בין הזרקורים / עידן אשכנזי בלומנפלד

דיגיטלי : ₪20.00
מודפס : ₪60.00

נקה

תיאור

עידן אשכזני – בין הזרקורים

שנת הוצאה: 2018

מספר עמודים: 384

ז’אנר: רומן רומנטי | רומן אירוטי

 

אן מקבלת הזדמנות חד פעמית ללמוד מוזיקה במכללת “סול” שבלונדון. היא מתנתקת מחייה הקודמים על מנת לחוות הרפתקה חדשה ומסעירה. חייה הלונדונים אינם משתווים לשום דבר אחר שהכירה; יש לה דירה חדשה, עבודה בתור מלצרית מזמרת וחברים חדשים הצובעים את עולמה הישן והעגום בצבעים זוהרים. למרות הכול, יש דבר אחד המטלטל את ליבה ולא מניח לה לחיות חיים שלווים ונורמליים – ג’סי. ג’סי הוא התגלמות התשוקה החיה שהתבצרה בתוכה לאורך השנים ואיתו היא מתפרצת באופן בלתי ניתן לשליטה. הוא שואב אותה אליו למרות הבלתי אפשרי והיא אינה מסוגלת להתרחק, אך ג’סי מסתיר סוד על חייו שרק היא אינה יודעת ועלול להרוס הכול ולשנות את פני גורלה.

“פעם אמרת לי שאני הזרקור הגדול בחייך, אבל סביבך יש עוד המון כאלו, ואין מאושרת ממני להיות ביניהם, בין הזרקורים“.

“בין הזרקורים” הוא רומן ארוטי, סקסי, מסעיר ומרתק השואב את הקוראים אל תוך עולם מלא דמיון ותשוקה.

 

 

 לקריאה על הסופרת עידן אשכנזי

 

ביוגרפיה קצרה:

עידן אשכנזי בלומנפלד, בת 25, נשואה, סטודנטית להוראת אנגלית במכללת “אחווה”. “בין הזרקורים” הוא ספרה הראשון.

 

