מבצע!

ההחלטה שלי / אביבה סרור בייגל

מודפס : ₪69.00
דיגיטלי : ₪29.00

נקה

תיאור

אביבה סרור בייגל – ההחלטה שלי

שנת הוצאה: מאי 2018
מס’ עמודים:  330
 

* הספר המודפס ישלח החל מ-24/6.

 

“מהרגע הראשון שראיתי אותך בבית המשפט ידעתי שאני רוצה אותך ואני יודע, סימון, אני יודע שגם את רוצה אותי.” הוא מביט לתוך עיניי והעיניים הכחולות שלו מביעות תחינה, אך אני משפילה את מבטי, לא יכולה לראות את העיניים היפות שלו ולא יכולה לשמוע את הקול הצרוד והסקסי שלו.

“סימון, תסתכלי עליי. תסתכלי עליי ותגידי לי שאת לא רוצה אותי.” אני שותקת ומשותקת, לא יכולה לענות או לזוז.

 

סימון, מעצבת אתרי נופש יוקרתיים, מלווה את אביה החורג לבית המשפט, שנאשם בפרשת מעילה חמורה. במהלך המשפט עליה להתמודד עם מיליונר מסתורי שמעורר בה רגשות סוערים שחשבה שמתו מזמן, וכן עליה להחליט החלטה גורלית שתשנה את חייה.

טראומת עבר שחוותה גוזלת ממנה את אושרה ואת ביטחונה העצמי. היא יוצאת למסע מסעיר בין שתי יבשות, שבו היא מקווה למצוא את תעצומות הנפש שיעזרו לה להתגבר על הקשיים ולפתוח את ליבה לאהבה.

 

ההחלטה שלי מאת אביבה סרור בייגל הוא רומן ביכורים מרתק, המספר ברגישות סיפור רומנטי על אהבה לא אפשרית ועל בחורה אחת אמיצה שמנסה לשרוד את המכשולים שהחיים מציבים לה.

טעימה מהספר

פרק 1

"די, בבקשה די, תניח לי. אתה רואה שאני לא רוצה אותך, די בבקשה, בבקשה!" אני צועקת בקול ומנופפת בידי כשצלצול טלפון מעיר אותי מעוד לילה של שינה טרופה.
"הלו," אני עונה.

"סימון, זאת אימא." את לא אימא שלי, אני חושבת לעצמי. "סימון, את שומעת אותי?" עוד לא התעוררתי וגופי מכוסה זיעה קרה, עדיין רועדת מהחלום הכמעט קבוע שלי.
"מה? מה את רוצה ממני?"
"סימון, אל תדברי אליי ככה. את יודעת מי גידלה אותך, טיפלה בך ודאגה לך?" ממש טיפלה בי, אימא למופת. "סימון!" קולה כמעט קורע לי את עור התוף. "את צריכה להיות היום בבית המשפט. אל תשכחי, זה חשוב לאבא..."
"אני יודעת. אין צורך להזכיר לי ואל תדאגי, אגיע בזמן."
"וסימון, תתלבשי יפה, בבקשה. לא את הבגדים המדכאים האלה שאת לובשת בדרך כלל, שיראו כמה את יפה וחתיכה. אל תשכחי שאת מייצגת אותנו."
אני נוחרת לעצמי בבוז. מייצגת אתכם ממש. צמד קשישים רמאים, תאבי בצע וחסרי לב.

אני קמה מהמיטה, גופי עדיין רועד מהחלום או אולי מהמציאות. חלפו כבר כמה חודשים ואני עדיין שם. חווה את רגעי האימה שוב ושוב. אני לא מצליחה להמשיך הלאה, להתרומם. לא מצליחה לחזור לשגרה כי אי אפשר. אומרים שחוויות קשות מחסנות ומחזקות, אך זה לא ככה במקרה שלי.
באותו יום, בלילה ההוא, עולמי התהפך, חרב עליי ולעולם לא יחזור להיות כשהיה. אני מרימה את עצמי בקושי, מגייסת כוחות נפש שכבר אין לי.

