גן עדן בשערי הגיהנום / יולנדה הירש סופר

מדורגים 5.00 מתוך 5 מבוסס על 2 דירוגים של לקוחות
(2 חוות דעת לקוח)

מודפס : ₪79.00
דיגיטלי : ₪35.00

נקה

תיאור

 

יהלומים – הוצאה לאור
שנת הוצאה: 2016
מס' עמודים: כ –350

*משלוח עם שליח עד הבית

"זו האזהרה האחרונה, הילי. יש לך עשרים וארבע שעות לסיים את מערכת היחסים הזו. בעולם שלנו אין מקום לטעויות, ואם לא תעשי את זה נכון ונקי נאלץ לשלוח אותו למנוחת עולם."

 

בגיל עשרים ושתיים הילי מגלה שלושה דברים על עצמה, שמאיימים להחריב את עולמה.

הראשון – משפחתה משתייכת לארגון פשע עתיק יומין, השולט בכלל ארגוני הפשע ברחבי העולם. השני – ראש הארגון הקטלני, שלו כללים ברורים וחוקים משלו, הוא לא אחר מאשר אביה. הגילוי השלישי והמזעזע מכולם הוא, שהיא בקרוב תירש את תפקיד ראש הארגון, עם כל מה שמשתמע מכך. התפקיד המחייב יצריך מהילי לשנות את חייה בצורה שתפגע בקרובים אליה ביותר, ואולי גם בעצמה.

הגילויים החדשים הללו, והגזרות הקשות שבאות ביחד איתם, מסחררים את עולמה של הילי, ומציפים סודות נוראיים ישנים וחדשים כאחד.

האם תצליח הילי בגילה הצעיר לעמוד באתגר שהתפקיד דורש ממנה? האם תסכים להקריב את לבה על מזבח הארגון, ומה יבוא קודם? האהבה או המשפחה? האם תצליח לעמוד בראשו של ארגון מסוכן שמאז שנוסד נוהל על טהרת הגברים בלבד?

 

גן עדן בשערי הגיהינום הינו רומן פשע ארוטי מותח על שבירת מסגרות ואהבה פורצת גבולות.

זהו ספרה השני של יולנדה הירש-סופר. ספרה הראשון, חזקה מתמיד, ראה אור בהוצאת "ביבוקס ספרים ברשת."

 

 

טעימה מהספר

 

״יש לך עשרים וארבע שעות לסיים את מערכת היחסים הזו. בעולם שלנו אין מקום לטעויות, ואם לא תעשי את זה נכון ונקי אאלץ לשלוח אותו למנוחת עולם."
הילי פוערת את פיה באיטיות, אך אף מילה לא בוקעת מגרונה. היא מוחה בגב כף ידה את דמעותיה הזורמות על לחייה ועוצמת את עיניה בחוזקה.
"אני אעשה את זה, אני אפרד מעוז..." היא מבטיחה בלית ברירה ויוצאת בטריקת דלת רמה ממשרדו של אלכס.

