במציאות אחרת / נעמה סכר

מודפס : ₪79.00
דיגיטלי : ₪35.00

נקה

תיאור

הוצאה עצמית – נעמה סכר
שנת הוצאה: 2016
מס' עמודים: כ – 400

 

"הגבולות הברורים שהצבנו לעצמנו מיטשטשים, ואני חוצה אותם. מתעלמת מתמרורי האזהרה בדרך ומפתחת כלפיו רגשות אסורים. המציאות מכה בי במשחק מעוות, שאני משחקת עם הלב. מאוחר מדי לסגת. הסערה החלה, וחומות לבי נפרצו".

ענת צור, בת 23 משכונת מצוקה בבאר שבע, מחפשת מפלט מחייה רוויי הקשיים והאלימים, שסיפקו לה אחיה הגדולים ועולם הפשע בו שזורים חייהם.

בן ריטמן, מנכ"ל חברה בינלאומית בן 29, נותר בודד ושבור לב יחד עם בתו הקטנה, לאחר שאיבד את אשתו ממחלה קשה. הקושי לגדל אותה לבד מוביל אותו לחפש עבורה מטפלת במשרה מלאה.

מודעה אחת במדור הדרושים מזמנת פגישה גורלית המשנה את חייהם…

ענת ובן, שמגיעים מעולמות שונים, נסחפים בתשוקה חסרת מעצורים לתחילתו של רומן חושני המטלטל את חייהם. התחושות העזות משתלטות על שניהם, אך העבר של ענת בא ורודף אותם. סודות אפלים מחייה מתחילים לצוץ ולהרוס את כל מה שחלמה עליו, ועליה למצוא את הדרך להתמודד איתם.

מה קורה כאשר העבר חודר להווה ומאיים להרוס את העתיד לבוא? האם האהבה החזקה יכולה לגבור על המכשולים ולשנות את פני המציאות? ומה יהיה המחיר אותו תצטרך ענת לשלם?

״במציאות אחרת״ הינו רומן ביכורים המשלב בתוכו מתח, אהבה ותשוקה.

נעמה סכר, נשואה ואם לשלושה, רקמה סיפור מרגש ויוצא דופן על הנחישות והיכולת לשרוד במקומות חשוכים, בהם אנשים נופלים ולא קמים. סיפורם של ענת ובן מוכיח כי החיים מתחילים היכן שהפחד מסתיים.

 

טעימה מהספר

 

פרולוג

 

פעמון בית הספר מצלצל, אני ממהרת לדחוף את הציוד לתיק ומעמיסה אותו על גבי. מתעלמת בדרכי מחבורות התיכוניסטים הצוחקים, וממהרת לצאת מהכיתה. יודעת שהיום שלי רק מתחיל.

דוד ויוסי, האחים שלי, מחכים לי בשער. אני משתרכת אחריהם, כמו בכל יום בחוסר רצון מוחלט. אנחנו פונים לרחוב צר, ואני שמה לב שזה אינו הכיוון הרגיל אליו אנו אמורים ללכת בשעה הזו.

"המסעדה של סעיד נמצאת בכיוון השני, אני אאחר למשמרת שלי", אני אומרת בבלבול.

"לא היום, יש מישהו חשוב שאנחנו רוצים שתפגשי", יוסי עונה לי מבלי להביט בי.

"למה אני צריכה לפגוש מישהו עכשיו במקום ללכת לעבודה?", אני תוהה בקול. 

כעבור דקות ארוכות אנחנו מגיעים למבנה סגור וזר, מרוחק מהשכונה, ונכנסים מהכניסה האחורית. זהו מועדון עמוס אנשים. המוזיקה החזקה צורמת לי באוזניים, ועשן הסיגריות חודר לי לריאות. הגברים מסביב מביטים בי בתמיהה. אני מניחה כי לא בכל יום נכנסת לכאן ילדה עם ילקוט בית ספר על הגב, לבושה במכנסי ג'ינס קצרצרים, בסנדלים ובחולצת בית ספר דהויה. המבטים ננעצים בי מכל עבר, יוסי ודוד בשלהם, מתעלמים מכולם, ממוקדים במטרה שלשמה הגענו. הם מפלסים את הדרך בין ההמון ומובילים אותי במסדרון צר וארוך, שמשני צדדיו דלתות רבות, ומתוכם בוקעים קולות.

"אני מאחרת לעבודה, ולא סיימתי שיעורי בית, מה אנחנו עושים כאן בכלל?" אני עושה עוד ניסיון לשאוב מהם מידע, אבל פניהם נשארות חתומות. מה הסוד הגדול? אנחנו מגיעים לקצה המסדרון. הם נעצרים ונעמדים מימיני ומשמאלי, מחייכים זה לזה ודופקים על הדלת.

 "כן, תיכנסו!" נשמע קול צרוד.

יוסי פותח את דלת החדר, ואנחנו נכנסים פנימה. המשרד אפוף עשן סיגריות, ואני נותרת מבולבלת, משחקת בקצוות שערי בעצבנות ובמבוכה, תוהה מי הגבר שיושב מאחורי שולחן העץ הגדול. גבו מופנה אלינו, וכשהוא מסובב את כיסאו בחריקה, עיניי נפערות ואני בוהה בו בבהלה. פניו מוכרות, אני מזהה אותו ומיד משפילה את ראשי, כשהוא מחייך אליי.

הוא לבוש בחליפה, כרס גדולה משתפלת מבטנו ולאורך פניו בולטת צלקת גדולה. הוא מביט בי ועורי מצטמרר. אני נעה במקומי באי נוחות, כשהוא בוחן את גופי. תחושת בטן מוזרה אומרת לי להסתובב וללכת.

"מה זה? איזה יופי! מאיפה הבאתם לי את הילדה היפה הזאת?", הוא פונה ליוסי ודוד, שעדיין עומדים משני צדדיי כמו חיילים ממושמעים. דוד עצבני, דוחף את מרפקו במותניי.

"נו, תגידי שלום לאדון עזריאן", אומר לי בשקט ארסי. אני מהנהנת לעבר האיש בבלבול, קפואה ולא מעזה לפצות את פי.

