דריה / אילנית עדני

מדורגים 4.50 מתוך 5 מבוסס על 2 דירוגים של לקוחות
(2 חוות דעת לקוח)

דיגיטלי: 25.00

נקה

תיאור

הוצאה עצמית – אילנית עדני
שנת הוצאה: 2017
מס' עמודים: כ- 300

 

יש לי מה לומר להגנתי, אבל הוא עורך דין. יש לו בית משפט שלם במשרד.
הוא התובע, השופט וחבר המושבעים.

דריה רונן לא חלמה שאי פעם תראה שוב את מתן רביד, סיוט ילדותה ונעוריה, אבל המציאות האכזרית הובילה אותה אליו פעם נוספת. היא נאלצת לעבוד תחתיו במשרד עורכי הדין מהמפורסמים ומהמבוקשים בארץ שמייצג לרוב את פושעי ישראל. מתן לא השתנה במרוצת השנים, הוא עדיין ציני, קשוח וחסר רחמים שמהלך אימים במשרד.
דריה דווקא כן השתנתה והחליטה שלא להיות שק החבטות שלו יותר.

היא רוצה לשחק באש ואני פאקינג הר געש

עברו שנים מאז ראה אותה לאחרונה, היא יפתה, התבגרה וגידלה פה שיכול להשיב אש. מאז הצטרפה למשרדו, מתן מוצא את עצמו נאבק לא פעם על מקומו בחייה של דריה. חיים שבעבר רצה להרוס. בלי שירגיש, היא מצליחה לנתב אותו, להשתלט על מחשבותיו ובעיקר, היא גורמת לו לפקפק בהחלטותיו. מתן ניצב כעת בפני החלטה גורלית והיא אינה קשורה לאגף הפלילים אותו הוא מנהל. היא קשורה ללב שלו.

כשביניהם עבר מתוסבך, נקמנות, סבל והמון כעסים, הם יגלו לבסוף שלפעמים,
האהבות הכי גדולות מתחילות בשנאה יוקדת.

דריה, הוא ספרה השלישי של אילנית עדני. ספריה הקודמים: בקיץ הזה ופרא, הפכו לרבי מכר.

טעימה מהספר

 

פרק 1
דריה

 

פעם, כשהיינו קטנים, הוא היה גורם לי לברוח לשירותים בכל הפסקה פעילה רק כדי שלא אתקל בו.

"זה באמת זמני, אני ממש נבוכה," חזרתי שוב ושוב על המשפט השחוק בשעה שעומר, בעלה של גילי, הניף את המזוודות שלי במדרגות השיש אל ביתם הגדול בהרצליה פיתוח.

