ברייטסייד / קים הולדן

דיגיטלי: 42.00

נקה

תיאור

קים הולדן – ברייטסייד

שנת הוצאה: 2018

הוצאה לאור: סתיו הוצאת ספרים

 

 

סודות

לכולם יש.

חלקם גדולים מאחרים.

וכשסודות מתגלים,

חלק ירפאו אותך

וחלק יהרסו אותך.

 

חייה של קייט סֶדג’וויק היו הכול חוץ מרגילים. היא התמודדה עם קשיים וטרגדיות, ועם זאת נותרה שמחה ואופטימית (לא סתם חברה הטוב, גאס, קורא לה “ברייטסייד”).

קייט היא בחורה נחושה, מצחיקה, חכמה ובעלת כישרון מוזיקלי. היא מעולם לא האמינה באהבה. לכן כשהיא עוזבת את סן דייגו כדי ללמוד במכללה בעיר הקטנה, גרנט, במינסוטה, הדבר האחרון שהיא מצפה לו הוא להתאהב בקלר בנקס.

 

שניהם מרגישים את זה.

לשניהם יש סיבה להילחם בזה.

לשניהם יש סוד.

וכשסודות מתגלים,

חלק ירפאו אותך

וחלק יהרסו אותך.

 

 

 

דאנקוד: 1300-151108

מחיר: 42 שקלים.

טעימה מהספר

יום שני, ה-22 באוגוסט

(קייט)

 
"מה קורה, פרצוף-תחת?"
"אה, אתה יודע, כרגע נסעתי משהו כמו שלושים שעות ברצף, האמת שהפסקתי לספור. לא ישנתי כבר... מה, משהו כמו יומיים-שלושה? הורדתי איזה עשרים רד-בול וחמישים ליטר קפה. אז, כרגיל, אני מניחה."
הוא צוחק, "אחותי, אני חושב שאולי יש לך קצת גנים של נהג משאית."
"אתה יכול לקרוא לי 'אֵם הדרכים'."
הוא צוחק שוב. "זה מעולה! אני עשוי לנטוש את 'בּרַייטסַייד'1 ולהתחיל לקרוא לך 'אם הדרכים' במקום."
השיחה זורמת בינתיים, טבעית. זה מה שקיוויתי שיקרה. אחרי הצורה שבה אני וגאס נפרדנו לפני כמה ימים בסן-דייגו, לא ידעתי למה לצפות מהשיחה הזאת.
ואז באה השתיקה המביכה.
מעולם, בכל תשע עשרה השנים שאני מכירה אותו, לא היו לנו שתיקות מביכות.
"אז. מינסוטה, הא?"
"כן."
"אז את אצל מאדי?"
"כן."
"ואיך זה הולך?"
"זה הולך." אלוהים, זה לא משתפר. הוא נשמע כמעט משועמם, ואני שומעת כמה הוא מתוח. אני תוהה למה לא שמעתי אותו מדליק סיגריה עדיין, וכמעט מייד שומעת את הקליק של המצת ואת הצליל המוכר של השאיפה הראשונה, הארוכה. "כדאי ש – "
הוא קוטע אותי. "נראה לי שאשחרר אותך, ברייטסייד. בדיוק הגעתי לרובי ונראה שכולם כאן מוכנים לישיבת להקה ורק אני איחרתי, כרגיל. הם מחכים לי."
אני מאוכזבת, אבל יודעת שאי אפשר לשים את החיים של כולם בהמתנה פשוט כי ככה קייט רוצה. אז אני מחייכת את החיוך המוצלח ביותר שלי ועונה לו, "כן. ברור. תהיה פנוי מחר בלילה? אתקשר אליך אז."
"תכננתי ללכת לגלוש אחרי העבודה, אבל אדאג להיות פנוי." הנשימה שלו התייצבה, אבל אני יודעת שזה כי הוא כל כך ממוקד בסיגריה הזאת, שואב את הרוגע לתוכו יחד עם העשן והניקוטין.
"אוקי. אני אוהבת אותך, גאס." אנחנו תמיד אומרים את זה. תמיד אמרנו. בתור ילד הוא היה שומע את זה מאמא שלו כל חמש דקות, והיא באמת התכוונה לזה. זה היה טבעי. אני, בתור ילדה, מעולם לא שמעתי את זה מאמא שלי. מעולם לא, בדיוק כפי שהתכוונה. זה מה שהיה טבעי בשבילה. היא התכוונה לאדישות שלה. הרגשתי אותה בכל יום שעבר, בעצמותיי. אני מניחה שלכן תמיד אהבתי לשמוע את זה מגאס ומאמו אודרי. הרגיש מוזר לנהל איתם שיחה מבלי להגיד את זה.
"אוהב אותך גם, ברייטסייד."
"ביי."
"ביי."
 
