בורחת מעצמי / הדר בן איטח

מדורגים 4.50 מתוך 5 מבוסס על 2 דירוגים של לקוחות
(2 חוות דעת לקוח)

מודפס : ₪69.00
דיגיטלי : ₪35.00

נקה

תיאור

ביבוקס Bbooks – הוצאה לאור
שנת הוצאה: נובמבר 2016
מס' עמודים: כ- 500

*משלוח עם שליח עד הבית

"כל החיים אמרו לי שאני צריכה לפחד ממה שנמצא בחוץ, עכשיו גיליתי שהדבר שממנו אני באמת צריכה לפחד נמצא בפנים. עמוק, עמוק בפנים".

קייטלין ליינשר לא יודעת מה זה בית. מאז שהייתה ילדה קטנה, ידעה שאסור לה להיקשר כיוון שמעולם לא נשארה במקום אחד יותר מכמה חודשים בודדים. לכן כשאמה מעירה אותה באמצע הלילה והן עוברות שוב לעיר אחרת תחת זהויות חדשות, היא אינה מופתעת.

ובכל זאת, משהו שונה הפעם. כשאמה של קייטלין מבשרת לה שהיא יכולה ללמוד בבית הספר כמו נערה רגילה, אור אדום נדלק בראשה אבל היא לא מהססת, וקופצת על ההזדמנות להכיר חברים חדשים ולהיפתח לעולם. החומות שבנתה סביבה מתפוררות, וחייה עולים על מסלול חדש. כך לפחות זה נראה, עד שראיין מגיע.

 

ראיין קול מקבל ממעסיקו, ג'ונתן קארסל, משימה: למצוא את בתו ולהחזיר אותה אליו. הוא צריך להיות עדין ומתוחכם, מפני שאם יכשל, לא רק חייו יהרסו; גם חייה של אחותו. המפגש בין ראיין לקייטלין אינו מקרי אך גורלי. הוא עומד להפוך את חייה של קייטלין, המסובכים גם כך, על פיהם. שוב.

ראיין ייפתח בפניה עולם חדש, יחשוף סודות מעברה, ויעזור לה לגלות מה מסתתר בתוכה, וממה היא באמת צריכה לפחד.

 

"בורחת מעצמי" הוא ספר ביכורים מאת הדר בן-איטח, רומן לנוער ולכל מי שאוהב סיפורי אהבה, מתח ומסתורין.

טעימה מהספר

 

פרק ראשון

קייטלין

יש אנשים הטוענים שמה שמעצב את חיינו הן הבחירות שלנו. לדעתם, הרצון האישי של כל אדם הוא שקובע איך יראו חייו ולא השפעת אנשים אחרים.
הייתי רוצה לפגוש את אחד מהאנשים האלה - אלה שידיהם לא כבולות, אלה שחופשיים לעשות ככל העולה על רוחם. זה יכול להיות נחמד לשבת יחד על כוס תה ולדבר על החיים. אני הייתי שואלת מי לדעתו קובע איך יראו חייו של אדם שאין באפשרותו לבחור? והוא כנראה היה מתפתל, ומנסה להגיד שאני צריכה לקחת את חיי בידיי, ולא לתת לאף אחד להכתיב עבורי את הדרך.
חבל שזה בלתי אפשרי.

