בשליטה / יולנדה הירש סופר

מודפס: 79.00

נקה

תיאור

יולנדה הירש סופר – בשליטה

יולנדה הירש סופר – הוצאה עצמית
שנת הוצאה: אפריל 2018
מס’ עמודים: כ- 255

 

“זה מטורף ולא הגיוני בכלל. אני יודע את זה. אחי, דם מדמי, שוכב כאן על המיטה לאחר שניסה להתאבד ואני מאבד את הראש רק מלנשום את אותו אוויר שאת נושמת.”

במשך תקופה ארוכה ג’ורג’ קלייד ובטי בייקר חיפשו האחד את השני.

ג’ורג’ חיפש את טיגריס, אותה החשיב כמלכתו, ובטי חיפשה את בכר, הנשלט שהצליח לשבור את החומות שהקיפו את ליבה.

כעת, משמצאו האחד את השני והרגשות מציפים אותם, עליהם ללמוד כיצד להפריד בין בטי האישה לטיגריס המלכה ובין ג’ורג’ הגבר לבכר הנשלט.

הסודות שנצברו ודלתות הגיהינום שפערו את פיהן קוטעים באחת את חלומותיהם המשותפים בעוד האנשים שהפכו להיות חלק מחייהם לא נותנים להם רגע אחד של שקט.

האם הם יילחמו או יוותרו? מה שבטוח, הם חייבים לחזור להיות “בשליטה”.

“בשליטה” הוא רומן מתח ארוטי ובו נגיעות מדודות של אופל.

זהו החלק השני בסדרת “בשליטה” והפעם הקורא ייחשף לעולם מקביל ויפהפה, עולם מטורף שבו לא משנה אם אתה הקושר או הנקשר, אתה בשליטה.

“בשליטה” הוא ספרה השביעי של הסופרת יולנדה הירש סופר.

ספריה הקודמים: דואט חזקה מתמיד, דואט גן עדן בשערי הגיהינום, הכוח לחזור וסורגי התשוקה כיכבו ברשימות רבי המכר.

 

טעימה מהספר

 

בשליטה

חלק שני בסדרת בשליטה

 

הקדמה:

כשראיתי אותו לראשונה, אותו, את ג'ורג', כג'ורג' ולא כבכר, הלב שלי הלם בחוזקה. ג'ורג' הוא לא, ברבי קן, אם להיות מדויקת אז, הפנים שלו, ממש רחוקות מזה. יש לו יופי מחוספס, שאי אפשר להתעלם ממנו.

העוצמה שלו, היא לא רק בעיניו השחורות המהפנטות, או בשערו השחור כצבעו של העורב ואפילו לא בגופו הרחב, הבנוי לתלפיות, העוצמה שלו היא משהו באנרגיה שהוא משדר, בעמידה הבטוחה שלו, בקולו הרדיופוני.

 ג'ורג' הוא אחד האנשים החזקים ביותר, ואי אפשר לפספס זאת. לבטח אתם קוראים את המילים ומרימים גבה בשאלה - "אז איך את פיספת?" התשובה שלי היא פשוטה, ג'ורג' כמו כל נשלט אחר, שחרר את השליטה במאה אחוזים. הוא התמסר לי.
הוא לא עמד זקוף, אלא השתחווה בפניי, הוא לא דיבר, אלא אם ניתן לו האישור לכך וגם אז, הוא לחש. אלה הסיבות שאילולא היה פונה אליי בכינוי טיגריס, לא הייתי יכולה לדעת שג'ורג', איש העולם הגדול הוא הנשלט שלא יצא מראשי.

 המפגש בבית החולים כששנינו רגישים, עירומים מכינויים, מסכות ומשחק תפקידים, היה הדבר הטוב ביותר, עבורנו.

עבורנו, זו הייתה ההתחלה, והתחלה כמו התחלה, היא לא פשוטה.

העבר שלנו, התנגש בהווה והטעויות שראינו בהן קטנות הפכו לשנינו את הבטן, ואת החיים.

השלדים החליטו לפרוץ את דלתות הארון, ואנחנו, לא הפסקנו להרוס, בעיקר את עצמנו, אבל לא אני מספרת את הסיפור, אלא היא - אלה יולנדה הירש סופר.

כמו שג'ורג' ביקש, אבקש גם אני, אל תשפטו אותנו!

 

 

 

 

 

 

 

 

פרק מס' 1

 

ג'ורג'

 

 

"רציתי להרוג אותך כשגיליתי שנסעת איתה לווגאס, עכשיו, במחשבה שנייה, אני שמח שנסעת איתה, אבל דע לך שאם אגלה שזיינת אותה, אני עצמי אהרוג אותך כשתתעורר, אז אחי, יש לי כל כך הרבה שאלות  לשאול אותך,  תתעורר כבר.