"די כבר, דריה, את גרה אצלנו עד שתסתדרי וזה סופי. אין לך מה להיות נבוכה, אנחנו משפחה." הוא הניח את המזוודה במבואת הכניסה, והמזגן הקריר קידם את פנינו בהקלה. עומר סגר אחרינו את הדלת והרים את משקפי השמש על ראשו. נכנסנו אל המטבח, והוא מזג לי מים בכוס זכוכית גדולה.
"הגעתם?" שמעתי את קולה של גילי מגיע מכיוון המדרגות. פסעתי לאחור כדי לראות אותה, בטנה ההריונית צעדה לפניה והיא דידתה במדרגות כשחיוך ענקי מתנוסס על פניה.
"הגענו." עומר עקף אותי ונשק לה קלות. לאחר שהתחבקנו ארוכות, גילי אמרה שבדיוק סיימה להכין לי את חדר השינה, ולפני שנצא לאכול צהריים במסעדה כדאי שאפרוק את חפציי.
כל חפציי כללו כמה סטים של בגדים, כלי רחצה, מעט תכשיטים מרשתות זולות ושלושה זוגות נעליים. את כל שאר החפצים, שאגרתי במהלך חיי, השארתי בדירתם של דודה מירה ושל בעלה ארנון. עומר ואני העלינו את המזוודות עד לקומה השלישית שלמעשה היוותה חלל אחד גדול. דרך דלתות עץ לבנות וכפולות נכנסתי אל מקום מגוריי לתקופה הקרובה. מימיני ניצבה מיטה זוגית הפונה אל מרפסת עץ, ושאר חלל החדר כלל פינת ישיבה, טלוויזיה, ארון בגדים גדול וחדר אמבטיה ושירותים.
"קחי את הזמן." קרץ עומר בחיבה וסגר אחריו את הדלת. כששמעתי את קול צעדיו מתעמעם במדרגות, נשמתי עמוק והמרחב סביבי הצטמצם וחנק אותי. זה לא היה התקף חרדה כמו שהייתי רגילה אליו, אלא ההכרה של 'אני שוב דופקת את החיים שלי'.
מאז הפרידה מתום – זה לא את זה אני – זמיר עברו כבר ארבעה חודשים וכל מה שעשיתי היה להיות מפוטרת, לחתום אבטלה ולחזור לגור עם דודה מירה. בזמנו, לא הרווחתי מספיק כדי לשלם שכר דירה ממוצע ולכן כשתום הציע לי לעבור לגור איתו בדירת גג בפלורנטין, מיהרתי להסכים. תקראו לזה איך שאתם רוצים, אבל אני שורדת. נכון שמעולם לא הצלחתי במערכות יחסים, אבל הייתי די טובה בלעבוד, ועבדתי קשה, לכן הופתעתי לקבל מכתב פיטורים למרות היותי עובדת חרוצה. קיצוצים, הם טענו, אבל פיטרו רק אותי.
מצאתי את עצמי אורזת את מטלטליי ונוסעת חזרה לראשון לציון, לביתה של דודה מירה. היא קיבלה אותי בזרועות פתוחות וספגה את דמעותיי. כשגילי שמעה על מה שקרה, היא מייד הציעה שאעבור אליה עד שאמצא את עצמי מחדש, אבל סירבתי. היא הייתה נשואה טרייה ובאמצע ההיריון הראשון שלה, ולכן לא העזתי להידחף לחייהם. לקח לה שלושה חודשים לשכנע אותי ועוד שבועיים לגרום לי לארוז שוב.
ניערתי את מחשבותיי. "זה לא משנה עכשיו," לחשתי אל החלל וראיתי את הציפורים מתעופפות מעל עצי הדקל הגבוהים בחצר. פתחתי את המזוודה הראשונה והתחלתי לפרוק שוב את חיי.

 

 

המסעדה הייתה עמוסה לשעת צהריים טיפוסית. עומר לא הפסיק להתרברב על כישרונו להתקשר ולהזמין מקום מראש, כאילו רק הוא יכול היה לחשוב על כך בשעה שצפינו במבקרים מאוכזבים מחכים בסבלנות לשולחן שיתפנה. שתינו גלגלנו עיניים והתיישבנו אחת ליד השנייה בזמן שעומר התנצל וענה לשיחת טלפון חשובה בענייני עסקים.
הרמתי את התפריט ונאנחתי. "אני גוועת כל כך." ואז גילי אמרה, "אנחנו נצטרך לדבר על הפרידה הזאת, במוקדם או במאוחר." שלחתי לעברה מבט מתרה, והיא חשקה את שפתיה. היא רגילה לקבל את כל מה שהיא רוצה מעומר, אבל לא ממני. נעלתי את הקופסה על שם תום וזרקתי את המפתח לבור שבתוכי. כשהוא חזר והתיישב מולה, לא יכולתי שלא לחוש צביטת קנאה. חברתי הטובה ביותר, שבמקרה גם בת דודתי, נשואה לגבר החלומות שלה ונושאת ברחמה את בתו. למה החיים שלי לא יכולים להיות קלים כל כך? במקום זאת, כשאני נושקת לגיל השלושים, אני מוצאת את עצמי ללא עבודה, ללא דירה וללא בן זוג. ידעתי שהמצב המדוכדך הזה יימשך עד שאקבל אלת בייסבול בראש במתנה מגילי.
"מה תרצי לאכול?" היא שאלה והצטופפה אל התפריט שאחזתי, למרות שמולה נח תפריט זהה. היא ידעה לזהות כל שינוי במצב רוחי תוך שנייה. כף ידה נחה על גבי, והיא ליטפה אותי בעדינות מנחמת.
"ההמבורגר נראה טוב," הגבתי, והיא השעינה את ראשה על כתפי לכמה שניות. עומר כבר לא התפלא על שום דבר במערכת היחסים המוזרה של גילי ושלי.

