דד ליין / שרון צוהר

מדורגים 5.00 מתוך 5 מבוסס על 3 דירוגים של לקוחות
(3 חוות דעת לקוח)

מודפס : ₪79.00
דיגיטלי : ₪35.00
קינדל : ₪35.00

נקה

תיאור

יהלומים – הוצאה לאור
שנת הוצאה: 2016
מס' עמודים: כ – 370

*משלוח עם שליח עד הבית

"טוב, אז לילה טוב." הוא פונה ללכת.

"תודה רבה על העזרה, דן. או בעצם דניאל." אני אומרת במהירות.

"אין בעיה," הוא מסתובב ומתקרב לעברי. "אני שמח שהייתי שם כדי לעזור ולהתנצל. השם הוא דניאל אבל אני מעדיף שתקראי לי דן, אם את רוצה שאענה לך."

"למה?" אני שואלת. "דניאל זה שם כל כך יפה."

עיניו הכחולות מתערפלות כשהוא מביט בי תחת אורה החלש של מנורת

הכניסה התלויה מעלינו, קולו סדוק וצרוד כשהוא עונה לי, נמנע מלהביט לתוך עיניי. "כי דניאל זה שם של מלאך, ואני רחוק מאוד מלהיות מלאך."

 

דניאל גולדין

היה לי את כל מה שגבר יכול לבקש בחיים – קריירה מצליחה, מסעות אקסטרים אתגריים ברחבי העולם, נשים וכסף – הרבה כסף. החיים הפרטיים שלי, כמו העסקים שלי, התנהלו תמיד לפי קווים מנחים פשוטים – בלי רגשות ובלי בלאגן, בלי להתאהב ובלי להתאכזב. כל זה היה נכון עד לרגע שבו החיים החליטו להעניק לי גם את מה שחשבתי שאני לא רוצה ולעולם לא ארצה שוב. המציאות החדשה שבניתי סביבי התפוררה לחלוטין כאשר מיכה, השותף העסקי שלי, הציע לי הצעה שלא יכולתי לסרב לה.

מיכל מייזלס

החיים שלי, שפרחו באהבת נעורים מבטיחה שכל העתיד לפניה, הסתיימו מוקדם מדי, באותו לילה גשום לפני שנים שבו הזמן עצר מלכת והותיר אותי במציאות של הישרדות יום יומית והתמודדות עם קשיים. לא העזתי לחשוב על מציאות אחרת, לא יכולתי לדמיין אותה גם לו רציתי. כדי לסבך עוד קצת את העניינים, מאיה, מנחת קבוצת התמיכה לאלמנות שבה אני משתתפת והחברה הטובה ביותר שלי, הציבה בפניי אולטימטום שהייתי אמורה לעמוד בו או לשאת בהשלכות.

"דד ליין" ספר שקשור לגורל, להסתברויות, לכך ששום דבר בחיים לא קורה במקרה. את הרומן הבלתי שגרתי והסוחף הזה אי אפשר להניח מהיד עד לדף האחרון. 

זהו ספרה הרביעי של שרון צוהר.

ספריה הקודמים, אהבה בין הגלים, חסר מנוחה ומהלך מסוכן סחפו את קהל הקוראים ונחלו הצלחה מרובה.

 

טעימה מהספר

פרק 1

מיכל

"נו כבר!" אני צועקת אל האוויר, מכה על ההגה וצופרת, למרות שאני יודעת שזה חסר תועלת לחלוטין. אני עומדת בפקק תנועה בלתי נגמר מרישפון לכיוון תל אביב, ושום דבר לא זז.

אם הכביש היה קצת פנוי יותר הבוקר, הנסיעה מהבית בבית ינאי למשרד באזור התעשיה של הרצליה הייתה אורכת כעשר דקות, אך עם התנועה הנוראית במיוחד הבוקר, נראה שאהיה תקועה פה עוד זמן רב. אני מעיפה מבט קצר רוח בשעון של המכונית, מותחת את צווארי קדימה, מאמצת את עיניי, מנסה לראות מעבר לטור המכוניות, למצוא את מקור העיכוב, אך ללא הצלחה.

רק עוד כמה קילומטרים נותרו לי עד שאגיע למחלף הסירה, אבל בקצב הזה, אני מקווה שאאחר רק בחצי שעה. כמו שזה נראה עכשיו - אני מעיפה מבט נוסף בשעוני ונאנחת בתסכול - יהיה לי מזל אם לא יפטרו אותי היום.

