הבטחה לחיים / דולב בן-ארוש

דיגיטלי : ₪35.00
מודפס : ₪79.00

נקה

תיאור

דולב בן-ארוש – הבטחה לחיים

הוצאה לאור : הוצאה עצמית
שנת הוצאה 2018
מס’ עמודים 366
ז’אנר: רומן | רומן רומנטי

 

לבה שבוי בעבר

לבו הבטיח עתיד

 

אהבה ראשונה מלאת תשוקה ליוותה את חייהם הסוערים של קרן וליאור. במשעולי אהבתם נטעו הבטחות והשקו אותן במסירות ובאהבה.

 

אך טבעה של סערה לזרוע הרס וחורבן ובצילה של מלחמה, אהבתם עולה על שרטון וחיי השניים מיטלטלים עד כאב.

 

בחלוף השנים, כבויה ומנוכרת, קרן עדיין חיה את עברה, כשהאהבה הראשונה עוד זורמת בעורקיה ומבודדת אותה מהמציאות.

 

כשגבר כריזמטי ונחוש נכנס לחייה, ומנסה להשיב לה את התשוקה שאבדה, חששותיה נאבקים ברגשותיה ואט אט היא מתעוררת לחיים.

 

סודות השמורים היטב במעמקים מאיימים להתגלות ולטרוף את הקלפים עבור השניים.

 

זהו ספרה השלישי של דולב בן ארוש, ילידת 1983, בעלת תואר במדעי ההתנהגות, אם לגילי, ליעד ואלון ובת זוג לארז. קדמו לו “אחד משניים”- רומן רומנטי, ו”היבריס”- רומן מתח שיצא בשיתוף עם מאיה קראוס ברדה. סיפורים קצרים פרי עטה ראו אור באנתולוגיות שונות.

 

לספרים נוספים של הסופרת: דולב בן ארוש

טעימה מהספר

צלצולו של השעון המעורר הקפיץ אותי משכיבה לישיבה. לא משנה מה הייתה רמת העייפות שלי, תמיד ניתרתי מהמיטה מיד עם הצלצול הראשון. ליאור, לעומתי, נשאר לשכב והפעיל נודניק ללא הפסקה. ברגליים כושלות פסעתי לעבר חדר האמבטיה וסגרתי אחריי את הדלת. קשה להיפטר ממנהגים ישנים. הדמות שהביטה בי מהמראה לא הייתה מרנינה. בגיל עשרים ותשע נראיתי כמי שחיים שלמים עברו עליה. עיניי החומות היו טרוטות ונעדרה מהן שמחת החיים. לחיי, שבעבר היו אדמדמות, היו חיוורות ושקועות. שיערי, שבעבר הגיע עד לכתפיי בתספורת מדורגת, היה ארוך יותר כעת. הוא נראה מדובלל ונזקק לטיפול מקיף אצל הספר. גם גבותיי, שראו ימים טובים היו עבות מתמיד, ובמבט מקרוב גם מעט א-סימטריות.

חוסר החשק להתחיל את היום השתלט על כל חלק בגופי, נוכחותו כבר הייתה חלק קבוע בחיי. מיהרתי לסלק את המחשבות הטורדניות והתלבשתי בזריזות. הצצתי בשעון שעל הקיר, היה לי מספיק זמן להגיע לעבודה. תמיד נהגתי לקחת מקדמי ביטחון כדי לא לאחר, אך הרגשתי שאם לא אתלבש מספיק מהר אני עלולה להתחרט ולהעביר את יומי ברחמים עצמיים תחת השמיכה.

הבטתי בארון בחוסר אונים. לאחרונה לא הרגשתי ששום בגד עושה עמי חסד. מעולם לא הייתי רזה ותמיד נשאתי עיניי בקנאה לנשים חטובות שאכלו מבלי לעשות חשבון לכמות הקלוריות שהן מכניסות לגופן, אך לרוב הייתי שלמה עם מראי. גופי היה נשי, מעט מעוגל ועם הבגדים הנכונים, הרגשתי טוב עם עצמי. כמעט שכחתי כמה זה נחמד להרגיש כך. 
בשנתיים שעברו מאז שליאור נעלם מחיי, כלום לא הרגיש נכון יותר. לבסוף בחרתי בשמלה שחורה פשוטה, אשר שיקפה את מצב רוחי העגום, ענדתי זוג עגילי פנינה ושרשרת מזהב לבן עם שני לבבות. הבטתי באצבעי המיותמת ונאנחתי. הזכרתי לעצמי שעליי לעבור כל יום ביומו ויצאתי מהבית.