"צודקת, גם אני אקח המבורגר עם צ'יפס גדול וקולה זירו." היא סימנה למלצרית להתקרב ולעומר לבחור מנה.
האוכל היה טעים, השיחה בין שלושתנו זרמה בנעימים, וגילי התווכחה איתי על הרעיון שאשלם על הארוחה. מצד אחד רציתי להראות להם שאיני כפוית טובה וזה שאני הולכת לגור איתם אומר שאתחלק בתשלומים השוטפים, אך מצד שני פחדתי שהאשראי לא יעבור. אחרי ארבעה חודשים של אבטלה לא ידעתי מה המסגרת בכלל, וגם הפסקתי לענות לטלפונים מהבנק. עומר הציל את המצב והושיט למלצרית את כרטיס האשראי שלו בלי להסתכל בכלל על החיוב. פתאום האוכל טיפס לו חזרה בגרוני והבחילה תקפה אותי. היה קשה לחוש עלובה יותר ממה שהייתי.
כשחזרנו הביתה, ביקש עומר שאבוא לחדר העבודה שלו במרתף. הוא היה רואה חשבון מצליח שחלש על בתי עסק רבים בהרצליה וברמת השרון. נקשתי בעדינות על הדלת והוא פתח אותה, סימן לי להיכנס בזמן שניסה לסיים שיחת טלפון.

"אני מבין, מה דעתך לשלוח לי את הכול במייל ואחזור אליך עוד היום?" אחרי כמה שניות הוא ניתק, נשען לאחור על כיסאו המרופד, שילב את ידיו והביט בי.
"תראי, אני לא גילי וגם לא הטיפוס המרחם. ממחר את הולכת לחפש עבודה. הסיבה היא כי את חייבת לחזור לשגרה כלשהי. את לא הולכת להישאר בבית ולטפס על הקירות, תיכנסי לאתרים למציאת עבודה ותראי מה הם יכולים להציע לך. אני יודע שגילי דואגת לך ורוצה שתיקחי את הזמן, אבל היא הורסת לך את הסיכויים לחזור לתלם. האהבה שלה... היא חונקת לפעמים."
"אתה מתלונן?" הפעם היה תורי לשלב את ידיי ולהישען לאחור. עומר פרץ בצחוק. "ממש לא, אבל את מבינה את הרעיון, נכון?" הוא צדק כמובן, מה חשבתי לעצמי? שאמשיך לשכב במיטה ולבכות על מר גורלי, בזמן ששניהם עובדים מחוץ לבית?
"תוכלי לקחת את הרכב של גילי בזמן שאת כאן, היא כבר הסכימה. מעכשיו אסיע אותה לעבודה לפני שאסע למשרד."
"ממש לא. אני אסע באוטובוס. אני רגילה לזה. חוץ מזה שמזמן לא נהגתי כך שאני מפחדת לעשות, חלילה, תאונה." לא שמתי לב שהזדקפתי בכיסא.
"זה חלק מהחזרה לעצמאות, דריה. את חייבת לחזור לנהוג ואת חייבת למצוא עבודה. תעדכני אותי במצב ההתקדמות עם זה." הוא לא נופף אותי, אבל נכנסה לו שיחה והייתי מספיק חכמה כדי לדעת את מקומי.

"תודה," לחשתי באופן חפוז מדי.
"בהצלחה," השיב וענה לשיחה כשסגרתי אחריי את הדלת. 