1

הילי יושבת בבית קפה קטן בדרום תל אביב. כבכל יום בשעות הצהרים, בית הקפה עמוס באנשים, צחוק וקולות ההנאה מתערבבים עם התנועה הסואנת וקולות צופרים, אך הילי שקועה בשלה. פעימות הכאב שהיא חשה בראשה הן היחידות אותן היא שומעת ומרגישה.
גבה זקוף על משענת הכיסא המתכתית, משווה לה נופך אצילי. על שולחנה מונחת כוס זכוכית שקופה עם קפה הפוך, ולצידה קרואסון שוקולד, ובו היא נוברת באצבעותיה. מדי פעם היא מלקקת מאצבעה את השוקולד שנתפס בה. היא בוהה בסובבים אותה, בילדה הקטנה שקופצת וצוחקת, משחקת בבועות סבון שהיא מפריחה באוויר, בזוג המבוגר שיושב ומחזיק ידיים, באישה הרה שביד אחת תומכת בבטנה הגדולה ובידה השניה מנענעת עגלה.
העוברים והשבים מעיפים לעברה מבט. קשה שלא להבחין בה, שיערה החלק והארוך בצבע חום דבש מדגיש את עיניה הכחולות כצבען העמוק של מצולות הים, ושפתיה דגושות ותפוחות. גופה ארוך ואצילי, שדיה שופעים ובולטים מפתח חולצתה בעלת מפתח ה"וי" הצמודה לגופה.
הילי מביטה בנייד המונח על השולחן. השעה אחת ורבע בצהריים, ועוז מאחר. היא מחליקה את אצבעה על המסך.
היא נכנסת לרשימת אנשי הקשר ומאתרת את איש הקשר: "עוז הנסיך שלי," לוחצת על אייקון החיוג וכבר בצלצול הראשון הוא עונה לה.
"אני מצטער, נרדמתי, אני כבר מגיע." הוא מבטיח.
"אני מחכה לך." היא עונה בקרירות ומנתקת את השיחה.
אצבעות ידיה המטופחות משחקות בשרשרת זהב הסובבת את צווארה. החשש והמתח גואים בה, אולי היא לא תצליח לומר את המילים הנכונות? האם תצליח להפרד מעוז בלי שיחשוד שיש איזו שהיא כוונה נסתרת עמוקה יותר מאחורי הפרידה? חייו מונחים בידיה והיא חייבת לשמור עליו. היא חייבת להרחיקו מעולמה, מאותו עולם שעד לפני עשרים וארבע שעות היא בכלל לא ידעה שקיים, ולא היה לה מושג עד כמה הוא חלק בלתי נפרד ממנה.
נשיקה קלה על לחייה מקפיצה אותה משרעפיה, עוז עומד מאחוריה. היא מושכת מתיקה את משקפיי השמש הכהים מתוצרת גוצ'י ומרכיבה אותם על עיניה. עוז זורק את משקפיו על השולחן ומתיישב מולה בחיוך חושף שיניים. היא מסתכלת עליו, בוחנת כל תו של פניו, יודעת שזו הפעם האחרונה שהיא רואה אותו. יודעת שעוז הקליל החייכן והאוהב יעלם מחייה בעוד רגע. היא נושכת את שפתה התחתונה בחוזקה.
זה לא הולך להיות קל, היא חושבת בצער.
"מצטער, את לא מבינה איך נרדמתי זה היה מטורף..." הוא משתתק באחת כשהילי מסמנת לו בידה לעצור. הוא מביט בה מבולבל. "מה קורה הילי?" עוז שואל ובקולו ניכרת דאגה אמתית.
הילי משחררת אנחה עצורה ומביטה בו. "אנחנו צריכים להיפרד." היא פולטת במהירות, ומנערת את ראשה. שוב חוזרת ואומרת: "אני רוצה להיפרד." רעד קל מתגנב לקולה על אף שהיא מנסה בכל הכוח לשוות לו יציבות וביטחון.
"מה?" עוז מטיח את ידו על השולחן. זה מבהיל את הילי ומקפיץ גם את היושבים סביבם. עיניהם של יושבי בית הקפה הופנו לעברם וקול צופר של אוטובוס כחול החזיר אותם לעסוק בעניניהם.
"החלטתי. אין טעם למשוך זאת עוד. היה טוב, אבל מזמן זה כבר לא זה." היא מתנשפת, דמעות חומקות מעבר למשקפיה, נושרות על אפה הסולד.
עוז מסיר את משקפיה של הילי וחושף את עיניה האדומות והנפוחות, המסגירות שבכתה במשך שעות ארוכות. הילי מוחה את דמעותיה במפיות הנייר שעל השולחן ומרכיבה שוב את משקפיה. נשימותיה הולכות ונעשות כבדות. היא מבינה שזה הזמן ללכת.
"מה באמת קורה כאן הילי?״ עוז מביט בה בחשדנות. ״את לא נראית לי כמו מישהי שרוצה להיפרד. את חייבת להסביר לי." עוז מנסה לדרבן אותה לדבר, מושיט את ידו לאחוז בידה, אך היא אוספת את ידה ממנו במהירות, מותירה את ידו תלויה לרגע באוויר, מיותמת. ידו צונחת לברכו.
הילי מסמנת למלצרית להגיע עם החשבון, מניחה שטר של מאה שקלים על השולחן, אוספת את תיקה ונעמדת בחדות.
"הילי ..." עוז עדיין יושב, מנסה לעכל את הרגעים שחלפו.
"עוז, אני חייבת עכשיו ללכת. אל תתקשר אליי יותר. פשוט תשכח ממני." היא נושקת קלות על לחיו. הפעם, הילי לא משהה את שפתיה במגע עם לחיו, אינה מלטפת כהרגלה את עורו בליטוף שתמיד עורר אותה לחיים, תמיד גרם לה לחייך ובמרבית הפעמים הסתיים כשהיא נאנחת בין זרועותיו. הפעם שפתיה מסתפקות במגע קצר ומרפרף, שמסמל את הסוף, את הפרידה.
״הילי- חכי רגע!״ עוז ממהר לקום אחריה, שולח את ידו לתפוס בזרועה. "תסבירי לי." הוא מבקש בקול חלש, מבולבל ושבור. ״אני חושב שמגיע לי הסבר.״
היא מסתכלת על ידו האוחזת בזרועה. המגע כל כך מוכר ויחד עם זאת כל כך זר. היא בטוחה שבית החזה שלה עומד להתפוצץ, שלבה עומד לקרוע את הבשר והעור ולהתפרץ החוצה. היא אוספת את עצמה בכוחות נפשיים מאומצים, שולפת את ידה מתוך ידו ופוסעת לכיוונה של מכונית הBMW מדגם מנהלים, בצבע שחור בוהק, שממתינה לה על המדרכה. נהג לבוש במדי שרד יוצא מתוכה ופותח עבורה את דלת הנוסע.