*

"קייטלין." גם מתוך שינה, זיהיתי את קולה של אמי, ומיד לאחריו חשתי במגע קל בכתפי.
עיניי נפקחו והצטמצמו לנוכח האור הבוהק שהציף את החדר. הטיתי מעט את ראשי לאחור, כיוונתי את מבטי לעבר השעון הדיגיטלי שעמד על שידת הלילה שלי, וכשהספרות התמקדו, פלטתי אנחה, 2:47.
"באמת?" העברתי את מבטי לאמא.
היא עמדה ליד מיטתי, לבושה ומוכנה והנהנה. היא לא סיפקה הסברים או פתחה איתי בשיחה - לא היה צורך. מבטה אמר לי את כל מה שהייתי צריכה לדעת.
הזדקפתי במיטתי, מתחתי את זרועותיי ופיהקתי.
"כמה זמן?"
"חמש דקות," השיבה. "ונצא מהדלת האחורית."
כאילו שחשבתי אחרת.
כשהייתי בת שש, אמא החליטה שנמאסו עליה החיים עם אבא. אני לא זוכרת בדיוק מה קרה אבל יום אחד גרתי בבית קטן בצ'סטר עם שני הורים, ולמחרת מצאתי את עצמי באיזה מוטל מוזנח עם אמא. מאותו יום, הספקתי לעבור ארבעים ושבעה בתים, ולהחליף ארבעים ושבע זהויות. אמא משוכנעת שאבא עוקב אחרינו, ומנסה להחזיר אותי אליו. אני מאמינה לה אבל לא יכולה שלא לתהות מה הסיבות שלו.
"בסדר."
בזמן שאמא יצאה מחדרי, שלחתי את ידי לעבר המגירה המאכלסת את כל חפציי, ורוקנתי אותה בזריזות. זרקתי את תכולתה באי סדר לתיק הגב הכחול שלי, וניגשתי לארון הבגדים כדי לבדוק אם יש משהו שאני רוצה לקחת איתי. כל מה שיישאר בבית יגיע לצדקה או יעבור בדרך קסם לבית החדש.
כשסיימתי, הכתפתי את התיק וניגשתי לדלת. סרקתי במבטי את החדר, בודקת אם יש משהו ששכחתי לארוז, וכאב צבט את לבי. הבית ביורק לא היה שונה מבתים אחרים שבהם התגוררתי במהלך חיי - הוא היה בסך הכול סוג של כלא אחר בשבילי - אך בכל זאת לא רציתי לעזוב.

כשרק הגענו לעיירה, חלק ממני תהה אם פה זה נגמר - אם אמא סוף סוף מצאה מקום להשתקע בו. לתהייה הזו לא היה שום בסיס, כמובן, אך בכל זאת הייתה לי תקווה.
תעברי הלאה. לחש קול במחשבותיי, גורם לי להתנער מהמלנכוליה שהחלה להתפשט בתוכי.
מבט אחרון במיטה המבולגנת, בארון הפתוח למחצה ובמנורת הלילה היפה, וזהו זה.
סגרתי את הדלת בעדינות, נזהרת שלא להשמיע רעש, ופניתי לסלון. נראה שאמא לא בזבזה את הדקות שעברו מאז העירה אותי. שאריות קרועות של תעודות זהות מזויפות נחו על שולחן הקפה, לצד שאריות של דרכונים מזויפים ומספריים.
"לאן הפעם?" נעמדתי לידה ושמטתי את התיק על הרצפה.
"לונדון," היא ענתה בשלווה והרימה אליי את מבטה. פניה התעקמו בחוסר שביעות רצון כשראתה את בגדיי. "את בטוחה שאת רוצה לנסוע בפיג'מה?"
"זה אמצע הלילה," רטנתי. פתחתי את התיק שוב כדי לבדוק שלא שכחתי דבר והוספתי, "אם אנחנו חייבות לברוח, את יכולה לבחור פעם אחת במקום שלא קר בו כמו באנטרטיקה?"
"תפסיקי להתלונן," היא גערה בי. "ארזת הכול?"
רכסתי את תיקי בכעס, "כאילו שיש מה לארוז."
דבריי נגעו בנקודה רגישה. ידעתי את זה, מפני שהבעתה התרככה וידה נשלחה לאחוז בידי. "אני מצטערת, קייט," אמרה בטון מפייס. "את יודעת שאנחנו חייבות לברוח."
לא, את יודעת שאנחנו חייבות לברוח. אני פשוט סומכת עלייך.
סילקתי את מחשבותיי לפני שהנהנתי, ושלחתי לה חיוך רפה. ידעתי שההתחמקויות שלנו גובות מחיר גם ממנה, ולא רציתי שתדאג.
"יופי." היא הפנתה שוב את תשומת לבה אל המסמכים הקרועים שלפניה, ובעזרת מצית ירוקה החלה להדליק אותם. "נצא בעוד שתי דקות."

