מבצע!

אהבה בארץ זרה / מרב ביזאווי

דיגיטלי : ₪29.00
מודפס : ₪69.00

נקה

תיאור

מרב ביזאווי – אהבה בארץ זרה

 

הוצאה לאור: ספרי קורל – הוצאה עצמית
שנת הוצאה: 19/12/2017
כמות עמודים: כ-450

 

“ידעת את זה מההתחלה אז למה בכלל הסכמת להיפגש איתי?” הוא מרים את קולו.

“קודם כול כי התעקשת, ואיך יכולתי לסרב לבחור מקסים כמוך?” אני מנסה להתחנף.

“אז מה עושים עכשיו?” הוא עדיין לא מביט בי, אני חושבת שהוא בוחן אותי.

“זה לא חייב להיות הכול או כלום, אתה יודע. נכנסת לי ללב ואתה חשוב לי מאוד, אשמח אם נישאר חברים.”

 

מה הייתם מוכנים לעשות למען האהבה, ואיזה מחיר הייתם מוכנים לשלם עבורה?

בגיל עשרים ותשע, קסם עוזבת את הארץ ומשאירה את העבר מאחור, נוסעת למיאמי שבארצות הברית, בחיפוש אחר חיים חדשים. שרון, חברתה מילדות, פותחת עבורה את ביתה ואת ליבה ויחד השתיים נהנות מחיי חברה סוערים, אך קסם משחקת בגברים כאילו היו בובות על חוטים ולא אנשים עם רגשות. למודת ניסיונות העבר, קסם יודעת מה היא אינה רוצה ממערכת יחסים ונחושה לשמור את עצמה לעצמה. כל זאת עד שהיא פוגשת את טוני. מערכת היחסים עם טוני מעמידה בסימן שאלה את כל מערכת האמונות שבה היא אוחזת ומעמתת אותה עם השאלה הגדולה מכולן – עד כמה רחוק היא תהיה מוכנה ללכת למען האהבה שלה?

טוני הוא איש עסקים לטיני לוהט, יציב ורציני. לאחר שהוא פוגש את קסם הוא מוצא את עצמו במערבולת רגשות שמרעידה את האדמה תחת רגליו ומחייבת אותו לשנות את חייו מהקצה אל הקצה, אולי אפילו במחיר איבוד הזהות שלו. האם יסכים לסכן את הכול עבורה?

אהבה בארץ זרה הוא רומן גדול מהחיים, סיפור על אהבה נגד כל הסיכויים. זהו רומן הביכורים של מירב ביזאווי, שכתבה את הספר בזמן שהותה בפלורידה. סיפורה הראשון, המלאך שלי, התפרסם באסופת הספרים חלומות בהקיץ בהוצאת יהלומים. מירב מנחה את הפינה מה חדש בעולם הספרים בתוכנית קול הספרים ברדיו 106 FM רמלה.

 

פרק ראשון “טעימה מספר” זמין לרכישה בחינם.

עותק מודפס נשלח בדואר רשום באמצעות בדואר ישראל.

טעימה מהספר

האחד!

 

תמתיני לאחד שיעריץ אותך.

האחד שיעזור לך לגלות את הטוב ביותר שקיים בתוכך ושיגרום לך לרצות להיות אדם טוב יותר.

האדם היחיד שיעזוב הכול כדי להיות איתך בכל עת ובכל מצב.

לאחד שיגרום לך לחייך כמו שאף אחד אחר לא עשה לפניו.

תמתיני לאחד שרוצה להציג אותך בפני כולם כי הוא גאה בך.

והכי חשוב, המתיני לאחד שאצלו תהיי במקום הראשון, כי זה המקום שלו את ראויה.

האחד שיהיה הגיבור הראשי בסיפור חייך.

 

 

הספר מוקדש לאימי היקרה, אהובה ביזאוי.

אימא, את לימדת אותי שהכול אפשרי ושאסור לי לוותר על החלומות שלי. אני אוהבת אותך ואת כל עולמי. שתזכי לחיים ארוכים בע"ה.

 

 

"מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהוָה כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ"

(תהילים ק"ד)

אחרי תקופה ארוכה של השקעה

הגיע הזמן לקטוף את הפירות.

המשך בדרכך.

ההצלחה עומדת בפתח דלתך.

אושר יציף את חייך,

 ושפע בשתי כפות ידיך.