 

 

מכיוון לא רציתי להיתקע בין הגיפופים של גילי ועומר, פרשתי לישון מוקדם מדי וכך מצאתי את עצמי בשעה תשע במיטה. אחרי שעשיתי אמבטיה חמה ומענגת, שלא חוויתי כבר תקופה ארוכה, הרמתי את הנייד. קיבלתי התראה מיישום הפייסבוק וראיתי שגילי תייגה אותי בתמונת הסלפי שעשינו יחד במסעדה תחת הכותרת:
טוחנת ונהנית עם בעלי היקר וחברתי הטובה ביותר. ימי שלישי זה כיף גדוללללל!
מאה וחמישה לייקים. כמה חברים יש לה בפייסבוק, לעזאזל? בימים טובים לא הגעתי לעשרים חברים. היה ברור שהתמונה עברה שיפוצים כי השיניים שלי מעולם לא היו לבנות כל כך ופניי לא כאלה מבריקות. מכיוון שלא הייתי מהמכורים למדיה החברתית, לא נכנסתי ליישום בתדירות גבוהה, לכן רק לחצתי על 'אהבתי' וכיביתי את הנייד. התיישבתי על המיטה והצטערתי שלא לקחתי ספר או שניים מהספרייה שבניתי לעצמי בביתה של דודה מירה. קמתי וצעדתי אל המרפסת, הדפתי בעדינות את חלון הזכוכית ויצאתי החוצה אל האוויר החמים. הגינה הייתה מוארת בנורות קטנות סביב הגדר, העיצוב היה יפהפה ועשיר. הנחתי את ידיי על המעקה, הרמתי את עיניי אל השמיים ואל הכוכבים, נשכתי את שפתיי ולחשתי תפילה קטנה, כפי שנהגתי לעשות בכל לילה במשך שנים.

"היי, אימא, היום עברתי לביתם של עומר וגילי עד שאצליח לעמוד על הרגליים. אני יודעת שאסור לי להתייאש אבל, לאחרונה אני... אבודה. את חסרה לי עכשיו יותר מתמיד, אני צריכה עצה, אימא. תעזרי לי." השענתי את ראשי על כפות ידיי ונתתי לדמעות לזלוג בשקט.
משיכת אף מאחוריי גרמה לי להסתובב בחדות. גילי עמדה שעונה על הקיר בחדר ועיניה מצועפות. "סליחה, דריה, התקשרתי ולא ענית, וכשנקשתי לא שמעתי תשובה אז רציתי לראות אם את ערה." ניגבתי במהירות את דמעותיי.
"כן, עוד קצת, עדיין מוקדם לשינה."
"אני גם מתגעגעת אליה, את יודעת." היא נאנחה ויצאה אל המרפסת. נשענו שתינו על המעקה והבטנו בשמיים. גילי סובבה את פניה אליי והמשיכה, "היא חסרה לכולנו." הנהנתי וסידרתי את הגופייה שלבשתי. אחרי כמה דקות של דממה היא שאלה, "מה את מתכוונת לעשות מחר?"
"לנסות להתאפס על עצמי?" תשובתי נשמעה כיותר שאלה מאשר תשובה.
"רוצה שאקח יום מחלה ונצא ביחד?" התלהבה.
"לא, אני לא רוצה להפריע למהלך החיים שלך, גילי. את תלכי לעבודה, ואני אחפש מה לעשות עם עצמי. אם יש כביסה או חדר שצריך לנקות, תגידי ואעשה זאת."
"המנקה באה בימי חמישי וראשון." היא חייכה בהתנצלות. כמובן שיש לה מנקה. השתיקה המביכה בינינו הזכירה לי איך היינו מפשילות מכנסיים בכל יום שישי אחרי הלימודים ושוטפות את הבית לכבוד שבת. היום זה אחרת לגמרי.
"איך את מרגישה, גילי? איך הקטנה?"
"הקטנה גדלה בכל יום. אני נכנסת לחודש שמיני בשבוע הבא ועדיין לא בחרנו את הציוד לחדר השינה שלה." היה לה חיוך אמיתי על הפנים. מאז שהייתה קטנה אהבה גילי ילדים. היא הייתה השמרטפית הכי מבוקשת בשכונה בעוד שאני לא הצלחתי להסתדר עם ילדים בגיל שלי אז בטח שלא עם קטנים יותר. התאים לה להיות אימא, דמיינתי אותה דוחפת עגלה בקניון או משתובבת עם פעוטה שרצה ברחבי הבית. היא ליטפה את הבטן שלה באהבה, והתכווצתי על מקומי עם גל קנאה קטן.