*

שבע וחצי שעות של נסיעה רצופה חלפו עליי בשינה, וכשהתעוררתי, מצאתי את עצמי בחניון של בניין מגורים חדש. מעולם לא התגוררנו בבניין, והופתעתי מכך שהפעם הראשונה תהיה בלונדון, אך לא פקפקתי לרגע בהחלטותיה של אמי. אני סומכת עליה, וגם אם אשאל, היא לא תענה.
כשיצאתי מהמכונית החמימה לחניון המקפיא, פיהוק קל חמק מפי, וניסיתי להסתיר אותו בכף ידי.
"אני יודעת, אני יודעת." אמא נאנחה כשטרקה את הדלת מאחוריה, ונעלה את המכונית. "עוד מעט נגיע לבית החדש, ותוכלי ללכת לישון."
רעדתי בפיג'מת הפליז שלי. ביני לבין שינה טובה הפרידו הליכה לבניין, עלייה לקומה, כניסה לדירה, סריקת הדירה בחיפוש אחר מכשירי ציטוט, ושיחה עם אמא בנוגע לזהויות החדשות שלנו, וההתנהלות שלנו בעיר גדולה. רק המחשבה על כך עוררה בי דחף לבקש מאמא לפתוח את המכונית שוב, ולהניח לי להרדם במושב האחורי.
אמא כרכה סביב כתפי יד אחת, ודחקה בי להיכנס במהירות אל תוך הבניין. היא הקישה בכניסה קוד, והובילה אותי לעבר מעלית בעלת דלתות כסופות. הן נסגרו אחרינו, וכשנפתחו שוב, גיליתי שהגענו למבואה. למרות התשישות, לא יכולתי שלא לשים לב לסביבה המפוארת.
שלושה קירות אפורים ומבריקים תחמו את המבואה, בעוד הקיר הרביעי היה עשוי ברובו מדלתות זכוכית.

נברשת קריסטל גדולה האירה את החלל באור לבן, וטלוויזית פלזמה קטנה שנתלתה ליד המעלית שידרה את חדשות הבוקר. בצמוד לאחד הקירות, נח שולחן קבלה עשוי שיש שחור, ומאחוריו ישב שומר משועמם. כשאמא העלתה על פניה את החיוך המוכר של 'אני בלונדינית קטנה וטיפשה', הבנתי שהמפתחות שלנו נמצאים אצלו.