 

 

אהבה בארץ זרה/ מירב ביזאוי

פרק 1

 

עיניי מקובעות על מסוע המזוודות הנע באיטיות, בעודי ממתינה למזוודה האדומה שלי. אני מביטה בשעון בחוסר סבלנות וחושבת על חברתי שרון שממתינה לי בטרמינל. שרון עזבה את הארץ לפני חמש שנים, מאז הקשר בינינו הצטמצם לשיחות טלפון פעם בכמה חודשים. התגעגעתי לחברת הילדות שלי, 'קליאופטרה'. את השם הזה הצמדתי לה מאחר ששערה זוהר ורך כמו משי, שחור, חלק ותמיד באורך הכתפיים. עיניה שחורות משחור ושפתיה משורטטות כאילו צוירו ביד אומן.

המזוודה שלי מגיעה, ובעודי שולפת אותה במהירות מהמסוע מחשבותיי נודדות אל ההורים שלי. לרגע נוחתת עליי תחושה שאולי טעיתי כשהסכמתי איתם שהדרך הטובה ביותר בשבילי להתרחק מיניב היא לצאת מהארץ. אני בת עשרים ותשע ולא נראה לי שהייתי צריכה לתת לאחרים להחליט בשבילי. במחשבה שנייה - מה מחכה לי בארץ? יניב לא עשה לי את החיים קלים, הוא לא שחרר אותי, וגם לי היה קשה להשתחרר ממנו. היום אני חופשייה כציפור ויכולה לעשות כל מה שעולה על רוחי.

אני יוצאת אל הטרמינל והשלט הגדול Welcome to Miami, Florida"" הוא הדבר הראשון שאני רואה. אנשים לבושים יפה עומדים נרגשים ומחכים ליקיריהם. אני שמחה שלפני הנחיתה החלפתי בגדים. במקום מכנסי טריקו שחורים וחולצת הטריקו הלבנה שלבשתי, החלפתי למכנסי ג'ינס משופשפים ולחולצה שחורה זרוקה שנשמטת מעל כתף אחת. החלפתי את נעלי הספורט בסנדלי פלטפורמה עם רצועות שחורות התואמות לצבע החולצה. התאפרתי בקלילות והדגשתי את עיניי הכחולות בעיפרון וברימל בצבע כחול. פיזרתי את שערי הארוך וסידרתי את הפוני הבלונדיני עטור פסי השמש לצד, בדיוק כפי שאני אוהבת.

 "שרון," אני מתקדמת בהתרגשות לעברה, ואנחנו מתחבקות למשך דקות ספורות.

התחלנו לתכנן את הביקור שלי כבר בחודש שעבר וכל כך חיכינו למפגש הזה. אני מביטה בה והיא לא השתנתה כלל, עתה היא בת שלושים ואחת, ויפה כמו תמיד.

"בואי נצא מכאן מהר לפני שהאמריקאים יתחרטו שנתנו לך להיכנס." היא משתחררת מהחיבוק שלי, וכורכת את זרועה סביב מותניי.

"את בטח רעבה."

האוכל במטוס היה נורא. טוב שהצלחתי לדחוק לתיק האישי שלי חטיפים וסנדוויץ' שאימי הכריחה אותי לקחת.

 

"רעבה מאוד, חשבתי לאכול את פקיד ההגירה אבל כל כך רציתי לראות אותך אז ויתרתי לו."

אנחנו יוצאות אל החניון של השדה וגל חום עצום מקבל את פניי, הלחות נדבקת אל עורי ושמחה עולה בי כאשר שרון נכנסת אל שברולט לבנה הקרובה ליציאה של הטרמינל. המכונית מרווחת ונראית חדשה מבפנים. אם אשאר פה אצטרך לדאוג לי למכונית, הדבר האחרון שארצה הוא להיות תלויה באחרים.

אני נכנסת אחריה, פותחת את החלון ומדליקה סיגריה.

"איך הייתה הטיסה?" שרון מתעניינת בעודה מתרכזת בנהיגה.

"מעולה, ישנתי רוב הטיסה למרות ההתרגשות הגדולה." אני נזכרת בדיילת שהעירה אותי משנתי כדי שאמלא את הטפסים להגירה, לשמחתי האנגלית שלי טובה מספיק ולא נזקקתי לעזרה כמו ישראלים אחרים שהיו במטוס.

"אני שמחה בשבילך, אף פעם לא הצלחתי לישון בטיסות האלה, זאת טיסה כל כך ארוכה שהיא יכולה להיות סיוט לפעמים."

"חיכית לי זמן רב בטרמינל?" אני אוספת את שערי לקוקו מרושל, וצווארי הארוך נחשף אל הלחות.