"אני חושבת שאלך לישון עכשיו."
"אבל בעצמך אמרת שעדיין מוקדם, רציתי שנראה סרט יחד." היא שרבבה את שפתיה באכזבה קלה. גייסתי כוחות כדי לחייך לפני שעניתי, "אולי מחר, בסדר?"
היא נאנחה, איחלנו לילה טוב אחת לשנייה, וגילי סגרה אחריה את הדלת. שנאתי את התחושה שחלחלה לתוכי, שנאתי את הדריה החדשה שהפכתי להיות. הדלקתי את מנורת האהיל שעל השידה, התכסיתי בשמיכה ועיניתי את עצמי במחשבות עד שהגיעה השינה.

 

 

כשירדתי למחרת בבוקר, הבית היה ריק. החלון במטבח היה פתוח, ואור טבעי מילא את החלל. על האי במטבח הונח צרור מפתחות, מחשב נייד ומכתב שכתב עומר.

בוקר טוב דריה.
נסענו לעבודה, השארתי לך מפתח לרכב ולבית. אנא השתמשי במכונית.
נחזור היום מאוחר כי אחרי העבודה אנחנו נוסעים לחנות מוצרי תינוקות בתל אביב.
ניפגש לארוחת ערב,
עומר וגילי.

 

קראתי פעמיים את המכתב. הרשמיות של עומר הבהירה לי את מקומי. אני אורחת ויש להם חיים משלהם, לכן אראה אותם רק בערב. מצד אחד שמחתי על כך שלמישהו אכפת ממני מספיק כדי לעודד אותי לצאת לעבוד, אך מצד שני הרגשתי מבוהלת מהעובדה שמעכשיו אצטרך לתת דין וחשבון למעשיי.
חיטטתי בארונות ומצאתי את דגני הבוקר שגילי ואני אהבנו מילדות, שפכתי לקערה ומזגתי חלב. התיישבתי לאכול ופתחתי את עיתון הבוקר המחולק חינם שנח על השולחן. קראתי את הידיעות, מבלי להתעמק, והרגשתי בכל ביס את הקושי לבלוע. זהו הבוקר הראשון שעליי להוכיח את עצמי ופחדתי כל כך להיכשל. על המחשב הנייד שנח לצידי היה מונח פתק לבן שאמר: השתמשי בו לחפש עבודה. הדלקתי את המחשב, ולאחר כמה שניות התבקשתי להקליד קוד כדי לפתוח את שולחן העבודה. סיננתי קללה מהירה, ושלחתי הודעה לעומר.

אני: היי, עומר, סליחה שאני מפריעה לך. המחשב מבקש סיסמה. (09:58)

עומר: בוקר טוב, דריה, את ממש לא מפריעה לי. הסיסמה היא: גילי, ואני פנוי לכל שאלה. (10:00)