או־קיי, אני אומרת לעצמי, את צריכה להגיע לבית המשפט בשעה תשע ועכשיו שמונה. יש לך זמן למקלחת קצרה, לזרוק על עצמך משהו ואולי גם לשתות כוס קפה.
אני עוברת לפעול על אוטומט והולכת למטבח, לוחצת על מכונת הקפה ואז ניגשת לארון ו"בוחרת" בג'ינס כחול שגדול עליי לפחות במידה ובחולצת כפתורים אפורה בעלת שרוולים ארוכים, נכנסת להתקלח.
אני מתמהמהת רגע קצר מול המראה ובוחנת את גופי. "את עדיין נראית טוב," אני לוחשת לעצמי. גובהי מטר ושבעים, אני רזה ויש שיגידו קצת יותר מדי רזה, שדופה. לאחרונה אף אבד לי התיאבון לחלוטין. נראה שאני הולכת ומרזה. הולכת ונעלמת. נעלמת זה טוב, אני חושבת בדכדוך.
אני משפילה את מבטי ומתבוננת ברגליי. רגליים ארוכות, חטובות ובעלות קרסוליים עדינים במיוחד. כן, הרגליים היפות שלי, שטרחתי להבליט בכל אירוע. תמיד העדפתי שמלות, חצאיות קצרות או מכנסי שורטס.
מבטי מטפס מעלה, מתעכב לרגע על הבטן השטוחה ועל המותניים הצרים. המבט עולה לכיוון החזה, חזה שופע, עגול וזקור.
אולי זו הבעיה שלי?! אני בוחנת את החזה שלי. חזה קצת סקסי מדי. מה זה סקסי מדי? אני תוהה ומרימה את מבטי עד שאני נתקלת בעיניי הירוקות, שהיו פעם מבריקות ונוצצות וכעת כבויות ובלי טיפת אור, עיגולים שחורים מעטרים אותן ושקיות תחתיהן.
איפה את, סימון? אני שואלת את עצמי. לאן נעלמת ואיפה השיער? אין שיער, את השיער גילחתי כבר מזמן. ממש ככה, גילחתי ונותרו רק זיפים בני יומם.
"מכוערת," אני לוחשת לעצמי. "מכוערת, דוחה, פגומה."
אני מעקמת את האף וזזה מהמראה, מתלבשת ונועלת נעלי עבודה. אני לא מתאפרת וממהרת להרכיב את משקפי השמש השחורים הגדולים, המשקפיים שמאחוריהם אני מנסה להתחבא. אני לוקחת ביד אחת את כוס הקפה ובשנייה את המפתחות, נועלת את הבית ונושמת נשימה עמוקה לפני שאני יוצאת החוצה, לרחוב. לא הייתי ברחוב כבר כמה חודשים. הרעשים, הצבעים ואור השמש החזק גורמים לי להסתנוור לרגע.
היום יפה ומזג האוויר נעים, השמש מלטפת את הרחוב. העולם סביבי סואן, רועש ורוגש, מלא חיים.
בדרך לבית המשפט אני עוברת דרך 'גני טווילרי'. גנים מרהיבים ביופיים שזכו במספר רב של פרסים לעיצוב גינות נוי. בכל שעות היממה אפשר לראות בהם משפחות מטיילות, זוגות אוהבים אוחזים ידיים ואנשים רצים או מדוושים על אופניים.
אני חוצה במהירות את הגנים, לא מסתכלת ימינה ולא שמאלה, משתדלת לא ליצור קשר עין ולא לראות אף אחד. אני לא מעוניינת לפגוש אנשים מהעבר ולא לעורר שדים אצל אף אחד. בראש מושפל ובגב מעט כפוף אני מגיעה לרחבת בית המשפט.
מבנה בית המשפט רם ונישא מסביבתו. מדרגות שיש ענקיות מובילות אליו מהרחוב. המבנה כולו עשוי שיש צהבהב ובפתחו דלת כניסה ענקית מעץ טיק המעוטרת בחיבורים מנחושת. אני עולה בגרם המדרגות, פותחת את דלת העץ הכבדה ונכנסת פנימה.