"מאיר, תכיר את ענת, אחותנו הקטנה". יוסי מציג אותי ביראת כבוד.

"יוסי, אני רוצה ללכת הביתה, בבקשה". אני מתעלמת מדוד ומפצירה ביוסי בקול סדוק.

"מה עם הכסף שלי, הבאתם אותו?" קולו של האיש המפחיד עם הצלקת תקיף.

"מאיר, אנחנו מצטערים, אבל עדיין לא השגנו את הכסף שלך". הוא מביט בהם, ועיניו רושפות מזעם.

"אז הבאתם לי את אחותכם הקטנה כדי למחוק את החוב שלכם, אה?" אני לא ממש מבינה את דבריו, צחוקו המזלזל צורם באוזניי.

"בת כמה את, ענת?" עזריאן מחייך אליי.

"בת חמש עשרה", אני משיבה בפחד ומסובבת את ראשי לאחור, מחפשת אחר יוסי ודוד. הם יוצאים מהחדר במהירות ומותירים אותי לבד אתו.

"צעירה ויפה, כמה שאני אוהב את זה". הוא מסמן לי באצבעו להתקרב.

"לא רוצה!" אני נדה בראשי מצד לצד.

"למאיר לא מסרבים לעולם. בואי למאיר, מותק, תתקרבי אלי, אני רוצה לראות אותך מקרוב. אל תפחדי ממני, ילדה". הוא מתקרב עם הכיסא, שחורק מכובד משקלו ורוכן לעברי. ריח נורא נודף ממנו, בחילה עזה עולה מבטני.

אני רוצה לצרוח, אבל המילים לא יוצאות. אני נאטמת, וידיו הגדולות והמגושמות נשלחות ואוחזות במותניי. מגען מחוספס, אני נרעדת ושערי סומר מפחד. כל גופי נדרך ואני רוצה לברוח ממנו. ארבעת קירות החדר נסגרות עלי והסיוט של חיי מתחיל...

 

 

 

 

 

פרק 1

כעבור שבע שנים...

מעולם לא חשבתי שאתקבל לאוניברסיטה. מה לבחורה כמוני משכונה ד' בבאר שבע ולאוניברסיטת בר אילן? מהרגע שקיבלתי את המלגה, הדחקתי את החששות שמילאו אותי ללא הרף. מה יקרה אם אכשל? איך יגיבו האחים שלי כשיגלו? התחלתי לחפש עבודה ודירה באזור המרכז, ולא פסלתי דבר.

לפני מספר ימים, כשהצצתי שוב במדור הדרושים, תפסה את עיניי המודעה דרושה מטפלת מסורה לילדה, מגורים בביתנו חובה. התלבטתי קשות לגביה, מעולם לא טיפלתי בילדים, אבל העבודה כוללת מגורים, ואני חייבת לנסות להתקבל. זה יכול להיות עבורי הפתרון המושלם. עניתי למודעה, ומאז עברו עליי יומיים של ציפייה דרוכה. כל בעיותיי ייפתרו, אם רק אקבל אותה. אני זקוקה לה באופן נואש כדי לעזוב את השכונה המקוללת הזאת.

בוקר יום הריאיון המיוחל הגיע לבסוף. אני מתקשרת למסעדה של סעיד ומודיעה שלא אגיע היום. ממציאה תירוץ על מחלה, ומתפללת שיוסי ודוד לא יגלו זאת. רוצה להספיק להתארגן ולהיות מוכנה בזמן. עליי לתפוס רכבת לתל אביב ולהחליף לאוטובוס לכיוון רמת השרון. מפלס החרדה שלי מטפס, והלחץ מהריאיון לא נותן לי מנוחה.

אני בוחרת בגדים יפים כדי להיראות מכובדת ומרשימה ככל האפשר. מתאפרת קלות, שמה מעט סומק בלחיי ומורחת ליפגלוס בהיר על שפתיי התפוחות. מציירת פס שחור עדין מעל עיניי, המדגיש במיוחד את צבע הדבש שלהן. שערי הארוך נמשך לאחור, ואני נאבקת בו עד לקבלת פקעת מסודרת. תווי פניי העגולים והעדינים מסגירים את גילי הצעיר, אולם אני מקווה שהבגדים והאיפור ישוו לי חזות בוגרת יותר. אני לובשת חולצה לבנה מכופתרת ומכנסי כותנה כהים בגזרה גבוהה המדגישים את גזרתי הצרה. נועלת נעלי עקב שחורות ולוקחת את התיק. מעיפה מבט אחרון במראה, וזהו - יותר מוכנה מזה כבר לא אהיה. אני מוכרחה לקבל את העבודה. רק כך אוכל להרוויח מספיק כסף כדי להתקיים ולשלם את שכר הלימוד.

הנסיעה לרמת השרון עוברת ללא עיכובים מיותרים. אני יורדת בתחנת האוטובוס, ההליכה לא אורכת זמן רב. אני מחפשת את הרחוב המצוין במודעה, משוטטת לאורך הרחובות ומשתהה למראה הבתים המפוארים. אני תוהה כיצד אסתדר במקום כה שונה מהסביבה אליה הורגלתי.

אני מביטה בווילה המפוארת בעלת שלוש הקומות. על שער החצר מתנוסס שלט משפחת ריטמן. אני מצלצלת בפעמון השער המהודר וממתינה בחשש ובציפייה.

דלת הווילה נפתחת באחת, וממנה יוצא גבר מרשים המתקדם לכיווני. הוא יפה, גבוה, כתפיו רחבות, ומבעד לחולצתו אני מבחינה בגופו השרירי. שערו נופל במעט על פניו היפות בגוונים בהירים, הנראים כאילו נצבעו בגווני השמש. הוא מתקרב אליי, סוגר את המרחק בינינו ומביט בי בעיניים כחולות ומהפנטות. מעולם לא ראיתי כמותן.

"שלום, ענת? אני בן ריטמן". הוא מציג עצמו ועיניי נישאות אליו.                    