הילי נכנסת בשתיקה. היא יודעת שקהל אנשים סקרן נחשף לסצנה הקשה בחייה. יודעת שעוז צופה בה, אך משתדלת בכל כוחה להפגין את נחישותה להיפרד, מתעקשת שיבין שהיא מתכוונת לכל מילה כשהיא אומרת שהיא לא רוצה אותו עוד בחייה.
"לאן, מיס סקוטליין?" שואל אותה ג'ו הנהג.
"הביתה, ג'ו." הילי משיבה, קולה חנוק מדמעות.
העור המכסה את המושב האחורי קר כנגד גופה הרועד, ותחושת הכאב מרעידה את גופה וגורמת לה לתחושת קיפאון. היא מחבקת את עצמה ומביטה מבעד לזגוגית החלון אל הרחוב הומה האדם.
תחושת קנאה עוטפת אותה למראה האנשים הפשוטים המתהלכים להם ברחוב ללא חשש. הם זכאים לבחור עבור עצמם את דרכם, מתווים לעצמם את ההווה ואת עתידם, אך לה, להילי, אין את החירות הזו. לאחר שג'ו מתיישב במושב הנהג הוא מסתובב לעברה ובלי לומר מילה הוא מניח בידה חבילת ממחטות אף.
"תודה." היא מקנחת את אפה בעדינות.
הנסיעה מתארכת ודמעותיה זולגות ללא הרף. הילי המותשת עוצמת את עיניה ונרדמת.
היא ניעורה משנתה לשמע צלצול מוכר ואהוב. לא היה בלבה ספק שעוז לא יניח לה לעזוב אותו בקלות וללא הסבר יותר מעמיק.
לא הייתה לי ברירה, היא חושבת בעצב עמוק, הייתי חייבת להרחיק אותך ממני, אחרת חייך היו בסכנה מיידית, והכל בגללי. אבל אני לא יכולה לספר לך את זה, היא מדברת ללא מילים אל הטלפון הנייד האחוז בידה, מייחלת שהייתה יכולה להסביר כך, במילים אלו ממש, את המצב לעוז. אם אשתף אותך במידע המפתיע שנחת עליי ביממה האחרונה, אתה עלול לשלם על כך בחייך, ואני עצמי טרם עיכלתי את הכללים הנוקשים שעתה מחייבים אותי להיות כפופה אליהם, וטרם השלמתי עם מה שמצופה ממני לעשות.
פרץ נוסף של דמעות שוטף את לחייה. איך אספר לך, עוז, שעליי להתחתן ולחלוק את חיי עם גבר זר, וזו רק ההתחלה. איך אספר לך שאני חייבת תוך שלוש שנים להביא איתו לעולם צאצא.
רק המחשבה על גבר אחר שיחלוק איתה את מיטתה מזעזעת אותה וגורמת לה להתייפח. גבר זר שנבחר על ידי אלכס!
היא חייבת להתנגד. היא חייבת להילחם בשדים האלה שהתפרצו לתוך חייה. ועוד לחשוב שהם בעצם היו שם תמיד, עוטים על פניהם מסכות של מלאכים, אותם שדים שגידלו, טיפחו וטיפלו בה בכל כך הרבה אהבה.
כל תחושת הביטחון שלה בעולמה התנדפה לה. שום דבר כבר לא ברור, דבר כבר לא מובן. הקרקע היציבה והבטוחה נשמטה תחת רגליה. מסתבר כי החופש בחייה שלאורו התנהלה היה בעצם רק הכנה לעתיד השחור והאפל ביותר, שבו אין שום בטחונות, והיא לעולם לא תהיה חופשייה יותר לבחור את דרכה בעצמה. אלוהים אדירים, לא בארץ היא הולכת לשלוט אלא לתת לאופל לשלוט בה. כיצד היא תעשה את זה? איך היא לא ראתה את זה מגיע במשך כל השנים? איך הם הצליחו לעבוד עליה? היא כעסה על עצמה, תוהה בפעם המיליון איך יכולה הייתה לפספס כל כך הרבה רמזים בדרך. מה לה, אוהבת החיות המתנדבת בכל עמותה אפשרית, ולארגון פשיעה, שרצח, סחר בסמים ובנשים היא לחם חוקו.
הצלצול פוסק רק לרגע, ומתחדש מיד עם המנגינה האהובה והמוכרת. עוז לא מוותר ומתקשר שוב ושוב.
אני מצטערת על שהכנסתי אותך לחיי מלכתחילה, היא חושבת, שוב מדברת לעוז בתוך ראשה. אם הייתי יודעת מראש, הייתי חוסכת את הכל ממך.
הטלפון מפסיק לצלצל רק כדי להתחיל שוב, אך הפעם המתקשר אינו מזוהה. למרות זאת, היא יודעת בדיוק מי הוא המתקשר. היא בוהה בתקרת הרכב לרגע ארוך ואז לוקחת נשימה עמוקה, עונה לשיחה ומצמידה את המכשיר לאזנה. היא עוצמת בחוזקה את עיניה.
"אל תנתקי!״ עוז מבקש בדחיפות מעברו השני של הקו. ״אני חייב לדעת מה קרה? אחרי שלוש שנים של זוגיות את לא חושבת שמגיעה לי תשובה? מגיע לי לפחות לדעת מה השתבש?" קולו שבור ומלא בכאב, מרסק אותה אפילו עוד יותר.
"הכרתי מישהו, התאהבתי. זה פשוט קרה,״ היא משקרת, נקרעת מבפנים בייסורים עם כל מילה. ״תנסה להבין." עיניה מכווצות, ידה מאוגרפת וציפורניה המטופחות חותכות בבשר כף ידה.
"אני לא מאמין לך, הילי. את משקרת לי. מתי זה קרה?״ היא שותקת לרגע ועוז ממשיך. ״תפסיקי הילי, אני אוהב אותך! לא משנה מה זה יהיה שקורה הרגע- על הכל אני מוכן לסלוח, רק תדברי איתי, לעזאזל, תדברי איתי!" הלהט בקולו נשמע היטב.
״זה קרה בשבוע האחרון, עוז.״ הילי מכריחה את עצמה לענות, מתאמצת למצוא את הסיפור ההגיוני שישכנע את עוז לשחרר. ״אתה ואני בקושי נפגשנו לאחרונה בגלל הקורס שלך. הכרתי מישהו מדהים שיש לו יותר זמן בשבילי. מישהו מהעולם שלי. הוא איש עסקים אמיד מאוד. כחייל אתה לא יכול להתחרות בו, לא בסקס ולא במעמד. הוא כבש את הלב שלי." היא מנסה לשוות לקולה ריחוק וקרירות ככל האפשר. הזלזול היה רק נדבך נוסף. היא אוספת את כל כוחותיה ואת כל הביטחון העצמי שאגרה עם השנים כדי לא להתפרק.
"איך קוראים לו?" עוז צורח באוזניה של הילי.
הילי שותקת. היא לא תצליח לרמות את עוז. הוא מכיר אותה טוב מדי.
"תפסיקי לשקר לי כבר הילי.״ קולו של עוז תקיף וקשוח, ועם זאת שבור וסובל.