אולם המבואה של בית המשפט עצום ממדים, כמו נועד להרתיע את הנכנסים אליו. המראה מזכיר כניסה למוזיאון ואני מרימה את מבטי אל התקרה הגבוהה בעלת העיטורים סביבה. אור לבן ומנוכר של עשרות נורות פלורוסנט מאיר את החלל בעוד חלונות המבנה סגורים ואטומים בווילונות שחורים. רצפת האולם וקירותיו מצופים שיש בהיר. מבנה המבואה עגול ומקובעות בו דלתות עץ ענקיות המפנות את הבאים לחדרים שונים, בהם מתנהלים ההליכים המשפטיים.
אני קוראת את השלטים המוצמדים למשקופי הדלתות עד שעיניי עוצרות על חדר מספר מאה ושתים עשרה. זה החדר, הגעתי. כאן יתנהל המשפט. אני נכנסת פנימה ומגלה שהחדר עדיין ריק, הקדמתי. אני עומדת ומתבוננת סביבי. האולם קטן יחסית וכמו כל הבניין, גם הוא נראה כאילו נבנה בתקופת המהפכה הצרפתית.
הריהוט כולו עשוי עץ מסיבי. דוכן השופט מוגבה מהרצפה בשתי מדרגות ולצדו דוכן העדים שמולו ניצבות שתי עמדות נוספות, האחת לתובעים והשנייה לנתבעים, ומאחורי כל אחת מהן שלושה כסאות. על השולחנות משני הצדדים מונחים כבר מחשבים ניידים פתוחים, דבר המעיד על כך שלמרות הכול, אנחנו במאה העשרים ואחת.
החלונות הגדולים סגורים היטב ומכוסים שחור, כמו הווילונות שבאולם המבואה, כך שאור השמש לא יחדור לתוך החדר.
האוויר בחדר דחוס והטמפרטורה הנעימה בו נשמרת בזכות התקרה הגבוהה. במרום התקרה מסתובבים באיטיות מדהימה שני מאווררי ענק שמנסים להזיז מעט את האוויר, אך מלבד רעש לא עושים דבר.
אני מרגישה פתאום שהכול לוחץ עליי וזיעה קרה מציפה את פניי ואת גופי. אני הולכת במהירות לכיוון השירותים כדי לשטוף את הפנים ולהחזיר לעצמי את קצב נשימותיי.
"היי, בחור!" אני שומעת קול קורא. הוא מתכוון אליי, אני חושבת, מודעת לכך שמאחור אני נראית קצת כמו בחור, בגלל התספורת החדשה.
אני מסתובבת ורואה גבר עם עיניים כחולות ומבט רציני. כשהוא רואה את דמותי, מבטו משתנה לסימן שאלה. אני מסירה את המשקפיים ומביטה בו במבט משועשע.
"התכוונת אליי?" אני שואלת ומתבוננת בו בתשומת לב. הגבר הזה כל־כך חתיך ואני למעשה בטוחה שהוא הגבר החתיך ביותר שפגשתי מעודי. גבוה, רחב כתפיים, שיער חום קצוץ ועיניים, אוי איזה עיניים, כחולות כמו בריכות עמוקות. העיניים היפות האלו מתבוננות בי בשעשוע גלוי. "סליחה, מאחור את נראית כמו נער וחשבתי," הוא מוסיף, "להפנות אותך לשירותי הגברים."
אני מחייכת אליו בחזרה. מה קרה שאני מחייכת? כבר כמה חודשים שלא חייכתי לאף אחד. אני ממשיכה בדרכי ונכנסת לשירותי הנשים בעוד המבט המסוקרן שלו מלווה אותי. אני מרגישה אותו נעוץ בגבי, מעביר מעין עקצוצים בגופי, אבל פוחדת להציץ לאחור.
בחדר השירותים אני שוטפת את הפנים במים קרים ומציצה במראה הקטנה שמעל הכיור, מבחינה שהחיוורון פינה את מקומו ומעט סומק חדש צץ על לחיי. דווקא מחמיא לי ואני נראית מעט חיה יותר.
ביציאה מחדר השירותים, במסדרון, אני רואה מזווית עיני את אותו גבר עומד בגבו אליי ומדבר בטלפון. העובדה שהוא לא רואה אותי מאפשרת לי לנעוץ מבט ולבחון אותו מעט יותר טוב. הוא גבוה, הגב שלו רחב ונראה שהוא בהחלט בנוי לתלפיות. הוא מנתק את השיחה, מסתובב ומפנה את מבטו אליי, מבט עם סימן שאלה ומעט שעשוע. הוא מתקרב לעברי ואני ממהרת להשפיל את עיניי וחום מציף את לחיי.

