בית התה / מלני מילבורן

דיגיטלי : ₪39.00
קינדל : ₪38.00

נקה

תיאור

בית התה / מלני מילבורן

ז’אנר: רומן רומנטי
הוצאה לאור: שלגי הוצאת ספרים
עמודים: כ-208

 

מלני מילבורן –  בית התה

פופי סילברטון היא בחורה רעננה כמו הכפר האנגלי הירוק שבו היא מתגוררת ומנהלת את בית התה שלה. אבל ביתה, פרנסתה ותמימותה, נתקלים באיום קיומי מצדו של רייף קאפרלי, שהחליט לרכוש את ביתה, בגלל ערכו ההיסטורי.

רייף הוא אדם שרגיל להשיג את רצונו ולא משנה באילו אמצעים. אבל פופי מסרבת לוותר על הדבר היחיד שנותר לה מילדותה וממשפחתה, והיא מחליטה להילחם בכל כוחה. להילחם גם במשיכתה לרייף. משיכה שהיא הדדית לחלוטין…

 

תרגום: רות גור

דאנקוד: 50-1837

 

לחצו כאן לצפייה בכל הספרים של שלגי הוצאה לאור

לחצו כאן לצפייה בכל ספרי הרומן הרומנטי

טעימה מהספר

מלני מילבורן / בית התה

1

"למה את מתכוונת, היא לא תמכור?" רפאל קאפרלי הקדיר פנים אל מזכירת הסניף הלונדוני של עסקיו.

מרגרט אירוינג הפכה את כפות ידיה במחווה של 'אל תאשים אותי'. "מיס סילברטון סירבה להצעה שלך בצורה פסקנית."

"אז תציעי לה הצעה גבוהה יותר."

"עשיתי זאת. היא סירבה גם לה."

רייף תופף באצבעותיו על השולחן. הוא לא ציפה למכשול כזה בשלב זה. הכול הלך חלק עד עכשיו. לא היתה לו כל בעיה לרכוש את בית האחוזה הכפרי ואת הקרקעות המקיפות אותו באוקספורדשייר במחיר מציאה. אבל "בית האלמנה" (dower house – בית גדול למדי על שטח בית אחוזה כפרי בבריטניה שאלמנת בעל האחוזה היתה עוברת להתגורר בו עם כניסת היורש לבית המשפחה הגדול יותר או אחרי נישואיו של יורש רווק, המתרגמת) היה על שטר קניין אחר – בעיה שולית, או לפחות כך אמרו לו מנהל העסקים שלו וסוכן הנדל"ן. המתווך הבטיח לו שזה יהיה קל לרכוש את בית האלמנה כך שאחוזת דלרימפל תהיה שוב שלמה, וכל שיצטרך לעשות יהיה להציע הצעת מחיר מעל מחיר השוק. רייף היה נדיב בהצעתו. כמו שאר האחוזה, הבית היה מוזנח וזקוק נואשות לשיפוץ, והיה לו את האמצעים הכספיים כדי להשיב את האחוזה ליופייה המקורי, ולהפוך אותה ליצירת מופת של סגנון אנגלי ופאר דקדנטי. על מה האישה הזו חושבת בכלל? איך היא יכול אדם שפוי לסרב להצעה כה טובה כמו ההצעה שהציע לה?

הוא לא מתכוון לוותר. הוא ראה את הנכס שפורסם באינטרנט והורה למנהל העסקים שלו, ג'יימס – שיפוטר אם לא יצליח לפתור את הבעיה בקרוב – לרכוש אותו עבורו.

כישלון לא היה מילה שמישהו היה מעז לשייך לשם רפאל קאפרלי. הוא לא התכוון לתת למכשול קטן כזה להפריע לו להשיג את מה שרצה. "האם את חושבת שהאישה הזו סילברטון גילתה איכשהו שאני זה שרכש את אחוזת דלרימפל?"

"מי יודע?" מרגרט משכה בכתפיה. "אבל אני לא חושבת. בינתיים הצלחנו להרחיק את העיתונות מזה. ג'יימס טיפל בניירת בעצמו תחת מסווה ואני הצעתי למיס סילברטון את הצעה דרך המתווך, כפי שהורית. אתה לא מכיר אותה אישית, נכון?"