עצם העובדה שאני לא מתקשר לאימא, ודואג שהיא לא תפסיק לשגע אותך עד שתתעורר, רק מוכיחה עד כמה אני נחמד אליך."  ג'ורג' פורץ  בצחוק, כשהוא מרגיש את עיניה חורכות את גבו.

הוא מפנה את מבטו ורואה את בטי עומדת ומביטה בו, שתי כוסות קלקר מלאות קפה בידיה.

"עד כמה שמעת?" הוא שואל בבהלה.

"בוא נאמר ש.... ג'ייקוב דאג לקפה.... אז נראה ששמעתי הכול,  ולא! הוא לא זיין אותי, ולפני שהמחשבה תעלה בראשך, גם אני לא זיינתי אותו." היא עולצת, מתנתקת מהמשקוף ומושיטה לו את הקפה.

הוא לוגם מהקפה ובוהה בבטי.

"תפסיק להסתכל עליי" היא מזייפת נזיפה.

"אני עדיין לא מאמין שאת כאן."  הוא מתקרב אליה.

"התקשרת לבת זוגך? אתה זוכר שיש תמונות שלה?" היא צועדת קדימה, הוא שולף את הנייד ומחייג לג'וזפין בעודו מביט בבטי.

 

"כבר שעות שאתה לא עונה לי" משיכות אפה של ג'וזפין נשמעות  מעבר לקו.

"אחי עבר תאונה, הוא מורדם בבית החולים" הוא משתף אותה ובטי מהנהנת בראשה,  בעידוד.

"העיתונאים תפסו אותי בדרך לקולג'. ג'ורג', יש כאן טרוף מסתבר שצלמו אותי כש...." היא מתייפחת.

"אל תשיבי להם על אף שאלה, שהתשובה הקבועה שלך תהיה "אין תגובה," אני מטפל בעניין, סעי הביתה, אדבר איתך מאוחר יותר" הוא מורה לה.

"אני לא יכולה להפסיד שעורים" היא מתלוננת ופרץ בכי נוסף נמלט מפיה.

"את מסוגלת ללמוד בהיסטריה שלך?" הוא מרים את הטון.

"אתה צודק. אני אחזור הביתה, מתי אתה חוזר? אני ממש צריכה אותך עכשיו."  היא מנצלת את רגישותו למצב, משתמשת בקול ילדותי וג'ורג' מגלגל את עיניו.

"אני צריך להיות עם אחי. אעדכן אותך" הוא עונה בקרירות ומנתק את השיחה.

הוא מפנה את מבטו לבטי,  ממתין לתגובתה.

 

 זו הפעם הראשונה בחייו שיש עבורו, חשיבות לתגובתו של  אדם זר להתנהגותו, על אף שהוא אינו רואה בבטי אדם זר.

"אתה לא צריך לחפש את האישור שלי." היא קוראת את מחשבותיו.

"אני לא בטוח איך המערכת הזו אמורה לעבוד, אבל אין חשוב לי יותר מאשר לרצות אותך."  הכנות בקולו גורמת לזוויות שפתיה לעלות.

"אתה בזוגיות" היא מציינת את המובן מאליו.

"לא כמו שאת חושבת" הוא מפנה מבטו לכיוון הדלת, מוודא שאין אדם נוסף שעלול להקשיב למידע בו הוא עומד לשתף אותה.

"אנחנו צריכים לדאוג לאליוט" היא ניגשת אל המיטה ומביטה במכשירים, מוודאת שהמדדים לא השתנו בדקות האחרונות, אבל על מי היא עובדת? היא צריכה רגע אחד לעצמה, לעכל את כל שהתרחש בשעות האחרונות.

"אני מעביר אותו מכאן לבית חולים בניו יורק." הוא מעדכן אותה והיא מפנה את מבטה אליו.

"אחרי שהוא יתעורר" היא ספק שואלת, ספק קובעת.

"בעוד כמה שעות" הוא משיב. עיניה הפעורות, הסורקות את המכשירים ואת גופו של  אליוט השוכב ברוגע על המיטה, מבשרות  לו שהיא לא מרוצה כלל מהחלטתו.

"מה את חושבת שצריך לעשות?" הוא מתקרב אליה, מניח את ידו בזהירות על זרועה. אצבעותיו רועדות מהמגע בגופה.

"זה אח שלך. אני לא רופאה, תתייעץ עם הרופאים.

 בלי קשר, אני חושבת, שברגע שתעביר אותו, מספיק רגע אחד של חוסר ריכוז, וכל העולם יידע מה הוא עשה לעצמו.

 שלא לדבר על כך שאימא שלך, תיכנס לתמונה, ואני יודעת שהוא לא רוצה שהיא תדע." היא משתפת אותו והוא מהנהן.