"אני לא משקרת לך. זו ההחלטה שלי וזהו. תתרחק ממני, אני לא רוצה אותך יותר בחיי." קולה נחרץ, ציפורניה יוצרות חורים מדממים בכף ידה.
"אני לא מוכן לקבל את זה.״ הוא מתעקש. ״אתן לך קצת זמן לחשוב על זה שנית. בכל מקרה, אל תשכחי לרגע, אהובה, שאני קורא אותך כמו ספר פתוח. אומנם אין לי כרגע שמץ של מושג מה מניע אותך להתנהג כך, אבל אני מודיע לך שאני מתכוון לגלות ואין מצב בעולם שאני הולך לוותר עלייך! אני אלחם עלייך כנגד כל העולם אם צריך. אני אוהב אותך!" המילים יוצאות ממנו ברגש ובסופן הוא מנתק את השיחה.
הילי מטיחה את הנייד שלה אל ריצפת הרכב, מחבקת את רגליה בתנוחת עובר ופורצת בבכי תמרורים. לא בכי כזה שבו רק העיניים דומעות ללא הפסקה, אלא כזה שבוקע ממעמקי החזה ביפחות צורמות וקורעות לב.
ג'ו נבהל ועוצר את הרכב בשולי הכביש.
"הילי, מה את צריכה? בבקשה תגידי לי מה את צריכה?" דאגה כנה בקולו. ג'ו ליווה את הילי מאז נולדה. הוא וליז, האומנת שלה, היו הצל השני שלה. הם ליוו אותה לכל מקום שהלכה, בין אם זה היה בארץ או מחוצה לה, בשנות הגן ולאחר מכן במהלך שנותיה בבית הספר, ליוו אותה לגני שעשועים, לחוגים ולחברים. ליז בתפקידה כאומנת שימשה לה כאימא, וג'ו בתפקידו כשומר ראשה ונהגה מבלה איתה חלק ניכר מזמנה. היא תמיד ראתה בהם בני משפחה.
"לברוח ג'ו. לברוח רחוק מכאן!" הדמעות ממשיכות לזרום. ג'ו יוצא מהרכב, ומחפש ברשימת השיחות היוצאות את הנייד של ליז. היא עונה כבר בצליל החיוג הראשון.
"ליז!" קורא ג'ו בדאגה.
"תספר לי." היא מורה לו בקוצר רוח.
"היא עשתה את זה, והתפרקה לגורמים. היא בוכה בכי תמרורים ברכב. אני כבר לא בטוח שאני רוצה להביא אותה במצבה לאחוזה." ג'ו מביט בהילי מבעד לזגוגית הרכב, כרוצה להעביר את המחזה שנגלה לנגד עיניו גם לליז דרך הטלפון.
"תביא אותה. אתה לא רוצה להסתבך איתו. הוא הביא לכאן צוות חדש ויש כאן נוכחות משמעותית של אנשי ביטחון. אני אקרא לדוקטור עמית שייתן לה משהו להרגעה." הנחישות והרוגע בקולה גורמים לו לחזור בו מהחלטתו.
"תדאגי לכך כעת. אנחנו נגיע בתוך עשרים דקות." הוא נאנח ומנתק.
ג'ו בועט ברכב ומשחרר קללה עסיסית לאוויר.
אלכס סקוטליין, אביה של הילי, הוא איש עסקים שבבעלותו חמש חברות מן המובילות בעולם. אין מדינה בעולם שבה אין לאחת החברות שלו מטה פעילות, כך שבמהלך השנים הילי הוכרחה ללמוד חמש שפות שונות.
מכורח עבודתו, אביה מבלה תשעים אחוז מזמנו בנדידה בין משרדי החברות והמפעלים הממוקמים במקומות שונים בעולם, לכן מרבית הקשר ביניהם התבסס במהלך השנים על שיחות טלפוניות בלבד. משבגרה הילי הם נעזרו גם בסקייפ ובשיחות וידאו.
בשנה האחרונה אביה נשאר בארץ זמן רב יותר מהרגיל. הילי בילתה איתו זמן רב יותר ויותר והוא שיתף אותה בעסקיו וחשף בפניה סודות פנימיים מחייו העסקיים. עד לפני חצי שנה היא כלל לא הייתה מודעת לקיומן של חמשת החברות שלו, והיקף עושרם האמתי הובא לידיעתה רק לאחרונה.
בעשרים ושתיים שנות חייה היא פגשה את אימה, אלה סקוטליין, פעמים ספורות בלבד, וזאת על אף שהיא מתגוררת עימה באותה האחוזה בקיסריה. אימה בחרה לחיות את חייה באגף מבודד באחוזה, וכמעט שאינה יוצאת ממנו, גם לא על מנת לפגוש את ביתה או את עובדי הבית. לא פעם הילי רצתה לשבת עם אימה, לשוחח ולהכיר אותה, אך תמיד היה נדמה לה שכל העובדים המכרכרים סביבה ללא הרף מונעים זאת ממנה במכוון.
ג'ו נכנס לרכב ומביט שוב בהילי.
"הילי, תהיי איתי לרגע." הילי מביטה בעיניו המיוסרות של ג'ו. "גם אני שיקרתי לך במשך כל השנים האלה. אני מתבייש להודות אבל גם לי יש חלק בכך. ידעתי תמיד מה צופן לך העתיד. ידעתי היטב לאיזה תפקיד מכינים אותך. אני מוכן לקחת אותך עכשיו לאן שתרצי, לתת לך סכום כסף שיספיק לך כדי להיעלם ולפתוח בחיים חדשים אבל, מהרגע שאשאיר אותך במקום שתבחרי את תצטרכי להסתדר לבד ולמצוא פתרונות, כי אהיה חייב לדווח היכן השארתי אותך.
אני יודע שאולצת לעשות מעשה קשה. אלוהים יודע כמה כואב לי לראות אותך ככה. רק תזכרי דבר אחד, בקרוב מאוד ילדה, כל השליטה תהיה בידיים שלך, את תחליטי על הכל ולא הזקן. בבקשה תנסי להתעודד. ככל שתהיי שבורה יותר אביך ישמור על מקומו לזמן ארוך יותר. למעשה, את התקווה היחידה שלנו." ג'ו מביט בה בעיניים מתנצלות ומשפיל מבט. בכל עשרים ושתיים השנים שעברו הוא מעולם לא פנה אל הילי באופן אישי כפי שעשה כרגע. מעולם לא חשף בפניה את רגשותיו ומחשבותיו. תמיד שמר והגן עליה מרחוק.
הילי נושמת נשימה עמוקה. מנגבת את עיניה, וחיוך אמתי מתפשט על פניה.
היא מניחה את ידה על כתפו של ג'ו. "כן. נראה לי שאתה צודק ג'ו. בעוד זמן קצר אני אקבל את כל ההחלטות והחלטה הראשונה שאבצע תהיה להשיב אלי את עוז." זיק של תקווה עולה בעיניה.
ג'ו לוחץ על גשר אפו ועוצם את עיניו בחוזקה. הוא יודע את מה שהיא לא יודעת, הפקודה לחסל את עוז כבר יצאה לדרך.

