמרפסות בולטות מהם ויש לה ארבעה עשר סיפונים לבנים בוהקים. על הסיפונים הגבוהים עומדים מלחים, לבושים במדים לבנים כשלג, מגוהצים למשעי, כובעי מלחים על ראשם, ממתינים לקבל את פני האורחים.

הספינה כולה מוארת באור יקרות הבוהק על פני המים. שמה, 'שירת הים׳, כתוב באותיות יוקרתיות ומסולסלות על הדופן.

אז מייק לא צחק לגבי המדים של 'קצין וג'נטלמן[1]', אני מחייך לעצמי. במדים האלה כמעט כל אחד נראה מדהים כמו ריצ׳ארד גיר.

המזח סביבי רוחש באלפי נוסעים, לבושים בבגדי חופשה ודוחפים עגלות עמוסות מזוודות, הולכים לפה ולשם, עושים את דרכם אל הכניסה לאונייה דרך גשר ארוך ומקורה בזכוכית המוביל אליה.

על המזח ממוקמת תזמורת כלי נשיפה של חמישה אפרו־אמריקאים, לבושים בחליפות אפורות ועל ראשיהם מגבעות, מנגנים מוזיקת ג׳ז ניו־יורקית קצבית, מנעימים את זמנם של האורחים שעולים לספינה איתי.

אני מתרגש כפי שלא התרגשתי שנים, עומד בפתחה של הרפתקה שיש לי הרגשה שעומדת לשנות את חיי. קדימה, אדר, אתה עושה את זה, אני אומר לעצמי, צועד לעבר האונייה, עולה על המדרגות הנעות אל גשר הזכוכית המוביל לפתחה.

 

 

 

1

 

 

שבועיים לפני כן

שלהי אוקטובר, הימים הולכים ומתקצרים במהירות, סתיו במלוא תפארתו.

אני עומד בחדרי, משקיף מבעד לחלון אל הרחוב. משבי רוח קרירים מעיפים ערמות של עלי שלכת צהובים וחומים, המסתחררים על האספלט המאובק בריקוד של סוף.

אני חייב למצוא עבודה. כבר חודשיים שאני בבית, לא עושה הרבה מלבד להרגיש איך שפיות דעתי נוזלת ממני ומתאדה אל החלל, טיפה אחר טיפה, יום אחרי יום. אני חייב למצוא מה לעשות עם עצמי לפני שאשתגע.

אני ניגש אל המיטה, מתיישב עליה ונועל נעלי ספורט ולאחר מכן מזדקף ומביט סביב על קירות חדר נעוריי, הסוגרים עליי עד מחנק. שום דבר בחדר הזה לא השתנה מאז עזבתי את הבית והתגייסתי לצבא. בחדר אותם פוסטרים על הקירות, בבית אותו אח קטן ומעצבן שנוגע לי תמיד בדברים.

בבית הכול נותר כשהיה, אבל בחודשים האחרונים דברים רבים התרחשו בחיי, דברים ששינו אותי לעד. אחרי מה שקרה, לעולם כבר לא אהיה אותו דבר, לא אחזור להיות אדר שהייתי. אני חושב על הוריי – הם לא מסוגלים להבין אותי ולא משנה כמה אסביר. כבר הפסקתי לנסות.

אני נחנק. אני חייב לצאת החוצה.

אני קם, לוקח את האייפוד ואת האוזניות, חוצה את הסלון לעבר דלת הכניסה. אימא צועקת אחריי, ״אדר, לאן אתה הולך?״

״לרוץ,״ אני צועק בתשובה.

הדלת הנטרקת אחריי אוטמת את תשובתה מאוזניי. אני שועט במורד המדרגות לעבר היציאה מהבניין.