דווקא היום, כשאני אמורה להעביר הדרכה לעובדים חדשים במקום אורה, המנהלת שלי, שנסעה לשבוע חופש בצימר בצפון עם בעלה החדש.

דווקא היום שחר התעוררה עם חום גבוה ועם כאבי ראש.

בסופו של דבר השארתי אותה עם עליזה, השכנה שלי. בשנים האחרונות עליזה עזרה לי רבות, הרבה יותר מאשר ההורים שלי, או אפילו מהוריו של אמיר, שגרים גם הם בבית ינאי, לא רחוק מהבית שלנו, אבל תמיד טרודים בענייניהם ואינם מוצאים זמן לאף אחד ולשום דבר, גם לא אלינו.

מאז שאמיר נהרג, הם דואגים להיות עסוקים מבוקר ועד ערב, רק כדי לא להרגיש את חסרונו. והוא חסר, חסר מאוד, גם לי. חמש שנים עברו מאז שהוא מת, וזה נראה לי כאילו שזה קרה אתמול.

שחר הייתה רק בת שלוש כשהוא נהרג, היא לא ממש זוכרת אותו. אולי יש בזה ברכה, הרבה כאב נחסך ממנה. את ההורים של אמיר - אני לא מבינה. אנו באים ממשפחות קטנות מאוד, לי אין אחים ולהוריו של אמיר יש רק בן אחד נוסף, אייל, צעיר מאמיר. אייל אינו נשוי כך שלטובה ומנשה יש רק נכדה אחת - את שחר, אבל הם כמעט אף פעם לא מוצאים זמן לבלות איתה, שלא לדבר על בייביסיטר מדי פעם. לעתים נראה לי כאילו שהנוכחות שלה, או שלי, בחייהם, מזכירה להם אותו יותר מדי.

לא רק הם מתקשים להתמודד עם חסרונו של אמיר. אם להודות על האמת - גם אני לא מתמודדת טוב במיוחד. חמש שנים חלפו, ואני עדיין מתגעגעת אליו מדי יום. אני מניחה את מרפקי על משקוף החלון, משעינה את סנטרי על כף ידי, נאנחת בגעגוע.

המכוניות לפניי מתקדמות בקצב איטי ואני איתן, התסכול גואה בי. נעדרתי בזמן האחרון יותר מדי מהעבודה. הימים שבהם שחר חולה, מהווים את אחד האתגרים הקשים ביותר שאני מתמודדת איתם בגידול ילדה לבד. בימים כאלה אין לי ברירה אלא להישאר איתה בבית אם לא מצאתי פתרון אחר, וזה בלי להביא בחשבון את האיחורים הרבים מספור בשל התנועה הבלתי נסבלת.

אורה כבר הזהירה אותי שאני צריכה להתאפס על עצמי ולמצוא פתרונות, אחרת אצטרך למצוא לעצמי מקום עבודה אחר. אין ב'אלגו-אדבנס' הנחות לאף אחד, גם לא לעובדת מסורה כמוני, שעובדת בחברה כבר שלוש שנים, במחלקת משאבי אנוש.

"עם כל הצער והסימפטיה על כך שאת מגדלת את הילדה לבד," אמרה לי אורה בשיחת החתך האחרונה שלנו, "את יודעת טוב מאוד שדן גולדין מנהל את החברה הזו במשמעת צבאית כמעט, והוא לא סובל איחורים או היעדרויות. הוא יודע טוב מאוד מה קורה בחברה, ועוקב באדיקות אחר דוחות ההתקדמות והנוכחות של כל העובדים. לא אוכל עוד לחפות עליך הרבה."

הבטחתי לה שאעשה את כל המאמצים, וחיכיתי להזדמנות להוכיח את עצמי ולתת לכישוריי המקצועיים לבלוט במקום לתת להם להיטשטש בשל הדרישות של מצבי המשפחתי. והנה, דווקא בבוקר כזה, שבו היא סומכת עליי כממלאת מקומה, כשזו ההזדמנות שלי לזרוח, אני שוב מאחרת. היא תהרוג אותי.

כבני ישראל ביציאת מצריים - אני רואה את הארץ המובטחת בדמות מחלף הסירה, נגלית לנגד עיני מרחוק. המחלף מתקרב באיטיות מענה, עם כל דקה שחולפת התסכול שלי הולך ותופח.