"את צודקת. לא חשבתי על זה ככה, וכרגע דואגים שאימא לא תדע שהוא בבית החולים. היא בטיול באזור בלי אינטרנט ובלי כל יכולת לדעת מה קורה כרגע." הוא מרים את שפתיו המלאות ובטי בוהה בו. הוא כל כך יפה, שהיא לא יכולה שלא לשלוח את ידה וללטף את פניו. הזיפים העדינים שורטים את פנים כף ידה.

 

"את אוהבת את מה שאת רואה" הוא לוחש בעודו חש בעורה על עורו.

"אני לא יודעת מה אמור לקרות עכשיו, זו הפעם הראשונה שאין לי שליטה על הדברים, וזה מרגיש מוזר." היא ממשיכה באותו טון מלטף.

"נלמד לעמוד, ללכת ואז לרוץ" הוא מניח בעדינות את ידיו על מתניה, נזהר מכל מגע, בוחן כל תנודה.

"אני לא עשויה מזכוכית" היא מציינת ומחזקת את אחיזת ידו סביב מתניה.

"אני לא בטוח איך אני אמור לגעת או להתנהג איתך" הוא מודה.

"אני לא בטוחה שזה בכלל צריך לקרות, אבל בינתיים , זה נעים לי." היא מפנה לרגע את מבטה אל אליוט הרדום ומחזירה את מבטה אל ג'ורג'.  היא מצמידה את שפתיה אל שפתיו,  מכניסה  את ידיה תחת חולצתו וצובטת בחוזקה את פטמתו. היא מרגישה את התעוררותו תחת מכנסיו ומחדירה את לשונה אל פיו.

ג'ורג' אוחז בפניה, מלא תשוקה, חש בלשונה ויוצא איתה למחול מטורף. היא נושכת את שפתיו בחוזקה, עד שהוא חש בטעם המתכתי של הדם. הוא מניח את ידיו על ישבנה, מצמיד את גופה לגופו ומניע את אגנו.

"זה מספיק." היא קובעת ודוחפת אותו מגופה.

הוא משפיל את מבטו.

"ילד טוב" היא לוחשת באזנו, יודעת שזה בדיוק האישור שהיה צריך עכשיו. אישור למה שארע, שהיא מרוצה מהשליטה שלקח.

"תודה מלכתי" הוא משיב באותו הטון. יודע, שלא הייתה עושה דבר, אילו זה היה מסכן את מעמדו.

"אסור לנו לאבד שליטה כאן." הכאב ניבט מעיניה והיא ממשיכה להביט באליוט.

היא  יודעת שעם ג'ורג', איבוד השליטה, לא באמת בשליטתה.

 הסיבה לכך, שוכנת עמוק, עמוק בנבכי נשמתה.

היום יותר מתמיד היא לא יכולה להכחיש בפני עצמה, שאת הגבר הזה היא רצתה מהיום הראשון.

 היא חיפשה אותו בעיניה בכל פעם שנכנסה למועדון של רוברט, היא חיפשה  בעיקר אחרי הלילה ההוא, הלילה בו היא חוותה את האורגזמה החזקה בחייה. בלילה ההוא, בו הוא חדר, לא רק אל גופה. הוא מיקם את עצמו, בתוך ליבה, השתרש אל כלוב ללא מוצא הנמצא בעמקי נשמה.

"זה מטורף, לא הגיוני בכלל, אני יודע את זה. אח שלי, דם מדמי, שוכב כאן במיטה אחרי שניסה להתאבד, ואני מאבד את הראש שלי, רק מלנשום את אותו האוויר שאת נושמת" הוא אומר בלהט. לא מאמין כי המילים הזורמות ממנו, הן אכן שלו. אלה מלים כנות שפרצו ללא כל מכשול את החלק האחרון מהחומות סביב ליבו.

 

"מר קלייד"  דוקטור חמיד נכנס אל החדר ומביט בג'ורג' ובבטי, הוא לא  מצליח להתעלם מהמתח באוויר. הוא מביט בג'ורג' כדי שיאשר לו לדבר בנוכחות בטי.

"אתה יכול לומר הכול בנוכחותה" ג'ורג' מאשר. 

"שוחחתי עם בית החולים הפרסביטריאני בניו יורק, הם יהיו מוכנים לקראתכם. חשוב לי לומר לך, שהיות והוא עדיין לא התעורר ומדובר בטיסה של מעל לארבע שעות, אני לא יכול להמליץ על ההעברה הזו. אני רק יכול להמליץ, על צוות רפואי שיהיה במקום למקרה של .... תקלה" הוא מציין בדאגה. ג'ורג' מביט בבטי, מחפש את התגובות של גופה. הוא עדיין לא מצליח להבין את הרצון העז שלו לראות את התגובות שלה, את האישור בעיניה למילים, להחלטות.

"אנחנו נשאיר אותו כאן עד הרגע שהוא יתאושש, אבל חשוב לי לבקש מבית החולים לשמור על  דיסקרטיות בכל הנוגע למצבו של אחי. כמובן שחברת האבטחה שלי תאבטח את המחלקה הזו.