בחוץ, ברחוב, השמש התלויה מעל כבר מזמן עברה את מרום גובהה ונמצאת עתה בזווית נמוכה לקראת שקיעה. היא איננה מסנוורת, אך אני בכל זאת מרכיב את משקפי השמש על עיניי הרגישות עדיין, תוחב את האוזניות באוזניי ומתחיל לרוץ במורד הרחוב עמוס המכוניות אל עבר פארק הירקון.

כשאני מגיע אל הפארק, אני מתחיל לרוץ במסלול הקבוע לכיוון הים, בון ג׳ובי רועמים באוזניי. אני מוצא את הקצב הפנימי שלי, מהיר וקבוע, נהנה מהכאב בשריריי הגורם לי להרגיש חי, ליבי שועט קצבי ומהיר, ריחות מדשאות הספורטק ונהר הירקון עולים בנחיריי.

מולי חולפות קבוצות של רצים ורוכבי אופניים. כמה ילדים רודפים אחרי כלב זאב קשור ברצועת עור אדומה. שתי בחורות שרצות מולי זורקות אליי מבטים מחויכים, אבל אני לא מתייחס.

אני מגביר את הקצב ומסיים כתמיד בשפך הירקון את ריצת חמשת הקילומטרים הקבועה אל הים.

כשאני מגיע אל השפך, אני מבצע כמה תרגילי מתיחות ורץ במקום, משחרר את כל הכיווצים, מתנשף, נשען על ברכיי ואז מתיישר ומתיישב על הספסל, מותח את רגליי קדימה.

כבר שבועיים, מאז השתחררתי, אני רץ כמעט מדי יום את המסלול הזה דרך נחל הירקון אל השפך, ועדיין אינני יודע מה לעשות עם עצמי. מדי יום אני ממתין לאיזו התגלות משמיים, לרעיון גאוני כלשהו, מחכה למשהו שיקרה. בינתיים, אני יושב על הספסל הקבוע מול הים, בוהה בגלים, בשקיעה הכתומה החיוורת מולי, במשך שעות מדי יום. כבר יש בספסל שקע בצורת הישבן שלי.

לפני כמעט חמישה חודשים, העתיד היה ברור לי, מונח לפניי, נהיר ובהיר כמו השמש. ידעתי שאני הולך לקראת קריירה צבאית ארוכה ומוצלחת, תכננתי את נישואיי לאהובת ליבי וחברת נעוריי סמדר, ואז הכול התמוטט עליי כמו מגדל קלפים.

אני נאנח בכבדות, מתנער בכוח מהזיכרונות המכאיבים והמעיקים וקם מהספסל, מתמתח ומתחבר שוב לאייפוד. השמש כבר מזמן שקעה בים. אני מתחיל לרוץ את המסלול בחזרה לביתי שברמת גן על גבול פארק הירקון.

אני נכנס הביתה, הוריי יושבים בסלון, מביטים בי בשתיקה. אני מסיט את עיניי וצועד היישר אל המקלחת. אני יודע שיש מיליון שאלות שהם רוצים לשאול, אני יודע שהם אוהבים אותי ורוצים לתמוך בי. אני יודע שהם היו רוצים שאדבר ואשתף אותם, שאספר להם מה עובר עליי. אבל אני רק רוצה שיניחו לי לנפשי. אני רוצה שזה יעבור כבר. אני רוצה להיות משוחרר. אבל באמת משוחרר.

"מה תרצה לארוחת ערב?" אימא צועקת מהמטבח כשאני בחדר, מתלבש.

"אני יוצא, אימא," אני צועק בתשובה, "אין צורך שתכיני עבורי כלום."

"לאן אתה שוב הולך?" היא ממהרת אחריי כשאני מתקרב אל דלת הבית, מפתחות הרכב שלה בידיי.

"קבעתי עם חברים, אימא." אני מתכופף לנשק אותה קלות על לחייה וממהר לפתוח את הדלת לפני שהיא תמטיר עליי שאלות נוספות. "אני הולך לשחק כדורסל עם החבר'ה."