"לא, אבל אני מכיר את הטיפוס. ברגע שתשמע שזה יזם עשיר שרוצה את ביתה, היא תנסה לרושש אותי. היא תנסה לחלוב ממני כל גרוש אפשרי." הוא פלט אוויר בחדות. "אני רוצה את הנכס הזה. אני רוצה את כל הנכס הזה."

מרגרט דחפה אליו את הקלסר. "מצאתי כמה גזרי עיתון מהמקומון הכפרי מלפני שנתיים על האיש שהיה הבעלים של בית האחוזה. נדמה שללורד דלרימפל היתה חולשה לפופי סילברטון וסבתה. ביאטריס סילברטון היתה סוכנת הבית הראשית בבית האחוזה. כנראה היא עבדה שם שנים ו –"

"רודפת בצע," רייף מלמל.

"מי? הסבתא?"

הוא דחף את כיסאו לאחור וקם על רגליו. "אני רוצה שתמצאי כל מה שאפשר על האישה הזו, פולי. אני רוצה שהיא –"

"פופי. שמה פופי."

רייף גלגל עיניים והמשיך. "אז, פופי. אני רוצה את הרקע שלה, בני הזוג שלה – אפילו מידת החזייה שלה. תעשי כל מאמץ ואל תזניחי דבר. אני רוצה את זה על שולחני בבוקר יום שני."

גבותיה הדקיקות והמשורטטות של מרגרט התרוממו' אבל שאר ההבעה שלה נשארה 'המזכירה הצייתנית'. "אני אתחיל לעבוד על זה מיד."

רייף פסע על פני רצפת משרדו בעוד מזכירתו אוספת מעל שולחנו ערימת מסמכים לתיוק. אולי כדאי לו לנסוע לשם ולחטט קצת במתרחש בכפר בעצמו. הוא ראה את בית האחוזה ואת סביבתו רק בתמונות שג'יימס שלח לו במייל. לא יזיק לעשות סיור היכרות משלו כדי לאמוד את האויב, אם אפשר להתבטא כך.

הוא חטף את המפתחות שלו, "אני יוצא מחוץ לעיר לסוף השבוע. כל דבר דחוף, תתקשרי אלי, אחרת - נתראה ביום שני."

"מי הבחורה בת המזל הפעם?" מרגרט אספה את ערימת הניירת אל חזה. "האם זו עדיין דוגמנית הביקיני מקליפורניה או האם היא כבר החדשות של אתמול?"

הוא לבש את מקטורנו. "אולי זה יפתיע אותך, אבל אני מתכוון לבלות את סוף השבוע הזה לבדי." הוא הפסיק באמצע משיכת חפת שרוולו השמאלי כדי לנעוץ בה מבט זועף. "מה הסיבה למבט הזה?"

המזכירה שלו שלחה לעברו חיוך פיקחי. "לא בילית סוף שבוע לבד מזה אני לא יודעת כמה זמן."

"אז?" הוא המשיך להקדיר אליה פנים. "יש פעם ראשונה לכל דבר, לא כן?"

 

פופי התכופפה על מנת לפנות את שולחן שלוש כשדלת בית התה נפתחה בשבת אחר הצהריים. אפילו כשגבה אל הדלת, היא ידעה שזה לא היה אחד הקבועים שלה. צלצול הפעמון נשמע אחר לגמרי. היא הסתובבה בחיוך ברכה, אבל החיוך כשל לרגע כשנתקלה בחולצת צווארון פתוחה ובחזה שרירי ושזוף בגובה שבו היתה בדרך כלל מצפה לראות פנים של מישהו.

היא היטתה את ראשה לאחור לפגוש זוג עיניים חומות שהיו כה כהות עד שנראו כמעט שחורות. הפנים הנאות בצורה מדהימה עם הזיפים נראו מוכרות קמעה. כוכב קולנוע, אולי? סלבריטי כלשהו? היא ניסתה לרפרף בכונן המנטאלי שלה, אבל לא הצליחה למקם אותו. "אמ... שולחן ל...?"

"לאחד."

שולחן לאחד? פופי כמעט גלגלה עיניים. הוא לא נראה הטיפוס של שולחן לאחד. הוא נראה כמי שהיה לו הרמון של נשים מעריצות שהזדנבו אחריו בכל אשר הלך.