מצב רוחי היה ירוד כדרך קבע. העובדה שהמשרד בו עבדתי היה ממוקם באזור תעשייה אפרורי לא הועילה כלל. המבנה החיצוני לא היה מודרני או מסוגנן, אך פנים המשרד עמד בניגוד גמור לכך.

במרחב פתוח מוקמו עמדות העבודה בצורת האות חית, במרכז הונח שולחן עבה מעץ בצבע ירוק בהיר, אשר נחתך בצורה עגולה ולא סימטרית. כסאות תכולים עם משענת גבוהה הקיפו אותו. זה היה השולחן בו ערכנו את ישיבות הצוות השבועיות.

משרדו של עמית, הבעלים של החברה בה עבדתי, היה ממוקם בפינה וחזיתו נתחמה בקיר זכוכית, כך שרוב הזמן הוא יכול היה לראות את מעשינו, ואנחנו את שלו, למעט הפעמים הבודדות בהן הסיט את הווילון הוונציאני האפור והותיר אותנו סקרנים.

"בוקר טוב," קרא אליי אסף, מקדם האתרים של החברה. לא זכיתי להרבה גינוני נימוס מעמיתיי לעבודה. לא ראיתי בהם חברים ולא טרחתי להיות נעימה אליהם. אסף היה היחיד שהתעקש להיות נחמד אליי. 
זה לא שלא חיבבתי אותם. למעשה, ההיפך הוא הנכון. הם היו בני גילי, ורובם הגדול אף היו נחמדים למדיי, אך לא מצאתי כל עניין במפגשים החברתיים התכופים שיזמו לעצמם. פעם אחר פעם התחמקתי מהזמנתם בתואנות שווא, עד שהם הפסיקו לנסות ואני הפסקתי להתנצל.

"היי," שלחתי אליו חיוך מאולץ. הוא היחיד שנחמד אלייך, הזכרתי לעצמי. לא משנה עד כמה את מצוברחת, עלייך להתייחס אליו יפה.
"היינו אתמול במסיבה מעולה, חבל שאת אף פעם לא באה איתנו." הוא התקרב לשולחני כשהנחתי את תיקי בארון המיועד לכך.
"אני לא חובבת מסיבות." התנצלתי ושלחתי אליו חיוך נוסף. "תודה בכל מקרה," הוספתי, במטרה להראות לו את הערכתי לעובדה שהוא עדיין מנסה.
"בכיף. פשוט נראה לי שכדאי לך לנסות. לפעמים אנחנו סתם יוצאים לשבת על בירה, מרכלים וצוחקים."
"כן, אני יודעת, אני פשוט מאוד עסוקה." שיקרתי.
"טוב. תחשבי על זה." הוא זרק אליי חיוך קטן מלווה בקריצה. הוא ידע שאינני דוברת אמת, אך זה לא הפריע לאף אחד מאתנו.
"בטח. אני אחשוב. שוב תודה." מלמלתי את השקר חלושות וחזרתי להביט על מסך המחשב.

השעות בהן ישבתי ועיצבתי היו החלק האהוב עליי ביום. האהבה שלי לאומנות מצאה ביטוי תעסוקתי בעיצוב גרפי לצורך מיתוג עסקי. עבודה כארט-דיירקטורית היוותה הכנסה לא רעה בעידן האינטרנט והיא הייתה עבורי מפלט מהמציאות העגומה שנקראה חיי.