"נעים מאוד, מר ריטמן", אני משיבה. הוא שולח לעברי את ידו ללחיצה, ומגעה משלח בי זרמים לא ברורים.                                                                                        

"הרשמיות מיותרת, תקראי לי בן. מצאת את הכתובת בקלות?"  

"כן, זו לא הייתה בעיה". אני מחייכת אליו.

"בואי, תיכנסי בבקשה", הוא מחווה לי בידו את הדרך לתוך הבית.

אני עומדת במקומי, מהופנטת מעיניו ומבולבלת. מנסה לאמוד את גילו. הוא נראה צעיר, בסוף שנות העשרים לחייו. החזות שלו משדרת ביטחון עצמי בשפע, תווי פניו יפים אך מחוספסים. מקנים לו מראה קשוח מעט. רגליי מפשירות, ואני פוסעת אחריו בהיסוס. בצדי השביל שתולות ערוגות פרחים מטופחות. אנחנו עולים שלוש מדרגות ועומדים מול דלת עץ כבדה. הוא פותח את הדלת ומחזיק אותה עבורי.

בצעדים מהוססים אני נכנסת. הוא חולף על פניי ומוביל אותי לסלון הבית, שנראה כמו אולם נשפים עצום בגודלו. הוא מתפרש לכל אורכה של הקומה, מרוצף בשיש וממרכזו משתלשלות מדרגות רחבות המובילות לקומות נוספות. הבית צועק יוקרה, הרהיטים מפוארים, מעוצבים להפליא. במרכז המטבח, מונח דלפק גבוה וסביבו כיסאות בר מהודרים. עיניי מביטות לכל עבר, בולעות בשקיקה את העושר סביבי.

קרני השמש חודרות מבעד לדלתות הזכוכית, המובילות למרפסת ולחצר, ומחממות את גבי. הוא עומד במרחק מטרים ספורים ממני ומביט בי במבט בוחן. אני נסוגה לאחור מיד, מובכת, מסונוורת מיופיו. ענת, אסור לך להסתכל עליו במבט כזה, הוא גבר נשוי ועומד להיות המעסיק שלך. אני גוערת בעצמי.

"שנתחיל בריאיון?" הוא מוביל אותי לאחת מספות העור שבסלון, ומתיישב בכורסה ממול. "את רוצה לשתות משהו לפני שנתחיל?" הוא שואל כלאחר יד, ואני מוצאת עצמי נועצת בו מבטים לא נאותים. ענת, תתאפסי על עצמך.

"אה, לא, תודה מר ריטמן, אהה...בן". אני מגמגמת, ונעה מצד לצד בחוסר נוחות "אשתך מצטרפת אלינו לראיון?"

"לא", הוא עונה בטון קר וענייני, ותשובתו מפתיעה אותי. "תתחילי ספרי לי על עצמך", הוא מעיין בקורות החיים שהגשתי, ואני נלחצת.

"אני בת עשרים ושלוש, גדלתי בבאר שבע, ולאחרונה התקבלתי ללימודי מדעי החברה באוניברסיטת בר אילן. אני בחורה אחראית, חרוצה ועובדת מאז ומתמיד".

"האם יש לך ניסיון מיוחד בעבודה עם ילדים?" הוא בוחן את פניי בחשדנות.

"כן, יש לי המון. אני מטפלת בילדים מגיל צעיר". קולי הופך מהוסס מבלי שארצה בכך. אני משקרת במצח נחושה. "אני אשמח לשמוע מה אתה צריך".

"אני מנכ"ל חברת הייטק בינלאומית, ויש לי ילדה קטנה בת חמש. מדי פעם אני נאלץ להישאר בעבודה עד השעות הקטנות של הלילה. לעתים אני טס לחו"ל למספר ימים לא מבוטל. יש לי עסקים רבים לנהל, ולכן אני צריך מישהי אחראית, שתשהה כאן באופן מלא במהלך השבוע. מדי פעם גם בסופי שבוע, כשאהיה מחוץ לבית. עד כה התנאים מתאימים לך?" הוא שואל בטון ענייני. הכחול העמוק שבעיניו ננעל על מבטי, מצליח להוציא אותי לרגע מריכוז.

"כן, הם בהחלט מתאימים". אני מהנהנת בהסכמה.

"כמו שאמרתי, אני מחפש מישהי שתוכל לתת לליאל את החום, האהבה והטיפול המקצועי להם היא זקוקה. את לי נראית צעירה, האם את חושבת שאת מסוגלת לקחת על עצמך ברצינות תפקיד עם אחריות כזאת?" מבטו חד.

"כן, בן, אני מסוגלת", אני ממהרת להשיב בביטחון. אם כי, אין לי מושג איך לטפל בילדה.

"ליאל, בואי לאבא, מתוקה", הוא קורא לבתו ומפתיע אותי. אני מסובבת את ראשי, ומבטי נתקל בילדה קטנה, היא מציצה לעברי בסקרנות. "אני רוצה להכיר לך מישהי נחמדה", הוא אומר, והיא מחייכת אליו. עיניה כחולות כמו של אביה ותלתליה גולשים על גבה. היא פותחת בריצה, ושמלתה הפרחונית מתנופפת באוויר. מביטה בי בביישנות, ומיד מתיישבת על ברכי אביה. קווי הדמיון ביניהם ברורים. היא בוחנת אותי כשאני מחייכת אליה. בלבי אני מקווה שאמצא חן בעיניה. היא מחבקת את אביה, והוא נושק לראשה בחיבה.

"ליאל, תכירי את ענת". היא מצטנפת בחיק אביה ואינה פוצה את פיה. תמימותה ממלאת את לבי חום. "ליאל קצת ביישנית, במיוחד עם אנשים שאינה מכירה. היא צריכה זמן כדי להיפתח אליהם", בן מסביר. אני מתקרבת אליה, מושיטה את ידי ומלטפת את שערה.

"ליאל, אני שמחה מאוד להכיר אותך". היא משתחררת בהתחמקות מזרועותיו של אביה ורצה לחצר האחורית להשתעשע במשחקיה. עיניו הבוחנות של בן עוקבות בדאגה אחר תגובותיה של בתו.

