אשת השטן / רויטל קוריאל

דיגיטלי : ₪30.00
קינדל : ₪29.00
מודפס : ₪50.00

נקה

תיאור

רויטל קוריאל – אשת השטן

תאריך הוצאה לאור: 07-2017

ז’אנר: מד”ב ופנטזיה

מס’ עמודים: 143

 

“יש אישה

את כולנו היא תציל

ואת העולם היא תשקם

בצד אחד שלה מלאכים צועדים

ובצד השני השטן

משחקים בין אור וצל לעולם”

 

“אשת השטן” הינו ספר פנטזיה הרפתקאות מרתק, שסוחף אותך עמוק אל תוך היער, איך הגעת לפה מלכתחילה? למה? מה היעד שלך? מה היעוד שלך? ומכאן המסע הולך ומקבל משמעות בחיים.

הספר הינו פרי יצירתה של פראמדיקית המתמודדת עם מראות קשים וסיפורים קורעי לב בזמן שמצילה את חייהם של אחרים במפגשים אקראיים.

 

מחיר דיגיטלי: 30 ש”ח.

מחיר מודפס: 50 ש”ח כולל משלוח בדואר ישראל.

טעימה מהספר

מתחילים

 

 

אני צועדת ביער גשום, לילה וקר.

איך הגעתי למצב הזה בכלל?

ממש לפני רגע הייתי בעיר, בדרכי למכולת, טבעת של אור הופיעה ועכשיו אני באמצע היער בתוך שלולית של בוץ.

הג'ינס שלי רטוב לחלוטין, הגרביים, הנעליים ומה לא? אוי כמה שקר לי!

נשבר לי הקליפס שהחזיק את השיער והוא פזור וספוג במים. הסוודר שלי מלוכלך כל כך וספוג מים כך שהפך להיות ענק.

אני רק רוצה לבכות.

מצד שני, אני יכולה לדבר עם עצמי, אז לפחות אני לא לבד.

אמא שלי תשתגע כשלא אחזור, ובטח לא יבינו בעבודה איפה אני.

חייבת למצוא מחסה מהגשם, כל מה שיש סביבי זה עצים ועוד עצים, אולי אם אטפס על הגבעה הקטנה מולי אוכל לראות יותר טוב.

הגשם מתחזק ומקשה עליי לראות.

מלפני מרבד ענק של עצים, והלילה חשוך.

מה זה שם באופק? עשן?

יכול להיות, או שאני מדמיינת?

עשן! זה אמיתי,יש עשן, אז יש אש, יש אש אז יש אנשים! ניצלתי.

מרוב קור אני בקושי מרגישה את הרגליים שלי.

ניסיתי לרוץ לכיוון העשן וכמעט נפלתי.

כואב לי כל כך, שאפילו לנשום הפך למשימה קשה.

מולי ניצבת חומה ובמרכזה שער עץ גבוה.

נו באמת, בדיוק המזל שלי, חשבתי שאמצא בקתה נחמדה עם איזה שוודי חתיך, רווק ועשיר, אבל לא.

לפני השער עומד שומר, לבוש בגלימה של בודהיסטים צהובה, ראשו מגולח, ואני יכולה לראות את האור מהעששית שמעל ראשו משתקף בקרחת.

השומר נראה לי מטושטש ונוטה על הצד.

רגע, זה לא הוא, זו אני שנופלת וחושך בעיניי.

התעוררתי שוכבת על מחצלת במבוק, מכוסה בשמיכת צמר נעימה, בחדר יש ריח של אקליפטוס.

החדר מרובע קטן, מולי דלת עשויה נייר שנפתחת בהזזה הצידה.

משמאלי חלון קטן, דרכו ניתן לראות את השמים כחולים ושלווים, שונה לחלוטין מאתמול.

בפינה הימנית של החדר מונחת קטורת ושלושה נרות קטנים דלוקים, כנראה המקור לריח האקליפטוס.