אולי הוא היה דוגמן, אחד מאלו שפרסמו אפטרשייב – אלו שנראו גבריים, עם זיפים מסוגננים והבעת ילד רע מהורהר שהופיעו בפרסומות במגזינים.

אבל מי הלך לבית תה מיושן לבדו? בשביל זה נועדו רשתות בתי הקפה – מקומות שבהם אפשר היה לשבת שעות על אספרסו ומאפין ולעיין בערימה של עיתוני היום.

בטנה של פופי צנחה לפתע בחרדה. האם היה מבקר מסעדות? אלוהים אדירים! האם הוא עומד לצלוב אותה באיזה בלוג קולינרי שיהפוך ויראלי ויהרוס לה את הכול? גם ככה היא נלחמה להחזיק את ראשה מעל המים. העניינים היו שקטים נורא מאז שהמסעדה החדשה והמפוארת – שלא יכלה לנקוב בשמה או לחשוב עליה בלי לרצות להקיא – נפתחה בכפר הסמוך. המשבר הכלכלי הביא לכך שאנשים כבר לא התפנקו יותר בארוחת מנחה מפוארת.

במקום זה, הם חסכו כל פני ויצאו לארוחת ערב – במסעדה של החבר לשעבר שלה.

פופי התבוננה בהיחבא בזר הנאה כשהובילה אותו לשולחן ארבע. "מה לגבי השולחן הזה?" היא משכה עבורו כיסא וניסתה לזהות את המבטא הזר הקל שלו. צרפתי? איטלקי? קצת מזה וקצת מזה, אולי? "יש מכאן נוף נאה של אחוזת דלרימפל ושל המבוך במרחק."

הוא שלח לעבר הנוף מבט מהיר והחזיר את מבטו אליה. פופי הרגישה שוק חשמלי קטן שעבר בגופה כשהמבט האפל נתקל בעיניה. אלוהים, איזה פה נפלא יש לו! כה גברי ותקיף ביחד עם חושניות כמעט בלתי מוסרית שהתבטאה בשפה התחתונה והמלאה. למה הוא לא מתיישב? יהיה לה נקע בצוואר לשארית היום.

"האם זו סוג של אטרקציה תיירותית?" הוא שאל. "זה נראה כמו משהו שיצא מספר של ג'יין אוסטין."

היא נעצה בו מבט אירוני. "זו האטרקציה התיירותית היחידה, לא שהיא פתוחה לציבור או משהו."

"זה נראה כמו מקום די מרשים."

"זה מקום נפלא." פופי נאנחה בגעגוע. "ביליתי את רוב ילדותי שם."

גבה כהה התרוממה בשאלה. "באמת?"

"סבתי היתה סוכנת הבית של לורד דלרימפל. היא התחילה לעבוד בבית האחוזה כשהיתה בת חמש עשרה ונשארה שם עד יום מותו. היא מעולם לא חשבה להשיג עבודה אחרת. כבר לא מוצאים נאמנות כזו יותר, נכון?"

"אכן, לא מוצאים יותר."

"היא מתה שישה חודשים אחריו." פופי נאנחה שוב. "הרופאים אמרו שזו היתה מפרצת, אבל אני אישית חושבת שהיא לא ידעה מה לעשות עם עצמה אחרי שהוא הלך."

"אז מי גר שם עכשיו?"

"אף אחד כרגע," היא אמרה. "הבית היה ריק במשך שנה בזמן שהצוואה אושרה. יש בעלים חדש, אבל אף אחד לא יודע מי הוא ומה הוא מתכנן לעשות עם המקום. כולנו חוששים מהאפשרות שהוא נמכר ליזם רעב לכסף ובלי טעם. עוד חלק מההיסטוריה המקומית שלו יילך לאיבוד תחת מבנה איום הנקרא – " והיא סימנה מרכאות באצבעותיה " – אדריכלות מודרנית."

"האם אין חוקים שימנעו את זה מלקרות?"

"נו, חלק מהאנשים שיש להם המון כסף חושבים שהם מעל לחוק." פופי גלגלה עיניים בבוז. "ככל שיש להם יותר כסף, כך הם מצפים להפעיל יותר השפעה. זה מרתיח את דמי. בית דלרימפל צריך להיות שוב בית משפחה ולא ארמון מסיבות של איזשהו פלייבוי."