מחשבותיי נודדות אל דניאל גולדין, המנכ"ל החמקמק והמסתורי שלנו. בכל שנותיי בחברה ראיתי אותו רק פעמים ספורות, בעיקר בהרמות כוסית חגיגיות של עובדי החברה לפני החגים. הוא נושא תמיד נאום קצר, מאחל חג שמח ובהצלחה, והוא גם נדיב עם השכר ועם הבונוסים, אבל בזה זה מסתכם. איני יודעת עליו הרבה. אני מעריכה שהוא בשנות השלושים שלו, והוא גבר נאה מאוד. נאה מאוד מאוד. וברור ששמתי לב. אני אמנם אלמנה שחמש שנים לא יצאה עם גבר, אבל אני לא מתה עדיין, ההורמונים עדיין עובדים, לפעמים.

יצא לי לשמוע מדי פעם שיחות ליד מתקן המים במטבח, על כך שהוא הראשון שמגיע מדי בוקר למשרדים והאחרון שעוזב בשעות הלילה המאוחרות, שהוא תמיד רציני וקורקטי, אף פעם לא מחייך או צוחק, ולעתים נעדר מהמשרדים לתקופות ארוכות בגלל נסיעות לחו"ל. כשהוא נעדר, ממלאת את מקומו זהבית, מזכירתו הנאמנה שמלווה אותו כבר עשר שנים, מאז שהוא ומיכה השותף שלו הקימו את החברה, ומלבד זהבית אף אחד בחברה לא מכיר אותו באמת ולעומק.

זהבית נושקת לחמישים כבר לדעתי, וכולם בחברה יודעים שדן סומך עליה בעיניים עצומות. בעיניי היא דומה לדרקון נושף אש, זקן ומפחיד, שעדיף לשמור ממנו מרחק. באיטיות של צב אני מגיעה לרמזור, ופונה ימינה לאזור התעשיה.

אני נכנסת לחניון הפרטי של המשרדים שלנו, מחנה את הרכב במהירות המרבית האפשרית ומזדרזת לצאת ממנו, מעיפה מבט בשעון שלי שמראה שאני כבר באיחור של שעה.

אני לוקחת מהרכב את תיק המסמכים ואת המעיל, ומתחילה לרוץ בחניון לכיוון הכניסה לבניין, מנסה להירטב כמה שפחות תחת הגשם השוטף שאינו פוסק לדקה, וברגע של חוסר שימת לב דורכת בתוך שלולית מים, מרטיבה לחלוטין את המגפונים בעלי העקב הנמוך, ומקללת את כל העולם.

אני חוצה בריצה את הלובי המכוסה שיש לעבר המעליות, לוחצת על הכפתור מתנשפת, מושכת ומסדרת את הטייטס השחורים, מחליקה את הטוניקה הכהה, ומסירה את צעיף הצמר האפור מצווארי.

כשהמעלית מגיעה סופסוף, אני דוהרת פנימה, לוחצת כמה פעמים על כפתור הקומה העשירית. הדלתות מתחילות להסגר, עד שנעל טימברלנד שחורה נדחפת ביניהן, מאלצת אותן להיפתח שוב באיטיות. אני מסננת קללה אילמת בין שפתיי ומגלגלת עיניי.

״קדימה, אני ממהרת." אני נוזפת בגבר שדחף את רגלו כטריז בין הדלתות, וכשאני רואה מי זה, אני משתתקת, נצמדת לדופן המחופה בנירוסטה מבריקה.

"סליחה." אומר הקול הגברי ונדחף לתוך המעלית, נעמד לידי, ממלא בנוכחותו את החלל הצפוף גם ככה. אני מגניבה לעברו מבט ולבי הולם בחוזקה. זה המזל שלי, להגיע באיחור היסטרי לעבודה, ולעלות במעלית עם הבוס.

אני מסיטה את עיניי שוב בתנועה עדינה, מנסה להביט בו בלי שהוא יבחין. הוא לבוש בג'ינס, בחולצת פולו שחורה ובז'קט ספורטיבי מעור חום, ומתנשא מעלי בגובהו.

הוא מעביר יד בשיערו הכהה, ידו השנייה טמונה בתוך כיס הג׳ינס והוא מביט בי. אני משפילה את עיניי, בוחנת את נעלי הטיולים השחורות הכבדות שלו, נושמת את הניחוח שלו לתוכי. יש לו ריח משכר, ניחוח ממכר של בושם טוב ומושק, וריח של עור.

פניי מסמיקות כשאני תופסת את עצמי חושבת על הבוס שלי בצורה... מינית. הוא מושך.