"האמת היא שהגעתי חצי שעה לפני שיצאת. איך את מרגישה, את בסדר?" היא מפנה אליי את מבטה לרגע ובעיניה אני מבחינה ברחמים. אני לא מעוניינת ברחמים שלה, עברה כבר חצי שנה מאז יניב ואני נפרדנו, אני עדיין לא בטוחה שהמעבר לארה"ב הוא הפתרון הנכון, אבל אני לא רוצה שירחמו עליי.

"הכול בסדר, שרון, את לא צריכה לדאוג לי." אני מסיטה את מבטי אל החלון ומדליקה עוד סיגריה.

"את יודעת שפה הוא לעולם לא ימצא אותך, נכון?"

"אני יודעת." קולי נשמע בקושי. לרגע פניו של יניב עולות אל מול עיניי. שערו הקוצני השחור מסודר כמו חיילים, עיניו שחורות וצבע עורו כהה. הוא נמוך יחסית לגבר, מטר שבעים ושלוש, רזה וצנום. אני מנענעת את ראשי כדי להסיר את תמונתו ממחשבותיי.

שרון מביטה בי. "מה קורה, קסם? את בסדר?"

"כן, עכשיו אני יותר מבסדר, חיי מתחילים עכשיו." התחלה חדשה זה בדיוק מה שאני צריכה, מסתבר שהוריי לא טעו.

הנסיעה אורכת כארבעים דקות, לכל אורך הדרך עצי הדקל מלווים אותנו ובריכות מים צצות מעבר לכביש פה ושם. אנחנו עוברות על פני אי שנמצא לשמאלנו ושרון מספרת לי שבאי הזה גרים שחקנים הוליוודיים. אולי אם הייתי ממשיכה ללמוד משחק הייתי גרה כאן. אני משעשעת את עצמי עם המחשבה המתוקה הזאת.

שרון עוצרת את רכבה מול מסעדה שנקראת 'על האש זה מה יש'. השם מצחיק אותי. ריח השווארמה מלווה אותנו אל תוך המסעדה ורעש עולה מבטני. "ממש כמו בבית," אני אומרת בהתלהבות.

אני בוחנת את המסעדה שנראית כמסעדת פועלים, בה שולחנות וכיסאות מעץ פשוט, ועל הקירות תלויות תמונות של זמרים ישראלים שביקרו פה.

אני מעבירה את מבטי על הסועדים, ומרגישה כאילו אני עדיין בארץ. תווי הפנים הישראליים המוכרים והעברית שנשמעת מכל עבר לוכדים את תשומת ליבי. לא, אני עוד לא מתגעגעת לארץ. השאיפה שלי היא לחוות את פלורידה, את החיים פה, את המנטאליות, מי יודע, אולי אפילו לא אשתמש בכרטיס חזור שיש לי לעוד חצי שנה.

אנחנו ניגשות לדלפק, מזמינות שתי מנות שווארמה ולוקחות סלטים. שפע הסלטים המוצע פה מגרה, ויכול להשביע אותי עוד הרבה לפני שהשווארמה תגיע. אנחנו ניגשות לשבת, וכעבור כמה דקות מלצרית ישראלית מביאה לנו את האוכל והשתייה.

"אז איך בעבודה?" אני מתעניינת.

"הכול נהדר, אמרתי לך כבר, כשתחליטי שאת רוצה להתחיל לעבוד אוכל בקלות לסדר לך עבודה, זאת חברת הובלות, ואנחנו תמיד מחפשים אנשי טלמרקטינג."

"מה עם אורן, יש התפתחויות חדשות?"

"עדיין מנסה למשוך את תשומת ליבו בכל הזדמנות," היא נאנחת, "הוא משחק אותה קשה להשגה אבל את מכירה אותי, לא אנוח עד שאשיג אותו." אנחנו מרימות את כוסות הקולה שלנו לחיים. שרון תמיד השיגה את הבחורים שרצתה, וכשהיא יוצאת בהצהרות, היא מתכוונת לכל מילה.

"אני מתה שתפגשי את החברים שלי, אנחנו מבלים הרבה יחד, לפעמים אחרי העבודה אנחנו נפגשים בבית קפה או יוצאים לבר או למועדון, אז כדאי שתתכונני, גברת, חיי הלילה הסוערים בפתח." היא צוחקת. "ומה איתך, קסם, מה התוכניות שלך?

אני מנסה לסיים את הביס הגדול שלקחתי כדי לענות לה. "הגעתי כדי לפתוח דף חדש וחלק בחיי, שבו אוכל לרשום את כל החוויות החדשות שאחווה. לסמן 'וי' על חלומות שאני רוצה להגשים. אני לא יודעת מה באמת יקרה, אבל מה שאני כן יודעת זה שאזרום ואניח לדברים טובים לקרות."