2


ג'ו ממשיך בנסיעתו לאחוזת המשפחה בקיסריה. הוא מביט בדאגה מבעד למראה ומגלה את השינוי שניכר בפניה של הילי. חיוך מרוח על פניה, התקווה שבה לעיניה.
הידיעה בדבר עתידו הסופני של עוז מטריד את מחשבתו.
בעשרים הדקות הבאות עד הגעתם לאחוזה ג'ו מסתכל על הילי מידי פעם ורואה איך גופה משתחרר אט אט, ידיה מונחות לצידי גופה, נשימתה חזרה לקצב סדיר והיא רגועה. ג'ו עוצר את הרכב בסמוך לכניסה לאחוזה.
הילי לא מחכה לו ויוצאת מהרכב בכוחות עצמה. היא מלאת תקווה. סוף כל סוף היא מצאה נקודת אור בחושך הגדול שנחת עליה. היא צועדת בביטחון אל דלתות הכניסה. רגע לפני שהיא נכנסת היא שואפת אויר לריאותיה, מעבירה את אצבעותיה על עיטורי הפרחים הבולטים מדלת הברזל הלבנה.
רק עוד שאיפה אחת והיא סוחטת את הידית. מעבר לדלת עומדת ליז, עיניה השחורות נפערות כשהיא רואה את עיניה של הילי. היא פותחת את זרועותיה, מזמינה אותה להתנחם בחיבוקה החם. הילי לא מהססת לרגע, מסירה את נעלי העקב שלה ומתעטפת בחיבוקה המנחם של ליז. גופה הרך חם ואימהי, וחומותיה של הילי נופלות. היא לא מצליחה עוד להחזיק את דמעותיה והן זולגות ונספגות בשמלתה הפרחונית של ליז.
"הכל בסדר יקירתי." היא לוחשת באוזנה. ליז מתרחקת במעט ובוחנת בכאב את עיניה של הילי.
"אני בסדר ליז." היא לוחשת, מסתכלת סביב, בודקת שהיא נחשפת רק בפני ליז. "כואב לי. אחרי הכל, בשלוש השנים האחרונות עוז היה חלק בלתי נפרד מחיי. אני אוהבת אותו אבל הסכמתי. הסכמתי לנהל את כל זה - " היא מחווה בידה סביבה על כל היוקרה של האחוזה.
"ילדה יקרה את תראי- הזמן מרפא את הכל." ליז מלטפת באהבה את זרועותיה של הילי.
הילי משחררת אוויר שהיה נצור בריאותיה ומשתחררת מאחיזתה של ליז, נועלת את נעליה.
"אני עולה לחדר." חיוך מזויף עולה על פניה.
"תכנסי אליי למשרד." קולו של אביה נשמע ברקע.
"התפקיד קורא לי." היא זורקת בקרירות וצועדת לכיוון משרדו.
דלת העץ סגורה. היא מנסה לעכב את הכניסה, מרימה את ראשה, מסתכלת אל התקרה הגבוהה המעוצבת, עוצמת את עיניה ולוקחת מספר שאיפות מרגיעות של אוויר כדי להחדיר אומץ לגופה.
מאז שהייתה ילדה התרחקה מהמשרד הזה, הרהיטים הגדולים והכבדים שבו תמיד היו מאיימים, ריח הסיגרים הכבד שהתערבב עם ריח העור שממנו עשויות הספות תמיד הרתיע אותה, והנה, בעשרים וארבע השעות האחרונות, זו הפעם השניה שהיא נכנסת לכאן.
ברגע של אומץ היא פותחת את הדלת בתנופה. שומרי הראש מניחים את ידיהם על נרתיקי האקדחים שלהם. הילי מגלגלת עיניה כלפיהם והם שומטים ידיהם.
אביה בדיוק מוזג משקה ענברי מבקבוק בדולח מתוצרת ווטרפורד1 אל כוס תואמת.
הריח הזה שהיא שואפת כרגע הוא אותו הריח ממנו נרתעה כל השנים. היא לעולם לא תצליח להתרגל. היא צועדת על רצפת העץ ועקביה משמיעים צליל נקישה. היא נעצרת בסמוך לשולחן עץ המהגוני הכבד וכף ידה מלטפת אותו, מרגישה את עוצמתו. היא מסתכלת על אביה.
"תמזוג גם לי." היא מבקשת בקול סמכותי.
"את לא שותה." הוא סוגר את בקבוק המשקה.
"נראה שאתה לא מכיר אותי כמו שחשבת. פשוט תמזוג." קולה מתקשח באחת.
"את עוד ילדה. תני לכבד שלך עוד קצת קרדיט לפני שאת מחליטה להרוס אותו." גם הוא שומר על קול קשוח.
"אתה חייב להחליט אבא, אם אני מספיק גדולה כדי לנהל את העסקים אז אני מספיק גדולה גם כדי לשתות קצת וויסקי, אתה לא חושב כך?" הציניות נוזלת ממנה תוך שהיא מתבוננת בעיניו החומות של אביה.
"אולי בכל זאת לא הערכתי אותך נכון ילדה." חיוך נסוך על פניו והוא מוזג כוסית עבורה.
הילי גומעת את המשקה החריף בבת אחת, משתנקת קלות אך לא נרתעת על אף השריפה שחשה בגרונה והצריבה בעיניה. היא הייתה חייבת להוכיח לאביה שהיא לא מפחדת ממנו והוא לא יכול לכופף אותה. היא לא תאפשר לו לנהל את חייה כרצונו.
השתנקותה גורמת לאביה להביט בה בדאגה. הוא לא ציפה שהיא תשתה את הכול בלגימה אחת.
"את בסדר?" שואל בדאגה.
"אני בסדר גמור! מה רצית בעצם?" היא מתחילה לחוש באלחוש קל ברגליה ובגבה. אולי באמת זה לא היה רעיון כל כך טוב לשתות את המשקה הזה ועוד בלגימה אחת.
"דבר." היא מפגינה כלפיו חוסר סבלנות מובהק.
"הבנתי מג'ו שהדברים בוצעו כמו שדיברנו עליהם. העניין עם עוז נחתם סופית, הלא כן?" הוא ממתין למוצא פיה. עדיין בוחן את עיניה, מכיר בכך שהיא עוטה על פניה מסכה.
"נחתם." תשובתה הקרירה לא מאחרת לבוא.
"אנחנו נכניס אותך לעניינים בהדרגה. אבל כבר בשלב הראשון את צריכה להכיר את בן זוגך." הוא לא מסיר ממנה את עיניו הבוחנות.
גופה מתקשח. "הסכמתי לכל התנאים שלך, אבל אתה חייב להתגמש איתי קצת. אני לא רוצה להכיר אף אחד כרגע. אולי בעתיד ארצה. כעת הכל עוד טרי עבורי ואני לא מעוניינת במערכת יחסים טכנית חסרת אהבה. לעזאזל אבא, אתה צריך להיות הראשון שירצה לראות אותי מאושרת, אז איך אתה רוצה לשדך אותי עם מישהו שאולי יגעיל אותי?" היא רושפת כלפיו בכעס מופגן.
"אני רוצה שתהיי מאושרת! אני לא מחתן אותך עם זקן. הסירי דאגה מלבך. נכון לעכשיו אני מוכן לחכות עם זה. יש עניין שדורש טיפול מיידי, לכן אני טס עוד הלילה ליפן. עד שאחזור כדאי שתתרגלי לרעיון. את צריכה ללמוד לחיות איתו לפני שתביאו צאצאים לעולם. זה חלק מהכללים ואין על כך פשרות." מבטו עדיין בוחן בניסיון לקרוא את הבעות פניה הקרות.
"כן-כן, אני יודעת צריך להביא עוד יורשים לאימפריית ה..." מבטו הקר משתיק אותה באמצע. על מי היא עובדת? אין אדם שישאר אדיש מול מבטו הקר של אלכס סקוטליין.
"אני שמח שהגענו להבנה. כעת לכי לנוח, יש לפנייך כברת דרך לא פשוטה לגמוע." הוא מושך אותה ועוטף אותה בזרועותיו. חיבוקו לא מרגיע את נפשה הסוערת והיא משיבה לו חיבוק מנוכר קצר. לאחר מכן היא פוסעת לכיוון היציאה בלי שום כוח נפשי להסתכל לאחור.
"הילי, החל ממחר האבטחה סביבך תוכפל. אני לא מוכן לשמוע תלונות בעניין. ג'ו ועוד שלושה ילוו אותך." הוא אומר כבדרך אגב ולוגם את שארית הוויסקי.
הילי לא מפנה מבטה אליו. היא יוצאת ממשרדו. לאחר שהיא סוגרת את דלתות המשרד מאחורי גבה היא נשענת עליהן, עוצמת את עיניה בחוזקה, לא נותנת לחולשה לנצח אותה. היא לא תבכה עוד מעתה והלאה. היא חייבת להראות לו שהיא חזקה מספיק כדי שיעביר לידיה את התפקיד במלואו, ואז היא תוכל להתחיל לקבוע את הכללים בעצמה ולבדה.
רק עוד קצת, היא אמרה לעצמה בשקט. רק עוד קצת ואחזיר אליי את עוז.