"היא באמת מקסימה, אפשר בקלות להתאהב בה". אני מתקשה לקרוא את הבעות פניו .

"הייתי רוצה כעת שתבלי קצת זמן עם ליאל על מנת שאוכל לקבל החלטה בקשר להעסקתך", הוא מציע. נראה כי יש לי סיכוי טוב להתקבל לעבודה. אני מקווה שיחליט בקרוב, אלא אם כן אצטרך לעבור ריאיון נוסף עם אשתו ולהרשים גם אותה.

"אשמח מאוד להכיר אותה. אגש אליה עכשיו ואשחק עמה". אני מחייכת ויוצאת דרך דלתות הזכוכית אל מרפסת הדק. בחצר האחורית אני חולפת על פני בריכת שחייה גדולה, נדנדת ילדים, ערסלים ומשחקים רבים הפזורים בדשא מכל עבר.

ליאל משתעשעת במשחקיה, ואני מצטרפת אליה, מנסה בטבעיות לרקום בינינו קשר. בן עומד מהצד ומתבונן בנו כל העת, ממשיך לבחון, אני חוששת כי יבחין בחוסר ניסיוני עם ילדים. יהיה לי קשה לתפקד תחת עיניו הבוחנות, אבל אני נחושה למצוא את הדרך להסתדר. 

כשאנחנו חוזרים לסלון, בן מגיש לי את ההסכם שהכין מראש. אני מעיינת בו ברפרוף מבלי להתעכב יותר מדי.

"האם תוכלי להתחיל לעבוד אצלי כבר השבוע?", הוא שואל בנימה עניינית.

"בטח. מבחינתי, אוכל להתחיל כבר מחר". אני מתמלאת שמחה. התקבלתי לעבודה.

"מצוין", הוא מביע שביעות רצון, "אם כך, אני רוצה שתעברי בקפידה על כל סעיפי ההסכם ותחתמי עליו עד מחר. אם הוא מקובל עלייך, תתחילי לעבוד אצלי".

"ברור, אעבור עליו בעיון ואחתום", אני עונה ונותנת דרור למחשבותיי, מתקשה להסתיר את התלהבותי. אני לוקחת את ההסכם ודוחפת אותו לתיק.

"בן, אני אשמח לטפל בליאל, אבל ישנו עניין שטרם לא דנו בו", אני אומרת בהיסוס.

"במה מדובר?"

"כמו שאמרתי, אני מתחילה ללמוד באוניברסיטה. הלימודים מתקיימים בבקרים, ומיד בסיום יום הלימודים, אעמוד לרשותך המלאה".

"בבקרים ליאל נמצאת בגן, אז אין כל בעיה. חשובה לי נוכחות מלאה שלך בשאר הזמן בבית", הוא חותם את העניין ומושיט את ידו ללחיצה, עיניי מושפלות במבוכה ונתקלות בכף ידו. משום מה הוא אינו עונד טבעת נישואים.

"אם כך, בואי, אערוך לך סיור בבית", הוא נעמד ומחווה בידו לכיוון המטבח שנמצא בהמשך לסלון, אני צועדת אחריו בהתרגשות. "החלק הזה בבית הוא פרטי". הוא נעצר מול מסדרון ארוך המוביל לחדרים נוספים בהמשך הסלון.

"אני מצפה מאוד להתחיל לטפל בליאל", אני מחייכת בעליזות. "האם גברת ריטמן תצטרף אלינו היום?", אני תוהה בקול, "אשמח להכיר גם אותה".

"אמה של ליאל נפטרה", הוא אומר בקול קר ונטול כל רגש.

"אה, אני מצטערת, בן. לא ידעתי והנחתי ש..." אני מגמגמת, פניי מחווירות והחיוך נמחק מהן. הרגשת מועקה תופסת את לבי. איך לא הבנתי שאני הולכת לגור באותו בית עם גבר אלמן? אני מתקשה לעכל את העובדה המטרידה.

דממה שוררת בינינו, והוא שובר אותה.

"בואי, נעלה לקומה השנייה, אראה לך את יחידת המגורים שלך". הוא מתעלם לחלוטין מדבריי ומסמן לי לעלות אחריו במדרגות. לרגע קל, אני מהססת אם כדאי ובטוח לעלות אתו. ליאל מצטרפת אלינו, רצה לפנינו בשמחה ורק אז אני מתקדמת אחריו. מסלקת מעליי את הנטייה הטבעית שפיתחתי עם השנים, לחשוד באנשים.

"זהו חדר השינה של ליאל, כאן בהמשך נמצאים חדר המשחקים, הספרייה, חדר הכושר, האמבטיה הראשית והשירותים. מעבר למסדרון נמצאת יחידת הדיור שלך". כל חדר בבית מושלם ביופיו.

"כחלק מצוות העובדים, אני מעסיק את חנה, היא מנקה ומבשלת ארבע פעמים בשבוע". בן מסביר על ההתנהלות בבית, ואני מקשיבה בריכוז. "היא עובדת כאן כבר ארבע שנים ומסייעת לי גם בטיפול בליאל".

תחושה ביתית, שאינה מוכרת לי, אופפת אותי, ואני מצפה להתחיל את חיי החדשים כאן. מייחלת להרגיש בבית. ליאל נשארת לשחק בחדרה, ואנחנו ממשיכים בסיור. בן פותח בפניי את הדלת ליחידת הדיור הנפרדת בסוף המסדרון.

"וזהו החדר שלך. בואי, תיכנסי ותראי". הוא מחווה בידו לעבר החדר הפתוח, ואני מתקשה לבטוח בו. נכנסת אחריו לחדר בצעדים מהססים ונפעמת מגודלו העצום. חלונותיו גבוהים, ומהם נשקף נוף פתוח, מרהיב ביופיו. אני נעצרת מולם ומביטה בשקיעה. המראה עוצר נשימה והמילים נעתקות מפי.