"אנחנו מכירים?"

"אני לא חושבת, לא." פנים כמו שלו אי אפשר לשכוח.
"במה כבר יכולים להאשים אישה כמוך?" הוא שואל ולרגע אני מרגישה שבלעתי את הלשון.
"לא מאשימים אותי בכלום," אני יורה, אך מרגישה שטון הדיבור שלי תוקפני ולכן מנסה להסביר, "אבא שלי הוא הנאשם. אני פה כדי לספק לו תמיכה רוחנית," אני מסבירה ומנסה להסתיר את הלעג. "ומה אתה עושה כאן?"

"אני תובע פושע, שגנב ממני כסף."

"הבנתי, בהצלחה."
"תודה, גם לאבא שלך, באיזה חדר מתקיים המשפט שלו?" 
"מאה ושתים עשרה," אני עונה כשעיניו חודרות לתוכי כאילו מנסות לקרוע מעליי איזו מסכה דמיונית.

"באיזה משחק את משחקת?" הוא שואל בתוקפנות.

"מה?"

"מה את חושבת שתשיגי עם הפלירטוטים שלך?" הוא אומר ואני מביטה בו בהלם.

"סליחה? אתה ניגשת אליי ואני ממש לא מפלרטטת איתך!"

"את באמת לא מכירה אותי?!"

"לא, אני באמת לא מכירה אותך וגם לא רוצה להכיר. בהצלחה," אני אומרת, מסובבת את הגב ופונה ללכת לכיוון אולם הדיונים. איזה גבר מוזר ומעצבן, אני חושבת לעצמי ומרגישה את המבט שלו בוחן אותי. הראש רוצה להתעלם אך הגוף מגיב מעט אחרת. אני חוזרת לאולם שלא הייתי מגדירה אותו כמלא מפה לפה, בסך הכול זה לא המשפט המעניין ביותר בעולם, אבל אבא שלי הוא זה היושב בצד של הנתבעים. אני צועדת פנימה ומתיישבת מאחוריו, בוחרת בפינה המרוחקת ביותר מהמרכז, בשורה הראשונה מצד ימין, בצד של הנתבעים. רצפת השיש עליה אני מתבוננת מבריקה ומחזירה אליי את השתקפות דמותי. דמות כפופה, קטנה ונחבאת אל הכלים. דמות שלא רוצה שישימו לב אליה, שלא ייראו שהיא נמצאת בחדר או שהיא קיימת בכלל.
אני מביטה על הרצפה ושואלת את עצמי מה אני עושה פה ולמה באתי, אבל גם את המחשבה הזו אני נוטשת. לא משנה לי איפה אני נמצאת, מה אני עושה ועם מי, כלום. החיים ממשיכים בלעדיי, חולפים לידי. דבר כבר לא מעניין אותי, בטח ובטח שהמשפט הזה לא מעניין אותי.
אני יושבת מאחורי אבא שלי וחושבת במרמור שפרט לעובדה שתרם זרע, הוא לא בדיוק תפקד כמו אבא. מר סטיב רומנו, הנוכל הערמומי.
אימא שלי נפטרה כשהייתי בת חמש. היא חלתה בסרטן ומתה תוך זמן קצר. סטיב, "אבא" שלי, לא נשאר לבד דקה ומייד מצא מישהי שתחליף אותה, מישהי שהתאימה לו כמו כפפה ליד. אנה קוראים לאשתו השנייה והיא אישיות. אישה קטנה ומיניאטורית שנראית, אחרי עשרות ניתוחים פלסטיים, מתיחות, שיפוצים, תיקונים וכל מה שאפשר, כמו בובת חרסינה שבירה.
שערה צבוע בבלונד צהוב, כמו לקוח מקופסת צבעים של ילדים ועיניה כחולות ויפות. באופן כללי, היא נראית קצת כמו קנרית וכל עיסוקה אומר 'אני אשת החברה הגבוהה'. היא לא עבדה יום אחד בחייה ודואגת להעביר את ימיה בקלילות ובנעימים. בתי קפה עם חברות, טיולים ברחבי העולם, קניות ובקיצור חיה את החיים היפים. על חשבון בעלה או על חשבון אחרים, זה לא משנה וגם לא חייב להיות חוקי.
כמובן שאותה אנה לא בדיוק תפקדה כאימא למופת, אם בכלל.