אני בקושי מסיימת חצי מהמנה שהזמנתי, לוקחת איתי את השתייה ואנחנו יוצאות אל המכונית. בדרך לביתה של שרון היא מראה לי את הקניון הקרוב לביתה, "זה קניון 'האוונטורה', מקום מושלם, כל מותג שתחפשי תמצאי שם, כולל 'ויקטוריה סיקרטס', החנות האהובה עליי." לא נראה לי שאצטרך להרשים מישהו עם סט של תחתונים וחזייה סקסיים בקרוב.

אנחנו נכנסות לקומפלקס שבו מתגוררת שרון, בניין רב קומות יוקרתי, ונראה כאילו נכנסנו למלון חמישה כוכבים. עצי דקל וצמחייה ירוקה פזורים בכל עבר. בריכה ענקית שוכנת לצידו.

"פה את גרה"? אני פוערת את פי.

"כן, פה, חכי עוד לא ראית כלום." היא צוחקת.

"נשאר עוד מה לראות? זה נראה כמו גן עדן עלי אדמות."

שרון מחנה את רכבה ואנחנו מתקרבות אל הכניסה. השומר מקבל את פנינו ומברך את שרון לשלום, לובי הבניין מצוחצח ומבריק. בפינה אחת ישנם עציצים, כאילו לא מספיקה כל הצמחייה בחוץ, ובצדו השני של הלובי ניצבים כיסאות עץ עם מושבים מרופדים בצבע טורקיז, ושולחנות עץ בשילוב זכוכית. (לשולחן אין גב) אנחנו עולות במעלית לקומה החמישית ופוסעות במסדרון ארוך עד לדירתה של שרון.

"רוב הדיירים שגרים כאן הם חבר'ה צעירים, וזה חדר הכביסה." היא מצביעה לעבר חדר גדול שדלתו פתוחה.

"פה את עושה את הכביסה שלך? למה אין לך מכונה בבית?."

"בכל הקומפלקסים במיאמי זה ככה. יש לי כרטיס למכונות שאני מטעינה בכל פעם שאני צריכה, וזה דווקא נוח לי." היא מוציאה מהתיק את המפתחות לדירה ופותחת את הדלת.

אני נכנסת ברגל ימין. האמונה הזאת שזה מביא מזל ושהשהייה במקום תהיה טובה יותר, מושרשת בי מילדות.

אני צועדת פנימה ונדהמת. דירתה חדשה ומודרנית, ממש כמו הדירות שאני רואה במגזינים. בצד ימין מטבח גדול עם אי באמצע, בצד שמאל הסלון ובו ספה צהובה ארוכה, וכורסה לבנה אחת. במרכזו שולחן שיש בצורת אליפסה, וטלוויזיה שישים אינץ' שתלויה על הקיר. אני עוברת את הסלון לאורכו ומבחינה במרפסת גדולה. גם במרפסת ישנם עציצים יפהפיים.

אני מתחילה לצחוק, "מעניין איך נראים החדרים?" אני פונה אליה והיא מתמוגגת מהתגובות שלי.

בצד ימין של המסדרון נמצא החדר שהוקצה עבורי, ובו מיטה גדולה הניצבת באמצע החדר, חלון גדול שמשקיף למרפסת מוסתר על ידי וילונות לבנים. "אני לא מאמינה, יש לי חדר ארונות," אני צועקת לעברה. "כן, בכל חדר יש חדר ארונות," היא מתקדמת לעברי ופותחת עבורי דלת נוספת, "יש לך אמבטיה ושירותים פרטיים," היא מביטה בי, "זה הכול שלך, בייבי." אני מחבקת אותה חיבוק דוב.

"אין לי מילים, באמת, לא ציפיתי לזה." אני מחייכת והיא יוצאת מחדרי ועוברת אל חדרה, בין החדר שלה לשלי ישנו חדר שירותים נוסף. היא נכנסת אל חדרה, הוא מסודר וגדול כמו שלי. "וואו שרון, אני לא מאמינה, זה כמו חלום." אני נשכבת על המיטה שלה.

"אני יודעת, גם אני הגבתי כמוך כשראיתי את הדירה, מיד חטפתי אותה, מה שטוב הוא שדמי השכירות והוועד לא גבוהים כל כך."

אנחנו יוצאות מהחדרים אל המטבח. שרון מכינה שתייה ויוצאת למרפסת, אני יוצאת אחריה.

