מבצע!

את זה לא תשמעו בתקשורת / דרור איסר

דיגיטלי: 30.00

נקה

תיאור

דרור איסר – את זה לא תשמעו בתקשורת

ז’אנר: ספרי עיון

 

את זה לא תשמעו בתקשורת ביום השנה לפיגועי 11 בספטמבר:

  • הסוכנות הפדרלית שעליה הוטל לחקור את קריסת מגדלי התאומים (להלן NIST) לא הסבירה מדוע כשהחלה הקריסה הקומות העליונות לא נעצרו על ידי הקומות שמתחתיהן, זאת בטענה כי הקריסה היתה בלתי נמנעת.
  • NIST קבעה כי מרבית דלק המטוסים נשרף מיידית בכדור האש הגדול הנגרם כתוצאה מפגיעת המטוסים במגדלים.
  • בניין מספר שבע במרכז הסחר העולמי, גורד שחקים בן 47 קומות, קרס שבע שעות לאחר קריסת מגדלי התאומים. NIST טענה כי זהו גורד השחקים הראשון בהיסטוריה שקרס בגלל אש.
  • על NIST אסור על פי חוק לפרסם שום מידע העלול לסכן את ביטחון הציבור.
  • לכל אחד משני מגדלי התאומים היתה מעטפת חיצונית ובה 59 עמודי פלדה בכל אחת מארבע צלעותיו.
  • דונלד טראמפ אמר באותו היום: “איך ייתכן שמטוס בואינג חדר את עמודי הפלדה הללו? אני נוטה לחשוב שהיו להם לא רק מטוסים, אלא גם פצצות – פצצות שהתפוצצו בו-זמנית, זאת מפני שאני לא מצליח לדמיין משהו שיכול לחדור את עמודי הפלדה הללו.”

ספר זה בוחן בצורה ביקורתית את הגרסה הרשמית לפיגועי 11 בספטמבר ומסביר בבהירות ובפשטות, לראשונה בעברית, מדוע היא לא נכונה.

 

דרור איסר הוא ארכיונאי בעל תואר ראשון בהיסטוריה כללית והיסטוריה של עם ישראל מאוניברסיטת תל אביב. זהו ספרו הראשון.

טעימה מהספר

הקדמה

התחלתי להתעניין בפיגועי 11 בספטמבר באפריל 2013 בעקבות פוסט בקבוצת הפייסבוק "עובדות לא חשובות". הפוסט עסק בבניין מספר שבע, שהיה חלק ממרכז הסחר העולמי, וקרס בתוך שניות בודדות - שבע שעות לאחר קריסת מגדלי התאומים. בפוסט נכתב כי בניין מספר שבע היה גורד השחקים השלישי בהיסטוריה שקרס בגלל אש, כאשר השניים הראשונים היו מגדלי התאומים. כשצפיתי בקריסת הבניין, בדרך הכה סימטרית שבה הפך גורד שחקים בגובה של מגדל עזריאלי העגול לאבק, הבנתי מיד שמה שרואות עיניי הוא הריסה מבוקרת (demolition). אז הבנתי שיש כאן סיפור ששווה להתעמק בו. עד לאותו זמן לא היה לי מושג שהיה בכלל בניין כזה ושהוא קרס באותו יום שבו קרסו מגדלי התאומים.

בזמן האירועים עצמם הייתי בן 15, נער תמים המרוכז בענייניו שלו. התגובה הראשונית שלי לפיגועי 11 בספטמבר[1] הייתה: "אני לא מאמין שזה קרה." כך היה במשך כמה חודשים, אבל בסופו של דבר המשכתי בחיי וקיבלתי את הגרסה הרשמית. בהמשך הגעתי לאוניברסיטה ושם נפקחו עיניי. במוסד זה למדתי מהי חשיבה ביקורתית, למדתי להיות ספקן ולשאול שאלות, שהרי כדי לדעת מה 'באמת' היה חייבים לשאול שאלות ולא לקחת כמובן מאליו מה שגורמים כאלה ואחרים אומרים.