קול צעדינו הדהד מהקירות בזמן שניגשנו לעמדתו, אך השומר הרים את מבטו מהעיתון רק לאחר שאמא בירכה אותו בבוקר טוב.
זיק של עניין נדלק בעיניו כשהניח את מבטו ועליה, והוא חייך חיוך מלא זימה כשמבטו עבר אליי. דוחה.
"איך אני יכול לעזור לכן, בנות?" שאל.
"קוראים לי סופיה ליינשר, וזו הבת שלי, קייטלין." אמא ענתה, ואיכשהו הצליחה לשמור על החיוך שלה למשך כל המשפט. "אנחנו הדיירות החדשות בדירה עשר."
"אה, נכון," גם השוער הצליח לענות כשהוא משאיר את החיוך על פניו. "אמרו לי שתבואו היום אבל אמרו לי שיבואו אמא ובת, לא אחיות."
אם הקלישאה הזו הייתה מופנית אליי, סביר להניח שהייתי משיבה בעוקצנות שהייתה גורמת לשומר לאבד את רצונו לעזור, אך אמא רק צחקקה והסיטה את שיערה לאחור. "תודה, אדוני. תוכל בבקשה לתת לנו את המפתח? אני מצטערת על חוסר הנימוס, אבל עברה עלינו נסיעה ארוכה."
"כן, כמובן." הוא קם וחיטט באחת המגירות מאחוריו, שלף מעטפה גדולה והושיט אותה לאמי. "המפתח המצופה זהב הוא של הדירה, וזה מהכסף של המחסן. במקרה שתתקעו במעלית, המפתח הקטן פותח את הדלתות. אני מקווה שלא תתחרטו על הרכישה."
רגע, רגע, רגע.
רק עכשיו ירד לי האסימון. אמא אמרה לו את השמות האמיתיים שלנו, ורכשה את הדירה. מה? אף פעם, בכל היסטוריית הבריחות שלנו, לא השתמשנו בשמות האמתיים שלנו, ולא קנינו דירה. תמיד שכרנו כי אמא אמרה שאין טעם לקנות דירה אם במילא אין לנו כוונה להישאר בה.
יש סיכוי שהפעם נישאר?
לא, אין. וכדאי שאמחה את הרעיון ממוחי לפני שאתחיל להתלהב.
"תודה, שיהיה לך יום טוב." אמא חייכה אל השומר במתיקות, והניחה את ידה על גבי. היא הובילה אותי חזרה למעלית, ולחצה על כפתור צבוע כסף.
אסור היה לי לשאול דבר עד שהיינו בתוך הדירה, אז הנחתי את אלפי השאלות בצד, והסבתי את תשומת לבה למשהו זניח יותר. "זה היה דוחה."
אמא המהמה ולחצה שוב על הכפתור, כאילו שזה מה שיגרום למעלית להגיע מהר יותר.
"השוער," הוספתי, "הוא הסתכל עלייך כאילו את איזו בובה שהוא ממש רוצה לקנות."
"אולי." היא משכה בכתפיה באדישות וקרצה. "אבל אני יותר מדי יקרה בשבילו."
"איך את מסוגלת לעשות את זה?" נרעדתי בחלחלה. "להניח לאנשים להסתכל עלייך במבטים דוחים כאלה, ולחשוב את מה שהם רוצים?"
"לא משנה כמה אדם נראה לך רע, תמיד תחפשי את הטוב שבו," היא נזפה בי.
"כמו שעשית עם אבא?" שאלתי במהירות, כמעט בלי מחשבה, ודבריי זיכו אותי במבט זועם. "בסדר, בסדר." הרמתי את ידיי. "אלוהים יודע למה את כל כך מתעצבנת בכל פעם שאני מזכירה אותו."
"כבר אמרתי לך," היא מלמלה. "הוא אדם דוחה, מניפולטיבי, רשע - "
"אבל העיקר שאת תמיד רואה את הטוב שבאדם," קטעתי אותה ועפעפתי בעיניי במתיקות. דלתות המעלית, שבדיוק נפתחו, עצרו אותה מלענות. דרך המראה, ראיתי אותה מחמיצה את פניה לעברי, אך התעלמתי ממנה. שש עשרה וחצי שנים של אימונים הפכו אותי לחסינה.
העלייה עברה על שתינו בדממה, ועד מהרה ניצבנו מול שתי דלתות עץ גדולות. אמא הצביעה על הדלת הימנית, שעליה הוטבעה הספרה 10 בזהב, והוציאה את המפתח הנכון מהמעטפה. היא הכניסה אותו לחור המנעול, וב'קליק' קטן הדלת נפתחה.
לפני שהספקתי להגיד משהו על הרהיטים החדשים שמילאו את חלל הבית, היא אמרה לי שחדרי נמצא בצד הימני, ושלחה אותי לשם כדי שאבדוק אותו.