טעימה מהספר

פרולוג

"וואו, איזו תחושה מדהימה!"
אחרי חורף ארוך השמש יצאה, וחמים ונעים בחוץ. ישנתי אצל דניאל, והיה לנו את הלילה הכי מדהים בעולם. אתמול מימשנו את אהבתנו, וסוף סוף הוא אמר לי שהוא אוהב אותי. אני זוכרת שרק התחלנו לצאת והיה לי מאוד קשה לסמוך עליו. הוא סיפר לי שהוא היה עם כמה בחורות לפני, אך למרות כנותו, פחדתי להיפגע. עכשיו אני הבחורה הכי מאושרת בעולם, ומזג האוויר רק משפר לי את מצב הרוח הטוב.
את דניאל הכרתי בטיול שעשיתי לתאילנד אחרי הצבא. הוקסמתי ממראו והתלהבתי שגם הוא שם לב אליי. פגשתי אותו בחוף '"הדרין" בקופנגן במסיבת ה"פול-מון." טסתי עם שתי חברות מאוד טובות שלי מהתיכון, נוי ואדל, והוא בילה שם עם חבר. ישבנו, אני וחברותיי, על חוף הים ושתינו בירה להנאתנו. לפתע, החבר שלו, רפאל, התיישב לידנו וניסה להתחיל עם נוי. היא לא הייתה מרוצה מפלרטוטיו הלא מוצלחים, אך הוא לא הפסיק לנסות. ביקשתי ממנו שילך ושיעזוב אותה במנוחה כי נוכחתי לדעת שהיא ביישנית מכדי להגיד לו בעצמה. למרות שהוא שם לב שהמצב לא לטובתו, הוא לא הקשיב והתעלם מדבריי. "אם לא מתאים לך רק את ואני לבד, אפשר לעשות שלישייה עם החברה שלך." בסיום המשפט הוא קרץ לעברי והגועל התפשט בפניי. הכעס כלפי האדם שהפריע לנו בשלוותנו לא הרפה ממני, והחלטתי לעשות מעשה. קמתי על רגליי והרגשתי את האלכוהול מעקצץ בראשי. לקחתי בידיי חול וזרקתי על פניו. צעקתי עליו שיעזוב אותנו במנוחה, ולא עניין אותי שכולם מסביבנו מסתכלים עליי. האדרנלין שהיה לי בגוף השפיע על ההתנהגות שלי, והאמת שממש לא היה לי אכפת מהן ההשלכות.
רפאל קם והתקרב אליי בפוזיציה מאיימת, אבל למרות ששקשקתי מפחד, ידעתי שהוא לא יעז לעשות לי דבר משום שהחוף המה אדם. הוא תפס בחוזקה בחולצת הבטן הוורודה שכיסתה רק את החזייה של בגד הים שלי. רגליי רעדו, אך מבטי נשאר קפוא. לא הספקתי להגיב, ופתאום שמעתי חבטה חזקה וראיתי אותו מול עיניי זרוק על הרצפה, מכוסה בחול. "תגיד לי, מה עובר עליך? חסר בחורות? הפעם ממש הגזמת." הסתכלתי מי מדבר, וראיתי שעומד לידי הבחור הכי חתיך וסקסי שראיתי אי פעם. הוא הביט ברפאל השרוע על החול ומבטו נוקשה כאבן. הוורידים שבצבצו בראשו רק הגבירו את ההבחנה שהוא כועס, כועס מאוד. הברכיים שלי המשיכו לרעוד יותר מאי פעם, לא יכולתי לזוז ממקומי, ומשום מה לא הצלחתי להוציא מילה מפי. עיני הדבש שהצילו אותי נענעו את כתפיי בעדינות ושאלו אם אני בסדר. לאחר כמה שניות בודדות הצלחתי לחזור למציאות.
אמרתי לו שהכול כשורה ותודה על העזרה. "אני מצטער על החבר שלי. הוא יכול להיות חרמן מגעיל לפעמים. תביני, אנחנו כבר שבועיים פה, והוא לא מצליח למצוא לעצמו זיון." חבר שלו? הכעס שלי עלה בכמה דרגות נוספות ובלי סיבה ממשית. לא יכולתי להאמין שהדבר הזה חבר של העיניים הכי יפות שראיתי. למרות התפעלותי מהן, הצלחתי לשמור על קול יציב ובטוח. "לא פלא שלא הצליח. עם התנהגות גועלית כזאת אף אחת לא תיתן לו לגעת בה." עיני השקד הסתכלו עליי, חודרות לתוכי ולפתע מחייכות אליי. פתאום אני מוצאת את עצמי מתמקדת בפיו המהפנט, שעד עכשיו רודף אותי. "את צודקת, אני שוב מצטער." למה הוא מתנצל? הוא לא עשה שום דבר. "בואי נתחיל מחדש. אני דניאל, ואת?" להתחיל מחדש? למה אני צריכה להתחיל איתו משהו חדש? אוף, מה אני משקרת לעצמי, הייתי שמחה להתחיל איתו משהו. "אני אן. נעים להכיר, ואתה לא צריך להתנצל, לא עשית לי שום דבר." אמרתי בקול הכי צלול שלי.
הוא הביט לתוך עיניי. "אולי יום אחד אני כן אעשה אז לפחות התנצלתי מראש." לעשות? מה לעשות? איך לעשות? אוי, אילו מחשבות מתרוצצות לי בראש. אני מסתכלת על נוי ועל אדל. הן מסתכלות על דניאל, בוחנות אותו, וזה ממש לא מוצא חן בעיניי. הוא שלי. זאת אומרת, אני ראיתי אותו קודם. המחשבה הילדותית גרמה לי לצחקק. אמרתי לו שהוא ורפאל יכולים לשבת איתנו בתנאי שרפאל יתנצל בפני נוי. ולהפתעתי, אכן כך היה. הוא התנצל, והעברנו את הערב בחברת שני גברים לוהטים במיוחד. כל הערב יכולתי להרגיש את מבטו של דניאל עליי. לא משנה כמה אנשים היו סביבנו, עדיין יכולתי לחוש בנוכחותו. שמעתי את רפאל אומר לנוי ביחידות שהוא מצטער, ושהוא היה שמח להכיר אותה באמת. כנראה הוא דיבר כמו שצריך, ולא בטיפשות כמו קודם — כי היא נענתה לו, והם ישבו כל הערב ביחד על החוף.
דניאל, אדל ואני קמנו לרקוד, ומהר מאוד אדל הבינה שהיא צריכה להשאיר אותנו לבד. הוא לא עזב אותי, ועמד כמעין שומר ראש. אהבתי את תחושת הביטחון שהוא משרה עליי, רציתי שיגונן עליי ושכל הבנות ידעו שהוא שלי. אדל החלה לרקוד עם מישהו במסיבה, ונעלמה בתוך ההמון. יכולתי להרגיש את החום של דניאל קרוב אליי, והבנתי שהוא עומד מאוד צמוד לגופי. בפעם הראשונה הערב חשתי נבוכה בלבושי, שכלל חולצת בטן ומכנסיים קצרים. בדרך כלל אני ממש לא מתלבשת כל כך חושפני, אבל בתאילנד כולם מתלבשים כך בגלל החום הכבד. דניאל החל לגעת לי במותניים ולהתחכך בישבני בשעה שרקדנו. הרגשתי אותו מתקשה תוך כדי הריקוד, והחשק שבי התגבר. "את כל כך יפה." אלוהים. הוא מנסה לסובב את פניי כדי לנשק אותי. כל כך רציתי לנשק אותו, אבל לא הייתי מסוגלת. אני לא בחורה שמנשקת כל גבר שהיא פוגשת. הורדתי את ידיו ממותניי והסתובבתי להביט בעיני הדבש שכבשו אותי. "אני מצטערת. אני לא מכירה אותך. אני לא יכולה להחליף רוק עם מישהו שפגשתי רק לפני כמה שעות." לא האמנתי שאמרתי את זה בצורה הזו, אבל כנראה שהאלכוהול העניק לי אומץ. דניאל הביט בי מופתע כהוגן. "אני מבין. את צודקת, נסחפתי." "זה בסדר." מצב הרוח הטוב התפוגג ברגע. כל כך רציתי אותו, והתחושה הרגעית חלפה. התרחקנו מעט, ואחרי כמה דקות הוא אמר לי שצריך לחזור אל החברים לראות אם הכול בסדר, ואני הנהנתי קלות בראשי.