"כמו שאת רואה, תהיה לך כאן פרטיות מלאה. אולם על פי ההסכם, את שעות העבודה הנדרשות את תקדישי לליאל בלבד". קולו שקול וענייני.

"החדר יפהפה, תודה רבה. אז כמו שסיכמנו, אעביר את חפציי לכאן מחר ואתחיל בעבודה". אני מודה לאלוהים על המזל הגדול שנפל בחלקי.

לקומה השלישית איננו עולים. אני מניחה ששם נמצא חדרו. אנחנו יורדים במדרגות לקומת הקרקע, אני נזכרת להציץ בשעון ונלחצת.

"לא שמתי לב לשעה, כבר נהייה מאוחר. אני צריכה להספיק לתפוס את האוטובוס לתל אביב ומשם את הרכבת האחרונה לבאר שבע".

"אם כך, כדאי שתמהרי לצאת לדרך", בן משיב באדישות. אנחנו עומדים להיפרד לשלום, ליאל נעמדת לצד רגלי אביה.                                             

"היה לי כיף להכיר אותך, ליאל, אני כבר מחכה לחזור מחר. נוכל לבלות יחד ולהיות חברות טובות, מה דעתך?" אני מתכופפת לעברה ושואלת בחיבה. ליאל מחייכת בביישנות ומהנהנת בהסכמה. בן מלווה אותי לשער. אנחנו לוחצים ידיים, הוא מעורר את סקרנותי, ואני לא יכולה שלא לתהות לגביו.                                                                                   

"אני מצפה לראות אותך כאן מחר", הוא נפרד ממני ברשמיות.

"כמובן, מחר, אז להתראות בינתיים". אני מסתובבת ומתחילה לצעוד לעבר תחנת האוטובוס, מתרחקת מהבית המואר בפנסי הרחוב. במוחי עוברת המחשבה איך קורה שאני, אחת שאינה סומכת בקלות על אנשים, עומדת לתת אמון בגבר זר ולגור עמו תחת אותה קורת גג. אני מסלקת את המחשבה הטורדנית ממוחי. זהו סיכון שאני חייבת לקחת כדי להינצל מגיהינום חיי. אאלץ לתת את מבטחי המלא בבן ריטמן.

 

פרק 2

 

הלילה יורד ומחשיך בחוץ. אני צועדת ברגל לבית הוריי בשכונה ד'. בנסיעה ברכבת לבאר שבע קראתי את ההסכם, ובסעיף הפרטים האישיים בחרתי לא לציין את כתובת מגוריי הנוכחית. במקומה ציינתי כתובת שגויה בעיר, מחשש שמא בן יתחרט אם ידע מהיכן אני מגיעה.

כעת, אני יכולה לנשום לרווחה. אלוהים יודע כמה רציתי לעזוב את השכונה והפשע השורר ברחובותיה. אני נזכרת איך חיי התהפכו ברגע אחד, והזיכרונות מכאיבים. הוריי, מבוגרים קשיי יום שעבדו כל חייהם מבוקר עד ערב, הפקידו בידיהם של אחיי הגדולים, יוסי ודוד, את האחריות להגן ולשמור עליי. הם האמינו לתומם שידאגו לי. לעתים, אני תוהה בעצב, אולי תמיד ידעו את האמת, אך היה להם קל יותר לעצום את עיניהם למתרחש בביתם.

מעולם לא אהבתי לעבוד במסעדה של סעיד. יוסי הכריח אותי באיומים לעבוד שם כבר מגיל חמש עשרה. סעיד נהג להשפיל אותי ולנהוג בי כרכושו. נדרשתי לעשות דברים שלא רציתי. בכל פעם שאזרתי אומץ וסירבתי לו, עלה בי החשש מתגובתם הקיצונית של אחיי, עם הזמן חדלתי מלסרב עוד.

כל רגע מזמני בבית נוהל בקפידה, ללא כל פרטיות. כל הכסף שהרווחתי בעבודות קשות, נלקח ממני על ידי אחיי. הם ניהלו את חשבון הבית כמו גם את חיי האישיים, אם היו כאלה בכלל. בסוף כל יום לימודים בבית הספר נאלצתי לעבוד משמרות כפולות במסעדה. לא הייתה לי כל אפשרות או זכות למחות על כך. הייתי בידיהם כבובה על חוטים. כעת ניתנה לי הזדמנות חדשה, הלימודים והעבודה הינם דרך מילוט עבורי, הרחק משליטתם הכפויה והקשה.

אני מגיעה לבניין הדירות הישן, פוסעת בשביל ונכנסת בכניסה השלישית. עולה במהירות במדרגות הרעועות ונכנסת בשקט לדירה הקטנה שבקומה האחרונה. הקירות בה מתקלפים ומכוסים עובש. תחושת המחנק מציפה אותי. אני פותחת את הדלת הרעועה ונכנסת. הדירה חשוכה ודוממת, ואני פונה לכיוון חדרי. מניחה שהוריי ישנים כבר מזמן. אחרי היום הארוך בחוץ אני זקוקה למקלחת ולשינה טובה. אני מגיעה לקצה המסדרון ומתכוונת לפתוח את דלת חדרי, כשלפתע נשמע קולו המוכר של יוסי, ואני קופצת בבהלה.

"מה זה, איפה היית כל היום, אה?!", הוא גוער בי "למה לא הגעת לעבודה במסעדה?" ידו המחוספסת אוחזת חזק בזרועי, עוצרת מבעדי להיכנס לחדר.

"די! מספיק! אתה מכאיב לי. תעזוב אותי!", אני מנסה להשתחרר ולהדוף אותו ממני, אך לשווא.

"תעני לי! מי את שתזלזלי בי!", הוא מרים את קולו ומהדק עליי את אצבעותיו.

"תעזוב אותי!" אני לא מצליחה לפתוח את הדלת ולהיכנס לחדר. הוא גדול וחזק ממני.

"לאן בדיוק את חושבת שאת הולכת, כשאני מדבר אלייך?" אחיזתו מתחזקת, מרתקת אותי למקומי. "את מזלזלת בי, ואני אלמד אותך לקח. איפה היית?!" קולו נוטף זעם.