ניגשתי למסדרון, ונעצרתי ליד דלת לבנה. כשפתחתי אותה, נחשף בפניי חדר בגודל ממוצע ובו מיטה וחצי בעלת מצעים סגולים, ארון גדול בעל שתי דלתות הזזה, ושולחן עבודה לבן שעליו נח מחשב נייד כסוף. כל מה שרציתי לעשות היה לקפוץ על המיטה ולישון, אך נאלצתי לציית לפקודותיה של אמי.
מלבד תלבושת אחת בארון הבגדים, שנראתה כתלבושת אחידה, לא מצאתי שום דבר חשוד. כשסיימתי, קפצתי על מיטתי החדשה וחיוך נפרש על פניי. היא הייתה נוחה יותר מכל מיטה שהייתה לי בחודשים האחרונים.
"קייט, ארוחת בוקר," אמא קראה מהמטבח בתזמון נוראי.
"אולי מאוחר יותר," מלמלתי והנחתי את ידיי תחת ראשי.
"עכשיו!" היא ציוותה.
כל נים ונים בגופי התחנן בפניי שאתנגד, אך לא יכולתי. הייתי רגילה לציית לאמא בכל דבר, וידעתי שככל שאמהר, כך יתקצר הסבל שלי.
"יום אחד את תתני לי לישון כמו בן אדם." הודעתי בעודי משרכת את רגליי אל המטבח. אמא ישבה ליד האי הגדול שעמד במרכזו, ושתתה את הקפה של הבוקר. לידה, נחו קערת דגנים, חלב וכוס מיץ תפוזים בשבילי, מה שאישר את תחושתי שמישהו כבר היה בבית הזה וערך קניות עבורנו.
ערבבתי את הדגנים והחלב וחיכיתי להרצאה, שלא איחרה לבוא.
"אני יודעת שלונדון היא עיר גדולה, זה לא אומר שמותר לך לשכוח מהחוקים הישנים."
עד כה - שום דבר חדש.
"אבל - " אמא המשיכה. " - זה אומר שיהיו לנו גם כמה חוקים חדשים."
כמובן.
"מה הפעם?" שאלתי ולגמתי מהמיץ. "בלי יציאות למרפסת? בלי להציץ מהחלונות?"
"האמת היא שהפעם החוקים הם יותר... לטובתך," היא אמרה בזהירות.
"חשבתי שהחוקים הם תמיד לטובתי."
"הפעם יש לך יותר חופש," סיננה, כאילו כאב לה להודות בזה.
"חופש?" חופש נשמע טוב אבל סירבתי להתלהב עד שהיא תסביר את הכוונות שלה.
"את תלכי לבית הספר," היא אמרה ברגע שהכנסתי לפי כף גדושה דגנים, דבר שגרם לי להיחנק ולהשתעל.
"מה?"
היא עיקמה את פניה, והושיטה לי מפית כדי לנגב את פי. לקחתי אותה ממנה בשקט וחיכיתי שתסביר.
"מצאתי עבודה, טובה, ולא אוכל לדאוג יותר לחינוך שלך."
"כאילו שעשית עבודה כל כך טובה במהלך השנים," מלמלתי לעצמי, אך החיוך המשועשע שעלה על פניה הבהיר לי שהיא שמעה.
"אל תזלזלי, עשיתי כל מה שיכולתי," היא אמרה ועיניה הכחולות בחנו את הבעתי. "זו לא אשמתי שאת מקרה אבוד."
"את רוצה להגיד לי שאני הולכת לבית ספר רגיל?" ההתרגשות גרמה לי להתעלם מהקנטתה.
"בית ספר רגיל, בית ספר פרטי, מה זה משנה?" היא שאלה בקלילות.
רוב בני הנוער לא מתלהבים מהאפשרות ללכת לבית הספר אבל רוב בני הנוער לא חוו את החיים שלי. סוף-סוף, אחרי עשר שנים, אמא משחררת מעט את אחיזתה בשלשלאות שבהן כבלה אותי. הייתי פורצת בצווחות התלהבות אלמלא פרט אחד קטן.
"בית ספר פרטי?"
"מה הבעיה?" היא שאלה.
"למה אני לא יכולה ללכת לבית ספר רגיל?" לא רציתי להישמע כפוית טובה, אך ראיתי יותר מדי סרטים מכדי להאמין שאצליח להשתלב בבית ספר פרטי.
"כי החלטתי," היא אמרה בטון שלא השאיר מקום לוויכוח. "ראית את המדים בארון," הוסיפה, "וכל הציוד שלך נמצא במחסן. אין לך מה לדאוג."
קל לה להגיד, היא לא זו שהולכת להיזרק בפעם הראשונה בחייה למקום שבו אנשים יצפו ממנה להשתלב בקלות או יהפכו את חייה לגיהינום. אמא בחרה את מקום המגורים שלנו, לאן נצא, מה נאכל - אבל בית ספר פרטי? אני לא יכולה לתת לה לקבוע את זה בשבילי.
האחד בספטמבר הוא בעוד חמישה ימים, אני מקווה שזה מספיק זמן לשנות את דעתה.