הרמתי את השמיכה ותהיתי אם אני לבושה.

לבשתי חלוק נזירים צהוב, כמו של השומר.

כנראה איבדתי את ההכרה, אני לא זוכרת כלום מרגע המפגש עם השומר.

אולי משהו יכול להסביר לי מה קורה פה?

איך אני עכשיו מסבירה למה לא הגעתי למשמרת?

שאלות רבות רצות במוחי, בלבול ובעיקר חשש.

לחדר נכנס נזיר סיני, או לפחות הוא נראה ככה, ראשו מגולח והוא לובש גלימה צהובה-חרדל. לדעתי הוא בסביבות גיל ה-40 שלו.

אני בטוחה שהוא יודע קונג-פו, שעשעתי את עצמי במחשבה כניסיון לא להפגין את החששות שלי.

הבחור לא הפסיק לדבר אליי בסינית, הוא חזר על אותו משפט שוב ושוב, והגיש לי קערת מרק.

"אין לי מושג מה אתה אומר, אני לא דוברת סינית, אם אתה יודע אנגלית נוכל לדבר", ניסיתי להסביר באנגלית בדיבור איטי.

אני מתנחמת מכך שהוא נחמד ומחייך, ולפי תנועות הגוף שלו הוא ממש מתעקש שאוכל.

כולי תקווה שהוא לא מחייך כי הוא האדם שהחליף לי בגדים...

קדימה, על החיים ועל המוות, אני טועמת.

הטעם נורא, תפל עם גושים של משהו והכי נורא, המרק הסריח, כמעט בטוחה שהוא הוכן מירקות רקובים, צמרמורת נוראית עברה בגופי ואחריה תחושת בחילה נוראית.

"מה זה הגועל נפש הזה?", צעקתי בעברית, וירקתי את המרק חזרה לתוך הקערה.

הבחור נראה ממש מופתע מהתגובה שלי, הגבות שלו עלו כל כך גבוה שהן כמעט בקרחת שלו.

"סליחה, לא התכוונתי לפגוע, אבל הדבר הזה ממש לא טעים", הסברתי בעברית.

הבחור ענה לי בסינית.

הוא לא מבין אותי ואני לא מבינה אותו, ממש יופי.

איך אני אדע מה נתנו לי לאכול?

"איפה המטבח?", שאלתי והצבעתי על קערת המרק שבידיי. "אי-פה המט-בח?", אולי אם אדבר לאט הוא יבין.

אבל הוא לא.

קמתי על רגליי, הרגשתי את החלוק נופל, וכיוון שלא הייתי לבושה בכלום מתחתיו הידקתי את החגורה שלו.

"איפה המטבח?", הצבעתי על קערת המרק ואז על המסדרון שהיה מחוץ לחדר.

הבחור נראה מרוצה, נדמה לי שהבין אותי, הוא מלמל משהו בסינית והתקדם לפניי.

צעדנו במסדרון ארוך עם המון דלתות נייר לבנות לאורכו, כנראה שיש פה הרבה חדרים.

המסדרון ארוך ללא תמונות, קירות לבנים לחלוטין, התקרה מלאה במוטות עץ חומים לתמיכה במבנה ובגג.

אחת הדלתות הייתה פתוחה והצצתי פנימה, החדר נראה בדיוק כמו החדר שבו התעוררתי.

בסוף המסדרון חדר פתוח והסיני הצביע עליו.

המטבח, חשבתי לי, אך השמחה הפכה מהר מאוד לאימה כשראיתי את "המטבח".

המטבחון ארוך וצר בדומה לקרון רכבת, בקצהו ארונות עץ ומשטח לעבודה.

קליפות תפוחי אדמה ובצל פזורות בכל מקום, זבובים מתעופפים מעל פח עץ רקוב ועבש, וכלי החיתוך נראים עתיקים מתקופת אנשי המערות.