אני מבחינה במסדרון בדוד מתקרב אלינו בשקט, ואני מצליחה להשתחרר ולהיכנס לחדרי. הם נכנסים מיד אחריי וסוגרים את הדלת.

"תעצרי כשאני מדבר אלייך, לא כדאי לך לעצבן אותי! מאיפה חזרת עכשיו, אחות קטנה?" מפיו של יוסי נודף ריח חריף של אלכוהול מהול בריח סיגריות. "יש לך עוד איזה עבודה מהצד שאנחנו לא יודעים עליה? את מסתירה מאתנו כסף?" הוא שיכור ולא יציב, דוחף אותי באכזריות, ואני נופלת על רצפת החדר החשוך.

דוד מדליק את האור. אני מתרוממת על רגליי, ויוסי דוחף ומפיל אותי שוב. הוא מתקשח, ופניו מאדימות מכעס. הוא מתכופף ואוחז בצווארי ביד אחת חזקה, וגורר אותי כמו סחבה משומשת.

"תשחרר אותי!" אני מייללת בבכי חרישי ומתקשה לנשום מאחיזתו.

"תראו, תראו, מה יש לנו פה. היא לבושה יפה הממזרה. עם מי היית, אה? מאיזו עבודה חזרת מגונדרת כל כך? תביאי לי את הכסף שהרווחת שם, כלבה שקרנית". הוא מביט בי בסלידה. דוד עומד מנגד ונותן ליוסי לעשות את כל העבודה המלוכלכת. אני נאבקת, מנסה לאזור אומץ ולהחזיר את השליטה, על אף הכאב העז שמפלח את גופי.

"די, יוסי, עזוב אותי! אתה מכאיב לי! זה לא עניינך בכלל מה אני עושה ואיפה אני נמצאת". למרות הכאב מנעיצת אצבעותיו בצווארי, אני מסתכנת ועונה בהתרסה, אולי בפעם הראשונה בחיי. חולצתי נקרעת מהמאבק. הוא מטלטל אותי באוויר ומטיח את גופי על הקיר, ואני נופלת. מייצבת את גופי השפוף והמושפל, ונעמדת מולם. משתדלת להסתיר מפניהם את סערת הרגשות שמתחוללת בקרבי. מתאפקת בקושי רב לא להמשיך לבכות, ומנסה להיות בשקט, כהרגלי. חוששת שהוריי יתעוררו וייבהלו מההמולה.

"הכסף שאת מרוויחה ועוד איך ענייני! שלא תעזי לגנוב ממני, שקרנית! את יודעת טוב מאוד מה אני מסוגל לעשות לך!" הוא נראה מסומם. גופו רועד מעצבים, ועיניו מרצדות לכל צד.

"אני לא חוזרת לעבוד יותר אצל סעיד, אני עוזבת מחר, ולתמיד!" אני מסלקת מעליי את הפחד ומעזה לענות לו בביטחון. דוד נשאר המום, כאילו לא הבין את דבריי, ויוסי סוטר על לחיי בעוצמה, כשצחוק לגלגני בוקע מפיו.

"תחזרי על זה שוב?! לאן בדיוק את חושבת שאת הולכת? אם תתגרי בי, תלכי מכאן ישר לגיהינום ומשם על ארבע אני אחזיר אותך. שכחת מי אני?!" הוא מושך בשערי ללא רחמים.

"התקבלתי ללימודים, ומצאתי עבודה חדשה ברמת השרון. יהיה לי מקום לגור בו. סוף כל סוף אתרחק מכם. עם הכסף שארוויח, אוכל לשלם את הלימודים ולחיות בכבוד". אני ממלמלת ומושכת באפי. פולטת וחושפת בפניהם את הקלפים. מיד מבינה שהייתי פזיזה מדי, עשיתי טעות גורלית. הם מעכלים את המידע החדש, ואני ממש מתחילה להצטער על מה שאמרתי. החיוך הציני של יוסי הופך במהרה לתדהמה.

"למה את צריכה ללמוד בכלל!? את אפס, ולא יותר מטיפשה ועלובה מה בדיוק את חושבת שייצא ממך?!" זעמו מתפרץ לעברי. "בחורות מהסוג שלך לא צריכות ללמוד. יש דרכים אחרות להרוויח כסף. אה, דוד? תספר לה על העסק שתכננו בשבילה עם איציק".

הם מביטים בי וממשיכים לצחוק ביניהם, אני נאנחת בייאוש. למה אני טורחת בכלל?

"אני לא רוצה להישאר כאן. מה אתם לא מבינים? החלומות והשאיפות שלי לא נמצאים אתכם בבאר שבע, אני רוצה לעוף מפה!" יוסי צוחק ומשחרר את אחיזתו, מעיף אותי שוב לרצפה בחוזקה. ראשי נחבט במעקה המיטה.

"תמשיכי לחלום, אחותי, יאללה, נראה לך שאת יותר טובה מאתנו? כל עוד זה תלוי בי, לא ייצא ממך כלום בחיים. חוץ מגוף ופרצוף יפה שקיבלת במזל, אין לך שום דבר נוסף להציע". הוא מסתכל עליי מלמעלה ואומר בזלזול מופגן. מילותיו צורבות. "את תישארי לעבוד אצל סעיד עד לעסק הבא שאסדר לך, שמעת אותי? רמת השרון, לימודים, נראה אותך רק מעזה לעזוב את העבודה שלך, זה יהיה הסוף שלך!", הוא מפריח איומים באוויר.

אני מתרוממת ומביטה בו בעיניים מלאות תקווה, יודעת שהוא טועה לגביי. למרות הכאב אני מחייכת באילוץ. האינטליגנציה הרגשית שלו שואפת לאפס.

"אני אוכיח לך כמה אתה טועה לגביי. אני אוכיח לכולם. אגרום לאבא ולאימא להתגאות בי.  אם מכם אין להם נחת, אז לפחות ממני תהיה להם". אני נוגעת בנקודה רגישה המעוררת את עצביו.