 אני לא יכול להרשות לעיתונאים לחדור פנימה" הוא מסביר לרופא.

"בהחלט, אנו מחויבים לשמור על סודיות רפואית" הרופא משיב, מכלה את הזעם שבתוכו.

"אני בטוח שאתה תעשה את הכול, כדי לשמור על סודיות, אבל אני לא בטוח בדבר הפקידות, האחיות, המנקים וכל שאר הצוות שסביבנו."
ג'ורג' מציין, וחיוך מרוצה נמתח על שפתיו של דוקטור חמיד.

"אם אתה צריך שאדאג לצוות שלי רק תאמר. כפי שאתה יודע, זו וגאס, אנחנו כבר מיומנים לטפל בכל מיני מקרים קשים מבלי כל מעורבות של התקשורת. אנא, תסמוך עלינו" דוקטור חמיד מושיט את ידו לג'ורג' ללחיצה.

ג'ורג' מביט בבטי שמהנהנת בחיוך.

"תודה דוקטור" ג'ורג' מודה לרופא שיוצא מייד מהחדר.
ג'ורג' מושך את בטי אליו ועוטף את גופה בזרועותיו החסונות, גופו מתרגל למגעה.

"נעים לך?" היא שואלת והוא מהמהמם בקול.

"הוא יהיה בסדר" הוא מציין בהפתעה, בטי מרחיקה אותו ממנה ומסתכלת עליו בחוסר הבנה.

"אליוט יהיה בסדר. מה את יודעת על ההרדמות הזו שלו?" הוא שואל בדאגה.

"עשו לו ניקוי קיבה ותפרו לו את המפרקים. הוא ישן בעיקר בגלל התרופות שהם נותנים לו עכשיו. הם רוצים שהגוף שלו יירגע, או משהו דומה שהסביר לי הרופא. בכנות, הייתי כל כך מעורערת ולחוצה שלא באמת הקשבתי." היא מודה.

 

"בעקרון, כך לפחות אני מבינה, מספיק שהם יפסיקו לתת לו את  התרופות" היא מצביעה אל האינפוזיה המחוברת לווריד פנים מרפקו,

 "הוא יתעורר, אבל .... הוא צריך את המנוחה הזו.

אתה לא ראית אותו כשהוא גילה על אחותי הקטנה. אתה לא ראית מה קרה לו, הוא השתגע, הוא צרח, משך את שערותיו ויצא בכזו עוצמה מהחדר שלי שהייתי בטוחה שהוא תלש את הדלת מהקיר." היא מספרת לג'ורג' ודמעות נגרות בעיניה כשהיא רואה כסרט נע את שקרה לפנות בוקר.

"אם כך, בשורה התחתונה הם יכולים להעיר אותו. הוא סתם מחובר לכל המכונות האלה, אנחנו יכולים לעשות את זה ומחר כבר לחזור לניו יורק" הוא זועף.

"בדיוק לכל העיתונות, הרעש והבלגן, כדי שכולם יסתכלו עליו ויידעו עד כמה הוא חלש אופי, כשהוא לעולם לא יוכל לספר על הדם שהוא חושב שיש לכם על הידיים" היא מחזירה לו באותו הטון.

"אין לנו דם על הידיים! אנשים עושים בחירות ועל הבחירות שלהם אני לא אחראי!" הוא מתפרץ, אך בולע את הרוק בגרון. הוא לא מצליח להשתלט על הרגשות שלו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרק מס' 2

ג'ורג'

 

"היא הייתה בת ארבע עשרה. איבדתי את הכול ולא הצלחתי להחזיק אותנו. מייד הגיעו מהרשויות והגישו לי כתב תביעה. הם החליטו להוציא אותה מהבית, ולי לא היה את הכסף לקחת עורך דין.

 לא יכולתי לטפל באחותי הקטנה. אחרי הפעם הראשונה שהיא נאנסה במשפחת האומנה, היא התאבדה.

 היא כתבה לי שלא אכעס עליה ושהיא יודעת שנלחמתי בשבילה, אבל לה אין כוח יותר להילחם והיא מעדיפה לשחרר אותי ממנה כדי שאוכל לפרוח" היא משיבה לו באותו הטון. גופה רועד מהזעם בעורקיה.

"לא ידעתי" הוא מוריד את הטון ומתקרב אליה, אך היא נסוגה לאחור.

"אם היינו במועדון היית נענש, אבל אנחנו לא במועדון ונראה שנצטרך ללמוד לשנות את הכללים בהתאם למקום בו אנחנו נמצאים." היא עוצרת את הדמעות הממלאות את עיניה.