אני מתארחת אצל מאדי. מאדי היא דודתי; אחותה-למחצה של אמי, הצעירה ממנה בהרבה. אחות-למחצה צעירה בהרבה שלקיומה בכלל לא הייתה מודעת עד שנפגשו בלוויה של סבא שלי (אביהן המשותף) לפני שלוש שנים. הוא היה מחוץ לתמונה במהלך רוב חייה של אמי, ושב לחייה כמה שנים לפני שמת. פגשתי אותו כמה פעמים וחיבבתי אותו. לא יכולתי לשפוט אותו על מה שעשה. לא ידעתי כלום על החיים שלו. בכל מקרה, מאדי הופיעה בלוויה ואמא שלי התחרפנה כשמאדי הכריזה שהיא אחותה-למחצה. כלומר אמא שלי חיכתה הרבה זמן כדי להביא אותי ואת אחותי, גרייס. אולי 'חיכתה' היא לא בדיוק המילה הנכונה. גרייס קרתה בטעות, ואני הייתי ניסיון עלוב לשמור על גבר שלא רצה לא אותה ולא אותי. היא הייתה בת 39 כשגרייס נולדה, ובת 40 כשאני הופעתי. מאדי רק בת 27 עכשיו, מבוגרת ממני בשמונה שנים, מה שאומר שאמא שלי הייתה בת 37 כשמאדי נולדה. כן, תעשו אחד ועוד אחד; סבא שלי היה זקן חרמן. אבל, שוב, זה לא המקום שלי לשפוט.
אז בכל מקרה, יש לי את הדודה הזאת שלא הייתי מודעת לקיומה ושבקושי הכרתי, מלבד בפעם האחת שהיא הגיעה להתארח אצלנו במשך שבוע בבית של אמא שלי בסן דייגו. זה היה לפני שנתיים. אז כששמעתי שהתקבלתי (על מלגה) לגרנט, קולג' קטן בעיר קטנטנה בעלת אותו השם ליד מיניאפּוֹליס, התקשרתי למאדי ושאלתי אם אני יכולה לישון אצלה למשך שבוע לפני שאעבור למעונות כשהלימודים יתחילו. היא התחבטה עם זה כאילו ביקשתי ממנה תרומת כליה, אבל בסוף הסכימה. ועכשיו אני כאן, בחדר האורחים שלה, ועברה רק שעה אבל אני כבר מרגישה כמו נטל.
פרקתי את המזוודה שלי ושמתי את מברשת השיניים, משחת השיניים, מרכך השיער ואת סכין הגילוח בחדר האמבטיה הענקי שנלווה לחדר האורחים. למאדי יש דירה ממש שווה. אני לא בטוחה לגבי עלות המחיה פה במיניאפוליס, אבל היא נראית יקרה. מפוארת. אני יודעת שיש אנשים שמפואר זה הקטע שלהם, אבל לדעתי תופסים מזה יותר מדי. זה גורם לי להשתוקק לפשטות. פאר מסתיר הרבה, אבל פשטות שמה את כל הקלפים על השולחן, בלי להתנצל, ושכל העולם יראה. זה גורם לי לחשוב על הדירה שהייתה לי בסן-דייגו ועל כמה שאני מתגעגעת אליה. היא הומרה ממוסך ביתי ששכרתי מהגנן לשעבר של אמא שלי, מר יַמַשיטַה. מר ימשיטה התקין שם חדר אמבטיה קטן כדי שיוכל להשכיר את החדר. ה"מטבח" כלל מיני-מקרר, מיקרוגל וכירה חשמלית, אבל בלי כיור. היה צריך לשטוף כלים בכיור באמבטיה. הדירה הייתה קטנה וצפופה וחשוכה, אלא אם כן דלת המוסך הייתה מורמת, אבל אהבתי אותה. היא הייתה פשוטה. היא הייתה הבית. עברתי לשם לפני בערך שנה עם אחותי, גרייס. חיפשנו