"זה נראה כאילו הנכס גדול מדי עבור המשפחה הממוצעת של היום," הוא ציין. "נראה כאילו יש שם שלוש קומות לפחות."

"ארבע," היא אמרה. "חמש, אם אתה סופר גם את המרתף. אבל המקום זקוק למשפחה. הוא צריך משפחה מאז שאשתו של לורד דלרימפל מתה בזמן לידה לפני שנים רבות."

"אני מבין שהוא לא התחתן שוב?"

"קלרה היתה אהבת חייו וברגע שהיא מתה שזה היה הסוף," היא אמרה. "הוא אפילו לא הסתכל על אישה אחרת. היום אין יותר מחויבות שכזו, נכון?"

"נכון."

פופי הגישה לו תפריט כדי לגשר על הדממה שנוצרה. למה היא מדברת על נאמנות ומחויבות באוזניו של זר גמור? קלואי, העוזרת שלה, צדקה, אולי היא באמת צריכה לצאת יותר. הבגידה של אוליבר גרמה לה להיות צינית בצורה נוראה. הוא חיזר אחריה ואז ניצל אותה בצורה הגרועה ביותר שניתן להעלות על הדעת. הוא לא רצה אותה; הוא ניצל את הידע והמומחיות שלה על מנת להקים עסק מתחרה. כמה פתיה היתה שנפלה בפח! היא רעדה למחשבה כמה קרובה היתה לשכב אתו. "אמ, יש לנו את עוגת היום המיוחדת. הפעם זו עוגת ספוג בטעם זנגביל עם ריבת פטל ושמנת."

הגבר הכהה התעלם מהתפריט והתיישב. "רק קפה."

פופי מצמצה. היו לה ארבעים סוגים של תה והוא רצה קפה? "איזה סוג? יש לנו קפוצ'ינו, קפה לטה –"

"אספרסו כפול. שחור, בלי סוכר."

זה יכאיב לך לחייך? מה הבעיה של גברים מסוימים? ומי לכל הרוחות הולך לבית תה כדי לשתות קפה?

היה בו משהו שגרם לפופי להרגיש עוקצנית ומתגוננת. היא לא יכלה שלא להרגיש שהוא מלגלג עליה מאחורי העיניים הכהות והבלתי קריאות. האם הסיבה לכך היו השמלה בסגנון תקופת המלך אדוארד או הסינר המצויץ? האם היו אלה תלתליה הזהובים-אדמוניים שנאספו מתחת למצנפת הקטנה שחבשה? האם הוא חשב שהיא קצת מיושנת מדי? אבל זה היה כל הרעיון של ארוחות התה של פופי – זו היתה חוויה של העולם הישן, הזדמנות להשאיר מאחור את הקצב הממהר של העולם המודרני בעודך נהנה מספל תה בסגנון ישן ביחד עם מאפים מהסוג שסבתא רבתא-רבתא שלך נהגה לאפות.

"מגיע," פופי הסתובבה, נשאה את המגש שלה בחזרה למטבח והניחה אותו על הדלפק תוך קרקוש קטן של ספלי החרסינה.

קלואי הרימה את ראשה מעוגיות החמאה הנמסות. "מה קרה? את נראית קצת סמוקה." היא צמצמה עיניים. "אל תגידי לי שהמטומטם הבוגדני הזה אוליבר הגיע עם החברה החדשה והזנותית שלו כדי לזרות לך מלח על הפצעים. כשאני חושבת על הדרך שבה סחב את המתכונים הנפלאים שלך והציג אותם כאילו הם היצירה שלו, אני רוצה לחתוך לו את יודעת את מה ולהגיש אותם כמנה ראשונה במסעדה הדוחה שלו."

"לא," פופי הקדירה את מצחה כשפירקה את המגש. "זה רק בחור כלשהו שיש לי תחושה שראיתי היכנשהו קודם..."

קלואי הניחה את הסכין מידה והתגנבה להציץ דרך הזכוכית של דלת הנדנוד. "הו. אלוהים אדירים." היא הסתובבה בחזרה אל פופי בעיניים רחבות. "זה אחד משלושת ה-R ."

פופי עוותה את פניה. "אחד ממה?"