"במשך שנים אליוט אומר שיש לנו דם על הידיים. שהוא בטוח בכך שמישהו התאבד בגללנו, אני תמיד אומר לו שזה שטויות. אין לי שליטה על זה. אני עושה את מה שנכון לכלכלה, אני מנסה להסביר לו שאם הייתי מתנהל אחרת היו יותר אנשים רעבים מאנשים שבעים. הוא לא מבין את זה.

אני לא אלוהים גברתי, מלכתי, מיס בייקר" הוא מתחיל להתבלבל, לא בטוח איך הוא אמור לקרוא לה.

"בטי.... אנחנו לא בסשן ג'ורג', אנחנו בשיחה" היא מפזרת לו עוד קצת מהערפל והוא מהנהן.

"לא פשוט לעשות את מה שאני עושה. בכל יום אני נלחם. וברור שיש בדרך את הנופלים, אבל אני לא יכול באמת להתעסק בהם. זה לא אישי, זה אפילו כבר לא עסקי לעזאזל, זה מה שהמעמד שלי בכלכלה הכוללת דורש ממני. כל תזוזה, כל רגע של חוסר ריכוז, יכול לפגוע בכלכלה כולה. את מבינה כמה אחריות מונחת על כתפיי?" הוא מתיישב על הכיסא ומוחץ את גשר אפו.

"אני לא הייתי רוצה להיות בנעליך, אך באותה המידה לא פשוט להיות בנעליים האחרות ג'ורג'. אני חושבת שלא הבנת את אליוט.

 אני חוששת שמה שאליוט ניסה לומר לך זה, שמרוב שאתה מפחד לשמש כאל, אתה פוסק כאל.

אתה שוכח את האנשים הקטנים ומתחבא מאחורי המשפטים המפוצצים האלה שאמרת קודם.

אליוט חכם לא פחות ממך, את מה שאתה מנסה להסביר הוא כבר יודע. ברור לו שלא יכול היה להיות איזון, ללא אלה הנופלים. אפילו אני יודעת את זה, ואת זה, אני  אומרת כאחת מהאנשים שנפלו, שאיבדו בדרך אנשים חשובים.

 אחותי היחידה שנשארה לי בחיים האלה, אבל אתה חייב להבין שישנה דרך שלישית ואני מאמינה שאתה הרגשת שמרוב שליטה, איבדת שליטה וזו הסיבה שהגעת אליי" היא פוסקת והוא מהנהן.

"בלילה ההוא פטרתי את אליוט, איבדתי שליטה, לקחתי לו הכול!!! את הרכב, את הבית, את כרטיסי האשראי, התנקמתי בו על מה שאמר.

 אני אוהב אותו, מעריץ אותו. הוא אחי הגדול, השקול, האדם הכי טוב שאני מכיר, אבל הייתי חייב לשבור אותו. המטרה הייתה להרכיב אותו מחדש כמו שאני עושה לחברות ההרוסות שאני רוכש, אבל אז הרגשתי שאיבדתי צלם אנוש, הייתי אכזר מידי אפילו עבורי, שתיתי ואז ראיתי אתכן נכנסות לסמטה." הוא אומד את תגובתה.

"אז ידעת מי אני" בהלה נשמעת בקולה.

"הלוואי." הוא פוסק.  

"התאורה בסמטה הייתה עמומה, עקבתי  אחריכן. השיחה שלכן הייתה כל כך מוזרה, שונה ומסקרנת.

כל התאורה האדומה והאנשים המסתוריים שנכנסו מעבר לדלת הברזל הישנה, גם הם סקרנו אותי, אבל היות והייתי בלבוש שכל כך לא התאים למקום, חזרתי לרכב ואלתרתי, אני ממש טוב בלאלתר" הוא מרים גבה ומחייך.

"הצלחתי להיכנס למועדון, מישהו שאל אותי מי אני ומהשיחה ביניכן הבנתי שאני צריך לבחור כינוי. הרגשתי עד כמה המבט שלו דוחק בי ובאופן אינטואיטיבי בחרתי את השם – בכר. רק אחרי שחברה שלך הורידה אותי על הברכיים, הבנתי, הבנתי שהכינוי שבחרתי באופן טבעי כל כך, הוא של הצאצא של הגמל. הגמל הוא בעל חיים כה נשלט, בני האדם משתמשים בו והוא אחד מבעלי החיים בעלי כוחות ההישרדות הגדולים בטבע. רציתי למרוד, אני מודה שרציתי לעוף מהמקום הזה, אבל אז, שמעתי את הקול שלך.

 הקול שלך גרם לי לשקט. פתאום כל הרעשים בראשי נעלמו. כל הפחדים, כל נקיפות המצפון, כל העבודה, הכול נעלם. הקול שלך הוביל אותי למקום אחר. המקום היחיד אליו הצלחתי לברוח, המקום היחיד אותו יכולתי לשאת על כתפיי" הוא מסביר.

"זה היה הסשן הראשון שלי" היא מודה.

"אני יודע, כבר אמרתי לך, שמעתי אותך ואת שירלי מדברות" הוא ממשיך לספר.