מטרתי בספר זה היא להציג ניתוח ביקורתי בצורה המקיפה ככל הניתן של מה שלעניות דעתי (ולעניות דעתם של רבים נוספים) התרחש באותו היום, ולנסות כמיטב יכולתי לממש הלכה למעשה את מה שההיסטוריון יואב גלבר כתב בספרו "היסטוריה, זיכרון ותעמולה": "מטרתו של ההיסטוריון לחשוף את חומר המקורות, לבחור, לנתח ולהעריך אותו באופן מקצועי, ובסופו של דבר להתקרב אל האמת, שעשויה גם לסתור את השקפותיו של אחד או יותר מן הצדדים החלוקים, ולעתים אפילו את אמונותיו, דעותיו והנחותיו המוקדמות שלו עצמו. חיבור שאינו מכוון להתקרבות אל האמת ולהבחנה בינה לבין לא-אמת אינו חיבור היסטורי."[2]

הגרסה הרשמית בנוגע לאירועי 11 בספטמבר היא לא יותר מתיאוריה אותה הגו גורמים בממשל האמריקני ממוחם הקודח, ולכן כוונתי בספר זה היא להפריך אותה, כפי שכתב הפיזיקאי והמתמטיקאי פרימן ג'. דייסון (Dyson) בספרו "אינסופי לכל עבר": "חובתו המקצועית של מדען, כשהוא רואה לפניו תיאוריה חדשה ומסעירה, היא לנסות ולהפריך אותה. ככה פועל המדע. ככה שומר המדע על הגינותו. כל תיאוריה חדשה חייבת להיאבק על קיומה נגד ביקורת נוקבת, ולעתים צורבת. רוב התיאוריות החדשות מתגלות כמופרכות, והביקורת נחוצה בפירוש כדי לסלקן מן הדרך ולפנות אותה לתיאוריות טובות מהן."[3]

למען הסר ספק - אני לא מחפש אשמים. אני לא יודע וסביר להניח שגם לעולם לא נדע מי פוצץ את מגדלי התאומים ואת בניין מספר שבע, שהרי ללא ספק בוצעה השמדת, הסתרת והעלמת ראיות, לצד זיוף וסילוף עובדות, שהרי למתכנני ולמבצעי הפיגועים הללו אין כל כוונה שיתפסו אותם אי פעם. אך למרות זאת הגרסה הרשמית לא מחזיקה מים והיא מופרכת יותר מכל תיאוריה אלטרנטיבית אחרת.

תומס קיין ולי המילטון, שני חברי הוועדה לחקר אירועי 11 בספטמבר (9/11 Commission) חשפו טפח בעניין זה כאשר כתבו בספרם: "עיקר הבעיה הייתה שאנשי ממשל עלולים להסתבך אם יחשפו משהו שהוא סודי, ומכאן שאין הם יכולים להסתבך אם הם מחתימים מסמך כלשהו בחותמת 'סודי'. כך שברירת המחדל היא – כשיש ספק – לסווג את המסמך בסיווג בטחוני וכך הוא לא ייחשף לציבור."[4]

כמו כן יש לציין כי את מרבית המקורות ששימשו לכתיבת ספר זה אפשר למצוא בקלות באינטרנט. כל אחד יכול לצפות ולעיין בהם ולהגיע למסקנות שאליהם יגיע. לא ערכתי ראיונות בלעדיים, לא נברתי בארכיונים. כל מה שמופיע בספר זה כבר פורסם בעבר.


 

מבוא

א. התקשורת

על התקשורת הממוסדת הוטל תפקיד מכריע בפיגועי 11 בספטמבר - להכשיר את דעת הקהל להתגייס למלחמה בטרור בכלל, ובפרט לצאת להילחם בשטח מדינה שנמצאת בקצה השני של העולם נגד אויב אמורפי. היא עשתה זאת באמצעות הקרנות חוזרות ונשנות של תמונות וסרטונים מזירות הפיגועים: שוב ושוב שודרו הסרטונים שבהם רואים את המטוס פוגע במגדל הדרומי, את קריסת המגדלים, את האנשים חסרי האונים הקופצים אל מותם מהמגדל הצפוני, ואת ההמונים הנסים על נפשם למראה ענני האבק האימתניים אשר נוצרו לאחר קריסת המגדלים.