מקום, ומר ימשיטה, זקן מקסים שכמותו, השכיר לנו אותה בכזה מחיר מגוחך שאפילו אני לא יכולתי לסרב. גרייס ואני חלקנו מיטה, והיו לנו שני כיסאות ושולחן קלפים ששימש אותנו כשולחן אוכל, שולחן עבודה ושולחן משחקים. הרבה מרחב לא היה לנו שם, אבל היה נעים וחמים. מרחק רחוב אחד מהים, על פינה שאפשר היה לראות ממנה את הים. כל לילה אחרי שאכלנו ארוחת ערב, וגרייס סיימה עם האמבטיה שלה, היינו מרימות את הדלת של המוסך ומביטות בשמש שוקעת מעבר לקו האופק. ובדיוק כשהשמש הייתה מתחילה לטבול במים, והכתום התפשט על פני הרקיע, גרייס הייתה לוקחת את ידי ומניפה את אצבעותינו השלובות לעבר השמיים, וצועקת, "שואו-טיים!" ואני הייתי צועקת בהסכמה, "שואו-טיים!" ושתי ידיה היו אוחזות בידי בחוזקה, נחות בחיקה, עד שהשמיים היו שחורים לחלוטין. החשיכה חילצה ממנה מחיאות כפיים נלהבות. אני הייתי מצטרפת. היא הייתה אומרת לי, "זו הייתה הכי טובה, נכון?" אני הייתי מסכימה, ואיכשהו תמיד מתכוונת לזה. ואז הייתי סוגרת את הדלת, מניפה את רגליה של גרייס אל המיטה העליונה, והיא הייתה נשכבת על גבה. הייתי מכסה אותה ומנשקת אותה על מצחה ואומרת לה, "לילה טוב, גרייס. אני אוהבת אותך. חלומות נעימים." והיא הייתה עונה, "חלומות נעימים. אוהבת אותך גם, קייט." ומנשקת אותי על המצח. אני כל כך מתגעגעת לזה.
אחרי שפרקתי את כל הדברים שלי לקראת השהייה הקצרצרה שלי, אני יוצאת החוצה ומנסה לדבר עם מאדי, אבל היא בטלפון אז אני מחווה לכיוון המטבח כאילו בבקשת רשות ללכת לאכול משהו. היא מהנהנת בהיסח דעת ומצחקקת בביישנות לתוך השפופרת. בטוח שבצד השני של השיחה יש בחור. נשים רק מצחקקות ככה כשהן מדברות עם מישהו שהן שוכבות איתו. או מנסות לשכב איתו.
הכלבה הקטנה שלה, פּרינסֶס, עוקבת אחרַי לכל מקום שאני הולכת. אני לא יודעת מה הגזע שלה, אבל היא כל כך פצפונת שאם רק ממצמצים אפשר לפספס אותה. היא ידידותית ואני מחבבת אותה, אבל אני צריכה כל הזמן להקפיד להיזהר איפה אני דורכת כדי שלא אמעך אותה בטעות.
אני גוררת רגליים לתוך המטבח. בשלב הזה אני פשוט מחליקה את הרגליים על המרצפות כי להרים אותן זה יותר מדי עבודה. אני פותחת את המזווה של מאדי ומחלצת משם קופסה של מק-אנד-צ'יז, שמלבדה יש שם רק פחית של מרק ירקות משומר וחטיף אנרגיה שמרגיש כל כך מאובן שבטוח פג תוקפו מתישהו במאה הקודמת.
אני מוצאת סיר ומתחילה להרתיח מים בשביל המק-אנד-צ'יז, מנסה להתעלם מקולה של מאדי בחדר השני. אני מזמזמת לעצמי ומתבאסת שהאייפּוֹד שלי לא עלי, אבל הוא בחדר השינה, משהו כמו עשרים צעדים ממני, ואני פוחדת שאם אתחייב למאמץ כזה, אתפתה פשוט לקרוס על המיטה הנעימה והמשדלת. ואני ממש צריכה לאכול. הפעם האחרונה שאכלתי הייתה במרחק כמה מדינות מכאן, באזור נברסקה, אני חושבת.