"קראת לה בשמה האמתי, אתה יודע מי זו" היא מניחה את כף ידה על פיה.

"כן. אני בהחלט יודע מי זאת. לפני כמה שבועות הגיע מישהו להציג לנו אפליקציה חדשה וחברה שלך סייעה לו. עקבנו אחריה, אבל היא לא התקרבה אלייך, לכן לא הצלחתי למצוא אותך" הסיפור שלו גורם לחום לעלות  בלחייה. האם היא צריכה להיפתח בפניו? לספר לו שהיא התרחקה משירלי כי החלה סוג של מערכת יחסים עם הגבר בו שירלי מאוהבת? האם היא צריכה לספר לו על רוברט?"

בטי בוחרת לשתוק ולא לשתף את ג'ורג' במה שקרה בתקופה ההיא.

ג'ורג' מביט בה, בוחן אותה, יודע שישנם דברים שהיא לא מספרת לו. אולי הוא צריך להתרגל לא לדעת הכול, אם יש דבר אחד שאסור לו לעשות זה ללחוץ עליה ולגרום לה לברוח.

"את עייפה. אולי כדאי שתחזרי לחדר במלון? תנוחי קצת ותחזרי לכאן מאוחר יותר" הוא משנה את כיון השיחה, יודע שזה הדבר הנכון עבורו, עבורם.

"אתה חושב שאני אחזור לסוויטה בבלאג'יו לישון? אתה חושב שאוכל לישון, כשאני יודעת שהוא כאן, במצב הזה בגללי?" היא מכווצת את עיניה בכעס.

"הוא לא כאן בגללך, הוא כאן מפני  שהוא עשה בחירה" הוא חוזר על שאמר לה בשיחה ביניהם.

"לא למדת כלום, אבל זה כלל לא משנה לי, כעת אני כאן עד שהוא יתעורר ואדבר איתו" היא קובעת והוא מהנהן בראשו. האם אי פעם הוא יתרגל לעובדה שהוא לא יכול להחליט בעבור האישה שלו? הוא מחייך לנוכח המחשבה שבטי היא האישה שלו. הוא החליט. עד שהוא מצא אותה, הוא לא מתכוון לתת ללכת.

"אולי כדאי שאתה תלך לנוח בחדר המלון?" היא מקניטה אותו בהרמת גבה.

הוא מניד את ראשו לשלילה ולא מצליח להסתיר את השעשוע בעיניו.

"אז נראה ששנינו נשארים כאן." היא מתיישבת על הכיסא לצדו של אליוט.

"נראה ששנינו נשארים כאן" הוא מושך כיסא נוסף ומניח אותו לצדה.

השעות חולפות ובטי נרדמת שוב. ג'ורג' מסתובב בחדר ובפרוזדור החדרים, הוא שב אל החדר ומתיישב לצדה, מסיט שערה סוררת אל מאחורי אזנה, היא כל כך עייפה, עד כי אינה זזה.

הוא שוב מתרומם מכיסאו, פוסע הלוך חזור בחדר.

 השעות חולפות, הוא מבקש מהל להביא להם ארוחת צוהריים מאוחרת.

"היי, הוא לוחש לאזנה, נושק ברכות לצווארה והיא מותחת את ידיה.

 

"ארוחת הצוהריים כאן, ולפי המידע שהעבירו לי לפני כמה דקות,  גם העיתונאים" הוא מנדב לה את המידע שהוא קיבל בהודעה ממנהלת יחסי הציבור שלו.

"איך הם ידעו? הרופא הבטיח" היא נדרכת.

"אני בטוח שהמידע לא הגיע מבית החולים. הצוות שלי כבר מטפל בזה ודוקטור חמיד, טוען שאפשר להעיר את אליוט. הם רוצים לאבחן את מצבו הנפשי." הוא ממשיך לשתף אותה. היא מביטה בו, תוהה מי ג'ורג' האמיתי והאם הוא מרגיש כלפיה את שהיא מרגישה כלפיו. עכשיו יותר מתמיד, היא יודעת שהיא הרעידה את עולמו, אבל היא לא יכולה להתעלם מהעובדה, שיש לו את האישה ההיא. אותה האישה שחולקת איתו את חייה.

"את מסתכלת עליי בצורה מוזרה" הוא אומר במשנה זהירות.

"אני תוהה מה יהיה עם הסיפור הזה. כלומר, שנינו נתלשנו מהמציאות שלנו ולי ברור,  שהסשן ההוא, לא הראשון, אלא זה שהיה לפני כמה ימים, יצר בינינו חיבור, שאני לא בדיוק מבינה מה הוא.  אני רק יודעת שזה גורם ללב שלי להתכווץ, אבל בקרוב, בקרוב מאוד, שנינו נצטרך לחזור למציאות. לחזור לאותו המקום ממנו התרחקנו לפני כמה שעות." היא מנסה להיות ברורה, על אף שהיא עצמה לא מבינה את כל מה שקורה כעת. את כל הרגשות, המלחמות הפנימיות בתוכה.