הוא מתרחק ואני מסתכלת על חולצת הטי הסגולה ועל המכנסיים הלבנים הקצרים שלבש. אהבתי את לבושו, וזהרק גרם לי לדמיין מה יש מתחת. לא יכולתי לדעת, אבל האמנתי שמתחת לבגדים האלה יתגלה גוף של אל. הגענו אל האזור שבו ישבנו וראינו שנוי יושבת על ברכיו של רפאל והם נראו צמודים מאוד. שמחתי בשבילה, לפחות מישהי מאיתנו נהנית כמו שצריך. רפאל נראה טוב, יש לו שיער שחור וזקן קצרצר מתחת לסנטרו. הוא לבש ג'ינס קצר וחולצה שחורה שעליה כיתוב לבן, "Peace and Fuck." לא אהבתי את הלבוש הפרוע, אך אם היא מתחברת, אני מפרגנת. הבטתי לכיוון רחבת הריקודים, ואדל לא נראתה לעיניי. פניתי לרפאל ולנוי ושאלתי אם הם ראו אותה. הם ענו שלא, והתחלתי לדאוג. דניאל הבחין בפניי. "מה קרה?" "אני לא רואה את אדל. אני מפחדת שאולי קרה לה משהו."
הוא הנהן לעברי. "אני הולך לחפש אותה." הוא רץ לכיוון ההמון שרקד בחוף, וכבר לא ראיתי אותו באופק. חיכיתי, עברו עשר דקות בערך והם עדיין לא חזרו. הלב שלי החל לפעום מהר מהלחץ. "אני הולכת לחפש אותם," אמרתי לנוי. בדיוק כשהתכוונתי ללכת לכיוון, ראיתי את דניאל למולי, אוחז באדל בין ידיו. היא הייתה מעולפת ומסוחררת, והבנתי שמשהו קרה. "מצאתי אותה שתויה, מתנשקת עם איזה בחור ברחבה. היא הייתה צריכה להקיא אז התעכבנו." בהיתי במבטו של דניאל והוא נראה תשוש. כל כך התביישתי. רק לפני כמה שעות הוא הכיר אותנו וכבר הוא צריך לטפל באחת מאיתנו. ואם כבר לטפל, אז למה בה? היא הייתה חברה מאוד טובה שלי, אבל חשתי קנאה קטנה בתוכי. "סליחה חברים, כנראה שתיתי יותר מדי בלי לשים לב." היא אמרה בקול צרוד ויבש. הסתכלתי על נוי, היא נראתה מודאגת. ידעתי שאין שום סיכוי שנצליח להביא אותה למלון במצב הזה, והיה לי כל כך לא נעים לבקש, אבל לא הייתה לי ברירה. "דניאל? יש סיכוי שתעזרו לנו לסחוב אותה למלון?" הוא חייך אליי את חיוכו המקסים. "בטח, מה חשבת, שאני אשאיר אותה איתכן ככה?" חייכתי חיוך רחב למשמע תשובתו.
הלכנו לכיוון המלון, וכל הדרך דניאל סחב את אדל בין ידיו. נוי ורפאל החזיקו ידיים וצחקקו זה עם זה בשעה שהלכנו ודניאל לא הוציא מילה מפיו. לעתים יכולתי להרגיש את מבטו עליי, אבל לא היה באפשרותי לדעת אם זהו רק דמיוני. הגענו למלון "Chantaramas Resort & Spa," בקופנגן. נכנסנו לחדר, ודניאל הניח את אדל בזהירות על המיטה. היא כבר הייתה רדומה ורגועה בשנתה. נוי נישקה את רפאל והודיעה שהיא מאוד עייפה ושהיא הולכת לישון. "הייתי רוצה לראות איפה הפרח שלי מניח את ראשו," אמר רפאל בנימה רומנטית ופלרטטנית למדי. נוי חייכה חיוך רחב שלא יכול היה להסתיר את שיניה והזמינה אותו להיכנס. הבנתי שהיא נפלה ברשתו. דניאל ואני החלטנו להשאיר אותם לבד ויצאנו מהחדר.
בחוץ הייתה מרפסת קטנה מעץ וסביבה פרחים צהובים ועצים גבוהים. לידה הונח ספסל קטן שיכלו לשבת עליו בקושי שלושה אנשים. הנחתי שהוא כנראה ליופי בלבד. היה חשוך בחוץ, השעה הייתה כבר מאוד מאוחרת והרגשתי שעיניי נעצמות מרוב העומס של כל היום. דניאל התיישב על הספסל ואני נעמדתי לידו. לא יכולתי להגיע למצב של להתיישב לידו מהפחד שאולי עורי ייגע בעורו בלי כוונה, והצמרמורת המוכרת שוב תופיע. לא ידעתי מה לומר, לכן נשארתי שקטה וחיכיתי שאולי הוא יפתח בשיחה וישבור את הקרח בינינו. לפתע, הוא הרים את עיני הדבש לכיווני ואחז בידי. הצמרמורת המוכרת חזרה לחיים וכל גופי השתתק. הוא משך אותי בכוח להתיישב לידו, ולא הייתה לי ברירה אלא לעשות זאת. התרחקתי ממנו מעט כדי להימנע מהתחושה המאיימת, והוא חייך בלי סיבה והחל לגעת בפניי, מלטף את עורי באיטיות ומשאיר הרגשה נעימה. "אן, אני מצטער אם אני מפחיד אותך, אבל הפחד שלי הוא שלא אספיק לטעום אותך עוד הלילה." שערותיי סמרו. הייתי בטוחה שרצונותיו כלפיי נעלמו אחרי הדחייה שלי כלפיו כשרקדנו. "דניאל, אני לא מפחדת ממך. אני מפחדת ממה שאני מרגישה. מה יהיה אם אנשק אותך ותיעלם מחר?" לא האמנתי שהצלחתי להגיד משפט כזה כששנינו כל כך קרובים זה לזה.
"אני לא חושב שאוכל להתרחק ממך אחרי זה." הוא אמר זאת, ומיד אחר כך הצמיד את שפתיו לשפתיי ברוך. החום הלוהטהתפשט לכל איבריי. שפתינו נאבקו אלו באלו כאילו מעולם לא חוו תשוקה כל כך עמוקה. לשונו ניסתה להיכנס, ואני אפשרתי לה מתוך פרץ רגשותיי והמשכנו לטעום זה את זה ללא מנוס. דניאל רצה אותי ואני רציתי אותו. התאווה אליו בערה בגופי ורציתי רק עוד ועוד. הייתי מוצפת והשתוקקתי כל כך שייגע בי במקום ההוא כדי להפיג את הכאב המתוק. לפתע, דלת החדר נפתחה, וברגע אחד התנתקנו זה מזה, אבל הייתי בעננים. החיוך לא הצליח לרדת מפניי, והחום בגופי סירב להתפוגג. לא יכולתי לתת לזה להסתיים. "אחי, נוי נרדמה, בוא נלך." דניאל נעמד על רגליו והבנתי שיכול להיות שלא אראה אותו יותר. הכעס כלפיי רפאל שמרחיק אותו ממני ניכר על פניי, אבל לא נראה שמישהו מהם שם לב לכך. דניאל ניגש אליי וחיבק אותי בחוזקה. "נתראה מחר," אמרתי בשקט, מראה לו שאני מקווה שזה באמת יקרה. הוא בתגובה נשק לי על המצח בשפתיו העדינות והחל להתרחק מעיניי.