*

חמישה ימים חלפו מאז שגילתה על ייעודה, ארבעה ימים מאז שנפרדה מעוז.
מאז, האבטחה כבדה, וכך גם לבה. במהלכם של הימים הארוכים האלה לא הייתה מנוחה לנפשה, והיא ניסתה ליצור לעצמה רשימה משכנעת של יתרונות לייעוד שנכפה עליה, אך ללא הצלחה מרובה. היום זה היום הראשון מאז הגיעה לכאן, שבו החליטה שהיא יוצאת מתחומי האחוזה. היא מחליטה לרדת את חוף הים.
שעת בין הערביים. רוח קלילה מנשבת על פניה של הילי. היא שוכבת על כיסא נוח על שפת הים ושואפת לריאותיה את הרוח הקרירה. מדי פעם היא מפנה את ראשה לאחור לוודא ששומרי הראש שומרים על מרחק סביר ממנה, מרחק שיקנה לה את האפשרות להרגיש לבד.
בזווית עינה היא קולטת דמות גברית גדולה שרצה על חוף הים, הולכת ומתקרבת לכיוונה. היא ממקדת את מבטה בדמות ומבחינה שמדובר בבחור מחוטב ששרירים רבועים מפארים את בטנו, לבוש במכנסיים קצרים שחורים ולרגליו הוא נועל נעלי ספורט. היא מסירה את משקפיי השמש מעיניה ומיטיבה את ישיבתה על הכיסא. למרות הכאב בלבה חיוך קל עולה על שפתיה.
מקרוב הוא נראה אפילו טוב יותר. שיערו שחור כצבע הפחם, ארוך מעט מהמקובל ומשוך לאחור בג'ל, עיניו ירוקות ושפתיו מלאות וחושניות.
הוא מחייך אליה ולעיניה נגלות שתי גומות חן עמוקות בלחיו.
תחושה מוזרה עולה בבטנה. היא מנסה לזהות אותה אך הוא קוטע את מחשבותיה.
"נעים מאוד- גיא." קולו סמכותי אך מלטף. הוא מושיט את ידו אליה לאות היכרות.
"הילי." היא ממשיכה לבחון את גופו. הוא שם לב לכך וחיוך שבע רצון עולה על פניו.
שניהם מביטים אחד בשני ושותקים. משהו חזק, שונה ומבלבל נמצא באוויר. הילי מציצה מעבר לכתפה לכיוון שומרי הראש שלה, הם לא נעים ממקומם.
"הכל בסדר?" גיא מביט לכיוון שאליו היא הביטה קודם לכן.
"נראה שהכל מצוין גיא." היא משיבה בחיוך. משהו גורם לחום גופה לעלות. הוא מבחין בכך ומתיישב בקצה כיסא השיזוף שעליו היא יושבת.
"אתה מסתובב כאן הרבה?" היא מחייכת וגיא צוחק בקול רם.
"גנבת לי את המשפט." עכשיו צחוקו מדביק גם אותה והם נסחפים יחד לצחוק משותף.
"ועכשיו ברצינות, בשנתיים האחרונות אני רץ כאן מדי יום ומעולם לא ראיתי אותך קודם לכן." הוא מביט בה בציפייה.
"בוא נגיד שבימים האחרונים אני די קשורה לבית." היא משיבה לו בחיוך שאינו משתקף בעיניה.
"אני שונא להיות במקום אחד." מבטו חודר לתוך עיניה.
"אני עדיין מתלבט מהו צבע עינייך?" מבוכה קלה מתגנבת ביניהם.
"זה המשפט הכי חזק שלך?!" היא משיבה בעוקצנות והצחוק שב לככב בשיחתם. השיחה הקלילה הזו מצליחה לנתק אותה במעט מן המציאות המרה שנפלה עליה.
"לא. את המשפט הכי חזק שלי גנבת לי קודם לכן." הוא משיב להילי ושניהם יחד פורצים בצחוק קולני.
השמש שוקעת. אורו העדין של הירח משתקף על פני המים.
"אני חייב לחלץ רגליים. את מצטרפת אליי לטיול לאור הירח?" הוא מציע בחיוך ומושיט את ידו במחווה מוגזמת להילי, שגורמת לה לחייך.
"אני בעד." היא מניחה בחשש את ידה בידו, ושוב מביטה לאחור, אך מאבטחיה עדיין במקומם, שומרים על מרחק מהם.
הרוח הולכת ומתחזקת. שיערה מתבדר ברוח. גיא מסיט כמה שיערות סוררות מפניה אל מאחורי אזנה.
ניתן לחתוך בסכין את המתח המיני השורר ביניהם.
מזה כמה ימים שהיא מצויה בתחושה שחייה נגמרו ביום פרידתה מעוז. כעת התקווה חוזרת אליה במפתיע, כשבפגישה עם זר מוחלט היא חווה משיכה כה שונה וחזקה, כזו שהיא לא זוכרת גם עם עוז. שפתיה כמהות לשפתיו של גיא. המשיכה ביניהם מתחזקת.
גיא מביט בה. אור הירח משתקף בעיניה. הוא מתקרב אליה לאט, מלטף ובוחן באצבעותיו כל תו ותו בפניה. מבטו לא סר מעיניה והוא כולו קשוב לתגובות גופה. שפתיו נוגעות לא נוגעות בשפתיה, מרחפות להן בין שפתה העליונה לתחתונה. כשהוא נושך קלות את שפתה התחתונה גל תשוקה שוטף את גופה. היא נצמדת אליו. אוחזת בחוזקה בצווארו ופותחת את פיה לקראתו. לשונו חודרת מבין מפתח שפתיה אל תוך פיה, מתחילה בריקוד ארוטי עם לשונה. גופיהם נצמדים זה לזה. הילי חשה בזקפתו שגדלה ומתפתחת בתוך מכנסיו. כף ידו הגדולה והבטוחה גולשת אל שקע גבה ומצמידה את אגנה אל גופו.
קול נפץ באוויר משחרר אותם אחד מהשני. הילי מביטה בעיניו הירוקות. גופה רועד באופן שלא הכירה קודם לכן. היא עוצמת את עיניה בחוזקה, חוששת כי מדובר ברעד הבגידה. הבגידה בזה שאהבה במשך שלוש שנים, ובזה שעזבה רק לפני ארבעה ימים תחת שקר מוחלט בלי להסביר לו יתר על המידה. והנה כעת, היא כאן עם גבר זר בנשיקה רטובה, מלאה בתשוקה וציפייה.
"אני צריכה ללכת." היא לוחשת. מתקשה לשחרר את המילים מפיה. היא לא באמת רוצה ללכת, אבל גם לא רוצה להישאר עם הגבר הזר שגורם לה לתחושות מפתיעות. היא מבולבלת.
"אני לא מבין." קולו שקט והוא אוחז בעדינות בזרועותיה. "אני מצטער אם עשיתי משהו מהיר מידי. אם הלחצתי אותך." הוא מנסה לאמוד את מצבה.
"לא. זה לא אתה. אני סיימתי עכשיו מערכת יחסים ארוכה ואני מרגישה שאני..." היא מתקשה להשלים את המשפט.
"...בוגדת בו?" הוא משלים את המשפט שלה.
"כן." היא מנסה לעכל את זה שהוא מכיר אותה רק כמה שעות וכבר מצליח להבין אותה.
"אז אני בכל זאת מצטער. אם זו תחושתך- האשמה עלי." הוא מסיר את ידיו מזרועותיה. להפתעתה היא מרגישה אבדן, חשה קור במקום בו נגעו ידיו.

"לא גיא, נו... בכל חמשת הימים הללו אתה הראשון שגורם לי לחייך, שלא לדבר על לחוש תשוקה." הילי נבוכה מפליטת פיה וסומק עז מתפשט בלחייה.
"אשמח תמיד לעמוד לשירותך." הוא קד קידה לעומתה.
"אני חושבת שעברתי את מכסת המבוכה ליום אחד, אז אני הולכת." הילי פונה לכיוון היציאה מהחוף.
"רגע, תני לי לפחות את מספר הטלפון שלך." קולו מבולבל לאור השתלשלות העניינים.
"למה? גם ככה לא נוכל להמשיך ולהיפגש." היא משיבה ומיד מתחרטת. כדאי לה לשקול את המילים היוצאות מפיה.
"הילי, את מאוד מבלבלת. אני לא מבין אותך." גבותיו מתכווצות.
"אתה יודע מה, אתה צודק. אולי יש להם בעיות עם בני זוג, אבל מותר שיהיו לי ידידים." קולה ערמומי ובראשה נרקמת מזימה. היא מחייכת לעצמה.
"אני עדיין לא מבין מה את מנסה להגיד, אבל אם התוצאה היא שתתני לי את המספר שלך אז אני פוטר אותך מלהסביר לי מראש."
הילי שולפת מכיס מכנסיו את הסמארטפון ומחייגת ממנו את מספרה.
"כעת יש לך את המספר שלי." אומרת בחיוך חושף שיניים.
"ולך יש את שלי." משיב לה כגמולה.
גיא אוחז בזרועה ומושך אותה לנשיקה, היא מפנה במהירות את פניה ומותירה לו לנשק את לחייה. גיא מחייך בתגובה.
החיוך לא מש מפניה בעת שהיא צועדת על החוף לכיוון הרכב, שם ג'ו עומד ממתין, אוחז בדלת הנוסע פתוחה.
"תודה ג'ו."
הוא מהנהן כלפיה בחיוך. "נראה שיומך עבר עלייך טוב יותר, גברתי." הוא שמח באושרה.
הילי מחייכת ובוהה מהחלון, מנסה לזהות את המקום שעד לפני כמה רגעים התרגשה בו בזרועותיו החסונות של גיא.

1 (Waterford Crystal) - שם מסחרי של מוצרי זכוכית בדולח, המיוצרים בעיר ווטרפורד באירלנד, בחברת ווטרפורד וג'ווד בע"מ.