אני ממהר לצאת, נוסע אל אולם הספורט שבו אנו נוהגים להיפגש, אני וחבריי מהתיכון. כדורסל הוא אחד הדברים היחידים שמאפשרים לי מפלט ובריחה מהמחשבות. פעילות גופנית שבה אני יכול לבלות עם חברים בלי להיכנס איתם למקומות כבדים של שיחות נפש על החיים ועל רגשות. מעט כדורסל, בירות והלצות הדדיות. זה בדיוק מה שאני צריך ובדיוק מה שחיפשתי מסביבתי. לא יותר מכך.

כל החבר׳ה הגיעו הערב לאולם – נוכחות מלאה ומפתיעה. מאז השתחררנו מהצבא אנו נפגשים פה בקביעות פעם בשבוע לשעה או שעתיים – דורון, נועם, גיל, משה, אסף ואני, בכל פעם בהרכב אחר. הפעמים שבהן אנו מצליחים למצוא זמן שבו כולנו פנויים, כמו הערב, נדירות מאוד.

פעם היינו משחקים במגרש הישן, שבשוליו ניצבו העמודים החלודים שמהם היינו נתלים כשהטבענו כדורים לתוך הטבעות הכתומות מחוסרות הרשתות. עתה המגרש נמצא בתוך אולם ספורט חדשני וממוזג, בתחומי בית ספרנו הישן, לא הרחק מביתי. האולם נבנה על חורבותיו של המגרש הוותיק ויש לו רצפת פרקט כתומה ומבריקה וטריבונות מהודרות לקהל. החדש מחליף את הישן, החיים מתקדמים הלאה, זורמים, אך החברים הם אותם חברים ונראה שגם אני מתחיל לנוע קדימה ולזרום.

״אדר, טוב שהחלטת להגיע,״ דורון רץ, מחבק אותי, טופח בחוזקה על כתפי ואז ממשיך לכדרר את הכדור, מקפיץ אותו על רצפת הפרקט. קולות הכדרור נשמעים היטב ברחבי האולם, מהדהדים מהקירות.

״והוא מתקדם,״ ממלמל דורון לעצמו בחיוך, מתחמק מידיו המושטות לצדדים של נועם שמנסה להפעיל עליו טקטיקות הגנה כדי למנוע ממנו להתקדם לעבר הסל, ״נועם מנסה לעשות לו גג,״ הוא מקריין, מתנשף תוך כדי, ממשיך לכדרר את הכדור בין רגליו. משה מסמן לו בידיו מאחורי גבו של נועם, שימסור לו את הכדור. אני מביט בחיוך במתרחש ובינתיים מניח את התיק בשולי המגרש, מסיר את החולצה ונותר בגופייה.

״האם הוא ימסור את הכדור?!״ דורון ממשיך, מנסה להתחמק לימין ולשמאל, מסובב את גבו אל נועם ונדחק אליו, הודף אותו לאחור, מכריז: ״או שמא ינסה ללכת אל הסל?! הכול או כלום!״ הוא דוחף את נועם ממנו ומסתובב אל הסל, מזנק מעלה וזורק את הכדור בקשת מושלמת היישר לתוך הרשת, זוכה למחיאות כפיים מאיתנו ולמבטים זועפים מנועם.

״אחת אפס, נועם.״ הוא מכריז בחיוך, מרים גבות בקנטור. ״תתאמץ מעט יותר בפעם הבאה.״

״שחצן,״ אני צוחק ונכנס אל המגרש, חוטף ממנו את הכדור ומכדרר אותו בין רגליי. ״תשמח שהגעתי. הגיע הזמן שמישהו ילמד אותך מעט צניעות.״

כולנו מתחילים לצחוק, מתפרשים לאורך הרחבה ושוקעים לתוך המשחק. לאחר שאנו מסיימים, אנו יורדים מהמגרש, מזיעים ומתנשמים בכבדות, אל הספסל שעליו הנחנו את החפצים שלנו.