"הנוף הזה עוצר נשימה," אני מוקסמת, לא מצליחה להפסיק להתפעל ממראה עיניי.

"אני יודעת, לא מתרגלים לזה, בכל פעם שאני מביטה מהחלון הנוף המדהים הזה מרגש אותי."

"אימא שלך שלחה לך חבילה, היא חיבקה אותי חזק לפני שנפרדנו וביקשה שאשמור עליך." אני צוחקת, "נראה לי שאת תשמרי עליי."

הבעת עצב עולה על פניה של שרון, "אני כל כך מתגעגעת אליהם, הם כל הזמן במחשבות שלי."

"כבר מתחיל להחשיך, תכעסי אם אלך להתקלח ולנוח קצת? העייפות מהטיסה מתחילה להראות את אותותיה." אני מסיימת את השתייה ומתרוממת ממקומי.

 שרון מצביעה לכיוון הסלון, "תרגישי חופשי, זה הבית החדש שלך."

כשהיא אומרת את זה, הנסיעה לכאן מקבלת משמעות חזקה יותר. זה הבית החדש שלי.

 

 

 

 

 

 

 

פרק 2

 

"בוקר טוב, קסם," שרון מעירה אותי משנתי.

 "בוקר טוב, מה השעה?"

"שמונה בבוקר, לא הערתי אותך אתמול כי ישנת כמו תינוקת."

"באמת, אני עדיין מרגישה עייפה," אני משפשפת את עיניי, בקושי מצליחה לפקוח אותן.

"אני יוצאת לעבודה ומשאירה לך מפתח על השולחן של הסלון, אחזור בסביבות שלוש," היא מתרחקת לכיוון דלת החדר.

"אני צריכה לקנות סים לנייד, נראה לך שנוכל לעשות את זה היום?"

"בטח, נקפוץ לקניון אחר הצהריים. טוב נתראה מאוחר יותר, ביי בינתיים." כעבור פחות מדקה אני שומעת את דלת הבית נטרקת, מכסה את עצמי ונרדמת שוב.

אני מתעוררת בשעה אחת עשרה, מכינה לי קפה ויוצאת למרפסת. לאחר עשר דקות נשמעות נקישות על הדלת. אני הולכת לכיוון בהיסוס, לא בטוחה שכדאי לי לפתוח. "מי זה?" אני שואלת באנגלית. "שרון, תפתחי, זה תמיר," הוא עונה בעברית. אני אוספת את המפתח מהשולחן בסלון ופותחת את הדלת. הבחור מביט שוב במספר הדירה.

"היי, אני קסם, חברה של שרון."

הוא מחייך במבוכה, "היי, אני תמיר. חשבתי שטעיתי בדירה."

"לא, לא טעית, אבל שרון לא נמצאת כרגע."

"אז אני מבין שאת החברה שהגיעה מהארץ?"

"כן, הגעתי אתמול." אני מחייכת אליו ומקווה שכולם פה נראים כמוהו. הוא שחום, גבוה ושריריו בולטים דרך חולצת הטריקו השחורה שנצמדת אל גופו, גם אני הייתי מוכנה להיות צמודה אליו ככה.

"אני השכן שלכן, אז אם את צריכה משהו אני בדירה R207, בסוף המסדרון."

"טוב לדעת, אמסור לשרון שחיפשת אותה."

"מעולה, לא אפריע לך, נתראה בערב." הוא מסתובב והולך.

'נתראה בערב'? יכול להיות ששרון קבעה לנו יציאה לערב.

אני נכנסת לחדרי ופורקת את המזוודות, מסדרת את בגדיי בארון, מניחה על המיטה של שרון את החבילה ששלחה לה אימה ושוב יוצאת למרפסת. שרון צודקת, לא נראה לי שאפשר להתרגל לנוף המדהים הזה, אני יכולה לראות את הבריכה מהמרפסת והיא קורצת לי. אני מחליטה ללבוש בגד ים ולרדת.

אני משאירה לשרון פתק שתרד לבריכה ויוצאת מהבית, מוצאת לי פינה שקטה, מתיישבת על מיטת שיזוף ומידי פעם נכנסת לבריכה להתרענן.

מחשבות על יניב מתחילות להציף אותי ואני מנסה להתעלם מהן ולמלא את ראשי במחשבות על ההתחלה החדשה, מה ארצה לעשות? במה ארצה לעבוד? לפי מה שהבנתי משרון הבחירות העומדות בפני הישראלים מצומצמות מאחר שאין להם אישורי עבודה, הם יכולים לעבוד רק אצל מעסיקים שמוכנים לשלם 'מתחת לשולחן'. שוב דמותו של יניב עולה מולי ואני שוב מנסה להתנער ממנה ולהתעלם.