הציבור צפה בתמונות הללו והשתכנע שיש לטפל בטרוריסטים האלה מיד וללא שום דיחוי. כפי שעולה ממחקרים אקדמיים[5] תוכן ויזואלי נקלט מהר יותר ונטמע למשך זמן ממושך יותר מאשר תוכן טקסטואלי או תוכן שמיעתי בלבד. כך לדוגמה, דן ראד'ר ((Rather, מגיש משדר החדשות של CBS, הכריז תשע שעות לאחר הפגיעה במגדל הדרומי כי "הגיעו לידינו סרטונים חדשים של המתקפה על מגדלי התאומים. עליי להזהיר אתכם שאנו מביאים לכם את התמונות הללו פחות או יותר בצורה גולמית. אלו הם חומרים חזקים."

ג'ים מוריסון אמר: "מי ששולט בתקשורת שולט בדעת", בדעת של הציבור, שהרי על פי הוויקיפדיה האנגלית[6] 90% מתעשיית התקשורת בארצות הברית כיום נשלטת על ידי חמישה תאגידים, זאת כאשר בשנת 1983 חמישים תאגידים שלטו ב- 90% משוק התקשורת. תאגידי התקשורת, אם כך, רק מתעצמים מעשור לעשור וצוברים יותר ויותר כוח והשפעה, אשר באים לידי ביטוי בשליטה בידע ההמונים. שהרי מנָיין אדם מן היישוב בכל מדינה שואב את הידע החדשותי שלו? איך הוא יודע מה מתרחש בעולם? - התקשורת מספרת לו. הוא צופה בטלוויזיה, קורא עיתונים, שומע רדיו בדרך לעבודה, הוא מקבל מידע גם מפה לאוזן, מידע שאמינותו מפוקפקת ביותר, אך הוא בעיקר צופה בטלוויזיה. בסרט "רשת שידור" (Network), שיצא לאקרנים עוד בשנת 1976, מתרעם הווארד ביל ש"פחות משלושה אחוזים מהציבור קוראים ספרים. פחות מ- 15% מהציבור קוראים עיתונים. האמת היחידה שאתם יודעים היא ממה שאתם מקבלים מהטלוויזיה. כיום חי דור אשר לא יודע דבר פרט למה שספג מהטלוויזיה." ריצ'ארד ניקסון, נשיא ארצות הברית, אמר בהקשר זה כי "האמריקנים לא מאמינים לשום דבר - עד אשר הם רואים אותו בטלוויזיה."

בכל הנוגע לפיגועי 11 בספטמבר (ובעוד אירועים נוספים רבים) התקשורת הממוסדת היא רק משרד יחסי ציבור לגרסאות רשמיות של אירועים, כפי שניסח זאת דיוויד הייק (Icke). בהקשר זה אמר יוזף גבלס, שר התעמולה של גרמניה הנאצית: "דמיינו את העיתונות ככלי מקלדת גדול, עליו הממשלה יכולה לנגן." התקשורת היא בבעלות פרטית ברובה הגדול, אך עדיין ישנו תפקיד מיניסטריאלי בשם "תיק התקשורת", וכך יחסי ממשל-תקשורת הם הדוקים הרבה יותר מכפי שהיינו רוצים לחשוב.

 



[1] השם בו הוויקיפדיה העברית משתמשת הוא "פיגועי 11 בספטמבר" וזה השם שבו אשתמש בספר זה. השם  הנפוץ בישראל, "אסון התאומים", הוא שיפוטי ומשתמע ממנו כאילו כל האירועים נסובו סביב מגדלי התאומים.

[2] היסטוריה, זיכרון ותעמולה: הדיסציפלינה ההיסטורית בארץ ובעולם, יואב גלבר. תל אביב: ספריית אופקים עם עובד, 2007. עמ' 512.

[3] אינסופי לכל עבר : סדרת הרצאות ע"ש גיפורד, אברדון, סקוטלנד : אפריל-נובמבר 1985, פרימן ג' דייסון.  מאנגלית עמנואל לוטם. תל-אביב : דביר, 1992. עמ' 207.

[4] Without precedent : the inside story of the 9/11 Commission/ Thomas H. Kean, Lee H. Hamilton. New York : A. A. Knopf, 2006, p. 69.

[5] לדוגמה: Domke, D., Perlmutter, D. and Spratt, M. (2002). 'The Primes of our Times?: An Examination of the “Power” of Visual Images', Journalism, 3(2): 135

[6] עיין ערך Media cross-ownership in the United States בוויקיפדיה האנגלית.

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “את זה לא תשמעו בתקשורת / דרור איסר”

מידע נוסף

בחר את סוג הספר

דיגיטלי