"האחים קאפרלי," קלואי אמרה בקול נמוך. "יש שלושה. רפאל, ראול ורמי. רייף הוא האח הבכור. הם מיליארדרים צרפתים-איטלקים. מהסוג הכבד: מטוסים פרטיים, מכוניות מהירות ונשים יפות."

פופי הנידה את ראשה כשהלכה אל מכונת הקפה. "נו, כל הכסף הזה בהחלט לא לימד אותו נימוסים. הוא אפילו לא אמר בבקשה או תודה." היא סובבה את ידית המכשיר, קצת בפראות. "והוא גם לא חייך."

קלואי הציצה שוב דרך לוח הזכוכית. "אולי אתה לא צריך להיות נחמד לאנשים רגילים כמונו, כשאתה עשיר כקורח."

"סבתא שלי נהגה לומר שאתה יכול לדעת הרבה על אנשים לפי הדרך שבה הם מכבדים אנשים שהם לא חייבים לכבד," אמרה פופי. "לורד דלרימפל היה דוגמה נפלאה לכך. הוא התנהג אל כולם בצורה שווה. זה לא משנה אם עסקו בניקיון או בניהול תאגידים."

קלואי חזרה אל העוגיות ואל סכין החמאה. "אני תוהה מה הוא עושה בכפר הקטן והנחשל שלנו? אנחנו לא בדיוק על מסלול התיירות בימים אלו. הכבישים החדשים דאגו לכך."

ידה של פופי קפאה על מכונת האספרסו. "זה הוא."

"הוא?"

"הוא הבעלים החדש של אחוזת דלרימפל." פופי חרקה שיניים והסתובבה אל העובדת שלה. "הוא זה שרוצה לסלק אותי מביתי. ידעתי שהיה משהו מוזר באישה שבאה לפי מספר ימים עם המתווך השתלטן. אני מוכנה להתערב שהוא שלח אותה לעשות את העבודה השחורה בשבילו."

"אה-הא..." קלואי התכווצה. "אני יודעת למה את מתכוונת."

פופי זקפה כתפיים והדביקה חיוך מעושה על פניה. "את צודקת." היא הרימה את ספל האספרסו הכפול המהביל ועשתה את דרכה אל הדלת המובילה אל בית התה. "המשמעות היא מלחמה."

 

רייף העביר את מבטו על בית התה עם קסמו המיושן. התחושה היתה כאילו צעד לאחור בזמן. זה גרם לתחושה מפחידה של מסע בזמן שבה כמעט ציפה לראות חייל של מלחמת העולם הראשונה נכנס אל החדר כשעל זרועו בחורה לבושה בצורה אלגנטית. הריח הנעים של אפייה ביתית מילא את האוויר. פרחי גינה טריים עמדו על השולחנות הקטנים – אפונה ריחנית, פרחי "אל תשכחיני" – ועל כל שולחן היו מפיות פשתן רקומות ביד. הספלים והצלחות היו כלי חרסינה צבעוניים אך לא תואמים, וללא ספק נרכשו מחנויות כפריות לריהוט עתיק.

זה גילה לו הרבה על הבעלים-המנהלת. הוא הניח שהיפהפייה אדומת השיער ששירתה אותו היתה פופי סילברטון. היא לא היתה בדיוק מה שציפה לראות. הוא דמיין מישהי מבוגרת יותר, מישהי קצת יותר קשוחה.

פופי סילברטון נראתה כאילו ירדה מדפי אגדת ילדים. היתה לה רעמת תלתלים אדומים-זהובים שנדחסו – די באי רצון בהינתן הקצוות שברחו ומסגרו את פניה – לתוך מצנפת; עיניים חומות בצבע טופי, ופה ורדרד שנראה רך ותפוח ככרית קטיפה. עורה היה חלק ולבן, עם קומץ נמשים על גשר אפה. היא נראתה כמו תערובת של סינדרלה וטינקרבל.

חמודה – אבל לא הסגנון שלו, כמובן.

הדלת של המטבח נפתחה והיא יצאה החוצה נושאת ספל קפה מהביל. על פניה היה חיוך שלא חשף את שיניה או הגיע אל עיניה. "הקפה שלך, אדוני."

רייף הריח רמז לניחוח פרחוני כשהתכופפה להניח את הקפה על השולחן. הוא לא זיהה את הריח... שושנת העמקים או פרזיה? "תודה."