***

"אן, תתעוררי. כבר כמעט צהריים." שמעתי את הקול של נוי מהדהד באוזניי. הייתי עייפה כל כך, אבל ידעתי שבחופשה כזו לא כדאי לבזבז אף יום. אני מסתכלת על אדל מרוחה על המיטה, ישנה עמוקות. נוי החלה להתארגן לבריכה וכך גם אני. הזיכרונות מאתמול נדדו במוחי. לא יכולתי להפסיק לחשוב על שפתיו של דניאל חודרות לעמקי נשמתי. "אז... איך היה אתמול?" שאלה נוי בעודי נאבקת ללבוש את החזייה של בגד הים. השאלה תפסה אותי לא מוכנה, ולא ידעתי אם אני מסוגלת לחלוק כרגע את רגע האושר הקטן שקרה לי אתמול. "אני צריכה לשאול אותך. רפאל לא יכול היה להוריד ממך את העיניים אתמול. ושלא תחשבי שלא שמתי לב שהייתם הרבה זמן לבד בחדר." חייכתי חיוך רחב לכיוונה, מראה לה שאין לה איפה להתחמק. "או אן, הוא מדהים! לגמרי שונה ממה שחשבתי. דיברנו שעות והוא סיפר לי המון על עצמו. הוא התנצל מיליון פעמים על איך שדיבר אליי, והבנתי שזה היה לשעשוע בלבד. כשנכנסנו לחדר הוא נישק אותי בלהט. הוא אמר שהוא ודניאל יבואו היום לבריכה. אני כל כך מתרגשת לראות אותו שוב." שמחתי בשבילה. סוף סוף היא הכירה מישהו שמצא חן בעיניה באמת. אני רק מקווה שהוא לא יפגע בה, אחרת יהיה לו עסק איתי. "נויה, אני מאושרת בשבילך. אני חושבת שאת מתאהבת בו."
"ואת בדניאל, לא?" הופתעתי מהישירות שלה.
"זה עוד מוקדם, אני לא מכירה אותו כל כך." לא ידעתי אם אני מאוהבת, אבל אני בהחלט רוצה לראות אותו שוב. שמחתי שרפאל אמר לה שהם יבואו היום, כי דניאל לא אמר לי שום דבר והשאיר אותי עם ספקות.
"אני כל כך מקווה שרפאל יבוא היום," היא אמרה כשמבט מאוהב על פניה.
"אלוהים! איזה כאב ראש נוראי!" שמעתי את אדל צורחת מכיוון המיטה. היא נראתה כאילו לא ישנה המון זמן. היו לה שקיות שחורות מתחת לעיניים ודמעות מכאב.
"אדלי, שתית בלי הכרה אתמול. לכי להתרחץ ואני אביא לך כדור נגד כאב ראש." דאגתי לה ולא רציתי שהיא תבזבז את כל היום במיטה. היא עשתה כדבריי, התארגנה ויצאנו מהחדר. הלכנו לאכול בחדר האוכל ארוחת בוקר ושמחתי על כך כי הקיבה שלי כבר החלה לזעוק לעזרה. את רוב היום בילינו ברביצה על שפת הבריכה של המלון, משתזפות בהנאה. לעיתים נכנסתי למי הבריכה, שהיו קרירים אך נעימים מאוד וציננו את עורי מהחום הנורא שלא אפשר להישאר בשמש הרבה זמן. הצטלמנו בשפע, במיוחד נוי, שאהבה את המצלמה יותר מכל אחת מאיתנו. היא ביקשה מאיתנו לצלם אותה כל כך הרבה פעמים שכבר התחלתי לאבד את סבלנותי. בזמן שהשתזפנו, סיפרנו לאדל הכול על מה שקרה אתמול בלילה ועל זה שמזל שדניאל מצא אותה, אחרת עלול היה לקרות לה משהו. היא התנצלה שוב ושוב שגרמה לנו לדאגה. אמרנו לה שזה בסדר, רק שלא תעשה זאת שוב. כל שעות היום לא ראינו סימן לדניאל ולרפאל, והבנתי שכנראה זאת הייתה הרפתקה חד פעמית, אך לא יכולתי להתעלם מהאכזבה שחשתי לנוכח המחשבה הזו. ראיתי שגם נוי מאוד מאוכזבת שרפאל לא הגיע כפי שהבטיח, וכאב לי שהיא נפגעה ממנו. הסתכלתי בשעון — השעה הייתה חמש אחר הצהריים, והשמש החמימה נעלמה. אדל הכריזה שהיא הולכת לאכול בחדר האוכל ונוי הסכימה ללכת בעקבותיה. החלטתי להצטרף אליהן מאוחר יותר ולהישאר קצת לנוח באחד מכיסאות הרביצה משום שלא הייתי כל כך רעבה.
מחשבותיי על דניאל נדדו. נזכרתי בתשוקה שבערה בליבי כשנישק אותי בחוזקה, חשבתי על המילים שיצאו מפיו, על כל אחת מהן ועל כל תזוזה של גופו החסון, ואז מצב הרוח הטוב החל להתפוגג כשהבנתי שכנראה זה היה רק חלום שנגמר. פתאום, לא ראיתי דבר ועיניי חשכו. חשתי שתי ידיים נוגעות בעורי, מכסות את עיניי מפני האור. "פרח שלי, התגעגעתי." זיהיתי את הקול המוכר שהרעיד לי את הגוף. קמתי מהכיסא והסתובבתי להביט בעיני הדבש שכל כך השתוקקתי לראות. "אתה פה." אמרתי בלי קול כמעט. "אני פה." הוא ענה ברוך והסתכל ישר אל עיניי. צחקתי למשמע התשובה שלו. לפתע, ידו נגעה בגבי, קירבה אותי אליו. "מצטער שלא באתי עד עכשיו. התעוררנו רק לפני כמה זמן כי לא הצלחתי לישון כל הלילה. כנראה בגלל מישהי שלא הפסיקה להופיע לי במחשבות." הלב שלי פעם כל כך חזק שהתחלתי לפחד שהוא עלול לשמוע. לקחתי את ידי והנחתי אותה בין שערותיו. התקרבתי אליו לאט ורק השפתיים שלו היו המטרה. נישקתי אותו ועשיתי זאת בלי לחשוב מה יהיה אחר כך. רציתי להרגיש אותו שוב ורציתי שידע שגם הוא במחשבות שלי כל הזמן, בכל מקום. הוא החזיר לי בלשונו המחשמלת. היה חם והרגשתי שאני מזיעה בכל מקום בגופי. הוא הרגיש כמוני משום שהוא התנתק משפתיי ומשך אותי לכיוון הבריכה. מהר מאוד מצאנו את עצמנו בתוכה, מחובקים ושוב מתנשקים בלהט. לא יכולתי שלא להתבייש במה שהתרחש, ושמחתי שאנחנו לבד, רק שנינו.
"איפה רפאל?" שאלתי בלי לחשוב והוא ענה לי מיד, "ראינו את נוי ואדל הולכות לכיוון חדר האוכל. שאלתי איפה את, והן אמרו שנשארת בבריכה. הוא הלך איתן כדי להיות עם נוי." חיבקתי את גופו ברגליי בשעה שרבצנו במי הבריכה המרעננים, ויכולתי לחוש בשערות החזה השרירי שלו מדגדגות את בטני וגורמות לי לתחושה מענגת למטה. "אה, אוקיי. אז יש לנו זמן." אמרתי לו במבט מזמין. "למה? מה את מתכננת?" הוא שאל בחיוך סקרן. לא עניתי והוא שב לנשק אותי. לפתע, הרגשתי את ידו של דניאל מכוונת לשרוך שמאחורי חזיית בגד הים השחור שלבשתי. הורדתי לו את היד בבהלה וסירבתי לו. התביישתי כל כך, לא הייתי מוכנה להיות חשופה בפניו, ובמיוחד כשכל אחד יכול לעבור ולראות. "אני לא אפתח, רק רוצה לגעת. חייב לגעת. אן, אני משתוקק להרגיש אותך." הסתכלתי על העיניים האלה, אבל לא יכולתי לתת לעצמי להישבר. הרגשתי שזו הדרך. "דניאל, מה השם משפחה שלך?" שאלתי באופן ישיר, והוא הופתע כהוגן. "מה השאלה הזאת קשורה עכשיו?" הוא ענה לי מבולבל והרוגז עלה על פניי. "מה זאת אומרת מה היא קשורה? אתה רוצה לגעת בי, נכון? לגעת במקום שלא לכל אחד יש אישור לגעת. אז אני חושבת שלפחות את שם המשפחה שלך אני צריכה לדעת." הוא הביט בי חסר מילים וענה אחרי כמה שניות. "צודקת בהחלט. שם המשפחה שלי הוא רוזן. ועכשיו..." הוא כיוון את ידיו לכיוון החזה שלי במטרה אחת בלבד ושוב הורדתי לו את הידיים. "דניאל רוזן. אני לא מכירה אותך. חוץ משם משפחתך, אין לי מושג מי אתה באמת. אז לא. למרות שגם אני משתוקקת אליך, לא אתן לך לגעת בי. לא היום." הוא היה מאוכזב, אבל אני לא אפחית מכבודי בשביל אף גבר חתיך, מסוקס, מדהים, שרירי שכמותו. לחיי האדימו לנוכח מחשבותיי, שלא התאימו לסיטואציה וניסיתי לסלקן בכל דרך אפשרית. אך בתוך כל זה לא רציתי שיתאכזב. רציתי שיבין. החלטתי להגיד לו מה שאני חושבת. "אתה צריך להבין שאני יותר מאשמח שהקשר הזה ימשיך, ולכן אני לא נותנת לך לגעת בי מעבר. אני רוצה להכיר אותך, דניאל. יותר מכל דבר אחר." הוא הביט בי וקירב את שפתיו אל פי. "את כל כך מיוחדת. מעולם לא פגשתי בחורה כמוך. אני רוצה שתכירי, ועוד איך תכירי." הוא חייך והגומות שבצבצו בצידי פיו התגלו לעיניי.
השבועיים הבאים בתאילנד עברו נפלא. אני והבנות המשכנו לעוד אי שנקרא קוסמוי. דניאל ורפאל נפגשו איתנו רק לאחר מכן בעיר הבירה של תאילנד, בנגקוק. שם בילינו ביחד וצברנו חוויות מדהימות. נוי ורפאל הכריזו שהם זוג רשמית. היא הייתה מאושרת עד הגג ושמחתי בשבילה מאוד. היא נראתה מאוהבת לכל אורך הטיול ולא הפסיקה לחייך מאוזן לאוזן. במהלך הטיול אני ודניאל היינו צמודים כמו זוג, אבל מעולם לא הכרזנו זאת באופן רשמי, והוא גם מעולם לא דיבר איתי על כך. ידעתי שאני מתאהבת. היו לי פרפרים בכל רגע שהוא חייך אליי, אך חששתי נורא שברגע שנגיע לארץ הכול ישתנה.
לצערי הרב, אחרי שבועיים הטיול שלנו נגמר. הטיסה שלנו חזרה חלה יומיים לפני זאת של דניאל ורפאל והתאכזבתי נורא שלא אוכל להיות איתו בטיסה הארוכה הזו. בלילה האחרון דניאל נכנס אלינו לחדר וביקש מנוי ומאדל שישאירו אותנו לבד. לא יכולתי להתאפק. החלטתי שזאת הזדמנות מצוינת לשאול אותו את שעל ליבי כבר כמה ימים. "דניאל, אני צריכה לדעת, אני חייבת לדעת כדי לדעת איך להמשיך." יצא לי משפט מסורבל. הוא הסתכל עליי והחל לצחוק. "חיים שלי, אל תהיי לחוצה. פשוט תשאלי. מבטיח לענות כמו שצריך." נשמתי עמוק ופשוט שאלתי תוך כדי שאני מסתכלת לתוך עיני הדבש המהפנטות.
"אני שלך?"
הוא התקרב אליי, מביט לתוך עיניי החומות ואוחז בפניי. "רק שלי."
מאותו הרגע הבנתי שאני ודניאל ביחד, והפכתי להיות האדם המאושר ביותר בעולם. נישקתי אותו בחוזקה. "מבטיחה לחכות לך בשדה התעופה," אמרתי ברוך. "אני אכעס אם לא," הוא ענה, ולא יכולתי להפסיק לחייך.