אני עוצמת את עיניי ומדמיינת אותי עומדת בחוף הים, מוקפת באנשים יפים. זה מה שלימדה אותי הפסיכולוגית לעשות, 'בכל פעם שעולות לך מחשבות על יניב תדמייני שאת נמצאת במקום שקט, במקום שעושה לך טוב', היא נהגה לומר לי.

"שלום לך," אני שומעת את קולה של שרון מעליי ופוקחת את עיניי. היא מנשקת אותי ומתיישבת על המיטה שלצידי. "שיחקת אותה שירדת לבריכה, לא הייתי כאן כבר שבוע." היא מביטה במים. "כן, ישבתי במרפסת ושמעתי אותה קוראת לי." אני צוחקת ושרון אחריי. היא מורידה בגדים ונשארת עם בגד ים. "בואי, בואי קצת למים," היא מתקדמת לבריכה וקופצת ראש. "איזה כיף, איזה מים נעימים, בואי, קסם."

אני מתרוממת מהכיסא, מביטה בה ומבינה שאני נמצאת במקום טוב, אני לא צריכה לדמיין את זה יותר. אני נכנסת אל תוך המים לאט ובזהירות, הם נעימים, ומקררים את גופי.

"בחור בשם תמיר חיפש אותך."

"באמת? מוזר, הוא יודע שבשעות האלה אני בעבודה."

"יכול להיות שהוא בא לבדוק את הסחורה החדשה, כי נראה שהוא ידע שאני מגיעה."

"איזה תחמן הילד הזה, נראה לי שהוא באמת הגיע כדי לראות אותך."

"הייתי אומרת שהוא שחקן, כי כשפתחתי לו את הדלת הוא שיחק אותה כאילו טעה בדירה."

"מה, את רצינית" היא צוחקת, "הסקרנות הרגה את החתול."

"איזה חתול, זה טייגר, תגידי, את בטוחה שראית אותו? איזה גוף יש לו, המיס אותי."

אני טובלת את ראשי בתוך המים ומתרעננת.

"כן, הוא כל הזמן בחדר הכושר, הוא מדריך שם."

"זה אומר שאנחנו צריכות לבקר שם בהקדם."

"מישהי הגיעה לכאן רעבה, נראה לי," היא משפריצה עליי מים.

"משום מה הוא אמר לי 'נתראה בערב', קבעת איתו משהו להערב?"

"כן, לא הספקתי לספר לך אתמול אבל קבעתי עם כל החבר'ה שיבואו אלינו, הם רוצים להכיר אותך." היא מחייכת.

"אני מקווה שארגיש טוב יותר בערב, אני עדיין מרגישה חלשה."

היא שוב משפריצה עליי מים, "אל תדאגי. כשתראי אותם תתעוררי, מבטיחה לך." אני מקווה שהיא צודקת, בא לי לזרום ולהכיר אנשים חדשים, לחדש כוחות ולבלוע את העולם, לא אתן לחולשה לנצח אותי, אתעלם ממנה.

אנחנו מבלות עוד קצת במים, ושרון מחליטה שכדאי שנעלה הביתה כדי שנספיק ללכת לקניון לקנות סים קארד לנייד שלי.

שרון מוצאת את החבילה על מיטתה. אימה שלחה לה שלוש חולצות חדשות וקופסה גדולה של העוגיות שהיא אוהבת, כעכים מלוחים עם קימל. היא צוחקת, "אימא שלי עדיין קונה לי בגדים, כי אני הבת היחידה מבין חמישה בנים." היא מראה לי את החולצות.

"יש לה טעם טוב, את לא יכולה להכחיש," אני מחייכת.

"כן, אתקשר אליה במהירות, תתארגני בינתיים ונצא עוד עשר דקות."

היא מחנה בחניון תת קרקעי של קניון 'האוונטורה' שקרוב לביתה. אנחנו עולות לקומה השנייה וניגשות לדלפק של חברת T&T, אני רוכשת כרטיס סים, בוחרת בחבילה תקשורת זולה ובמספר חדש. הבחור בדלפק מפעיל לי את המכשיר ואנחנו ממשיכות להסתובב עוד כשעה בין החנויות.