בצד ימין ישנה קדרה גדולה מורמת מעל אש, ובמרכז החדר כסאות עץ סביב שולחן קטן.

פעם אחרונה שראיתי בלגן כזה, הייתה בתורנות מטבח בצבא, אחרי שכל קורסי החובשים אכלו, תמיד היה כאוס, תחושה שהוריקן עבר והחריב כל מה שיכל.

הרגשתי בחילה נוראית, לחשוב שטעמתי ממרק שהוכן פה! "מה זה הגועל הזה?!", צרחתי על הבחור, "למי זה נראה הגיוני הבלגן הזה? איכס! איפה האחראי? מה זה?!".

הבחור כנראה נבהל כיוון שהוא נעלם.

נראה לי שהגזמתי קצת.

בסרטים כשדמות כלשהי מתעוררת במקום רחוק מהבית, יש שעה שיחה, מי אני? איפה אני? מי אתה? ואילו אני, במקום להודות על הכנסת אורחים רק התעצבנתי. אופס. אני צריכה לנשום עמוק ולהירגע.

התחלתי לסדר את המטבחון, אספתי את הקליפות, ניקיתי וניסיתי לארגן את המקום.

בזמן שאני מנקה נעמד בפתח המטבחון סיני מבוגר לבוש חלוק כחול דהוי, הזכיר לי את המראה של המאסטר בסרטי קונג-פו ישנים.

על פניו זקן דק לבן, להערכתי הוא כבן 80 אולי יותר.

"סליחה, לא התכוונתי לצעוק על הבחור, אני פשוט לא מבינה מה קורה פה ו.. אתה מבין אותי בכלל?", שאלתי.

הזקן חייך אליי והלך.

אוי אלוהים מה קורה פה?

צעדים נשמעו לכיווני.

הבטתי מעבר לדלת וראיתי את הבחור ממקודם, הוא חזר, והוא אוחז שקי יוטה? כמובן שהוא גם מסביר לי בסינית. גלגלתי את עיניי.

חבל שאף פעם לא למדתי לדבר סינית, מצד שני לפי הבעת פניו המאושרת אני חושבת שהוא מרוצה מהצורה בה סדרתי את המקום.

בתוך שקי היוטה יש תפוחי אדמה ובצלים.

נדמה לי שהוא רוצה שאכין אוכל חדש, כיוון שהוא מסמן לי לעזור לו לשפוך את תכולת הקדרה, הנהנתי בראשי ולקחתי את השקים.

הסתכלתי סביב מחפשת מים לנקות את הקדרה.

בפינת המטבחון עמדה חבית קטנה עם נוזל בתוכה, הרמתי אותה והרחתי את המים, נגעתי וטעמתי ולדעתי טובים לשימוש, לפחות לעכשיו.

חיפשתי בארונות סכין, או קולפן אך הם היו ריקים. הסכין היחידה שמצאתי חלודה.

אם רק היה כאן קולפן, חשבתי לעצמי, ולפתע הופיע קולפן על השולחן, כסוף בדיוק כמו בבית של ההורים.

איך יכול להיות שפספסתי אותו מקודם?

כנראה אני עדיין מבולבלת מכל מה שקורה.

קלפתי את תפוחי האדמה וחיפשתי אחר סכין נוספת.

"אם רק הייתה כאן סכין נורמלית", אמרתי בייאוש, והנה הופיעה על השולחן.

אני ממש מאבדת את השפיות.

בכל מקרה, הכל מקולף וחתוך וכל שנשאר עכשיו הוא לבשל.

מעניין אם יש להם מלח במקום הזה או כל תבלין אחר, אולי אצליח להוסיף קצת טעם למרק הזה.

"מה יקרה אם", אמרתי בקול ועצמתי את עיניי, "הלוואי שיהיה פה מלח".

פקחתי את עיניי והופיע מלח על השולחן.