***

חזרנו לארץ, אני ודניאל זוג כבר כמעט שנה ואני אוהבת אותו כל כך. הזוגיות שלנו כל כך מיוחדת, מדהימה, והוא החבר המושלם. אני מרגישה שהאהבה שלו כלפיי גדולה כל כך כמו ששלי כלפיו. שכבנו אחרי חצי שנה ביחד. זאת הייתה חוויה מדהימה. הוא מדהים במיטה. האיבר שלו הוא הדבר הכי יפה שראיתי מימיי, וההרגשה שלו בתוכי לא משתווה לאף תחושה שאי פעם הרגשתי. מעולם לא חוויתי אורגזמות כאלה כמו שהוא מעניק לי, וזה גורם לי לאהוב אותו אפילו יותר. נוי המשיכה בקשר שלה עם רפאל, אך לפני חודש הם נפרדו. היא הרגישה שהאהבה שלה כלפיו לא מספיק חזקה.
אני ודניאל קבענו לצאת למסעדה, ואני מחכה שהוא יסיים לעבוד. הוא עובד במסעדה בתל אביב בתור ברמן. השעה תשע בערב ואני יודעת שהוא צריך להתקשר אליי בכל רגע כדי לבוא לקחת אותי. הנייד שלי מצלצל ואני רצה לענות. "דניאל מחכה לך בבית הקפה 'נמרוד' עם הפתעה. תגיעי מהר." קול מוכר של בחורה אומר לי זאת, ואני תוהה אם עליי לדאוג. אני שואלת לשמה, אך היא מנתקת את השיחה. אני מחליטה להתעלם מכך כרגע ולברר את זהותה אחר כך עם דניאל. ההתרגשות מכה בי כשאני נזכרת במילותיה. מעניין איזו הפתעה דניאל הכין לי. אני נכנסת למכוניתי ונוסעת במהירות מפאת סקרנותי הגדולה. תוך רבע שעה אני רואה מולי את בית הקפה. אני פותחת את הדלת ומביטה לצדדים, מחפשת את הגבר שלי. לפניי מתגלה תמונה שלא אשכח לעולם. דניאל מתנשק בלהט עם החברה הכי טובה שלי, אדל.

 

פרק 1

 

אני מסתכלת על השעון, כבר שתיים בלילה ומחר אני צריכה לקום בשמונה בבוקר לריאיון לימודים. הזמן לא עובר והעייפות עוד לא הכתה בי. הראש מלא במחשבות, והן לא מרפות. החלטתי ללמוד מוזיקה. להיות זמרת או יוצרת זה אכן לא רווחי במיוחד וקשה מאוד למצוא בזה עבודה בישראל, אבל החלטתי לבסוף לעשות משהו שיגרום לי להרגיש טוב עם עצמי, שיעניק לי אושר וסיפוק. השתתפתי בתחרות כתיבת שירים שערכה מכללת קריית אונו, והפרס למנצח היה מלגה ללימודי מוזיקה. כתבתי את השיר באנגלית, כי ככה התחברתי יותר למילים. אני נזכרת בכל הרגשות שהציפו אותי כשכתבתי את המילים ולבסוף יכולתי להכריז שאני רואה בהן שיר מנצח. חיכיתי לריאיון שיבשר לי אם זכיתי במלגה, והנה היום הוא הגיע. כל כך השקעתי בכתיבת השיר, ויצירתו גרמה לי לאושר, למרות שבזמן אחרון אני מרגישה רע במיוחד. בכל פעם שאני חושבת על זה, אני לא מאמינה שזה באמת קרה לי. כל מילה שרק מזכירה את מה שקרה גורמת לדמעות להופיע. ישנם רגעים שנדמה שהכאב לא יתפוגג לעולם. התמונה הזאת מתרוצצת בראשי, מסרבת להתנדף ממחשבותיי. הוא מנשק אותה בתאווה, ואני צופה בהם. באותו רגע הזמן נעצר, לא יכולתי להבין מה אני רואה לנגד עיניי, ועכשיו אני מרגישה שלעולם לא אוכל לסלוח. הייתי מאושרת ומאוהבת. הזוגיות פרחה, היינו החברים הכי טובים, ידעתי תמיד שדניאל שהוא הגבר של חיי, אבל הכול התנפץ ביום אחד. יום שבו הכול נהיה שחור, היום שבו נשבר לי הלב לרסיסים. הייתי בטוחה שדניאל הכין לי הפתעה. לצערי, זאת בהחלט הייתה הפתעה, ולא נעימה כלל. אני חוזרת למציאות. השעון מראה שלוש בלילה, ואני מחליטה שאני חייבת לנסות לישון.

 