אפשר להגיד שאני מנהלת את חיי לבדי כמעט מאז ומעולם, בטוח שללא עזרתם של ה"הורים" שלי. אילולא מישל, לא הייתי מגיעה לשום מקום. החברה הטובה שלי, האחות שלי. מישל, הג'ינג'ית חמת המזג שתמיד הייתה שם בשבילי. היא ואני היינו צוות לעניין ובזכותה החזקתי מעמד. היא זו שדחפה אותי להגשים את החלום שלי, ללכת ללמוד תיירות ועיצוב אתרי תיירות, היא זו שהייתה לצידי בטוב וברע.
אז האימא הזאת לא טרחה להגיע לבית המשפט. לשם מה, באמת? כדי לעזור לו או לי? או אולי, חלילה, לתמוך במי מאיתנו? מה פתאום?! היא מעולם לא נעמדה לצידו של אף אחד מפני שיש רק צד אחד, הצד שלה, חולפת בראשי מחשבה מרירה. למעשה, כל ההליך המשפטי הזה מיותר בעיניי ואם שואלים אותי, אני יודעת שאבא שלי קורץ מהחומר המתאים לעשות מעשים כאלו. ברור שכל מה שהוא עשה היה למענה, שיהיה לה עוד ועוד כסף כדי להמשיך את מסע התענוגות שלה, המסע שהיא קוראת לו בטעות "חיים".
אז באמת, מה אני עושה פה?
אני מתבוננת סביבי ובוהה בסטיב, זה שקורא לעצמו אבא שלי. הוא לבוש בחליפת עסקים מהודרת, ארמני אם אינני טועה, ומשדר חזות של איש עסקים מהשורה הראשונה. אבל אני יודעת מה הוא, הוא בסך הכול רמאי קטן. תמיד ידעתי שהוא רמאי, טיפוס חלקלק שמחפש רווח בכל פינה, בדרך הישרה וגם בדרך הפחות ישרה.
סטיב, אותו אני מגדירה כאבי הביולוגי ושום דבר מעבר, הוא רואה חשבון שעבד בבנק "אמפריאל", בנק בבעלות פרטית של אחת המשפחות העשירות והמשפיעות במדינה, משפחת דה לה קארה. משפחת דה לה קארה, מהמעט שידוע לי, היא משפחה עתירת נכסים. עסקיה פזורים בכל אירופה ובין השאר גם הבנק שבו אבא שלי עבד נמצא בבעלותם ושם הוא כנראה ביצע את המעילה המדוברת. הבנק, כך מסתבר, הוא הבייבי שלהם.
ברור שסוף גנב לתלייה ושמר פייר דה לה קארה, שמנהל בפועל את האימפריה של המשפחה, כמו יועציו, אינו טיפש ולא אוהב שגונבים ממנו. הכול כמובן התגלה ועכשיו הם תובעים אותו.
המשפט עומד להתחיל.
אבא יושב, עסוק בלהזיע ובלנגב את הזיעה ממצחו, ולצידו יושב עורך הדין שלו, מר מורגן דוסון, שהוא עוד טיפוס חלקלק שיכול היה להוכיח, אם צריך, שגם ד"ר מנגלה היה באמת רופא שקיים את שבועת היפוקרטס.
בצד התביעה יושבים שני עורכי דין. אחד מהם הוא עורך הדין הידוע ג'ון בלייק, גבר בשנות הארבעים לחייו, בעל חזות רצינית וחמורת סבר שנראה שזו לא הפעם הראשונה שלו בבית המשפט ושהוא יודע את העבודה. הוא לבוש בחליפה שחורה ובחולצה לבנה, מרכיב משקפי ראייה נטולי מסגרת. על השולחן מולו מונחים מחשב נייד פתוח וערמה גדולה של מסמכים הוא נראה עסוק מאוד בעודו משוחח בהתרגשות רבה בטלפון.
השנייה היא עורכת דין צעירה, שנראית באמצע שנות העשרים לחייה. היא נאה למדי ואפילו נאה מאוד. אני מביטה בתיקייה המבצבצת מתיקה ומבינה שסנדרין לנדאו שמה. כמו עורך הדין ג'ון בלייק, גם היא לבושה לפי קוד הלבוש המקובל ולגופה חליפה שחורה מחויטת, חצאית עיפרון שחורה, ז'קט קצר וחולצה לבנה. שערה הבלונדיני גלי וארוך. היא מסתכלת סביבה בחשש ונראה כאילו היא נמצאת בפעם ראשונה בבית המשפט. גם מולה ניצב מחשב נייד פתוח ואני נזכרת שהמחשבים היו פה קודם, כשהאולם היה ריק.
לצערי, הגבר שפגשתי בדרך לשירותים נעמד לפתע בפתח האולם ומביט סביב. הוא ניגש בצעדים מהירים והחלטיים ומתיישב בין שני עורכי הדין שכבר מאכלסים את ספסלי התביעה. ארשת פניו רצינית ומבטו ממוקד במסך הטלפון הנייד שבידו. הוא לובש חולצה בצבע תכלת, ללא ז'קט וללא עניבה. הוא לא עורך דין וזה ברור, הוא לא לבוש בהתאם. מי הוא ומה הוא עושה כאן? ניכר כי שני עורכי הדין מיחסים לו חשיבות ומתייעצים איתו, אז ייתכן שהוא...
לפתע אני מבינה. זה פייר דה לה קארה. ליבי מתחיל לפעום בחוזקה ועכשיו, ההתפרצות שלו מחוץ לשירותים ברורה לי. הוא חשב שאני מכירה אותו ומנסה לחבל במשפט בכך שאני מפלרטטת איתו, כמו שטען, אבל הוא לא יכול לתאר לעצמו עד כמה הוא טועה ובנוסף, הוא זה שניגש לדבר איתי.
אני יושבת מאחורי אבא שלי ותוהה מה אני עושה כאן.
אבא שלי, שמעולם לא תפקד באמת כמו אבא, ואשתו החליטו להביא אותי לאולם בית המשפט כדי לעורר סימפטיה. כדי להראות את הצדדים החיוביים שלהם ולהוכיח שהיו הורים טובים ומשקיעים וכמה הם עוד צריכים לטרוח סביב האישה האומללה הזו, האישה שנראית כמו עלה נידף.
ואולי המוח המעוות שלהם גורם להם לנסות להצדיק את המעשים שלהם? הנה, תראו, אם עשינו משהו זה עבורה, היא זקוקה לכסף. אנחנו, האנשים הטובים, רוצים לעזור לה ולכן עשינו מה שעשינו. מה שממש, אבל ממש, לא קרה במציאות.
אז למה אני משתפת פעולה? כי אני חסרת עמוד שדרה.