*

"קייטלין, להתעורר." קולה של אמי חדר לשנתי העמוקה, וגרם לי לפקוח מעט את עיניי. קרן השמש הבודדה שהשתחלה לחדרי מבעד לחלון גרמה לי לעצום אותן שוב.
"את תאחרי לבית הספר!"
חמישה ימים עברו, ולא הצלחתי לשכנע אותה. הפתעה? לא ממש. הייתי אמורה לדעת שאכשל. וזה לא שלא ניסיתי, ניסיתי! שטפתי את הכלים בכל יום, כיבסתי, שטפתי וסידרתי את הבית, ואפילו הצעתי לעסות לה את הגב כשהיא התלוננה שהוא כואב. כלום לא עזר. היא לא הייתה מוכנה לשנות את דעתה. "את צריכה לצאת מהבועה הקטנה שבניתי סביבך, ובית ספר פרטי יעזור לך יותר מבית ספר רגיל." אמרה בכל פעם שהעליתי טיעון נגד בית ספר פרטי, דבר שגרם לי להסתגר בחדר ולצאת אחרי לפחות חצי שעה, רגועה יותר, כדי לנסות שוב את מזלי.
"לא נורא," מלמלתי והתחפרתי עמוק בתוך שמיכות הפוך והצמר שכיסו את גופי.
"קדימה." היא משכה בידי בניסיון להוציא אותי מהמיטה החמה.
"אני אתלונן עלייך באגודה לשלום הילד!" איימתי ופקחתי את עיניי לכדי חרך זעיר. במשיכת חוט היא פתחה את הווילון, ואור בוקר הציף את החדר.
"ותגידי מה?"
"שאת מכריחה אותי לעשות דברים בניגוד לרצוני," רטנתי אך בכל זאת יצאתי מהשמיכה. ברגע שכפות רגליי החשופות נגעו ברצפה הקפואה, זינקתי לעבר חדר הרחצה וטרקתי את הדלת מאחוריי. אתמול בלילה שכחתי לגרוב גרביים, ועכשיו אני משלמת את המחיר.
"אני מכריחה אותך ללכת לבית הספר. חוששני שהפעם האגודה תהיה לטובתי," אמא אמרה, משועשעת. "המדים שלך על הכיסא. תתארגני מהר, אני רוצה שתספיקי לאכול משהו."
למרות הזינוק מהמיטה, עדיין הרגשתי ישנונית. המקלחת, שבדרך כלל לא נמשכת יותר מעשר דקות, ארכה בערך רבע שעה. כשסיימתי, התעטפתי בחלוק כחול שהדיף ניחוח רענן, וכרכתי סביב ראשי מגבת סגולה שגרמה לי להיראות כמו דמות מהארי פוטר. חמש עשרה דקות הן זמן רב להתעורר ולחשוב, וכשנעמדתי מול המראה, בבואתי השתקפה אליי חיוורת ומודאגת.
הכול יהיה בסדר.
אמרתי לעצמי בזמן שניגשתי לחדרי. זה רק עוד מקום חדש.
המדים שחיכו לי על מיטתי נראו לי מפוקפקים למדי, וכשלבשתי אותם, הבנתי למה. החצאית הסקוטית כמעט שלא כיסתה את ברכיי, והחולצה המכופתרת הייתה כל כך דקה שנאלצתי לפשוט אותה, ללבוש גופייה מתחת ורק אז ללבוש אותה שוב. לקחתי את הגרביים הלבנים החדשים שאמא קנתה, ורעדתי מעצם המחשבה על כך שאצטרך לצאת ללונדון של חודש ספטמבר לבושה רק בבגדים האלו. הייתי זקוקה לארבעה ניסיונות לפני שהצלחתי לקשור את העניבה סביב צווארי, וניסיון אחד כדי להשתחל לתוך בלייזר כחול שנראה יפה יותר מיעיל.