הוא בוחר את הרגע הכי לא מתאים מבחינתי, ופונה אלי במבט סקרן. "תגידי לי, את לא עובדת פה?"

"כן," אני מודה, נבוכה, משתדלת שלא להביט בפניו, שלא יראה שהסמקתי כמו נערת בית ספר שתפסו אותה על חם מתגנבת אל מחוץ לכיתה בזמן הלימודים. "כבר שלוש שנים, במחלקת משאבי אנוש."

"יש לך שם?" קולו רציני, עיניו חוקרות אותי. שלוש שנים אני עובדת בשבילו, והוא אפילו לא יודע את שמי, אני חושבת בתרעומת. אני מישירה מבט אל עיניו הכחולות, ומיד מצטערת שעשיתי זאת - הסומק שעל פניי מחמיר ואני כבר לא יודעת אם זה משום שאיחרתי בצורה מוגזמת ונתפסתי על חם, או כי הוא נראה ממש טוב.

"מיכל." אני מכחכחת בגרון במבוכה. "מיכל מייזלס, נעים מאוד."

"מיכל," הוא מרים גבה, מביט בי בביקורת. "לא ידעתי שבמחלקת משאבי אנוש בחברה שלי מתחילים לעבוד בשעה עשר בבוקר."

"לא, ברור שלא..." אני מתחילה לגמגם. "היה קצת לחוץ הבוקר ו... והילדה שלי חולה והייתי צריכה להשאיר אותה אצל השכנה..."

המעלית נעצרת בקומה התשיעית - קומת ההנהלה, והוא אפילו לא טורח להתעכב כדי לשמוע את המשך ההתנצלות העקומה שלי. הוא נועץ בי מבט נוסף של תוכחה וללא מילה נוספת יוצא מהמעלית.

אני משחררת פרץ של אוויר שלא הייתי מודעת אפילו שהיה כלוא בתוך ריאותיי כשדלת המעלית נסגרת, ומטפסת עוד קומה אל משרדי משאבי אנוש.

שיט, שיט, שיט. עכשיו אני באמת בצרות.

 

פרק 2

דן

״בוקר טוב בוס," אומרת לי זהבית בחיוך קטן וציני כשאני נכנס אל המשרד שלי, מניח את התיק על הרצפה, פושט את המעיל ותולה אותו מאחורי הדלת.

״מה את מחייכת חיוך כזה מסתורי?" אני רוטן, מתיישב ליד שולחן הכתיבה שלי.

היא מניחה כוס קפה לפניי, ונוזפת בי בטון הדידקטי הקבוע שלה: ״שכחת לגמרי, נכון?"

אני מניע את העכבר על השולחן ומסך המחשב מתעורר לחיים. אני פותח מיד את האלגוריתם שלנו, בודק מה השתנה בשעה האחרונה בגרפים המורים על ביצועי המניות שלנו, מאז שבדקתי את המצב במחשב שלי בבית.

״מה הייתי אמור לזכור?" אני מתחיל לעבור על המיילים שהצטברו אצלי בתיבה. חזרתי אתמול בלילה ממסע ג׳יפים בערבות רוסיה, ואני לא מבין איך בפחות מעשר שעות הצטברו לי בתיבה יותר ממאה וחמישים מיילים.

״אני אומרת לך דן, שאם הראש שלך לא היה מחובר לכתפיים שלך, בטח גם אותו היית שוכח..." היא נוזפת בי, ידיה על מותניה הדקות. ״בשביל מה אני שולחת לך תזכורות והודעות כל חמש דקות?! בשביל שלא תקרא אותן?!"

״רק את מסוגלת לדבר אליי ככה ולצאת מזה בשלום." אני משים את עצמי מתרעם על הגישה שלה, אבל לא מתרעם ממש. זהבית בת חמישים ושלוש, והיא עובדת לצדי עשר שנים, מאז שהשותף שלי מיכה ואני הקמנו את החברה.

זהבית הייתה המזכירה האקדמית של הפרופסור שלנו בטכניון, וכשפיתחנו את האלגוריתם שלנו, היא הייתה זו שעזרה לנו בכל שלבי הפיתוח, גיוס הכספים והיציאה לשוק. זה היה רק מהלך טבעי שהיא תעבור לעבוד איתנו, כשפתחנו חברה עצמאית. האישה הזו יכולה לפעמים להיות בלתי נסבלת, אבל היא עמוד השדרה של החברה כולה ושלי.