מאדי מנתקת את הטלפון בזמן שאני מערבבת את המקרוני ופותחת את חבילת אבקת הגבינה. היא מתהלכת לתוך המטבח. "את רעבה, מאדי?" אני שואלת.
היא מושכת בכתפיה. "סוג של."
אנחנו אוכלות בדממה, מלבד התלונות שלה על כמות השומן שיש במק-אנד-צ'יז ועל כמה לא טעים לה. למרות שאני מבחינה בזה שהיא מחסלת את החצי שלה וכמעט מלקקת את הצלחת בסוף. אישית, חשבתי שהיה די מעולה – קשה לפספס עם מק-אנד-צ'יז.
אני נותנת לה עד סוף הארוחה להתחיל לשחק אותה מארחת ולפתוח שיחה, אפילו סתם שיחת חולין, וכשהיא לא עושה את זה, אני לוקחת את זה על עצמי. "אז, מאדי, את גרה פה הרבה זמן? זאת אחלה דירה."
"אני כאן קצת יותר משנה. היא לא רעה." היא נשמעת משועממת, כאילו הדיבור נורא מאמץ אותה.
"לא רעה? אלוהים, היא מדהימה. קומה גבוהה, קרובה לעיר. השכונה נראית די אופנתית, ממה שראיתי בדרך לפה, הרבה מסעדות וחנויות. לבניין הזה יש חניה תת-קרקעית ואבטחה ובריכה וחדר כושר. שיחקת אותה, מאדי."
היא מושכת בכתפיה. "זה מספיק לעכשיו. אני כרגע מסתכלת על דירה אחרת. שכונה טובה יותר. יותר שירותים מוצעים. גדולה יותר. אבל בדיוק חתמתי פה על חוזה שכירות של חצי שנה, ואני לא חושבת שאני יכולה לצאת ממנו." היא עושה פרצוף.
אני מהנהנת. זה מספיק לעכשיו? וואו. אני מנסה לא לשפוט, אבל ככל שאני מכירה אותה יותר, משהו אצלה מרגיש דפוק. נכון שלרצות למלא חללים זה חלק מהטבע האנושי, והרשימה של המילויים היא ארוכה, חלקם טובים, חלקם רעים. יש לי תחושה שמאדי ממלאת את עצמה בדברים – כסף, רכוש חומרי. היא בנקודה שבה תמיד מחפשים עוד ולא יודעים איך להיות מרוצים ממה שיש. זה די עצוב. חמדנות היא כמו סיפור הילדים ההוא על העכביש והזבוב. חמדנות, כסף והגזמה, הן העכביש. ומאדי היא חתיכת זבוב, מסתבר. אני מנסה לנתב את השיחה למקום שמח יותר. "אז איך בעבודה? את עורכת דין, נכון?" עבר כל כך הרבה זמן מאז הביקור ההוא לפני שנתיים, ואני מפשפשת במוח המותש שלי בחיפוש אחר זיכרונות.
"כן. רוזנשטיין את ברקלי. בעיר התחתית של מיניאפוליס."
"יפה לך." אני מבינה שמוטל עלי להמשיך את השיחה כאן. "אז את בטח ממש עסוקה בעבודה, אבל מה עם תחביבים? מה את אוהבת לעשות בזמנך הפנוי?"