"אני לא אדם חלש. יש האומרים שאני לא אנושי, אבל את הצלחת להוציא ממני, את מה שאף אחד מעולם לא הצליח. אני לא מתכוון לתת לך ללכת, אני לא רוצה שתלכי" הוא מצמצם את עיניו.

בטי שותקת. היא יודעת שבמציאות של שניהם, היא עובדת בחברה שלו, והוא צריך לחזור למערכת היחסים שלו.

"תפסיקי לחשוב יותר מידי. את תראי שהכול יסתדר" הוא מבטיח ומלטף את פניה בעדינות.

"האוכל מריח נפלא" היא מתנתקת ממנו ונגשת לשולחן קטן, שהיא משערת שג'ורג' דאג שיביאו לשם.

"מסעדת ג'ו היא אחת המסעדות הטובות בלאס וגאס" הוא מכריז והיא מרימה את מבטה אליו.

"הם מתמחים בעיקר במאכלי ים, אבל לא כולם אוהבים את זה, אז הלכתי על בטוח- סטייק." הוא מזיז את הכיסא והיא מתיישבת.

"ג'נטלמן. אני עלולה להתרגל" היא עולצת.

"אני כאן כדי לשרת" הוא קד קידה מוגזמת, והיא מסמנת לו בראשה לשבת מולה.

"נראה לי שאנחנו עוברים כאן על כללים" הוא מניח את הכיסא מולה ומתיישב.

"הדבר שאני הכי אוהבת בסצנה הוא שאין באמת כללים. את הכללים רק מי שבתוך מערכת היחסים קובע." היא מסבירה לו ופותחת עבורו את מכסה המתכת מעל לצלחת המפוארת שנשלחה עם האוכל.

"יש לי הרבה מה ללמוד" הוא משיב.

"גם לי, ונראה שאני לומדת כל יום, כל היום" היא מרימה את הסכין והמזלג ומתחילה לחתוך את הסטייק.

"מריח נפלא" דוקטור חמיד נעמד מולם ולצדו ג'ייקוב.

"במה אני יכול לעזור לך?" ג'ורג' חובש את המסכה הקשוחה על פניו.

"בדקות אלה, אנחנו נתחיל להעיר את מר קלייד. הצוות הרפואי מוכן לכל התרחשות." הוא אומד את ג'ורג' שקם מכיסאו ומתחיל להסתובב בחדר.

"אני מבין שקיבלת עדכון על כך שהעיתונאים כבר ממלאים את רחבת הכניסה לבית החולים" דוקטור חמיד ממשיך לדבר.

"כן, ואני גם יודע שאין להם מושג למה אליוט כאן" ג'ורג' מביט ברופא, בוחן את תגובותיו.

"בוודאי שלא." דוקטור חמיד משיב מייד בזמן שמביט באחות אשר מורידה את מינוני התרופות החודרות לגופו של אליוט.

"בקרוב תגיע הדוברת שלי ואני אכנס מסיבת עיתונאים. אני מודה לך על ההבנה. אנחנו נדאג לתרום לבית החולים על המאמץ הכביר שאתה עושה עבור אחי" ג'ורג' מושיט את ידו לדוקטור חמיד ללחיצה.

"צוות ההנהלה מודה לך על נדיבותך" משיב דוקטור חמיד ועוזב את החדר עם הצוות הרפואי שטיפל באליוט.

"מסיבת עיתונאים?" בטי שואלת.

 "אין לי ברירה, אני חייב להשקיט את כל הסיפור הזה. גם ג'וזפין וגם אליוט באותו היום. אני לא חושב שפסחנו על אף תוכנית חדשות, או עיתונים" הוא מסביר.

"אילו תמונות שלה פורסמו?" היא מתעניינת.

"מסניפה, רוקדת בעירום" הוא משחרר אוויר מריאותיו.

"ממש פרח מצאת לך" היא מקניטה אותו.

"היא מעולם לא הייתה שלי." הוא משיב ברצינות.

"אתה מדבר בקודים שאני לא מבינה" היא מכווצת את עיניה מנסה להבין את התגובה שלו.

"העיתונאית הזו ראתה את אביה דועך והיא כמובן מאשימה אותי. היא מתנקמת בי." עיניו רושפות גיצים.

"אחרי שהיא הטיחה בי מספר האשמות, החלטנו שאני חייב לתחזק זוגיות. ג'וזפין היא עסקה, היא לא אהבה" הוא משתף אותה בכנות.

 

"למה אתה נפתח אליי ככה? מספר לי את כל זה? אתה לא מפחד שאני אגש לעיתונות, שאני אסחט אותך?" היא תוקפת אותו, לא מבינה את המניעים שלו.