הקניון מזכיר בסגנונו את הקניונים בארץ, ההבדל היחידי הוא שבאמת אפשר למצוא פה את כל המותגים השווים במחירים זולים הרבה יותר. אני שומעת אנגלית וספרדית וסוף סוף מרגישה באמריקה. בכל חנות פונים אלינו באנגלית וזה מרגש אותי.

"יש כאן הרבה ספרדים?" אני מצביעה על שתי נשים ספרדיות.

"כן, הספרדית היא השפה השנייה בפלורידה, הם נמצאים בכל מקום, יש להם שכונות שלמות רק שלהם."

אנחנו מתקדמות לחנות של 'אלדו', אני עוצרת ובוחנת את הנעליים. "אני כל כך אוהבת את הנעליים שלהם," אני אומרת לשרון ומבחינה שהיא לא לידי. אני מחפשת אותה ורואה שהיא מביטה בחלון הראווה של 'ויקטוריה סיקרטס'. 'כל אחת והאהבה שלה', אני לוחשת לעצמי.

אני ממשיכה להביט בנעליים כשאישה מבוגרת נעמדת לידי, היא לובשת חולצה לבנה עם ציור רקום בצבע כחול, חצאית ארוכה וקצת נפוחה, שערה קלוע בצמות עבות ואני מרגישה שהיא בוחנת אותי. לפתע מישהו סוחב אותי בידי, אני מסתובבת ורואה את שרון.

"תיזהרי מהנשים האלה, הן צועניות והן הכייסות הכי טובות שיש. יאללה בואי נלך הביתה, אנחנו צריכות להתחיל להתארגן."

בדרך הביתה שרון עוצרת בסופר. אנחנו קונות כמה בקבוקי בירה, רד בול ובקבוק וודקה. הולכות לאזור החטיפים ואני רואה במבה וביסלי, שולפת אותם מהמדף ומראה לשרון, היא מספרת לי שאפשר למצוא הרבה מוצרים ישראלים בסופר, ואני מתלהבת כמו ילדה קטנה, ממש לא קשה להרגיש פה כמו בבית.

"אל תתלהבי, יש כאן גם כמה מכולות ומסעדות ישראליות, מה שאת רוצה את יכולה למצוא כאן, חוץ משוקו בשקית." אנחנו צוחקות ומעלות זיכרונות מהקייטנות שהיינו בהן, וקיבלנו לארוחת בוקר שוקו ולחמנייה.

בדרך אני מנשנשת ביסלי גריל משקית, ושרון מספרת לי שהיא רוצה להזמין את אורן אבל זה לא כל כך מתאים כי הוא לא מכיר את החברים שלה. אני מציעה לה להזמין אותו בכל מקרה אבל היא עדיין מתלבטת.

אנחנו מסדרות את החטיפים ומכניסות את השתייה למקרר. מסיימות להתארגן, והחברים של שרון מתחילים להגיע זה אחר זה. אני מרגישה קצת מחוץ לעניינים, למרות שהיא מכירה לי אותם והם נחמדים אליי מאוד. לפעמים לוקח לי זמן להיפתח כשאני בחברה חדשה. אני בוחנת אותם ורואה שהם הכי ישראלים שיש, אם הייתי מכירה אותם בארץ הייתי שמחה מאוד להיות חברה שלהם, הם בדיוק הסגנון שלי.

מוזיקת פופ רועשת ברקע, חלקם יושבים על הספה, צוחקים ומשתפים חוויות, וחלקם עומדים בקבוצות קטנות של שניים שלושה אנשים, עם כוסיות וודקה ביד ומדברים. שרון עוברת מאלה לאלה, דואגת שלכולם יש שתייה ומקשקשת איתם.

אני יוצאת למרפסת לעשן סיגריה כדי להתרחק ולמצוא קצת שקט, ומבחינה שאחד הבחורים מתקדם לעברי. הוא גבוה ממני בראש וחצי לפחות. שערו בלונדיני ארוך ועיניו כחולות ובהירות. הוא מחייך לעברי וחושף שיניים לבנות. יש לך את זה ביותר מושלם? אני לוחשת לעצמי.

"היי, אני ליאור," הוא שולח את ידו ללחיצת יד.

"נעים מאוד, קסם," אני מחייכת, לוחצת את ידו וממשיכה לבחון אותו בלי להתבייש.

"ברוכה הבאה, קסם. הגעת למקום הנכון. אני חושב שפלורידה היא המדינה הכי יפה בארה"ב." הוא מרים את כוסו ואני משיקה עם כוסי לחיים.

"כמה זמן אתה כבר פה?"