3


המפגש עם גיא לא יוצא להילי מהראש. היא שחזרה אותו במחשבות שלה שוב ושוב. יומיים חלפו מאז הפגישה האקראית איתו ומאז היא לא מפסיקה לחלום על העיניים הירוקות האלה, לא מצליחה להרגיע את פעימות תשוקתה מזיכרון מגע שפתיו. ככל שהזמן חולף, הולכות ופוחתות הפעמים בהן היא חושבת על עוז. גיא תופס יותר ויותר מקום במחשבותיה.
הילי יושבת בדלפק המטבח עם קערית דגנים וחלב. כשהמחשבות על גיא שבות להציק לה היא מתחילה לשחק באוכל, חוזרת בדמיונה אל אותה פגישה על החוף, לבושים באותם הבגדים, הים בולע את השמש והשמיים נצבעים בכחול ואדום. הרוח מלטפת את פניהם בעוד מבטיהם מצטלבים- כחול עמוק בירוק אזמרגד. היא עוצמת את עיניה ומעבירה אצבעה על שפתיה, חולמת שאלו אצבעותיו שנוגעות בה.
"הכול בסדר הילי?" קולה המודאג של ליז מנער אותה ממחשבותיה.
"הכרתי מישהו." היא עונה בטבעיות, שולפת תשובה מהירה מדי, והתגובה של ליז לא מאחרת לבוא.
"הילי, את מכירה היטב את הכללים. אל תכניסי את עצמך למקום הזה שוב." היא מניחה כף יד על אמתה, מביטה בעיניה, כמעט מתחננת בפניה.
"גם את איתם?! הייתי בטוחה שאת לצדי." היא משתחררת מאחיזתה ומניחה את הכפית בקערה.
"שלא תטעי לרגע ילדתי, אני איתך ורק איתך. לכן אני דואגת שתשמרי על הכללים כדי שלא תפגעי. את חייבת להכיר את הבחור שמיועד לך." ליז מנסה לדבר על לבה של הילי.
"אלכס קבע שאהיה עם הבחור הזה על מנת שיהיו לנו צאצאים, אבל זה לא אומר שאסור שיהיו לי ידידים." היא קורצת בחיוך לליז, עוברת על רשימת אנשי הקשר בנייד, מפנה את הצג כלפי ליז ומראה לה את השם 'גיא' מתנוסס עליו.
"את משחקת באש, ילדה." ליז יוצאת בכעס לכוון המבואה. הילי חורצת מאחורי גבה לשון בזמן שהיא מתקשרת לגיא.
"היי יפהפיה." קולו מפתה כמעט כמו גופו הבנוי לתלפיות.
"היי יפהפיה בעצמך." היא משיבה בצחקוק.
"ששש...שלא יישמעו אותך, עוד יחשבו שאת במערכת יחסים." מגחך גיא.
"ממש מצחיק." הילי מסמיקה קלות.
"היות ואת מפריעה לי כעת באמצע משחק טניס והמאמן שולח אלי מבטי אימה, אז אני נאלץ לקבוע לנו פגישה עוד הערב, ואני לא רוצה לשמוע שום הסתייגות מצדך. תאמיני לי שלא כדאי שנתעסק עם ולדימיר- הפנים שלו נהיות מפחידות יותר מרגע לרגע." הוא פוסק בגיחוך.
"אז למה ענית לשיחה מלכתחילה?" שואלת בחיוך.
"ראיתי שזו את." הוא עונה בפשטות.
"אז בשעה עשר בלילה בזירת הפשע?"
"זירת הפשע?"
"המקום בו נפגשו לראשונה- חוף הים!" צחוקה המתגלגל של הילי מדביק גם אותו.
"סגור." עונה בצחוק.
מיד בתום השיחה הזו בוקע מן הטלפון צלצול המנגינה
I Will Always Love You""
השם 'עוז האהוב שלי' מופיע על צג הנייד.
"עוז." הילי עונה בשקט. נקיפות מצפון מנקרות בה.
"זה לא עוז, זו לינה." אומרת אימו בקול חנוק. הילי משתתקת בהלם. "הילי, עוז... עוז..." מגרונה היא פורצת בבכי ללא שליטה.
"לינה...לינה תעני לי! מה קרה לעוז?" קולה נשמע כצווחה.
"הוא מת." לינה זורקת את צמד המילים הנוראי בבכי קורע לב.
"מה? איך? מתי? למה? לינה תעני לי." הילי פורצת בבכי וסחרחורת עזה תוקפת אותה.
"פיצוץ כתוצאה מתקלה באחד מרימוני היד במהלך תרגיל." היא עונה להילי בקושי רב וזעקות בכיה מתגברות.
שתיהן שותקות ורק אנקותיהן מהדהדות בין שני צדי הקו לפרקים. "הילי. את היית אהבת חייו. בואי אלינו, הלווייתו תיערך מחר, בואי אלינו בבקשה." קולה מלא ייאוש ותחינה.
"בטח. בטח. אני אגיע עוד מעט. אין לי מילים כדי להביע את הצער הכאב והיגון. אני מצטערת כל כך." קולה שבור וסדוק.
"אין לך על מה להצטער, ילדה יפה. הוא אהב אותך מאוד ואיתך הוא היה מאושר. בואי, אנחנו מחכים לך." השיחה מתנתקת.
הילי דופקת את ראשה על הדלפק וממררת בבכי. כפות ידיה מאוגרפות ובחילה עולה במעלה גרונה. ליז מגיעה אליה בריצה.
"הילי מה קרה לך?" היא מנערת את הילי בדאגה.
"הוא מת ליז, הוא מת. עוז מת!" בכיה הרם מהדהד בין כתלי האחוזה.
ג'ו נכנס למטבח, מבלי לבקש רשותה של הילי הוא מרים אותה ונושא אותה בזרועותיו לחדר השינה שלה. היא לא מתנגדת. היא ממררת בבכי לתוך שקע צווארו.
כמו כל חדר באחוזה, גם חדרה של הילי משתווה בגודלו לאולם אירועים, תקרותיו גבוהות ומעוצבות. הוא מניח אותה בעדינות על מיטת האפריון מעץ, המוצעת בסדינים לבנים וכריות הרקומות בתחרה משובחת.
היא אוחזת באחת מן הכריות ומטביעה את יגונה בתוכה. ג'ו מסתכל עליה, לא יודע כיצד לנחמה. הוא עוצם את עיניו בחוזקה לרגע ומניח יד מנחמת על זרועה. היא מפנה אליו את מבטה.
"ג'ו אני צריכה ללכת לשם. אתם חייבים לאפשר לי ללכת למשפחה שלו." ג'ו מהנהן.
"תני לי כמה דקות הילי. אני אדבר איתו." הוא משיב בשקט ומשתחרר בעדינות מידיה האוחזות בו.
ברגע שג'ו סוגר את דלת חדרה הילי מתיישבת, מצמידה את ברכיה לבית החזה ומחבקת אותן, מכינה את עצמה מראש לסירובו של אלכס. אבל הפעם הוא לא ינצח. היא לא תוותר לו.
היא שוטפת את גופה בזריזות, מורחת על עצמה את הקרמים הקבועים, מתלבשת בטייטס שחורים ובחולצה שחורה בעלת מפתח "וי", נועלת נעלי ספורט ולוקחת עימה תיק קטן ובו פרטי לבוש נוספים להחלפה, תמרוקים וכלי רחצה.
בפתח דלת חדרה היא מבחינה בג'ו המתקדם לקראתה.
"הוא אמר שאת יכולה ללכת לשם. כמובן שמשפחת סקוטליין תדאג לכול צרכיה של המשפחה בזמן השבעה." הוא אומר בחיוך מרצה.
"אתה בטוח שדיברת עם אבא שלי ולא עם מתחזה לו?" היא מתפלאת.
"תגידי לי כשאת מוכנה, אנחנו נצא לדרך" ג'ו מחייך.
"אני מוכנה. תן לי רק דקה להתקשר." בידיים רועדות היא מחייגת לגיא.
"כבר הספקת להתגעגע אלי? מה את מעדיפה? בשר או..."
"לא נפגש היום." היא קוטעת אותו ושוב פורצת בבכי.
"מה קרה לך? את זקוקה לעזרה?" קולו מודאג.
"עוז. האקס שלי. הוא...מת." קשה לה לבטא את המילים ובכלל לעכל זאת.
"לתשובה כזו לא ציפיתי. אני כל כך מצטער הילי. את רוצה שאלווה אותך?"
"זה יהיה ממש מוזר לבוא איתך לבית שלו." היא מעקמת את אפה.
"כן. אני מניח שאת צודקת. תעדכני אותי בבקשה אם יש משהו שאני יכול לעזור בו. אני זמין עבורך עשרים וארבע שעות ביממה. אל תחששי לרגע להיעזר בי בכל דבר שהוא." לבו יוצא אליה.
"אני יודעת. תודה." לוחשת ומנתקת את השיחה.