***

הבוקר הגיע ואני מתחילה להתארגן לריאיון הלימודים. למרות הכאב שלא מרפה, יש בי התרגשות גדולה. המכללה היחידה שמלמדת מוזיקה בארץ היא מכללת קריית אונו, וזה טוב מבחינתי כי זה קרוב לבית מגוריי. אני יודעת שאני חייבת לצאת כמה שיותר מוקדם בגלל הפקקים שמצפים לי בדרך. אני מאוד לחוצה, אבל חוץ מזה, הלב שלי כבר לא מרגיש כלום. רק ריקנות. אפילו שכבר עבר כמעט חודש, אני עדיין מרגישה את המועקה התמידית מאז אותו יום. אני פותחת את ארון הבגדים שלי ומסתכלת בבגדיי המשעממים. כבר המון זמן לא קניתי בגדים חדשים וכל פריט נראה כל כך ישן ומאוס. לבסוף אני בוחרת ללבוש את חולצת התחרה הלבנה בעלת השרוולים הארוכים והדקים שאני מאוד אוהבת, ג'ינס כחול ונעלי בובה בכחול כהה תואמות לתלבושת. אני מסתכלת במראה שבחדרי והיא לא משקרת. אני לא מזהה את עצמי. רזיתי מאוד ורואים זאת בעצמות לחיי. יש לי שקיות שחורות מתחת לעיניים, ולמרות שאני די ערנית אני נראית כאילו לא ישנתי חודשים. אני מתאפרת בקצת קונסילר, סומק ואודם ורדרד כדי לנסות לשפר במעט את מראי לעומת ההרגשה הנוראית ששוכנת בי. אני יוצאת מהחדר ואִמי מקבלת אותי בחיוך רחב, חיוך של חמלה. כואב לה על מה שקרה, והיא רוצה לעשות הכול כדי שארגיש טוב יותר. היא אימא נהדרת ואנחנו בקשר נפלא. "אן, יפה שלי, בוקר טוב. את רוצה שאקח אותך למכללה?" היא מרחמת עליי. בחיים היא לא הייתה רוצה לקחת אותי עד לקריית אונו בבוקר. היא ממש לא טיפוס של נסיעות ארוכות. למרות המחווה שלה, אני מחליטה בכל זאת לנסוע לבדי. אני פשוט מעדיפה את השקט שלי, לא מסוגלת לסבול חברה משום סוג. "תודה אימא, אני אסתדר לבד." אני כועסת על עצמי שלא הייתי יותר נחמדה, אבל אני לא מסוגלת לזייף את פניי. היא לא התווכחה, רק הכינה לי כוס קפה ואמרה לי בהצלחה לפני שיצאתי לדרכי.
אני שוב מסתכלת בשעון. כאלו הם חיי בזמן האחרון, סביב הזמן. השעה היא שמונה וחצי והראיון נקבע לשעה עשר. אני מקווה שלא אאחר. אני נורא חוששת מהפקקים. חבל שאני לא יכולה להתקשר לדניאל, לספר לו שהחלטתי ללמוד מוזיקה. בימים טובים יותר, אני יודעת שהוא היה מאוד שמח בשבילי כי הוא ידע שזה תמיד היה החלום שלי, אבל הקשר בינינו הסתיים ואני לעולם לא אחזור אחורה ולעולם לא אסלח לו על מה שהוא עשה לי. צלצול הנייד קוטע את מחשבותיי. אני רואה שזה אבי על הצג, וחיוך מתעקש להופיע על שפתיי. מאז הפרידה הוא מתקשר כל כך הרבה פעמים ביום שאני כבר שוקלת לא לענות לו לפעמים. הוא דואג לי משום שהוא כל הזמן חושב שהרגשות שלי יובילו אותי לעשות משהו לעצמי, אבל אני לעולם לא אעשה כי החיים שלי יותר חשובים לי מכל גבר, ואמרתי לו את זה כמה פעמים, אך ללא הועיל. אני עונה ומדברת לכיוון הדיבורית. "היי אבא, בוקר טוב," אני אומרת בטון הכי עליז שיוצא לי. "היי אן, איפה את?" "בדרך לריאיון במכללה." "אה, נכון, בהצלחה. תני כל מה שיש לך." אני לא מאמינה שאני מחייכת. "תודה אבא, אני זקוקה לזה." "אולי נלך לאכול ביחד צהריים?" פעם הייתי שמחה על ההזדמנות ללכת לאכול עם אבא שלי. הוא תמיד הולך לאכול איתי במקומות הכי טובים שיש ועם האוכל הכי טעים, אבל הפעם אני יודעת שאני פשוט לא מסוגלת. יש בי צורך להיות עם עצמי, לחזור הביתה אחרי הראיון ולישון עד למחרת. בדרך כלל הוא לא אחד שמזמין לאכול איתו צהריים, תמיד אני זו שמתקשרת וקובעת איתו בספונטניות כי הוא אדם מאוד עסוק, לכן אני מרגישה שההזמנה שלו נובעת מרחמים כלפיי. שני ההורים שלי יודעים שאני עצובה ופגועה כרגע, אך הכאב ייעלם מתישהו כי הזמן מרפא הכול. "תודה אבא, אני אדבר איתך אחרי הראיון ונראה מה יהיה, טוב?" אני לא רוצה להמציא תירוץ ומעדיפה לתת לו תקווה ולהתפלל שהוא ישכח מזה. "טוב בסדר, תדברי איתי. נשיקות." השיחה מתנתקת בדיוק כשאני מגיעה לחניה של המכללה. השעה היא תשע ועשרה, ולראשונה אני מרגישה הקלה מסוימת.
אני מתחילה ללכת לכיוון השער של הבניין. הוא ענקי בגודלו ובצבע אבן. הלב שלי החל לפעום חזק מהתרגשות. אני כל כך מקווה שאתבטא כמו שצריך ושהם יהיו מרוצים ממני. אני מביטה בהודעות בנייד לחפש את ההודעה שבה כתוב בדיוק לאן אני צריכה ללכת. כשאני מוצאת אותה, אני מבינה שאני צריכה להגיע לבניין מספר שלוש, אבל אני לא רואה אותו בשום מקום. מישהו ניגש אליי, כנראה שם לב שהלכתי לאיבוד. "היי, את צריכה עזרה?" הוא ממש חמוד, אבל בהחלט לא הטעם שלי. "כן, תודה רבה. אתה יודע איפה זה בניין מספר שלוש?" הבחור מחייך אליי בחביבות ואומר לי ללכת אחריו. "תודה רבה לך," אני מתקשה לחייך בחזרה. "אין בעד מה, שמי מיכאל. אם את צריכה עזרה נוספת אני בבניין הסמוך." אני מודה לו ונכנסת. יכול להיות שהוא התחיל איתי עכשיו? המחשבה הזאת נעלמת ממוחי במהירות כשאני רואה את השלט שליד הדלת שמולי — ראיונות לתואר בחוג למוזיקה. אני מתיישבת לחכות ושמה לב שעברו כבר עשר דקות ואף אחד לא קורא בשמי. אני מחליטה להודיע שהגעתי, אולי אף אחד לא שם לב. "היי, שמי אן. באתי לריאיון." במשרד מאחורי הדלת, יושבת על הכיסא אישה בסביבות גיל הארבעים שלה. שערה השחור אסוף בגומייה רחבה ובגדיה הרשמיים מעידים על מעמדה. "אני יודעת, חמודה. כמה דקות אקרא לך," היא עונה בלי להביט בי. אני מתיישבת חזרה בכיסא כשלפתע מגיחה לעברי בחורה צעירה, שערה אסוף, בלונדיני ועל שפתיה אודם אדום בוהק המדגיש את עיניה החומות. היא מחזיקה בידה קלסר עם רשימת שמות. "אן?" "כן," אני עונה ונעמדת במהירות. "את מוזמנת להיכנס. רק בבקשה השתיקי את הנייד לפני שאת נכנסת. שיהיה לך בהצלחה."
אני מוציאה את הנייד במהירות מהתיק ומשתיקה אותו. לאחר מכן אני מעבירה את שתי ידיי על שערי על מנת לסדרו מעט ונכנסת למשרד כשליבי דופק עד כי לרגע נדמה לי שקשה לי לנשום. אני מתיישבת על הכיסא מול השיער השחור האסוף, והיא אינה מרימה את עיניה מהדפים שעל שולחנה. אני מחליטה לגרום לה לשים לה אליי. "אממ... שלום. שמי אן ובאתי לריאיון איתך." אני מנסה לשמור על איפוק, אך קולי רועד ונדמה לי שניתן לשמוע זאת. לפתע, השיער השחור מרימה את הראש ומחייכת לעברי. "היי אן. שמי גבריאלה. אני נורא מצטערת, יש לי המון עבודה ואני קצת לחוצה לסיים, אבל עכשיו אני כולי לרשותך. בואי נתחיל." גבריאלה התגלתה כאישה מאוד נחמדה למרות הכול, אבל לא אמרתי דבר ורק חייכתי. היא המשיכה לדבר. "אן, תראי, קודם כול חשוב לי להגיד לך שהשיר שכתבת היה אחד מבין הטובים ביותר, ולכן זה ברור לנו שתקבלי את המלגה, אך לא מלגת לימודים רגילה. לא אמרתי לך שום דבר בטלפון משום שהיה לי חשוב לדבר איתך על זה פנים מול פנים." אוקיי, לזה לא ציפיתי. "התואר במוזיקה במכללה זו עובד בשיתוף הקמפוס 'סול' בלונדון, והוא זה שבעצם מממן את החוג הזה במכללה. כל שלוש שנים הם מבקשים לשלוח סטודנט שמתאים על פי הקריטריונים, שילמד את התואר במוזיקה אצלם. הסטודנט יקבל מלגה מלאה, ואם במהלך השנה הוא ירצה לחזור ללמוד בישראל, הוא יכול. אבל הוא יכול לשנות את דעתו רק אחרי חצי שנה מתחילת הלימודים. המטרה היא לשלב סטודנטים ישראלים בקמפוס בלונדון ולראות איפה כדאי ומה צריך לשפר על מנת לגרום לסטודנטים להצליח. בזכות השיר המדהים שכתבת, ואחרי הסתכלות בנתונים המרשימים שלך, החלטנו שאת המועמדת הפוטנציאלית. בנוסף, יש לך אנגלית ברמה גבוהה מאוד, וזה דבר מאוד חשוב עבורנו. עכשיו רק צריך לראות אם את בכלל מעוניינת."
אני חושבת ששכחתי לנשום. היא מסתכלת עליי, מחכה לתשובה. "וואו, אני לא יודעת מה להגיד. זה נשמע כל כך מפתה. קודם כול תודה רבה. זה ממש לא מובן מאליו שאתם חושבים שאני מתאימה לנסוע ולייצג את המגמה בלונדון, אבל אני עדיין צריכה להתייעץ עם ההורים שלי." אני מקווה שהיא תבין. "בוודאי. אני שמחה שאת רוצה להתייעץ עם הורייך, ואני מאושרת שההרגשה שלי כלפייך הייתה נכונה. את נראית לי בחורה מקסימה ומתאימה בהחלט. תודיעי לי בבקשה מהי החלטתך עד מחר, אחר הצהריים," היא אומרת לי במבט לבבי.
אני מחייכת אליה כמו שמזמן לא חייכתי למישהו ובפעם הראשונה אחרי הרבה זמן אני מרגישה זיק של אושר אמיתי. "תודה רבה לך, אני מבטיחה להחזיר לך תשובה בהקדם." ליבי מתפוצץ מהתרגשות. אני יוצאת ממשרדה ונכנסת למכונית. במהלך הנסיעה הביתה אני רק מחכה לספר להוריי ולשאול אותם מה דעתם. אני לא יודעת איך להרגיש, מה לחשוב. האם אני רוצה את זה? בטח שאני רוצה את זה. אבל אני מפחדת. לעבור ללונדון לבד, בלי המשפחה והחברים לידי. מה אם יהיה לי קשה? ומה אם אני אתגעגע? כל כך הרבה שאלות מתרוצצות לי בראש. אני נכנסת הביתה ואימא שלי יושבת בסלון, מעשנת סיגריה ומדברת בנייד. היא רואה אותי ומסמנת לי שהיא כבר מסיימת את השיחה. אני מתיישבת לידה ומחכה בדממה לרגע שבו היא תסיים ואספר לה הכול. לפתע, אבא שלי נכנס. אני קופצת לעברו בחיבוק והוא מסתכל עליי, מופתע מאוד מההתרגשות המוגזמת שלי. "נסיכה שלי, מה קרה?" "או אבא! אתה לא מאמין מה אמרו לי בריאיון!" אִמי מסיימת את השיחה ופונה לעברי. "מה קרה אן? התקבלת?" אני מתיישבת על הספה לידם ומספרת להם כל מה שגבריאלה אמרה לי. הם מקשיבים לי בקפידה ולא אומרים דבר עד שאני מסיימת את דבריי, והפליאה על פניהם אינה מאחרת לבוא. "למה אתם לא אומרים כלום? אני צריכה לדעת מה אתם חושבים." תסכול נשמע בקולי. אִמי היא הראשונה שמגיבה, "אן, אני חושבת שזאת הזדמנות אדירה בשבילך. זאת חוויה שאין לה תחליף. תראי אותך כאן, את עצובה ומדוכאת בגלל השרץ הזה, דניאל. אולי יהיה לך טוב אם תתרחקי מהסביבה שלו ותכירי אנשים חדשים." אני מסתכלת על אימא שלי ואני מרגישה שהיא צודקת. אבא שלי מחליט להוסיף, "אנחנו מאוד נתגעגע אלייך, אבל את הולכת ללמוד משהו שאת אוהבת והכי חשוב לנו שתהיי מאושרת. וחוץ מזה, את תבואי לבקר בחגים ואנחנו נדבר כל הזמן. וכמובן שאם לא יתאים לך תוכלי לחזור מתי שאת רוצה. אני מבטיח." אימא מתקרבת אליי ומחבקת אותי בחוזקה. לאחר מכן, אבי מצטרף אלינו ושלושתנו יודעים שאני צריכה להסכים. אני צריכה לטוס ולהתחיל הרפתקה חדשה בחיים.
אני מוציאה את הנייד מהתיק ומחייגת למשרדה של גבריאלה בתקווה שהיא תענה. קול לא מוכר של בחורה נשמע מהקו השני. "שלום, הגעתם למשרדה של גבריאלה, ראשת התואר במוזיקה במכללת קריית אונו, האם זה משהו דחוף? אם לא, גבריאלה תחזור אליכם מאוחר יותר." אני מהססת, ומחליטה שאני לא מסוגלת לחכות. "כן, זה דחוף. היא ביקשה תשובה בהקדם. תגידי לה שזאת אן." אני שומעת את הנייד נשמט מידה של האישה שדיברה איתי וקולה של גבריאלה מדבר אליי, "היי אן, נו, מה החלטת?" אני לוקחת נשימה ארוכה ואומרת מבלי לעצור. "אני מסכימה, אני אקח את המלגה ואטוס ללונדון ללמוד מוזיקה."