"הגעתי לכאן לטיול עם חבר לפני חמש שנים, היינו בלוס אנג'לס, בניו יורק ואז הגענו לפלורידה. אני התאהבתי והבנתי שזה המקום שהכי מתאים לי, ומאז אני פה, לכמה זמן את הגעת?"

"יש לי כרטיס פתוח לחצי שנה, ואין לי תוכניות מוגדרות בינתיים, אני מניחה שאנוח בחודש הראשון ונראה איך זה יתגלגל משם." ההתחלה נראית מבטיחה, שני הגברים הראשונים שהכרתי פה כבר שיפרו לי את הראייה.

"יפה, אני מאחל לך בהצלחה, כמו כל הישראלים אני מאמין שגם את תמצאי פה את מקומך, את יודעת מה אומרים על פלורידה?"

"לא, מה אומרים?"

"נגעת... נסעת," הוא צוחק. "היא מהממת והחיים פה לא לחוצים, הכול באיזי, רגוע."

"יפה, רגוע זה בדיוק מה שאני צריכה, אזכור את זה."

"איך את מתרשמת בינתיים?"

"הכול מדהים, הקומפלקס הזה נראה כמו גן עדן, עוד לא יצא לי ממש לטייל ולראות, אבל לאט לאט, אתה יודע."

"אשמח להכיר לך את מיאמי, יש לי זמן פנוי מחר, אם את מעוניינת." זריז הבחור, לא מבזבז זמן.

"במה אתה עובד? ממה שאני מבינה משרון לא קל למצוא עבודה שווה." אני משנה נושא ומנסה לאתר את שרון כדי שתציל אותי אבל היא עסוקה מדי עם חברות שלה.

"יש לי משרד תיווך בעיר, אני קונה דירות ישנות, משפץ אותן ומוכר למרבה במחיר," הוא אומר בגאווה.

"נשמע טוב, אם אתה צריך מזכירה, יש לי ניסיון," אני צוחקת.

"כרגע יש לי מישהי אבל אזכור את זה, אז מה את אומרת, נעשה טיול מחר?"

"יש לי תוכניות עם שרון למחר, אבל אולי בפעם הבאה." אני מבחינה באכזבה קטנה על פניו.

אני לא מעוניינת לפתח קשר רציני עם אף אחד כרגע. אני מעדיפה לתת לעצמי זמן להחלים מהקשר עם יניב. גם אם הייתי רוצה קטע עם מישהו אז לא עם אחד החברים של שרון, מישהו שאצטרך לראות מידי פעם גם אם זה לא מתאים לי. ברגע זה הוא בטח חושב שאני סנובית אבל כולי תקווה שבמשך הזמן נהיה חברים טובים ולא מעבר.

אנחנו נכנסים חזרה אל הסלון, אני מתיישבת לצידה של שרון על הספה וליאור מתיישב לצידי. לפתע שרון קמה ממקומה, מקישה על כוסה עם כפית, בדיוק כמו בסרטים האמריקאים. כולם מביטים בה.

"אני רוצה לברך את קסם, חברתי הטובה שהגיעה מישראל. אני מקווה שתיהני בביתך החדש, שתבני לך חיים מלאים בשפע של עשייה ואהבה, והכי חשוב, שתמצאי חתן סוף סוף." כולם צוחקים ומברכים אותי ואני מסמיקה ממבוכה.

"אני מקווה שאני מועמד פוטנציאלי," ליאור לוחש באוזני.

"אני לא מחפשת חתן, ליאור. באתי כדי ליהנות, לא כדי להתחתן."

"חבל, דווקא הזמנתי כבר אולם וצלם." אנחנו צוחקים.

השעה כבר שלוש לפנות בוקר, אני חושבת שהאנשים האלה צריכים לקום לעבודה מחר. יעל, חברה של שרון, מתרוממת ממקומה ואומרת שכבר מאוחר ושהיא צריכה לקום מוקדם מחר, כאילו היא שמעה את המחשבות שלי. אחריה כולם קמים, נפרדים מאיתנו ועוזבים את הדירה. אני נושמת לרווחה, עוזרת לשרון לפנות את הכול, לנקות ולסדר.

"תודה שרון, הם מקסימים."

"אמרתי לך שברגע שתראי אותם תרגישי טוב יותר," היא צוחקת. אני מנשקת אותה והולכת לחדרי.

לאחר מקלחת חמה, אני משתחלת למיטה ומרגישה איך גופי מתחיל להשתחרר ותוך כמה דקות אני נרדמת.

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אהבה בארץ זרה / מרב ביזאווי”

מידע נוסף

בחר את סוג הספר

דיגיטלי, מודפס