אהבה בין הגלים / שרון צוהר

מדורג 5.00 מתוך 5 מבוסס על 1 דירוגים של לקוחות
(חוות דעת לקוח 1)

דיגיטלי : ₪35.00
מודפס : ₪69.00
קינדל : ₪35.00

נקה

תיאור

ביבוקס Bbooks – הוצאה לאור
שנת הוצאה: 2016
מס' עמודים: כ – 300

*משלוח עם שליח עד הבית

"אני לא רוצה אהבה יציבה וקבועה בלי התרגשויות. אני רוצה גבר שיפוצץ לי את כל החושים, שיגרום לי לרעוד רק מלחשוב עליו, שרק עצם הנוכחות שלו לידי תספיק כדי שאני ארצה לקפוץ עליו ולסחוב אותו איתי למיטה הקרובה ביותר. אני לא יודעת אם אי פעם אתאהב שוב בצורה כזו, אולי באמת אני מאלו בני המזל או חסרי המזל, תלוי איך מסתכלים על זה, שזוכים לחוות אהבה כזו רק פעם בחיים. אני רק יודעת שאני לא רוצה להתפשר על פחות, גם אם זה אומר להישאר רווקה.״

 

כששירה, נערה אילתית בת שבע עשרה בחופשת קיץ, שעובדת על היאכטה ״מאיה״ במרינה של אילת, פוגשת את אסי, הסקיפר הלוהט של היאכטה ״קריסטל״, היא מתאהבת בו מיד ובאופן טוטאלי. זו בשבילה אהבה ראשונה ובלתי נשכחת על רקע ההרים האדומים והנופים הקסומים של מפרץ אילת, אבל עבור שניהם זו אהבה בזמן הלא נכון, במקום הלא נכון. שירה המאוהבת מוכנה לזנוח את כל תכניותיה לעתיד תמורת עתיד משותף עם אסי, אך אסי, המבוגר יותר והמפוכח יותר, אינו ממהר לוותר בקלות על העתיד שהוא התווה לעצמו.  לאסי יש תכניות אחרות, שבהן אין לשירה מקום. הוא נוסע לחפש את מזלו בארצות הברית.

כשהקיץ נגמר והפרידה בלתי נמנעת, שירה שבורת הלב חוזרת ללימודים ומנסה להתגבר על כאבי הלב ועל הפרידה. שירה מקווה שעם הזמן האהבה הראשונה הזו שלה תהפוך ללא יותר מאשר חלום רחוק, אך אין לה שום מושג שאהבת הקיץ הקצרצרה הזו עומדת להפוך לה ולאסי את החיים על פיהם, ויותר מפעם אחת, כאשר הגורל מתערב שוב ושוב, חוזר ומפגיש אותם ברחבי העולם ועל פני זמן, עד שיגיע הזמן הנכון, והמקום הנכון.

טעימה מהספר

 

חלק ראשון

יולי 1998

בחורה בת שבע עשרה. שיערה ארוך, שאטני ומתולתל, יחפה, רזה וגבוהה, עם גיטרה על הגב, מסתובבת על החוף באילת ומחפשת עבודה. זו אני.

יש לי הרבה חלומות, אחד מהם הוא לעבוד בקיץ על יאכטה, והחלום הכי גדול שלי הוא להגשים את כל החלומות שלי.

כחלק מהתכנית הגדולה, ביקרתי הבוקר במרינה, ומצאתי מודעה תלויה על השער המוביל למפרץ העגינה: "דרוש איש צוות לעבודת קיץ על היאכטה ״מאיה״- בול בשבילי.

לצערי באותה שעה המעגן היה כבר ריק מספינות, וגם ה״מאיה״ כבר לא הייתה במעגן.

היאכטות יוצאות מדי בוקר לעבודתן, מפליגות במפרץ אילת, וחוזרות אחרי הצהריים אל מנוחתן בין מזחי העץ של המרינה.