"אני לא מפחד ממך טיגריס, את לא תפגעי בי. אני מרגיש שאת המגן שלי. יחד עם זאת, אני לא שוכח שלמרות שהייתה לך הזדמנות לנקום בנו, את בחרת להיות כאן איתנו, להילחם איתנו." הוא מושיט אליה את ידו הפתוחה והיא מניחה את ידה בשלו. הוא מושך אותה אליו ושואף את ריח שערה.

קול בכי תמרורים, גורם לשניהם להתנתק אחד מהשנייה.

הם מפנים את מבטם למיטה וצופים באליוט בוכה בעיניים עצומות.

"אליוט" היא אומרת את שמו ומלטפת את פניו.

"הוא התעורר מהר" ג'ורג' מעיר, ושוב שקט. אליוט שוב שוקע בשינה.

"מה קורה כאן?" ג'ורג' שואל בחוסר הבנה.

"הרופא הסביר לי שכשהם יחליטו להעיר אותו, בשעות הראשונות הוא יקום ויירדם. לאט, הוא יישאר ער לזמן ארוך יותר" היא מסבירה לג'ורג'. הוא מביט באחיו הגדול שוכב על המיטה, לחייו לחות משטף הבכי שחווה קודם.

"את רוצה לסיים לאכול?" הוא שואל, והיא מעווה את פניה, תוהה מה עובר לו בראש. אחיו לפני רגע התעורר בוכה והוא שואל על אוכל?!

"לא!" היא פוסקת בטון ברור. בטון ההוא שמעורר אותו. הוא שואף אוויר, פותח את הדלת ומסמן להל להיכנס ולקחת את האוכל מהחדר.

"הל, אנחנו כבר יודעים מתי קריסטי נוחתת כאן?" הוא עושה כל מאמץ כדי לייצב את קולו.

"קריסטי כבר כאן אדוני. היא מארגנת את מסיבת העיתונאים" הוא מסביר וג'ורג' מביט בו. הוא יודע עד כמה הצוות שלו מקצועי ומיומן לכל תרחיש, אך מאז ומעולם הוא זה שהניע את המערכת והינה היום התפקוד שלו בחברה כמעט ולא קיים, והכול עובד ומתפקד. אולי הוא בכל זאת צריך לשקול לשחרר מעט את האנשים שלו.

בטי מסתובבת בחדר כמו אריה בכלוב. הנייד שלה שוב רוטט ושוב היא מעבירה את השיחה מרוברט למענה הקולי. היא לא מתכוונת לשתף את רוברט במה שארע.

"למה את לחוצה כל כך?" ג'ורג' שואל ומביט בה. הדרך שבה היא אוחזת בחוזקה במכשיר הנייד, עיניה המבולבלות ואגלי הזיעה על מצחה, גורמים לו לנחש שהיא מנתקת את השיחות ממקור כלשהו. הוא מתכווץ כשהמחשבה על בן זוג צפה.

"כלל לא שאלתי אותך אם את במערכת יחסים" הוא שואל בכדרך אגב.

 

"אתה במערכת יחסים" היא משיבה לו מבלי לתת לו את התשובה האמיתית לשאלתו.

"אני הסברתי לך באיזה סוג של מערכת יחסים אני נמצא" הוא מביט בעיניה ומייד מרכין את ראשו.

"אתה שוכב איתה? גר איתה?" היא תוקפת בשאלות והוא שותק בהסכמה.

"אתה במערכת יחסים" היא ממשיכה באותו הטון.

"ואת?" טון הדיבור שלו איתה, תמיד שקול ואיכשהו בקרבתה, רק בקרבתה, אין מחסומים ואין מסכות, יש אותו ואותה בעולם הריק שמסביב.

"אני גרה ומזדיינת עם מישהו, אבל לא, זו לא מערכת יחסים" היא מרימה גבה.

"זה דפוק" הוא מתיישב על הכיסא, מרפקיו נשענים על ברכיו וראשו טמון בין כפות ידיו.

"אדוני, מסיבת העיתונאים מתחילה בעוד עשר דקות. קריסטי מתקשרת אליך" הל נכנס אל החדר, ג'ורג' מביט בנייד ורואה ארבע שיחות שלא נענו.

"אני חייב לרדת, אבל אנחנו נמשיך את השיחה הזו" הוא קובע ויוצא מהחדר. הוא יורד במדרגות לקומת הכניסה, מאבטחיו צועדים סביבו והוא מתקרב אל קריסטי.

"אין לי אפילו דקה להכין אותך" היא נוזפת בו.

"את לא צריכה להכין אותי" הוא משיב בשיניים חשוקות. הוא כלל לא כועס על קריסטי, כי אם על המצב אליו נקלע.

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “בשליטה / יולנדה הירש סופר”

מידע נוסף

בחר את סוג הספר

מודפס