"תסתמי את הפה שלך, כלבה! עוד מילה אחת רעה עליי, ואני ארצח אותך! החיים שלך בידיים שלי, ואין לך לאן לברוח!" הוא רושף זעם ושנאה. סוטר לי פעם נוספת, עוצמת הכאב מצלצלת בפניי. כף ידו הגדולה פוצעת את שפתיי, הן מתחילות לדמם, עד שדוד נאלץ למנוע ממנו את הסטירה הבאה.

"מספיק! תניחו לי כבר!" אני בוכה, והכאב צורב בפניי. יוסי יוצא מהחדר בטריקת דלת, מותיר אחריו איומים מהדהדים. דוד, אחי חסר עמוד השדרה, מזדנב אחריו בשקט. אני שוטפת את פניי החבולות ונשכבת לבכות במיטה, מנסה בכל כוחי להישאר חזקה, לא לאפשר להם לשבור אותי. אני מתקשה להאמין שדף חדש אכן ייפתח בפניי מחר. מנגבת את דמעותיי ונאחזת בתקווה.

בבוקר אני לא מצליחה לקום. החבלות והסימנים הכחולים בזרועותיי ובצווארי הן תזכורת מכאיבה למאורעות אמש. נשארתי ערה במשך כל הלילה, מתכננת איך לחמוק בבוקר מהבית. אני קמה מהמיטה, מתלבשת ומתעטפת בצעיף דק. מורחת על פניי ועל גופי כמויות נדיבות של מייק אפ, מיומנת היטב בהסתרת הסימנים. הגיע הזמן לבשר להוריי על עזיבתי המבורכת. איזה הורה לא ירצה עבור ילדו את הטוב ביותר? בתוך תוכי אני רוצה להאמין שהם ישמחו ויתגאו בי.

זיכרונות עמומים מילדות מוזנחת עולים בי. הקשיים החריפו, כשהוריי נאבקו על קורת גג ועל כל פת לחם. כל עוד אחיי הביאו את הכסף, הם לא שאלו שאלות מיותרות. המטרה הייתה רק לשרוד. יוסי ודוד הידרדרו בלימודים, עד שנשרו מבית ספר והסתובבו ברחובות השכונה. בתוך זמן קצר החלו לצרוך סמים, יצאו משליטה וחברו לאנשים הלא נכונים. פרצו וגנבו מכל הבא ליד. כרתו ברית דמים עם מאיר עזריאן, השטן של באר שבע בהתגלמותו. הם היו רק נערים, אבל עול הפרנסה הכבד גרם לאמי לעצום עיניים. אבי, חסר היכולת, עזב אותנו כשהייתי ממש קטנה וחזר לחיינו רק כשסיימתי את התיכון. כילדה, חייתי וגדלתי בצל הסכנה, נאבקתי ושרדתי. הייתי במרחק פסיעה אחת מהמקום ממנו אין דרך חזרה.

אני משערת שהוריי יקבלו את הבשורה על עזיבתי באדישות רבה. למה באמת אני מצפה? הרי אף פעם הם לא באמת דאגו לי. אני לא נותנת לכעס העצור בי לצאת מולם. מתקשה לא לשפוט ולהאשים אותם בכל מה שקרה לי בחיים.

אני נכנסת בהיסוס למטבח ומבשרת לאימא את הבשורות הטובות. ריחות התבשילים עולים מהסירים הגדושים על הכיריים. 

"ענת, יא בינתי, הגיע הזמן שתעשי משהו טוב עם החיים שלך. לא שאני מבינה מה יעזור ללמוד או איזה מקצוע ייצא ממך, אבל לפחות זה ירחיק אותך מהשכונה הזו. כל הפשע פה רק ידרדר את המצב שלך". קולה של אימא רועד. ייתכן שהיא דואגת לי? אני תוהה. "לפחות את, לא כמו האחים שלך, תראי אותם, אלה, לאן הגיעו. רק צרות צרורות עושים לנו. נו, מה לעשות, תגידי לי?! טוב, כאלה הם יישארו תמיד". היא שואלת ועונה ולעצמה במרירות. דמעות מבצבצות בזוויות עיניה. צער וכאב משתקף מהן.

"אני אתרחק מכאן ואצליח בחיים, את עוד תראי". אני מביעה את מחשבותיי בקול. דאגתה זרה לי, מעולם לא היה בינינו קשר טוב של אם ובת. גדלתי לבד, ללא משענת, ובכל זאת אני נמנעת להטיח בה האשמות. הנזק נגרם, וזה לא יועיל לאף אחד.

"שאלוהים ישמור עלייך תמיד, יא בינתי, אמן". היא נאנחת וזרועותיה נשלחות לעברי, מחבקות אותי. אני נדהמת מחיבתה הגלויה ותוהה כמה פעמים בחייה היא ידעה שאני בסכנה, ושאלוהים לא שומר עליי בכלל. 

אני מסיימת לאכול את ארוחת הבוקר ופונה לחדרי, מתחילה לארוז בזריזות את מעט החפצים שיש ברשותי. כל חיי עד רגע זה נדחקים לתוך שתי מזוודות קטנות וישנות. אני סורקת בעיניי את החדר הקטן, מוודאת שלא שכחתי דבר. מותירה מאחוריי זיכרונות ילדות כואבים. נועלת אותם בין קירות החדר המיותם. כאן יישארו סגורים לנצח.

מעט לפני השעה שתיים בצהריים אני בודקת שיוסי ודוד לא בבית ומצליחה לחמוק מהדירה במהירות, לפני שאתקל בהם. חוששת שיפעילו כוח בכדי לעצור ולסכל את תכניותיי. מקווה לתפוס את הרכבת של השעה שלוש על מנת להגיע לבית משפחת ריטמן בזמן.

בשעה חמש אני יורדת מהאוטובוס ונכנסת לרחוב המוביל לביתם. השער פתוח, ואני נוקשת בדלת הכניסה.