היא התיישרה ונעצה בו מבט ישיר. "אתה בטוח שלא תרצה פרוסת עוגה? יש לנו סוגים שונים, או עוגיות אם אתה לא אדם של עוגות."

"אני לא אוהב מתוק."

היא חשקה את שפתיה לרגע, כאילו ראתה בהעדפה שלו עלבון אישי. "יש לנו כריכים. ההתמחות שלנו בכריכי מנחה מסורתיים."

"הקפה הוא כל שאני רוצה." הוא הרים את הספל שלו ושלח לעברה את אחד מהחיוכים הרשמיים שלו. "תודה."

היא רכנה על פני השולחן להרים עלה כותרת שנשר מאחד הפרחים והוא זכה למנה נוספת של הריח המסקרן שלה ומראה מרשים למדי של המחשוף הקטן אך המענג שלה. היתה לה גזרה דקה של בלרינה, עם חמוקים במקומות הנכונים ומותניים שהיה בטוח כי היה יכול להקיף בידיו. הוא הרגיש שהיא משתהה, מעכבת את הרגע שבו תצטרך לחזור למטבח.

האם ניחשה מי היה? היא לא הראתה סימן של הזיהוי המיידי שקיבל בדרך כלל. כשנכנס היא הסתכלה עליו בסקרנות, כאילו היא מנסה להיזכר בו, אבל הוא ראה בלבול יותר מאישור במבטה. זה היה די מנחם לחשוב שלא כל האנשים בבריטניה שמעו על אסון היחסים האחרונים שלו. הוא לא התכוון לפגוע במישהי מהמאהבות שלו, אבל בזמננו אישה שננטשה היתה מצוידת בנשק להשמדה המונית הידוע יותר בשם הרשתות החברתיות.

פופי סילברטון עברה אל אחד השולחנות האחרים ויישרה את המפיות שהיו ממילא מיושרות למשעי.

רייף לא היה מסוגל להוריד ממנה את העיניים. היא משכה אותו כמגנט. היא נראתה שייכת לעולם אחר, נראתה כה מסקרנת, עד שהרגיש כמעט מכושף.

תתעשת. אתה כאן כדי לנצח, לא כדי ללכת שולל על ידי אישה שהיתה לה, מן הסתם, חוכמת רחוב לא פחות מכל אישה אחרת. אל תיתן לפה התמים או לעיניי הבמבי הגדולות לשטות בך.

"האם את בדרך כלל עסוקה כל כך?" הוא שאל.

היא הסתובבה אליו וההבעה המתוחה שלה אמרה לו שהיא לא העריכה את ההומור היבש שלו. "היה לנו בוקר עמוס מאוד. אחד מהעמוסים ביותר שהיה לנו אי פעם. אנחנו נופלות מהרגליים. היה כאן בית משוגעים... הייתי חייבת להכין נגלה שנייה של לחמניות מתוקות."

פופי ידעה שהיא משקרת. הכפר הזעיר היה כה שקט, שאפילו עכברי הכפר עזבו בחיפוש אחרי ריגוש רב יותר. בגלל זה הוא רצה את בית האחוזה. זה היה מקום מושלם לבנות מלון מפואר עבור העשירים והמפורסמים שרצו להבטיח את פרטיותם. הוא לגם מהקפה שלו. הוא היה הרבה יותר טוב מכפי שציפה. "כמה זמן את מנהלת את המקום? אני מניח שאת הבעלים?"

"שנתיים."

היא ניגבה פירור בלתי נראה מהשולחן הסמוך לשולחנו. "הייתי סו-שף במסעדה בסוהו. החלטתי שאני רוצה לבלות זמן עם סבתי."

רייף חשד שהיה בסיס רחב יותר לשינוי הקריירה שלה. יהיה מעניין לגלות מה המזכירה שלו הצליחה לחשוף עליה. הוא נשען לאחור והתבונן בה לרגע. "מה לגבי הורייך? האם הם מתגוררים באזור?"

פניה נדרכו וכתפיה נמתחו לאחור. "אין לי הורים. מאז גיל שבע לא היו לי הורים."

"אני מצטער לשמוע זאת." רייף ידע הכול על הגדילה ללא הורים. כשהיה בן עשר אביו מת בתאונת שיט בריביירה הצרפתית. סבו גידל אותו, אבל היתה לו תחושה שסבתה של פופי סילברטון לא דמתה כלל לסבו ויטוריו הסמכותי והשתלטן. "האם את מנהלת את המקום לבדך?"