אני מתיישבת על החוף, כפות רגליי שקועות בחול השורט,  ממתינה עד שה״מאיה״ תחזור כדי לגשת אליה ולהציג את מועמדותי לעבודה.

זו תקופת החופש הגדול, והחלפתי לחודשיים את הנוף המדברי הירחי האהוב עליי כל כך של הפנימייה, בנוף ההרים האדומים והים הכחול של אילת, עיר הולדתי.

חלף רק שבוע מאז התחיל החופש הגדול, אבל אני כבר מתגעגעת לפנימייה, כי אני לא מסוגלת להיות יותר מדי בבית, סגורה בין קירות, ופה על החוף, בין הצדפים והגלים, אני מרגישה הכי בבית, והרעיון לחיות כמה שבועות על הים קוסם לי מאוד.

אני מבלה שעה ארוכה בישיבה על החוף, עוקבת בעניין אחר תנועת הספינות הקרבות לעגינה במרינה, צופה מרחוק בערגה בימאים המתרוצצים על הסיפונים, מירכתיים עד חרטום, מושכים חבלים, מגלגלים מפרשים, שוטפים ציוד ומקפלים.

לאחר שנדמה כי ההמולה במרינה מעט שוככת, והתיירים הרבים שירדו מהספינות התפזרו לאיטם אני קמה והולכת על הטיילת לכיוון המרינה.

אני יודעת שלעבוד על אונייה זו עבודה קשה, שהיאכטות יוצאות וחוזרות מדי יום עמוסות לעייפה בתיירים שרוצים לחוות קצת את מנעמי הים האדום, אבל עבודה קשה אף פעם לא הפחידה אותי.

אני צועדת יחפה על המרינה בין היאכטות העוגנות, סיפוני העץ שלהן מבריקים בשמש הקופחת.

בקצה המעגן אני מוצאת אותה, מתנודדת לה לאיטה במי המפרץ הצוננים, מבהיקה בלובנה.

זו יאכטה גדולה מאוד, ספונת עץ, בעלת שלושה סיפונים נרחבים, ירכתיה קשורים למזח בחבלי עגינה כבדים, וגשרון צר תחום בחבל משני צידיו מוביל מהמזח אליה.

אני מטפסת עליה ולקראתי יוצא גבר מבוגר עם זקן בן כמה ימים, וכרס ענקית המשתפלת מעל מכנסיו.

״אפשר לעזור לך, חמודה?"

״אתה מחפש איש צוות לעבודה? כי אם כן, מצאת.״ אני מודיעה לו.

לפי החיוך שלו אני רואה שהוא אוהב את התעוזה שלי.

״אני חיים, הסקיפר, הקפטן של הספינה. ומי את אם אפשר לשאול? יש לך ניסיון בעבודה על ספינות? זה לא מתאים לכל אחד, את יודעת.״

״קוראים לי שירה,״ אני מציגה את עצמי, ״בבית צוחקים עלי שעוד לפני שלמדתי ללכת כבר הייתי על סירות.״

״טוב אז אנחנו יכולים להיות בטוחים שמחלת ים אין לך.״ הוא צוחק.

״וגם אין לך מה לדאוג בקשר לניסיון,״ אני מוסיפה, ״אני משיטה מפרשיות מגיל שמונה בערך.״

״העבודה כאן קשה מאוד,״ הוא מספר לי ״שעות ארוכות. בעצם אין לנו שעות, אנחנו עובדים וחיים על הספינה. צריך לבצע הרבה עבודות תחזוקה וניקיון, צריך הרבה סבלנות לאנשים, וצריך גם קצת ידע בבישול, יש לנו טבח על האונייה, אבל לפעמים גם הוא צריך קצת עזרה.״

״מתאים לי,״ אני מחייכת, ״אני מנקה מצוין, וגם מבשלת לא רע. התקבלתי?״

״אני מבין שאת אילתית?״ הוא שואל, משפשף את סנטרו המזוקן.