"קרן." קולו של עמית גרם לי לחדול מעבודתי ולהביט בו.
"כן?"
"תכנסי בבקשה למשרד שלי." 
לבי האיץ למשמע בקשתו. הוא מעולם לא קרא לי לחדרו. אם אני לא טועה, הפעם הראשונה והאחרונה בה ניהלנו שיחה לבדנו הייתה כשישבתי מולו מרוגשת בריאיון העבודה שלי. 
קמתי ממקומי ופסעתי אל עבר משרדו בצעדים מהוססים. מה יכול להיות חמור כל-כך שנזקק לפרטיות? כבר הספקתי לראות עובדים שננזפו קשות על ידו במרחב המשותף. 
איתי הוא תמיד נהג קצת אחרת. הוא היה עדין יותר בכל הקשור אליי. העיר לי כשהיה צורך, אך מעולם לא בתוקפנות בה נהג לעיתים עם האחרים ומעולם לא ליד כולם.

"תסגרי את הדלת." הוא לא הסיר את מבטו ממסך המחשב. הנהנתי, למרות שהוא לא הבחין בכך, סגרתי אחרי את דלת הזכוכית והתיישבתי מולו. 
המתנתי בשתיקה.
כשסיים את ההקלדה על המחשב, הזיז את המסך והביט היישר בעיניי.
"את נראית נחמד היום." הבטתי בו בפליאה. עמית לא היה בוס שמתחבר עם העובדים. הוא מעולם לא אמר לי משהו אישי.

"אמממ... תודה?" ספק אמרתי, ספק שאלתי. 
לאחר שכחכח בגרונו למשמע התשובה שלי, המשיך.
"הסיבה שאת פה היא שאני עושה שינוי ארגוני. לאחרונה אני לא מצליח לעמוד בעומס המשימות והחלטתי להעסיק מישהו שיהיה הסגן שלי."

חלפו שנתיים מאז החברה החלה את פעילותה. עמית העסיק מעל עשרה עובדים והחזיק תיקי לקוחות גדולים, שלא היו מביישים את משרדי הפרסום הגדולים ביותר. לעיתים נדמה היה לי שאפילו הוא לא האמין לצמיחה המטאורית שעשתה החברה הקטנה שהקים.

"אני מבינה." אמרתי, למרות שזה לא היה מדויק. למה הוא לא סיפר לכולנו בישיבת הצוות?
"הסיבה שקראתי לך לכאן," המשיך כמי שקרא את מחשבותיי, "היא לספר לך שגייסתי עובד חדש שיעזור לי, שמו רועי ואני רוצה שאת תעשי לו היכרות עם החברה." 
שתקתי. שיערתי שעליי לקבל זאת כמחמאה, אך עבורי הייתה זאת מעמסה. מעולם לא הייתי הטיפוס הנחמד ומסביר הפנים. העדפתי להעביר את שעות העבודה שלי בעיצוב. "אני מאוד מעריך את המסירות שלך לעבודה ואת המקצועיות שלך, נראה לי שאת תוכלי להעביר לו בצורה הטובה ביותר את הלך הרוח בחברה." הוספתי לשתוק ועמית נראה חסר אונים לנוכח חוסר שיתוף הפעולה שהפגנתי. "אז... מה את אומרת?"
"בסדר." קולי היה חלש. לא יכולתי לסרב, למרות שרציתי לעשות זאת.
"מצוין, תודה." עמית נראה מרוצה. הוא אמנם לא חייך, אך עיניו הקרינו את שביעות רצונו מכך שהשיג את מה שרצה.
חייכתי אליו חיוך קטן וקמתי ממקומי.

"רגע, לאן את הולכת?" גופי נעצר למשמע השאלה בדיוק כשהזדקפתי לעמידה.
"סיימנו, לא?" שאלתי מופתעת.
"את לא רוצה לדעת קצת יותר פרטים על האדם שאת הולכת לפגוש מחר? על מהות התפקיד שלו והדברים שתצטרכי ללמד אותו?" קולו של עמית ותיפוף אצבעותיו על השולחן העידו על חוסר סבלנותו.
"אה. כן, כן, בטח." התיישבתי חזרה במהירות.
עמית הניח מולי דף ועט, "למקרה שתרצי לרשום." הוא קרץ, עוד חריגה קיצונית מההתנהלות הקבועה שלו.

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הבטחה לחיים / דולב בן-ארוש”

מידע נוסף

בחר את סוג הספר

דיגיטלי, מודפס