לאחר שנעלתי את נעליי, שחררתי את שיערי מהמגבת וסירקתי אותו בזריזות, קשרתי אותו בגומייה לקוקו צד נמוך ויצאתי למטבח, שם מצאתי את אמא יושבת ושותה תה. מוזר. על השולחן לידה נחו צלחת ובה שני צנימים מרוחים בחמאה וכוס מלאה במיץ תפוזים בשבילי. נראה שהיא שמעה את קול צעדיי, כי היא הרימה את ראשה מהנייד שלה וחיוך קטן הזדחל על פניה.
"את נראית כמו בובה," התמוגגה.
"חלום חיי." סיננתי והתיישבתי לידה. אמא חזרה לעיסוקיה, כאילו שהיא עושה משהו חשוב, והמחשבות שנעלמו כמעט בזמן שהתקלחתי חזרו לגעוש במוחי. אני עומדת ללמוד בבית ספר, עם תלמידים. ומורים. אנשים אמיתיים. בפעם הראשונה בחיי, לא אהיה רק עם אמא. אאלץ לנהל שיחות, ולחייך ולהיות נחמדה כשצריך, גם אם אני לא רוצה. אצטרך להקשיב לאנשים, ולהתעלם מהם, ולהתמודד עם דברים שמעולם לא התמודדתי איתם לבד.
לפתע, ארוחת הבוקר כבר לא נראתה כל כך מפתה.
נטשתי את האוכל, ובמקום זאת לקחתי את הכוס ולגמתי מהמיץ.
"לא רעבה?" אמא בחנה אותי.
"זה היום הראשון ללימודים." משכתי בכתפיי, ולקחתי לגימה נוספת.
"לחוצה?" נימה אוהדת התגנבה לקולה.
הנחתי את הכוס על השולחן והרמתי אליה מבט. "יש לי סיבה?"
"כן," היא ענתה בפשטות. גם כן עידוד. "היום הראשון תמיד מלחיץ, לא רק בלימודים. הלחץ שלך הגיוני לחלוטין אבל הכול יהיה בסדר."
"את אומרת את זה רק כי זה מה שאני רוצה לשמוע, נכון?" שאלתי, והיא צחקקה והנידה בראשה לשלילה.
"אני אומרת את זה כי את הבת שלי, וכי אני מכירה אותך. חינכתי אותך טוב, קייט." היא אמרה.
"אני מתה על זה שאת מצליחה לשבח את עצמך בזמן שאנחנו מדברות עליי." עניתי. נראה שלאמא זה לא הפריע, כי היא צחקה ונעצה את אצבעה במותני. "היי, אני זו שחינכה אותך. לא שיקרתי."
"גם אבא חינך אותי." דבריי לא נאמרו במטרה להכאיב, אך למראה ההבעה שעלתה על פניה, התחרטתי שפתחתי את הפה.
"ג'ונתן גידל אותך רק שש וחצי שנים, וגם אז - " היא עצרה את עצמה, אך סקרנותי התעוררה. אמא בקושי דיברה על הפרידה מאבא, תמיד תהיתי איזה חתול שחור עבר ביניהם.
"וגם אז מה?"
"לא משנה," היא נאנחה ושלחה מבט בטלפון הנייד. "כדאי שנצא עכשיו, שלא ניתקע בפקקים."
וכך שוב, הדרך לאמת נחסמה בפניי.
לעזאזל.