״כן, אני הבת של שמש הגדול.״

״וואלה? איזה יופי, אני מכיר את אבא שלך שנים, עוד לפני שהוא נהיה מנהל המרינה. תני לי רק לוודא איתו בטלפון שזה בסדר שתעבדי פה, ומבחינתי התקבלת.״

עוד באותו ערב אני עוברת לגור בתא קטנטן על סיפונה של היאכטה, אותו אני חולקת עם ליאור, בחורה שעובדת גם היא על הספינה.

*

עם הזריחה ליאור זורקת אותי מהמיטה בקריאת ״בוקר טוב,״ רועמת.

״קדימה ילדה, לעבודה.״ היא מכריזה ואני לובשת גופייה ומכנסיים קצרים ועולה איתה אל הסיפון.
בימים הבאים אני לומדת לסדר את הספינה לקראת האורחים שבאים להפליג איתנו, לקשור אותה למזח כשאנחנו מתקרבים לעגינה במרינה, ולשטוף את הציוד בסוף כל יום עבודה.

הספינה מתוחזקת באופן קפדני, ומדי יום אנו מושחות בלכה מיוחדת את משטחי העץ המבריקים שלה, רוחצות ומבריקות את כל מעקות המתכת, ושואבות אבק בסלון ובכל התאים.

בכל יום ג׳ינו הטבח מכין ארוחת צהריים לכל האורחים.

הוא מלמד אותי לתפעל את המטבח ולהכין סלטים ושניצלים למאתיים איש.

מדי יום אנו יוצאים לשתי הפלגות לפחות, יש ימים שבהם יוצאים גם להפלגה שלישית, ולפעמים גם להפלגת לילה. הסיור הימי שלנו הוא קבוע פחות או יותר, מדי יום אנו משיטים את האורחים שלנו לביקור בגבול - מצריים, ערב הסעודית וירדן, ומגישים להם ארוחת צהריים מושקעת מעשה ידיו של ג'ינו, ובימים מיוחדים, ניתן אפילו לשחות עם דולפינים, הנוהגים ללוות אותנו במהלך ההפלגות, משתעשעים בשובלה של הספינה.

בערבים, לאחר סיום העבודה, ליאור מכירה לי את דיירי הספינות האחרות, העוגנות בשכנות ליאכטה שלנו.

המרינה היא כמו שכונה אחת קטנה, בה כולם מכירים את כולם, ומנהלים חיי חברה פעילים

מאוד - כמעט בכל ערב, לאחר סיום העבודה, אנו נפגשים עם צוותים מאוניות אחרות לערב של שתייה וקלפים, או ארוחת ערב משותפת.

אתמול למשל הלכנו, ליאור ואני, לשתות קפה על סיפונה של ה״אמור״ שעוגנת לידינו, והערב הצוות של ה״אורין״ שעוגנת מצדנו השני, מוזמן אלינו לארוחת ערב.

אחרי שבועיים במרינה אני כבר מרגישה בבית, כאילו גרתי על הספינה מאז ומעולם.

בכל ערב, בסיום יום העבודה, כשאני מפנה ערימות של שקיות אשפה מהספינה לפחי הזבל בקצה המרינה, אני מקפידה לערוך ביקורי נימוסין אצל שוכני הספינות העוגנות בסמיכות אלינו. בין שיחות החולין היומיות והחלפת החוויות ההדדית, הדרך אל פחי הזבל ובחזרה מתארכת.

*

באחד הערבים בסיום העבודה, בעוד קולות המוזיקה מהמועדונים של אילת נשמעים מרחוק, אני יוצאת יחפה מהיאכטה כהרגלי לזרוק את האשפה בפח הגדול שמחוץ למרינה.

אני נאבקת בשקיות הכבדות, מאבדת את שיווי המשקל וכמעט מועדת על הגשרון המוביל לאדמה הבטוחה של המרינה.

יד חזקה נשלחת לעברי, אוחזת בזרועי ותומכת בי.

"צריכה עזרה?"