ברור שהסיסמה היא 'גילי'. הקלדתי את שמה במהירות והמסך נפתח, ברקע הייתה תמונה דביקה שלהם בירח הדבש במלדיביים. הם החזיקו ביחד את האננס המפורסם שעליו גילי לא הפסיקה לדבר כמה ימים.
"כשתאכלי אננס כזה שום עונג לא ישתווה לו, אפילו לא אורגזמה."
היא כמובן הגזימה אבל נחמד היה לחשוב על משהו יותר מענג מסקס, לא חוויתי סקס כבר יותר מחמישה חודשים.
גלשתי בגוגל וחיפשתי משרות עבודה בהרצליה וברעננה. המון תוצאות שלא היו רלוונטיות עבורי עלו על המסך; גננות, עובדי היי-טק, מתכנתי תוכנות, מנקות ועוזרות בית.
מעולם לא למדתי באוניברסיטה, הייתי עסוקה בלעבוד ובלשרוד. רק כשדודה מירה הכריחה אותי לצאת ללמוד משהו, לקחתי כמה קורסים של מזכירות במכללה העירונית והתחלתי לעבוד במפעל בדים בדרום תל אביב. כשלא מצאתי מענה באינטרנט חיפשתי במדור הדרושים של העיתון, אך גם שם לא מצאתי משרה מתאימה. החלטתי לצאת אל הגינה ולקבל קצת ויטמינים מהשמש. נשכבתי על מיטת השיזוף ועצמתי את עיניי, וכשהנייד צלצל אחרי כמה דקות ראיתי שהשיחה היא מדודה מירה ועניתי.
"היי מותק, מה שלומך?" היא שאלה, והתיישבתי על המיטה.
"בסדר גמור, מה איתך?" שמעתי אותה חותכת ירקות, אולי היא מכינה מרק או את העוף ותפוחי אדמה בתנור המפורסמים שלה. פי מייד התמלא ברוק, האוכל של דודה מירה היה הטעים בעולם.
"אני בסדר, רציתי לשאול איך היה המעבר אתמול לגילי?"
"הכול עבר חלק. זה בסדר אם אשאיר חלק מהארגזים אצלך? נכון שזה לא מפריע לך?"
"ממש לא, מתוקה שלי, את גם מוזמנת לחזור אליי אם נעשה לך קשה. את יודעת שגילי אוהבת אותך כמו אחות."
"אנחנו נסתדר. אני מחפשת עבודה חדשה אבל עדיין לא מצאתי שום דבר," התלוננתי בעיקר לעצמי.
היא נאנחה בקול ואמרה, "זה לוקח זמן, דריה, אולי עומר מכיר חֶברָה שמחפשת עובדים."
עומר רוצה שאנסה בכוחות עצמי ויותר משלא רציתי לאכזב את עצמי, לא רציתי לאכזב אותו. "אני יודעת, אנסה לברר איתו מאוחר יותר."
"אני מחכה לך לארוחת שבת. דיברתי כבר עם גילי, אתם תבואו בשישי בערב ואם תרצי להישאר לישון כאן, אז בשמחה רבה."
"תודה, דודה מירה, אבל אני חושבת שתהיה לך מריבה קשה עם גילי לגבי העניין."
"אני מודה לאלוהים שאתן כאלה חברות טובות. טוב, מותק, אני צריכה להכניס את העוף לתנור. אנחנו נדבר כבר בשישי. אוהבת אותך." היא סיימה את השיחה ונשענתי חזרה לאחור. המילים שלה תמיד היו מנחמות.

 

 

פורים שנת 2001, ראשון לציון.