״אז מה, אנשים?״ משה מעביר אצבעות בשערו הלח, מסרק אותו למקומו ואז פושט את הגופייה הספוגה בזיעה ומוציא חולצה נקייה מהתיק, מחליק אותה מעל לראשו. ״באים לבירה וסרט בדירה החדשה של גיל ושל נועם?״

״איזה יופי, שכרתם דירה יחד?״ אני שואל את גיל, ״בכלל לא ידעתי.״ אני מנגב במגבת את כתפיי ואת זרועותיי, כורך אותה סביב צווארי.

״הדירה צמודה למכללה,״ נועם מסביר, מתיישב על הספסל ושורך את שרוכי נעליו, ״שנינו מתחילים ללמוד בשבוע הבא וזה הרבה יותר הגיוני לגור עם שותפים. מחירי השכירות פשוט בשמיים. אפילו הכנסנו שותפה נוספת...״

הוא משתתק לפתע, קופא על מקומו, בפניו מבט מבוהל, כאילו אמר משהו לא במקום או לא ראוי. גם משה, גיל ודורון שקטים במידה מחשידה, ממשיכים להתלבש בשקט, מתעסקים בשלהם. אני מזעיף גבות, לא מבין מה לא בסדר.

״בהצלחה,״ אני אומר בהערכה, בוחן כל תגובה של נועם שעומד מולי, מנסה להבין מה, לעזאזל, קרה פה הרגע. ״כל הכבוד לכם. אני כבר מת לראות את הדירה החדשה. אז ניפגש אצלכם?״

אסף מכחכח בגרונו, נראה נבוך. אם לא הייתי מכיר אותו טוב יותר, הייתי חושב שהוא ממש מסמיק. מה קורה פה, לעזאזל?

״או־קיי...״ אני משלב את זרועותיי על החזה. ״מה קורה פה? מה אתם לא מספרים לי?״

״פשוט כדאי שתדע ש...״ אסף מתחיל, חוטף מרפק מגיל.

״מה?!״ אסף מתעצבן, הודף את גיל ממנו. ״בשלב מסוים הוא יגלה בכל מקרה, אז כדאי שהוא ידע, לא?!״

״מה כדאי שאדע?״ אני שואל בטון רציני, מביט בשניהם לחילופין.

החברים כולם נראים נבוכים מאוד, מעבירים משקל מרגל לרגל, מתמהמהים. דורון מכחכח בגרונו.

״דורון...״ אני מזהיר, ״קדימה.״

״לא רצינו להגיד שום דבר,״ דורון אומר בזהירות, ״מכיוון שהיית במצב מעט רגיש לאחרונה וכל זה ולא רצינו להעיק עליך...״

״מספיק עם השטויות, דורון,״ אני חותך אותו בחדות, ״אני לא עשוי מסוכר. מה הסיפור?״

״השותפה שהזכרתי קודם?״ נועם אומר במבוכה, מיישיר מבטו אל עיניי, ״השותפה השלישית בדירה שלי ושל גיל? זאת סמדי.״

אני שותק, מצמצם את עיניי, חושב.

״גם היא מתחילה ללמוד במכללה. עיצוב גרפי. היא חיפשה דירה, אנחנו היינו צריכים שותף שלישי, זה הכול,״ הוא מסביר. ״לא ידענו איך לספר לך את זה, פשוט כי עלולה להיות סיטואציה מעט מוזרה עבורכם אם תבוא אלינו לדירה לשתות בירה ולצפות בסרט, זה כל הסיפור.״

הסומק בלחייו מחמיר מרגע לרגע.

אני מהדק את שרירי הלסת כמה פעמים, ניגש אל התיק ודוחף פנימה את המגבת, שולף את מפתחות הרכב, מכתיף את התיק על כתפי ומסתובב לעבר היציאה.