"יש עוד בחורה שעובדת אצלי. היא במטבח." היא נעצה בו מבט מגמתי למדי. "האם אתה פשוט עובר דרך הכפר או שמא אתה לן בסביבה?"

הוא הניח את הספל בחזרה בתחתית בדייקנות מחושבת. "אני רק עובר."

"מה מביא אותך לאזור?"

האם הוא רק דמיין זאת, או שעיני הקרמל שלה הבזיקו לעברו? "אני עורך קצת מחקר."

"בשביל?"

"בשביל פרויקט שאני עובד עליו."

"איזה סוג של פרויקט?"

רייף הרים שוב את הספל ובחן אותה בעצלתיים. "האם את מעבירה את כל הלקוחות שלך חקירה מדרגה שלישית מיד כשהם עוברים את המפתן?"

פיה התהדק וידיה התאגרפו לצדי גופה. "אני יודעת מדוע אתה כאן."

הוא הרים גבה עצלה. "באתי לכאן לשתות קפה."

עיניה הבזיקו לעומתו, הפעם אי אפשר היה לטעות בכך. זה נראה כמו שני ברקים שהתנגשו בעיניו. "לא נכון. באת לכאן לבדוק את הטריטוריה. להעריך את האופוזיציה. אני יודעת מי אתה."

הוא העניק לה אחד מהחיוכים הכי מרגיעים שלו, מהסוג שסגר יותר עסקאות ופתח בפניו יותר דלתות חדרי שינה מכפי שיכול היה לספור. "באתי הנה כדי להציע לך הצעה שלא תוכלי לסרב לה." הוא נשען לאחור בכיסא; בטוח שיוכל למצוא את המחיר שלה ולסגור עסקה באבחה אלגנטית אחת. "כמה את רוצה עבור בית האלמנה?"

היא הסתכלה לו ישר בעיניים. "הוא לא למכירה."

רייף הרגיש התעוררות של ריגוש בדמו. אז היא מתכוונת לשחק קשה להשגה? הוא ייהנה לגרום לה להיכנע. הוא אהב אתגרים. מה שיותר קשה, יותר טוב – יותר מספק.

כישלון לא היה מילה שאפשר באוצר המלים שלו.

הוא ינצח כאן.

הוא נעץ בה מבט אומד, קלט את לחייה הסמוקות ואת עיניה המתנוצצות. הוא ידע מה היא עושה – מעלה את המחיר כדי להוציא ממנו את המקסימום.

כמה צפוי.

"איזה סכום יגרום לך לשנות את דעתך?"

עיניה הוצרו לחרכים צרים כסיכות והיא השעינה ידיים על השולחן לפניו בתקיפות כזו שספל החרסינה שלו קרקש על הצלוחית. "בוא נבהיר בינינו משהו למן ההתחלה, מר קאפרלי: אתה לא יכול לקנות אותי."

הוא העביר מבט עצל על המחשוף המפתה שלה ואז פגש במבטה הלוחמני במבטו הקריר. "את לא מבינה אותי, מיס סילברטון. אני לא רוצה אותך. אני רוצה רק את הבית שלך."

לחייה היו אדומות בהתרסה נרגזת והיא נעצה בו מבט זועף. "אתה לא מקבל אותו."

רייף הרגיש רטט של תשוקה ראשונית וארצית שעבר בדמו ושלח תחושות לכיוון חלציו. הוא לא זכר מתי בפעם האחרונה אישה אמרה לו לא. זה דיבר לכל מה שהיה אלפא אצלו. זה יהיה הרבה יותר כיף מכפי שחשב.

הוא לא יעצור עד שישיג את הבית הזה, ואותה ביחד אתו.

הוא קם על רגליו והיא נרתעה לאחור כאילו נשף אש לכיוונה. "אבל אני אקבל." הוא הניח שטר של חמישים לירות שטרלינג על השולחן ביניהם, נועל את מבטו במבטה הלוהט. "זה עבור הקפה. תשמרי את העודף."

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “ בית התה / מלני מילבורן”

מידע נוסף

בחר את סוג הספר

דיגיטלי, קינדל