אני מרימה את מבטי אל מושיט העזרה הלא צפויה, ופוגשת במבט מאיר פנים ובחיוך צחור שיניים. עיניי מטיילות על פניו, על עצמות לחיו החדות, אל עיניו החומות הבוערות, המוקפות בריסים שכל בחורה תהרוג עבורם, ושיערו החום הצרוב בפסים בהירים מהשמש. הוא גבוה, בעל כתפיים רחבות ומותניים צרות, וחזה רחב.

מבטי נודד אל הפס הדק של השיער הגולש מחזהו ונעלם אי שם לתוך מכנסי הגלישה שלו...

"את בסדר?״

הוא מחייך ואני מזדקפת, מתנערת ותופסת את עצמי.

האם אני בסדר?

"תודה." אני אומרת בחיוך, "אשמח לעזרה. אני שירה, אני עובדת על ה"מאיה," אני מסתובבת ומצביעה על היאכטה הגדולה שעומדת מאחורי ושכמעט נפלתי ממנה באלגנטיות חיננית אל זרועותיו.

"נעים מאוד להכיר אותך, שירה." הוא עונה לי בחיוך ממיס לב, לוקח מידיי את השקיות הכבדות, ומתחיל לצעוד קדימה.

"ומי אתה?" אני שואלת בדרך למכולת האשפה בקצה המרינה, ״אתה עובד פה במרינה? חשבתי שאני כבר מכירה את כולם."

"אני אסי – אסף." הוא מוסיף בחיוך, "אבל בשבילך אסי. אני הסקיפר של היפיפייה הזו."

הוא מצביע בסנטרו על יאכטה גדולה העוגנת בקצה המעגן החיצוני, המיועד לעגינה של הספינות הגדולות ביותר בלבד, כמו ה"מאיה".

"קוראים לה "קריסטל״ כמו אשתו של ג'ייק מ'שושלת' - זוכרת את הסדרה הזו ששודרה כשהיינו קטנים? אני מאשדוד במקור - מאיפה את?"

"אני אילתית." אני עונה.

"מקומית, איזה כבוד." הוא עונה בקריצה וכשהוא משליך את כל השקיות למכולה הגדולה הוא זורק לי מעבר לכתפו - "אני בדרך ל"ספירל"- רוצה לבוא לשתות איתי משהו בפאב?"

"לא יודעת אם יתנו לי לשתות," אני מגחכת, "אני רק בת שבע עשרה, זה קצת לא חוקי."

"רק בת שבע עשרה?" הוא נדהם, "ואני עוד שואל אותך אם את זוכרת את ׳שושלת׳. איך תזכרי, בטח היית רק תינוקת אז,״ הוא מוסיף בחיוך ״איך זה יכול להיות שאת עובדת פה, את לא קצת צעירה מדי? בטח מתחילים איתך כל הזמן."

"עם קצת קומבינות סידרתי לעצמי עבודה." אני מספרת, "אבא שלי מנהל את המרינה, שמש הגדול, אם אתה מכיר אותו."

"מכיר אותו?" הוא צוחק, "מי לא מכיר אותו? גברת, איתך אני לא מסתבך."

הוא מחייך אליי.

"בת שבע עשרה, אני לא מאמין." הוא אומר, ומוסיף בקריצה

"לילה טוב מתוקה. רוצי מהר הביתה. ביער הזה יש זאבים ולא כולם נחמדים כמוני."

הוא מנפנף בידו לשלום ומתרחק לכיוון הפאב "ספירל", ששוכן בדיוק בכניסה למרינה, ומשמש פאב הבית ומקום מפלט לכל הימאים העובדים ומתגוררים על הספינות במרינה העמוסה.

1 ביקורת עבור אהבה בין הגלים / שרון צוהר

  1. דורג 5 מתוך 5

    רחל

    שרון צוהר פשוט מוכשרת, אני גרופי שלה

הוסף חוות דעת

מידע נוסף

בחר את סוג הספר

דיגיטלי, מודפס, קינדל