פרק 2

 

אני יושבת במשרדה של גבריאלה והרגל שלי לא מפסיקה לזוז מהמתח. אני כל כך מתרגשת. אחרי שהסכמתי למלגה, גבריאלה קראה לי להסבר על כל התהליך של הלימודים בלונדון ואימא שלי רצתה לבוא איתי לשמוע בדיוק כיצד זה התנהל, מהן העלויות וכיצד הם יוכלו לעזור לי להשתקע שם. כשהגענו למשרדה, היא לא הייתה שם ונתבקשנו לחכות. "את בטוחה שאת רוצה לנסוע, נכון?" מבטה של אִמי מלא דאגה, ואני ממהרת להרגיעה. "כן אימא. אני בטוחה. אני חושבת שאני מגשימה חלום." "בסדר, אם כך אנחנו נעשה הכול כדי שתגשימי אותו."
אני מחייכת אליה לאות תודה. אני גאה מאוד באימא שלי, אני יודעת שזה לא פשוט לתת לבת שלך ללמוד מחוץ למדינה, הרחק מחיק המשפחה, ואני מאושרת שיש לי הורים שכל כך תומכים בי. בזה התברכתי. "היי מתוקות, סליחה שחיכיתן, הייתי צריכה להביא את כל המסמכים הרלוונטיים." גבריאלה שוב נראית כמו אשת עסקים, לבושה בחליפה שחורה, מעוצבת, ועליה סיכה מכוסה אבנים ירוקות בצד הימני של חולצתה. שערה אסוף בקפידה והיא נועלת עקבים שחורים ואלגנטיים התואמים את לבושה. "שלום לך, גברתי. אני אימא של אן, ליהי. אני שמחה לפגוש אותך." אני מסתכלת על אימא שלי ואני רואה שהיא מאוד נבוכה למרות שחיוכה משרה ביטחון. "גם אני מאושרת לפגוש את האימא של הנערה המדהימה הזו. בבקשה קראי לי גבריאלה. ליהי, אני רוצה להראות לך את אחד מהקריטריונים העיקריים שגרמו לנו לבחור בבתך כזוכה במלגה." בסיום דבריה, היא מושיטה לאִמי דף ועליו מילות השיר שכתבתי לתחרות.