״זה מכיוון שאני לא מפחדת ממך," היא אומרת בחיוך מנצח, מרימה את משקפי הקריאה שלה ומניחה אותם על ראשה. ״מה תעשה? תפטר אותי? הרי לא תסתדר דקה בלעדיי."

״לצערי הרב את צודקת לגמרי, מכשפה שכמותך. עכשיו תפסיקי עם הנזיפות, ותגידי לי מה שכחתי שאמור להתרחש היום. את יודעת שרק חזרתי ממסע ג'יפים ולא הייתי פה שבועיים, אז לא להפציץ במידע."

״אנחנו נדבר על המסעות האתגריים שלך בהזדמנות אחרת," היא שוב נוזפת בי. ״כי אין לנו זמן עכשיו. בעוד חצי שעה צריכה להגיע לפה גילי שלו, כתבת מדור ההיי-טק של 'אקונומיסט.'

״בשביל מה?! אני לא רוצה להתראיין." אני אומר בתוקף.

״חבל מאוד, כי כבר התחייבת להם שתעשה את זה, ולכן אתה תיתן להם ראיון. הבטחת להם שתנאם בועידת העסקים של תל אביב בעוד שבועיים, וההבטחה הזו, להזכירך, כללה ראיון ל'אקונומיסט'.

״פאק," אני עונה בקוצר רוח. ״ממש אין לי זמן לזה. כשהגברת מגיעה, תכניסי אותה מיד. תתזמני בבקשה עשרים דקות לכל היותר, ואז תיכנסי ותגידי שהפגישה הבאה שלי הגיעה."

״אוקיי, דן." היא מסתובבת לצאת.

״זהבית, עוד משהו קטן." אני נזכר כשידה כבר על הידית. ״את מכירה את מיכל מייזלס ממשאבי אנוש?"

״בוודאי," היא גוערת בי שוב. ״היא עובדת פה כבר שלוש שנים. אני קיבלתי אותה לעבודה."

"איך זה שאני לא מכיר אותה?" אני שואל אותה, בעצם מפנה את השאלה לעצמי.

״צר לי לבשר לך את זה, דן, אבל את רוב עובדי החברה אתה לא מכיר. אתה יודע טוב מאוד שאתה קובר את עצמך בעבודה או יוצא לטיולים מקפיאי דם בשנים האחרונות, והכול כדי לא לחשוב על..." המילים קופאות על שפתיה מיד כשהיא רואה את הבעת פניי. זהבית יודעת טוב מאוד שיש נושאים שהיא לא יכולה לדבר איתי עליהם.

אני נעמד ליד החלון, בוהה החוצה ודוחף ידיים בכיסים, מותח את השריר בלסת מספר פעמים.

״טוב, אז אם זה הכול..." היא נסוגה לאחור לכיוון הדלת.

״אני רוצה את התיק האישי שלה על השולחן שלי עד סוף היום." אני נוהם אליה לפני שהיא נמלטת ממשרדי, וסוגרת אחריה את הדלת.

 

3 ביקורות עבור דד ליין / שרון צוהר

  1. דורג 5 מתוך 5

    רחל

    שרון, את מוכשרת בטירוף (טפו טפו) אני אוהבת את הכתיבה שלך. רגישה, לא מוגזמת ולא נסחפת, נושאים שמאוד קרובים אלינו ושאפשר להזדהות איתם. בהצלחה

  2. דורג 5 מתוך 5

    דפנה

    ספר מעניין, נוגע ללב, ממכר ולא שגרתי. על אהבה ואבל, ועל הגבול הדק שביניהם.

  3. דורג 5 מתוך 5

    yolandahirsh32

    דד ליין
    גם כשאנחנו סוטים מהמסלול מישהו בשמיים מחזיר אותנו לשם ..
    לייעוד לדרך
    זה לא פשוט ולפעמים זה גובל בכאב שאנחמו לא מבינים ואנחנו כועסים ונשברים
    אבל למסלול הידש בין נרצה או לא אנחנו חוזרים שלמים .
    דד ליין הספר שחיזק את האמונה והדרך
    לשרון צוהר יש כתיבה סוחפת שונה אתה לרגע לא מאבד את המיקום כי אתה לא יכול לזוז אתה שקוע שוקע לתוך הדמויות המקום הרצון . אתם שם גוף נפש ונשמה .
    ספר ממכר ומומלץ בחום

הוסף חוות דעת

מידע נוסף

בחר את סוג הספר

דיגיטלי, מודפס, קינדל