זה פשוט נפלא! אני יודעת מה קרה, אני מאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי. ידעתי שהיום הזה יגיע, צחקתי לעצמי.

בכל מקרה יש לי את האמצעים להכין ארוחה טעימה ונורמאלית, בערך.

איפה הסיני החמוד הזה? אפילו לא שאלתי לשמו.

צעדתי במסדרון הארוך עם הדלתות ופניתי פעמיים שמאלה. אני מניחה שהמבנה בנוי בצורה של ח' אם מתחשבים במסדרון המוזר הזה.

בקצה המסדרון דלתות הזזה מעץ פתוחות, ואפשר לראות דרכן את החצר.

יצאתי החוצה.

הבטתי על המבנה מבחוץ, ואכן המבנה בצורת ח' ובמרכזה חצר ענקית.

ילדים ובני נוער, כולם בנים, מתרגלים קונג-פו, צועקים את אותה הקריאה ונעים כולם כמקשה אחת.

ממש מזכיר את הסרטים הסינים הישנים.

הגיע הזמן להשלים עם העובדה שבצורה כלשהי הגעתי מהבית בישראל לסין הרחוקה.

כנראה שטבעת האור שראיתי היא שער כלשהו, כמו בסרטי מדע בדיוני, ואם אמצא אותה שוב אוכל לחזור הביתה.

"אוכל!", צעקתי לכיוון הילדים, כאילו הבינו מה אני אומרת. להערכתי יש כאן כחמישים ילדים, איך כולם יכנסו למטבחון?

שלושה גברים התקרבו אליי, אחד מהם הוא הסיני החבר שלי מהבוקר.

שלושתם מגולחי ראש, לבושים בחלוק צהוב, הם נראו בני 40-50 בערך וצעדו לכיווני מחויכים.

שלושתם נעמדו מולי וחזרו על אותו המשפט כמה פעמים, אין לי מושג מה הם רוצים.

אולי אנסה גישה אחרת, יותר בכיוון של אנשי מערות.

"מ-א-י", אמרתי והצבעתי על עצמי, "מאי".

לאחר מכן הצבעתי על הבחור שהופיע כשקמתי והוא השיב "וונג", מצויין אנחנו מתקדמים, "צ'ו" אמר הבחור שנראה מבוגר מכולם.

השלישי לא דיבר, רק הביט בי.

אולי הוא לא מדבר עם נשים? אולי סתם נדר לא לדבר, מי יודע. בינתיים אסתפק בוונג וצ'ו.

וונג סימן לי בידו לבוא אחריו לרחבה ונעמד בתנוחה מוזרה. הוא פיסק את רגליו וכופף אותן, כאשר ידיו מונחות קדימה כמוכן לקרב אגרופים.

התמקמתי למולו, באותה תנוחה וחיכיתי.

וונג זינק באוויר ולפני שהבנתי מה קרה, נחתי על האדמה בחוזקה.

"למה?", קראתי בעצבים וניסיתי לקום חזרה.

שנייה לפני שסיימתי לדבר מקל עץ פגע בראשי.

וונג צ'ו והבחור השלישי נראו משועשעים.

וונג הושיט את ידו כדי לעזור לי לקום, אני לא סומכת עליו יותר ומעדיפה לקום לבד.

"ראיתי מספיק סרטי נינג'ות וקרטה, אני יודעת טוב מאוד לאן זה ממשיך ותודה רבה אין צורך", אמרתי וזזתי מספר צעדים אחורה.

"קונג פו", אמר וונג שנראה משועשע מכל הסיטואציה.

הבחור שלא מדבר ניגש אליי ונעמד על גל אחת בעודו מצמיד את כפות ידיו כמו בתפילה והסתכל עליי, נדמה שהוא מחכה שאעמד כמוהו.

התמקמתי בתנוחה לידו, כך שלא יוכל להפתיע אותי עם איזו מכה בהפתעה.