A Shadow /Ann Rotberg
השמש מאירה על עורי כשאני מתעוררת
The sun shines my skin at my awakening
הוא נושם בשלווה לידי
He is breathing calmly beside me
המחשבות באות למוחי, תמיד מפתיעות
Thoughts came in mind, always surprising
האם הוא המיוחד? הגבר העתיד להיות?
Was he the special one, the man to be?
החיוך המושלם שלו משתנה אז
his perfect smile changes then
והחיים בתוך עיניו מזמינים
And the life inside his eyes invites
אני רוצה להיות שם כל כך, לאהוב אותו שוב.
I want to be there desperately, love him again
לעוף לתוך הלב שחיפשתי כל כך הרבה לילות
Fly into the heart I searched so many nights.
הזיכרונות שלנו התפוגגו כשלא היית כאן
Our memories vanished when you were gone
הריח הממכר בסדינים לעולם נשאר
The addictive smell in the sheets never kept
קול ה"סליחה" מזכיר לי להמשיך הלאה
The voice of “sorry” reminded me to move on
אבל אני תמיד אתגעגע לנשיקה שהשארת
But I always miss the kiss you left.
החיוך המושלם שלו משתנה אז
Chores: his perfect smile changes then
והחיים בתוך עיניו מזמינים
And the life inside his eyes invites
אני רוצה להיות שם כל כך, לאהוב אותו שוב
I want to be there desperately, love him again
לעוף לתוך הלב שחיפשתי כל כך הרבה לילות.
Fly into the heart I searched so many nights
אני מסתכלת עליו בייאוש
I’m looking at him in despair
מחשבות מהדהדות באוויר...
Thoughts are echoing in the air


אני בוחנת את פניה של אִמי בעודה קוראת את השיר ודמעות מתחילות להופיע בצידי עיניה. היא מחייכת אליי ואומרת לי שהשיר מדהים. אני כל כך נבוכה במעמד הזה. מעולם לא חשבתי להראות את השיר לאימא שלי. "בתך מוכשרת מאוד. כששלחנו את השיר למכללת 'סול' בלונדון, הם מאוד התרשמו. את צריכה להיות גאה בה." המילים של גבריאלה העצימו את התרגשותה של אִמי. "אנחנו אוהבים אותה מאוד ורק רוצים שהיא תהיה מאושרת." "את יכולה להיות רגועה, אני בטוחה שהיא תצטיין שם." גבריאלה הסכימה איתה והניחה שלושה דפים למולנו. הראשון הוא הסכמה של ההורים ושל הסטודנט שנבחר למלגה ולכל התהליך של הלימודים בחו"ל. הדף השני הוא הצהרת בריאות מרופא כדי לוודא שלא תהיינה בעיות רפואיות במהלך השהייה שלי בלונדון וכמובן, הסכמה לביטוח. והדף השלישי הוא דף הסבר שבו כתוב שעליי ללמוד במכללת "סול" לפחות חצי שנה, שזה בעצם סמסטר אחד, לפני שאני מחליטה אם להישאר או לחזור ללמוד בארץ. בנוסף, הקמפוס מבטיח לי שאוכל להמשיך את הלימודים בארץ ללא כל בעיה וללא תשלום נוסף עקב המלגה שהוענקה לי. גבריאלה הסבירה שעלות הטיסה והלינה במגורי הקמפוס היא על חשבון המכללה, אך אם ארצה לבקר בארץ, העלות תהיה פרטית — כלומר על חשבוננו. לאחר מכן, אִמי ואני חתמנו על אישור הנסיעה והבטחתי לפקסס את הצהרת הבריאות למחרת בבוקר.
"אל תשכחי שהטיסה ביום חמישי בשש בבוקר, וזה בדיוק בעוד יומיים. אני יודעת שזה ממש מוקדם, אבל הלימודים שם מתחילים בדיוק שבוע לאחר מכן, והמנהלת רוצה שתגיעי מוקדם יותר על מנת להכיר את הקמפוס ואת הצוות ולקבל ממנה הסבר מפורט יותר ." גבריאלה הסתכלה עליי בסיום דבריה וחיכתה לתגובה. הלב שלי פועם חזק כל כך, ואני לא יודעת אם זה מהתרגשות או מהפחד שאני עוזבת את הארץ כל כך מהר. אני נושמת עמוק ומנסה להירגע. "תודה רבה גבריאלה. אני לא יכולה לחכות." היא מחייכת חיוך רחב. "כמובן שלכל בעיה או שאלה את יכולה להתקשר אליי. רונית, המזכירה שלי, תיתן לך את מספר הנייד האישי שלי." כשיצאנו החוצה רונית נתנה לי כרטיס ביקור כסוף שעליו מספר הנייד האישי של גבריאלה. לקחתי אותו ותחבתי אותו היישר לארנק, שלא יאבד.
בדרכנו הביתה התייעצתי עם אִמי מה אני מתכוונת לקחת איתי. היא הציעה להתחיל היום לארוז כדי שלא אהיה בלחץ לפני. רק מהמחשבה שאני עומדת לגור בלונדון, העור בכל הגוף שלי הצטמרר ופרפרים מילאו את בטני, אך לרגע המחשבות נדדו לכיוון אחר, לנוי. איך אני נפרדת מחברתי הטובה ביותר? אני מגיעה הביתה ומחליטה להתקשר אליה כי אני בטוחה שזוהי אינה בשורה שהיא תרצה לשמוע בטלפון. לאחר כמה שניות הקול האהוב נשמע, "חיים שלי! מה קורה?" איך התגעגעתי אליה. מאז מה שקרה בקושי הצלחתי לשמור איתה על קשר. כל העניין של שיחות חולין היה לי קשה, אבל אני יודעת שהיא הבינה אותי והחליטה לתת לי את הזמן לחזור לעצמי. היא לקחה ללב את מה שקרה. היא זאת שהתעמתה עם אדל. היא כעסה עליה מאוד ולא האמינה כשסיפרתי לה שזאת היא שהתנשקה איתו. אני לא הסכמתי בשום אופן לדבר איתה, מבחינתי היא "נמחקה" מרשימת החברות שלי באותו הרגע. נוי סיפרה לי שאדל רצתה להיות עם דניאל כבר מתאילנד. היא אמרה לה שדניאל רצה אותה מההתחלה ואני לקחתי לה אותו, ובגלל זה היא החליטה ללמד אותי לקח ו"לגנוב" אותו בחזרה ממני. מחשבה ילדותית בהחלט. נוי הפסיקה לדבר איתה והתרחקה ממנה למרות שאני מעולם לא אמרתי לה לעשות זאת. אבל על אף מה שהיא עשתה לי, אני עדיין מרחמת עליה. אני ונוי היינו החברות היחידות שלה, וכרגע היא לבד. אני מסלקת ממוחי את העבר ועונה בחיוך, "הכול בסדר מאמי, התגעגעתי אלייך מאוד. אני צריכה לספר לך משהו חשוב, את חושבת שנוכל להיפגש היום?" "כן בטח. קרה משהו?" "לא משהו רע. את חושבת שתוכלי לבוא?" "כן, עוד שעה זה בסדר?" "זה בסדר גמור. אני מחכה לך בבית." אני מנתקת את השיחה ותופסת את ראשי. איך אני הולכת לספר לה שאני עוזבת את הארץ בעוד יומיים?

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “בין הזרקורים / עידן אשכנזי בלומנפלד”

מידע נוסף

בחר את סוג הספר

דיגיטלי, מודפס