פניה מתבהרות, ונראה שסוף סוף מצאתי נושא שמעניין אותה. "אני אוהבת שופינג, לעשות מניקור, ללכת לספר, מכון שיזוף כמה פעמים בשבוע..." עיניה סוקרות אותי כשהיא שוטחת את הרשימה שלה. היא בבירור הבינה שאין לנו שום דבר במשותף כשראתה את שערי האסוף ברישול, את הציפורניים המכורסמות עד השורש, מכנסי הטרנינג שלי והחולצה של Manchester Orchestra2, דהויה ובלה משימוש ומכביסות מרובות. אני שזופה, אבל לא ממכון שיזוף, פשוט מלהיות בחוץ, ואני בטוחה שהיא יודעת את זה. "אה, ואני חייבת לעשות אימון כל בוקר." הדגש שהיא שמה על חייבת מעט מטריד.
"את מתאמנת במכון הכושר שיש במורד המדרגות מהלובי? הצצתי לשם בדרך למעלה. נראה נחמד. אני חושבת לעשות ריצה על אחד מההליכונים מחר בבוקר."
היא מתנשפת כאילו ביקשתי ממנה לאכול חרא. "חס וחלילה. המקום ההוא מזוויע. אני מתאמנת במכון פרטי ליד המשרד – קלאב מיניאפוליס."
ברור שזה מה שאת עושה, אני רוצה להגיד, אבל אני פשוט מהנהנת עד שהדחף חולף. "טוב, זה נשמע אדיר, מאדי." אני דוחפת לאחור את הכיסא שלי ומפנה את הכלים שלי. "אני חושבת שאזוז למיטה. תודה על המק-אנד-צ'יז. מחר אעשה קצת קניות; אני פשוט גמורה כרגע."
"תוכלי לקנות יוגורט אוכמניות אפס אחוז שומן?" היא שואלת כשאני מכניסה את הצלחת שלי ואת הסיר למדיח. מדיח כלים אמיתי.
אני כל כך מרותקת על ידי המדיח שאני בקושי שומעת אותה. אני נלחמת בדחף לכרוע ארצה ולסגוד לו. "כן, בטח. היי, תגידי, יש לך קנקן קפה? שלי לא שרד את המעבר ואני די מכורה."
אני יכולה לשמוע את ה"המף!" מהחדר השני, ומקבלת את הרושם שאיכשהו הצלחתי להעליב אותה. כשאני חולפת על פניה בדרך למיטה, היכן שאני מתכננת לבלות 18-17 שעות טובות בעילפון מוחלט, היא נדה בראשה ובוהה בי כאילו הצמחתי עוד ראש. "למה שיהיה לי קנקן קפה? יש סטארבקס ממש ליד הבניין."
"אה, כן, ברור." אני מניחה שככה זה אצל עורכי דין. אני מהנהנת ורושמת לעצמי לדאוג להביא גם קנקן קפה בקניות מחר. "לילה טוב, מאדי."
"לילה טוב? את לא באמת הולכת למיטה עכשיו, נכון? השעה חמש." ידיה מונחות על המותניים שלה. "חשבתי שאולי נצא הערב לשתות משהו."
"נצטרך לדחות את זה, יקירתי. אבל מחר בערב יכול להיות נהדר. את מבינה, בעולם שלי, לילה טוב היה צריך להיות כבר אתמול בלילה, אבל דילגתי עליו כי הייתי מפוצצת בקפאין, אז עכשיו אני צריכה ליישם גם את הלילה טוב ההוא וגם את הלילה טוב של הלילה, במקביל. ברגע זה. נתראה מחר."
 
 
1 Bright Side – "הצד הטוב" או "הצד החיובי" של הדברים. מעין ביטוי כללי של אופטימיות. (המת')
2 Manchester Orchestra – להקת אינדי רוק אמריקאית (המת')

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “ברייטסייד / קים הולדן”

מידע נוסף

בחר את סוג הספר

דיגיטלי