*

הנסיעה עברה על שתינו בדממה. אמא הייתה שקועה בעצמה, ואני הייתי שקועה במה שהיא לא אמרה. זו לא הפעם הראשונה ששאלתי על אבא, לא הפעם הראשונה שבה קיוויתי לתשובות, אך ככל שהשנים עוברות, ההתחמקויות שלה מעיקות יותר.
אני אוהבת את אמא שלי, היא לביאה שלקחה על עצמה גם את תפקיד האריה כדי שהגורה הקטנה שלה תהיה מוגנת מפני כל הרע שבעולם אבל לפעמים אני רוצה לדעת, מה הוא אותו רוע שמפניו היא מגנה עליי.
מזג האוויר הקודר שנחת על לונדון באותו יום לא תרם להרגשתי, ועד שהמכונית נעצרה ליד שער כסוף וגדול כבר התחלתי להתחרט על שהסכמתי לצאת מהמיטה.
"הכול יהיה בסדר." אמא השתחררה מהחגורה, ויישרה קמט קטן בחצאית שלי. היא סידרה את צווארון חולצתי, וליטפה את לחיי. "תתקשרי אליי ברגע שתסיימי ללמוד, אני אבוא לאסוף אותך."
"את לא אמורה לעבוד?"
היא משכה בכתפיה. "יש לי שעות גמישות."
"אוקיי," הנהנתי, נשמתי נשימה עמוקה, ושחררתי את עצמי מהחגורה.
"שיהיה לך יום טוב." היא איחלה.
 חייכתי אליה חיוך לחוץ ופתחתי את דלת המכונית. קור מקפיא חדר לעצמותיי ברגע שיצאתי מהמכונית המחוממת, ורק המחשבה שאצטרך להעביר ככה יום שלם גרמה לי להתפתות לקפוץ לכביש ולתת לאיזו מכונית לדרוס אותי. אולי אמות, אולי רק אפצע, לפחות לא אקפא.
"אני מצטערת, מתוקה," אמא אמרה בנימה רווית אשמה. "מי שארגן לנו את הבית כנראה שכח את המעיל. אלך להביא אותו עכשיו, בסדר? תשתדלי לא להסתובב בחוץ."
"יש גם מעיל?" שאלתי, עיניי פעורות לרווחה. למה אני סובלת בקור הזה אם יש מעיל?!
"אני מצטערת, מתוקה," היא התנצלה שוב.
הנדתי בראשי בחוסר אמון. יחסית לאישה שדואגת לי כל כך, היא לא נראתה מוטרדת מספיק. הנחתי את ידי שוב על דלת המכונית וטרקתי אותה בחוזקה. היא שלחה לי חיוך מתנצל אחרון מהחלון, התניעה שוב ונסעה לדרכה.
צעדתי בהיסוס לעבר השער, ולאחר שעברתי אותו, הבנתי למה אמא התעקשה על בית ספר פרטי. עם שני שומרים בכניסה, אין סיכוי שאדם שלא אמור להגיע יכנס לבית הספר. הבחילה הכתה בי שוב בעוצמה מלאה, גורמת לי לעצור על מקומי ולהיאבק בדחף לברוח. מולי, חבורות של תלמידים במעילים עמדו או ישבו ופטפטו, תלמידים בודדים רצו ממקום למקום, צווחות וקולות צחוק נשמעו, בדיחות נזרקו לאוויר, אני חושבת שראיתי אפילו אגרופים מוחלפים.

כל זה התרחש על רקע שלושה בניינים לבנים גדולים שלרגליהם נפרשו מדשאות ענקיות שנראה שטופלו ביסודיות.

2 ביקורות עבור בורחת מעצמי / הדר בן איטח

  1. דורג 4 מתוך 5

    זיוה

    אהבתי שווה קנייה הסופרת כותבת יפה ורהוטה. עלילה מאד טובה.

  2. דורג 5 מתוך 5

    Limor_Perets

    מומלץ מאוד לאוהבי המתח והמסתורין.

הוסף חוות דעת

מידע נוסף

בחר את סוג הספר

דיגיטלי, מודפס