*

השבעה הסתיימה. המחשבה על הארון שנקבר באדמה שבתוכו מאות רסיסים מגופתו של עוז לא מרפה ממנה. היא עוצמת בחוזקה את עיניה, מנסה לעלות זיכרון במחשבתה שבו היא רואה אותו מחייך אליה, הגומה הקטנה בקצה גבתו השמאלית קורצת לה. בהיסח דעת היא מחייכת.
היא שוכבת על מיטתו ונושמת לאפה את ריח הבושם שנותר על הכריות. אותן כריות שהיא עצמה הניחה את ראשה עליהן אין ספור פעמים לאחר שהם תינו אהבים. במיטה הזו ממש הם כעסו, שוחחו, השלימו, אהבו ובעיקר למדו אחד את השני. כעת המיטה נותרה ריקה וקרה. כעת תכניתה לשנות את כללי המשחק של משפחת סקוטליין אינה רלוונטית עוד.
"הילי את כאן?" לינה מוצאת את הילי שרועה על מיטתו, לבושה בחולצתו, אוחזת בכריתו בצמוד לחזה ואפה דבוק אליה. "אם כל כך אהבת אותו, אז למה נפרדת ממנו?" לינה מתקשה להבין.
הילי ממשיכה בשתיקתה. לינה מתיישבת על המיטה לצדה של הילי ומלטפת את שיערה הרך. "עוז אהב אותך כל כך. שלא תטעי, לרגע הוא לא התכוון לוותר עלייך. בכל יום מאז שנפרדת ממנו, הוא היה עוצר בבית הורייך בדרכו לבסיס, ומנסה בכל כוחו לשכנע את השומרים לתת לו להיכנס. כולם סירבו לו, כולל ליז וג'ו."
הילי מביטה בלינה כלא מאמינה. עיניה מכווצות ופיה פעור, זו הפעם הראשונה שהיא שומעת שעוז היה שם והמשיך להילחם עליה.
"את לא ידעת מזה." ספק שואלת ספק קובעת.
"לא! ידעתי שהוא לא יוותר כל כך מהר, הייתי בטוחה שהוא יילחם, אבל מאז אותו היום הוא לא חייג אליי אפילו פעם אחת. זה גרם לי להאמין שהוא ויתר." דמעות זולגות מעיניה. בתגובה, לינה מחבקת ומנחמת אותה.
"אוי הילי אין מי שהכיר את עוז כמוך. את יודעת שהוא לא ויתר. הוא לא היה מוותר לעולם, את הדבר הכי טוב שקרה לו והוא ידע את זה.״ היא אומרת ברעד, דמעות זולגות מעיניה.
הילי יודעת את זה, אך הוידוי הכואב מפיה של לינה פוער בור עמוק בלבה.
"לינה, עוד מעט ג'ו יגיע לאסוף אותי. אני לא בטוחה שאמצא את הכוחות הנפשיים כדי לחזור לכאן, לפחות לא בתקופה הקרובה." היא מנסה להסביר. היא מנסה להתנתק מידיה של לינה, להתרחק מעט מהכאב שאוחז בה.
"אני מבינה. תמסרי את תודתנו להורייך על כול תמיכתם בשבוע שחלף. אל תיעלמי לנו לגמרי. את האדם שהיה הכי קרוב לילד שלנו. אל תמחקי את הכול, את מבינה?" לינה מתפרקת בבכי אל תוך שקע צווארה של הילי.
הילי מהנהנת בראשה לאות הסכמה. מחכה שלינה תשחרר אותה. לינה מרגישה זאת, מתנתקת ועוזבת את החדר. היא אורזת את מעט בגדיה ולוקחת מהשידה את התמונה המשותפת שלהם שצולמה שנה קודם לכן בחוף הים, בה הוא נושק לצווארה והיא צוחקת במלוא הפה.
הימים המאושרים שלהם יחד לא נשכחו ממנה. הם בילו שעות בים חסרי דאגה ותכננו את עתידם המשותף. היא נזכרת בדבריו של עוז: "אני רוצה ממך שלוש בנות, שיהיו דומות לך בדיוק. אני רוצה כפילות שלך כדי שלא תחסרי לי ולו לרגע אחד." הוא צחקק בקול ונשק לשפתיה והיא ענתה לו שהיא "רוצה ממנו ילד אחד שיהיה בדיוק כמוהו." היא באמת אהבה אותו. הילי אוספת את התיק הקטן ויורדת אל הרכב.
הודעת סמס קוטעת את מחשבותיה. זו הפעם העשירית שגיא מסמס לה בדאגה לשלומה, וזו גם הפעם העשירית שהיא לא עונה לו. איך היא יכולה להתחיל איתו מערכת יחסים כשבכלל נאסר עליה לעשות זאת, והעיתוי הוא נוראי. האם זה נכון מצידה לאפשר לגיא לראותה במצב כזה? ולמה בכלל הם צריכים להיפגש, הרי זה לא יכול להוביל לשום דבר רציני. גם לא ידידות. היא יודעת שכבר עכשיו הוא מצליח לעורר אצלה רגשות וגופה זוכר היטב את כאב הפרידה.

 

 

2 ביקורות עבור גן עדן בשערי הגיהנום / יולנדה הירש סופר

  1. דורג 5 מתוך 5

    דפנה

    ספר מקסים מותח ומרתק. אין רגע דל, קראתי אותו ביום אחד בחג. הדמויות מרתקות. העלילה מפתיעה כל פעם מחדש. מחכה להמשך בהקדם.

  2. דורג 5 מתוך 5

    l1i2r3a4z5

    בעיניי ספר הוא הוא ספר שלא יוצא לך מהראש, זה ספר שאחרי שאתה קורא אותו אתה הולך לישון איתו, לאכול איתו ואפילו מדבר אותו וזה מה שיולנדה מצליחה לעשות בספרה השני ( הספר הראשון שלה הוא "חזקה מתמיד" שגם בו היא מצליחה להפתיע ולרגש).
    בספר הזה בניגוד לראשון היא מראה לנו צד אחר שלה. צד נועז יותר, אפל יותר והיא עושה זאת לא בשחצנות יתר שנשפכת מהדפים אלא באלגנטיות טהורה שלא ניתנת לוויכוח העלילה סחפה אותי קראתי עד שעיניי בגדו בי ולא יכולתי להוריד את הספר מידיי וזרקה אותי למקום לא מוכר שאיו נאלצתי להתמודד, הדמויות היו כתובות יוצא מן הכלל והסוף היה ממש מפתיע
    אולי את תפתיעי אותנו הקוראים אם סיפור המשך?
    זאת לא נדע עד אז אנחנו נחכה לך יפה ובשקט בגן העדן שזה נמצא בשערי הגיהנום מי שלא קראה את תלחצו על קליל זה קצת למעלה והכל יהיה בסדר מאחלת לכם תהנו כמו שאני נהנתי

הוסף חוות דעת

מידע נוסף

בחר את סוג הספר

דיגיטלי, מודפס