"שלום, ענת, בואי תיכנסי". מר ריטמן פותח עבורי את הדלת ומחווה בידו לעבר הבית. אני נכנסת בביישנות, והוא מציע "אני אקח את המזוודות לחדר שלך". אני מחייכת אליו, והוא נותר בפנים קשוחות.

"תודה רבה, מר ריטמן. סליחה, בן". אני נבוכה. "מתנצלת אם חיכיתם, הרכבת איחרה". הוא לוקח מידיי את המזוודות, ואני פוסעת אחריו.

"ליאל, מה שלומך, מתוקה?"  אני פונה אליה.

"ליאל קצת ביישנית, תני לה קצת זמן כדי להכיר אותך", הוא אומר בקול יבש ומנסה בעדינות למשוך קדימה את ליאל.

"בואי, תראי לי את חדר המשחקים שלך". אני מתכופפת להביט בה, כשהיא מסתתרת מאחורי רגלי אביה. מושיטה אליה את ידי.

"את רוצה לראות את אוסף הבובות שלי?", היא שואלת בקול מתוק. אני מודעת היטב לעובדה שבן צופה בנו, שעה שהוא מעלה את המזוודות לחדרי ומניח אותן בכניסה. אני ניגשת לשחק עם ליאל. היא עדיין לא נפתחת בפניי, אבל מסכימה לשחק אתי וזו התחלה מצוינת. לא יכולתי לבקש יותר מזה.

השעה כבר מאוחרת, אני מקלחת את ליאל ומלבישה אותה בפיג'מה. היא שוכבת לישון, ואני מתיישבת לצדה, מספרת לה סיפור. היא מתעייפת, אני מכסה אותה בשמיכה ונושקת על מצחה. היא מחייכת ונראית מרוצה מנוכחותי.

"נתראה בבוקר, מתוקה. חלומות נעימים", אני מאחלת לה ויוצאת למבואה נרגשת מהחיבור המתחיל להיווצר בינינו. אני מחייכת לעצמי, מוציאה מהתיק את ההסכם החתום ויורדת במדרגות לכיוון הסלון.

בן מעוניין להמשיך לדון בתנאי העבודה. הוא ציין בפניי שיש עוד כמה פרטים חשובים שטרם עברנו עליהם. אני נכנסת לסלון בשקט ורואה אותו יושב על ספת העור, מרותק למסך המחשב המונח על ברכיו. הוא כלל לא מבחין בי.

"היי בן, ליאל ישנה. היא הייתה מותשת ונרדמה מהר. אני רואה שאתה עסוק. אפשר לדחות את השיחה לפעם אחרת". בן מנתק את עיניו מהמסך ומתבונן בי, מתיחות מוזרה עוברת בתוכי. המבט הכחול בעיניו חודר אליי בעוצמה מקפיאה. אמנם אני מלאת התרגשות להתחיל בעבודה החדשה. נוכחותו משפיעה עליי באופן מוזר מכל מה שהכרתי עד היום.

"מצוין, כנראה שעייפת אותה כהוגן במשחקים", הוא משיב. אני עומדת בקצה הסלון ומביטה בו בחשש. הוא גבר נאה, וזה דבר הגיוני שארגיש אי נוחות בקרבתו. אני צריכה להרפות, ולא לנתח את המצב יותר מדי.

"בואי, שבי. עכשיו זמן מצוין לדבר על חוזה העבודה. אני מבין שעברת עליו". מבטו משדר דאגה אמתית לבתו. "דרישותיי ממך הן למען ביטחונה האישי של ליאל. הכנסת עניין המגורים שלך כחלק מהעבודה הייתה החלטה לא קלה עבורי. האם יש לך שאלות בעניין?"

"הכול מובן לי. אני מעריכה מאוד את הכנות שלך. מבטיחה לך שאעמוד בכל תנאים שציינת, ולא תתחרט שהעסקת אותי". בידיים רועדות מהתרגשות אני מגישה לו את ההסכם. הוא מכיל מספר לא מבוטל של עמודים. ברור לי כי לא בכל יום הורה מפקיד את ילדו היחיד בידי מטפלת זרה שאינו מכיר. ההסכם בהחלט מגבה כל חשש שיעלה.

"קראתי וחתמתי על הכול, הצורך שלך מובן בעיניי", אני מתחייבת בפניו. בן לוקח את ההסכם ומעלעל בו במבט רציני, מתעכב על סעיפי המגבלות שמילאתי.

"אני לא מעשנת או שותה אלכוהול, אני לא נמצאת במערכת יחסים, כך שהאיסור להביא בני זוג לביתך אינו רלוונטי לגבי, ואין לי שום קשר עם אנשים מפוקפקים היכולים להוות סיכון", אני שומרת על קול יציב ומשקרת לו שוב.

"מצוין. אחתום עליו מחר ואכין לך עותק חתום".

ביני לבין עצמי אני מתחילה לתהות לגביו. התנהגותו מאופקת ומעוררת את סקרנותי ואת חששותיי יחד. הרבה סימני שאלה עולים במוחי, אני לא מעזה להביע אותם.

"אם סיימנו את עניין ההסכם, אוכל בבקשה לעלות לחדרי?", אני מבקשת.

"אין בעיה. נמשיך לשוחח בהזדמנות אחרת. לילה טוב, ענת", הוא משיב בקול מרוחק ושוקע בעבודתו.

"לילה טוב, בן", אני מברכת ועולה במדרגות.

מגיעה לחדרי ונשכבת לישון במיטה הגדולה והמפנקת. הפחדים והחששות מציפים אותי. איך אסתדר בלימודים? האם אכשל או אצליח? האם אתחבב על ליאל ואדע לטפל בה כנדרש? בן מצטייר בעיניי כגבר מנוכר וסגור. האם אוכל להסתדר אתו? אחרי הכול, אני חייבת לשמור על העבודה ולהצליח בה. אני מקווה להשתלב במציאות החדשה, החיים כאן כל כך שונים ממה שאני מכירה.

לבסוף, אני שוקעת בשינה עמוקה.

 

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “במציאות אחרת / נעמה סכר”

מידע נוסף

בחר את סוג הספר

דיגיטלי, מודפס