אווירת הקרנבל בבית הספר הייתה זרה לי. תחפושות ססגוניות עשירות בצבעים שונים מילאו את רחבת החצר. בנים שהתחפשו לגולשים בהוואי, לראש הממשלה המתפטר אהוד ברק, לכוכבי טלוויזיה ופה ושם גם כמה תחפושות מקוריות. הבנות התחפשו בעיקר לנסיכות או שמו קשתות ארנבת בשיערן. הייתי היחידה בבית הספר שלא התחפשה. הגעתי עם משלוח מנות שהכנתי ערב קודם לכן עם דודה מירה, וחלק מהתלמידים היו מחוץ לכיתה, הצטלמו, כל אחד בתורו, במצלמה שהביאה המחנכת יהודית.
החלטתי לשבת בכיסא ולהתעלם ממבטים אקראיים. ניצן, שותפתי לספסל הלימודים, סידרה את הכתר שעל ראשה ושאלה, "לא התחפשת, דריה?" משכתי בכתפיי וחזרתי שוב ושוב על אותה שורה שקראתי בספר.
"אני לא טיפוס של תחפושות. מאוד יפה לך, אגב."
"וואו, תודה. את לא תאמיני איפה מצאתי את הכתר." היא התחילה לספר על איך כיתתה רגליים ברחבי העיר כדי למצוא את הכתר המושלם, והקשבתי לה.
"תראו תראו מי מסתתרת בז'3." לפתע שמעתי את קולו וקפאתי על מקומי. מתן. גילי הופיעה כמו מאבטחת ומייד איימה עליו. "תסתלק מכאן!" היא קראה.
הוא חייך אליה וביטל את דבריה בבוז. "שתקי קצת, גילי, פורים היום ומותר לצחוק. אז למה התחפשת?" קרא אליי מהכניסה לכיתה, גורם לתלמידים אחרים להציץ בסקרנות מאחוריו. מתן התחפש לפיראט וסידר את העגיל המזויף שנפל לו מהאוזן. "לממותה?" שאל וגרם לשאר חבריו לשאוג מצחוק.
"סתום כבר! הבדיחה הזאת מיצתה את עצמה, בדיוק כמוך," ניצן גם השמיעה את קולה, ועוד בנות הצטרפו אליה.
"אוווווו" נשמעו קולות מסביב. לא רציתי שגילי או ניצן יצטרכו להציל אותי, רציתי להתמודד איתו לבד.

"אני לא פוגע בבנות, ניצן, אז תיזהרי. אבל דריה היא ממותה ולכן היא לא בת."
"לך תזדיין, מתן." מצאתי לפתע את קולי. הוא הרים גבה מופתעת, לא ציפה שאעמוד על שלי. שמעתי את גילי שואפת אוויר וכמעט נחנקת.
"מה אמרת, ממותה?"
"אמרתי שתזדיין מהכיתה שלי."
הוא התקרב אליי לאט, בפרצוף כועס, ואז שלף משום מקום תרסיס של יום העצמאות וריסס קצף לבן ודביק על פניי ועל בגדיי. לכמה שניות שמעתי רק את השקט ואת הלמות ליבי, ופתאום התחיל גל גדול של לחישות רמות.
שפשפתי את עיניי, שכבר הפכו אדומות מהקצף, ודחפתי אותו בזמן שצעדתי במהירות מהכיתה אל החצר. למזלי הרב, כמעט כל התלמידים כבר נכנסו לכיתות שלהם לקראת החלפת משלוחי מנות. שמעתי פסיעות מהירות מאחוריי, עד שגילי תפסה בידי. "אל תברחי, דריה, אני מתחננת. בואי נלך למנהלת ונספר לה הכול. אנחנו נפתור את זה ביחד. הוא יעוף מבית הספר הזה לכל הרוחות."
"את לא מבינה, גילי, את לא מבינה שום דבר. אני לא מתאימה לכאן, את לא רואה עד כמה אני שונה מכולם?" פרצתי בבכי וברחתי דרך השער הפתוח אל הרחוב. השארתי את גילי ההמומה בכניסה לבית הספר ורצתי דומעת אל ביתה של דודה מירה.
מתן הושעה לשלושה ימים.

 

2 ביקורות עבור דריה / אילנית עדני

  1. דורג 4 מתוך 5

    galiedenpei

    וואו אחד גדול. אהבתי מאוד את הסיפור של דריה ומתן. מה שקצת היה חסר לי או שהסופרת חסכה בו היה בעצם הסוף. ציפיתי שהדברים ילובנו בצורה מעמיקה יותר. חבל די התאכזבתי שהסוף נגמר ברפרוף ובחוסר תשומת לב מעמיקה. בכל אופן ספר מצוין שווה ביותר. ממליצה בחום לרכוש ולהנות

  2. דורג 5 מתוך 5

    דפנה זלינגר

    ספר מקסים כמו של ספריה של אילנית. מרגע שהתחלת לא רצית להפסיק.

הוסף חוות דעת

מידע נוסף

בחר את סוג הספר

דיגיטלי