לאחר מכן וונג אמר משפט בסינית וכל הילדים נעמדו כמונו. תחילה זה היה קל, אך עם הזמן איבדתי שיווי משקל ונפלתי לסירוגין.

הבנים והילדים לא זזו בכלל, רק אני התנדנדתי כמו שיכורה. בשלב מסוים בחילה נוראית תקפה אותי, אני מכירה את ההרגשה, זו לא בחילה שאחריה אקיא, זו בחילה שבסופה אאבד הכרה.

שריריי הגפיים החלו לרעוד, יכולתי להרגיש את הצבע נוזל לי מהפנים מטה.

התיישבתי על הרצפה, כל מה שרציתי היה להקיא.

הילדים והבנים פסקו מהאימון ורצו לכיווני.

וונג השכיב אותי על הגב, צ'ו הגיש לי כוס חרס קטנה עם מים.

"אני יודעת מאיפה הבאת מים, ממש, אבל ממש לא תודה. מעדיפה לאבד הכרה ולמות ולא לחלות בדיזנטריה", אמרתי ונענעתי את ראשי לשלילה.

צ'ו התעקש שאקח לגימה קטנה, הם נראו מבוהלים ממש, כנראה הייתי לבנה.

הרמתי מעט את ראשי ולקחתי את הכוס. ידי רעדה מאוד והתקשיתי לשתות.

ציפיתי שיצחקו עליי או ילעגו לי, אך ההפך קרה, הם היו מאוד מודאגים. שקט שרר בין הילדים, כולם חיכו שאקום.

עברו מספר דקות והבחילה חלפה לה, נעמדתי על רגליי והתמקמתי מחדש כדי לסמן שאני מוכנה להמשיך.

במשך שעות ארוכות תרגלנו יציבה, הבנים ניסו ללמד אותי תנועות לחימה, בינתיים אני מצליחה לצעוק את הקריאות, פחות לבצע את התרגילים עצמם.

היום עבר נחמד ומתיש, כל מה שיכולתי לחשוב עליו עכשיו הוא מקלחת נעימה. איך אומרים מקלחת?

ניגשתי לוונג ועשיתי תנועות של מקלחת, הוא חייך, הנהן והוביל אותי אל מאחורי המבנה.

חבית עץ ענקית עמדה בין העצים ובתוכה מים.

וונג הרטיב את ידיו וניקה את בית השחי שלו, לאחר מכן הכניס את ראשו פנימה, שפשף את ראשו המגולח וירק מים שנכנסו לו לפה חזרה לתוך החבית.

תחושת חלחלה עברה בי, אני מניחה שגם הבעת הפנים שלי הייתה זהה כיוון שוונג הפסיק לזוז ונראה מופתע.

נופפתי בידיי לסמן שאני מוותרת, וונג ליווה אותי לחדר ומלמל משהו, לדעתי לילה טוב, ולכן עניתי חזרה "לילה טוב".

כואב לי כל הגוף מלנסות להתאמן איתם בקונג-פו.

אני לא שרירית וחטובה, הייתי מגדירה עצמי די ממוצעת, משתדלת לעלות מדרגות ולא לעלות במעלית מקומה לקומה, דואגת ללכת ממקום למקום.

למרות כל זה, כואבים לי השרירים.

נשכבתי על המחצלת הקטנה והבטתי ימינה, הנר עדיין דלק. ניסיתי לקום אך רגליי בגדו בי ולא הסכימו להרים את משקל גופי.

ויתרתי, שיישאר דלוק עד שימס.

זה היום הראשון לאימונים, מותר לי לא להיות בכושר כמו כולם, ואם להיות כנה, זה לא סרט הוליווד אז לא אהפוך ללוחמת מחר בבוקר, מצד שני לנסות לא מזיק.

נרדמתי.

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אשת השטן / רויטל קוריאל”

מידע נוסף

בחר את סוג הספר

דיגיטלי, קינדל, מודפס