״אל תהיה כזה, אדר.״ גיל רץ אחריי, מניח את ידו על אמת ידי, מונע את נסיגתי. ״לא ידענו איך תגיב, לכן לא סיפרנו לך קודם.״

״אין לי בעיה עם זה שסמדי שותפה שלכם,״ אני משיב לו בנחרצות, כועס. ״אבל כן יש לי בעיה עם זה שאתם מסתירים את זה ממני. יש לי בעיה עם זה שאתם חושבים שאנחנו לא יכולים לבלות יחד אצלכם בדירה בגללה. מעצבן אותי שאתם מניחים מראש שיהיה לי קשה עם הנוכחות שלה בסביבה ובגלל זה לא מזמינים אותי אליכם. אז מה עכשיו?! לא נהיה חברים יותר כי אתם גרים עם סמדר?״

גיל משתתק.

״ושלא תחשוב שאני לא יודע שנועם מאוהב בה כבר שנים. אז עכשיו יש לו הזדמנות להתחיל איתה. אנחנו כבר לא יחד, אז שילך על זה,״ אני מסנן בכעס, ״שיהיה לו בהצלחה.״

״אין לו סיכוי,״ גיל אומר בזהירות, בוחן את תגובותיי, ״כי יש לה מישהו. הוא ישן אצלה בכל לילה בשבועיים האחרונים. בגלל זה לא אמרנו שום דבר, בגלל זה לא הזמנו אותך, לא ידענו איך תגיב. לא רציתי שתבוא ככה פתאום לדירה ותראה אותה עם מישהו אחר.״

אני נושם נשימה עמוקה, סופג את העצב פנימה, את הכאב הדוקר. ״נפרדנו כבר לפני חצי שנה, גיל,״ אני אומר בעובדתיות, צועד לכיוון היציאה כשהוא מלווה אותי, ״סמדי יכולה לצאת עם מי שבא לה. לא אכפת לי.״

הוא מביט בי בחוסר הבנה.

״אז אתה בא לבירות אצלנו בדירה?״

״לא,״ אני מכריז, מתרחק לעבר רכבי החונה בחנייה. גיל נותר עומד בכניסה לאולם. אני מנופף בידי מעל לראשי לעברו בלי להסתובב לפרידה, נכנס לרכב ונוסע.

 

 

 

 

2

 

״מה הוא עושה שם בחדר כל היום?״ אני שומע את אימי מלחששת בקול מהוסה לאבי במטבח, בזמן שאני יושב בחדרי ושורך את השרוכים של נעלי הספורט.

״לא יודע, לא רוצה להפריע לו,״ אבי עונה בלחישה רמה לא פחות.

״אולי אנחנו צריכים לעשות משהו בעניין,״ אימי מחזירה לו בלחישה רמה.

״אולי צריך להחזיר שיחה לפסיכולוג מהצבא שמתקשר כל הזמן. צריך לשכנע אותו ללכת לקבוצת תמיכה.״

אני מגחך. הם באמת חושבים שאני לא שומע אותם?

״הוא בסדר גמור,״ אני צועק להם מהחדר, ״הוא ילד גדול והוא יסתדר.״ אני קם וצועד לעבר הדלת, צועק לעבר המטבח, ״הוא יוצא לרוץ, אם זה בסדר מצידכם.״

אני יורד בריצה קלה במדרגות הבניין, יוצא אל הרחוב ופותח בריצת חמשת הקילומטרים לעבר הספסל הקבוע מול הים. לא רחוק מהספסל, אני עוצר במכולת קטנה וקונה עיתון וכשאני מגיע לספסל, כולי מזיע ומתנשף, אני צועד כמה דקות סביב כדי להרגיע את הדופק, מתמתח ומתיישב עם העיתון, פותח את מדור הדרושים.

עשרות מודעות, קטנות וגדולות, קופצות מול עיניי. עבודות במלצרות, בשליחויות. אולי אהיה מתדלק בתחנת דלק? אולי אעסוק באבטחת מוסדות חינוך? אולי אמצא עבודה כנציג שיווק טלמרקטינג בחברת תקשורת? משעמם. משעמם. משעמם. אולי דוגמנות? אני מגחך.

אני יודע שאני נאה מעל הממוצע, ואולי הרבה יותר מכך, אבל איך אפשר לקרוא לדוגמנות 'עבודה'? האם למען זה אני חי, אני שואל את עצמי? האם למען עבודת דוגמנות או מכירות טלמרקטינג של עיתון יומי כלשהו, אני יצאתי מעזה בחיים וחברים שלי, שלחמו לידי, מתו? מה המשמעות של כל זה? מהי המשמעות של החיים האלה בכלל?

אני מרגיש את המועקה המוכרת כל־כך משתלטת עליי שוב ואת הרצון הכובש להתרחק מהכול, שתמיד מופיע מייד אחריה.

מודעה קטנה ורבועה בפינה השמאלית התחתונה של העיתון מושכת את תשומת ליבי.

״לעבודת אבטחה מעניינת בחו״ל, דרושים קצינים בעלי עבר קרבי, עדיפות לבעלי דרכון זר.״

זה יכול לעניין, אני חושב, בעיקר מעניינת אותי המילה חו״ל. לנסוע כמה שיותר רחוק מכאן. דרכון זר הוא לא בעיה, יש לי דרכון אמריקאי כי נולדתי לעולים מארה״ב.

אני מוציא את הטלפון ומחייג. הקול העמוק שעונה לי מהצד השני קובע איתי פגישה בשעות אחר הצהריים במלון אינטרקונטיננטל שבטיילת, בחדר 9002. אני מאשר שאגיע ומנתק.

פגישה במלון? אני מתפלא. זה לא נשמע רציני במיוחד. נו טוב, אין לי מה להפסיד. במקרה הגרוע ביותר לא יצא מזה שום דבר וסתם בזבזתי שעה מחיי. אני קם ומתחיל לרוץ את כל הדרך בחזרה הביתה, כדי להתכונן לפגישה.

בבית, לאחר מקלחת זריזה, אני יושב לאכול ארוחת צהריים עם הוריי ועם אחי הקטן. הוריי מחליפים מבטים חוששים ביניהם. אני חושק את שיניי, משפיל את מבטי אל הצלחת, מעמיד פנים שאינני רואה את הרמיזות הלא כל־כך מעודנות שהם רומזים זה לזה. אבא מניח את המזלג על הצלחת.

״אדר, אתה זוכר את נחמני, החבר שלי מהצבא? הוא עוסק בשיפוצים ומחפש בחור שהוא יוכל לסמוך עליו, כדי שיעבוד איתו. אולי זאת עבודה שהייתה יכולה לעניין אותך?״

אני שותק לרגע, שוקל מילים. אני יודע שהם רק רוצים לעזור לי, אבל במקום שבו אני נמצא כרגע, אני רק רוצה שהם יניחו לי לנפשי ושיפסיקו להתערב.

״תודה שאתה חושב עליי, אבא,״ אני עונה לאחר מחשבה. לשפץ זאת העבודה האחרונה בעולם שבא לי לעשות כרגע. ״קבעתי לעצמי ריאיון עבודה אחר הצהריים. אם זה לא ילך אז אחשוב על השיפוצים.״

״באמת?! איזה יופי!״ פניה של אימי מוארות.

״איזה ריאיון?״ אבי מתעניין.

״משהו באבטחה,״ אני מפטיר, לא מרחיב בנושא. ״אני לוקח את האוטו.״

 

[1] סרט מפורסם משנות השמונים בכיכובו של ריצ׳ארד גיר.

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אדר / שרון צוהר”

מידע נוסף

בחר את סוג הספר

דיגיטלי, מודפס, איסוף עצמי