פרק 2

דלתות בית המשפט נפתחות כשהשופט נכנס לאולם ומייד משתררת במקום דממה. הוא נראה בשנות השישים לחייו, ראשו מכוסה ברעמת שיער לבנה, לעיניו משקפי ראייה וארשת פניו רצינית וחמורת סבר. "כולם לקום!" הכרוז צועק ואנחנו קמים.

עדיף היה למות, למות באותו היום. למה מישל מצאה אותי? למה הגורל מתאכזר אליי ומשאיר אותי לסבול יום יום ושעה שעה את הסיוט שלי? למה יצאתי מהבית? למה הסכמתי לבוא לפה? למה רציתי לעזור להם? אני שואלת את עצמי ותוהה אולי זה מפני שאין לי כוח להתנגד, אולי כי תמיד הייתי פחדנית ולא היה בי גרם אחד של אסרטיביות כדי לעמוד על מה שאני רוצה ועל מה שאני חושבת. כי אם היה לי גרם כזה, שום דבר ממה שקרה לא היה קורה, או שכן?
אני מסירה לרגע את משקפי השמש כדי להתבונן טוב יותר בנוכחים בבית המשפט. לאחרונה סיגלתי לעצמי הרגל ללכת לכל מקום עם משקפי שמש גדולים ושחורים, בין אם זה באור או בחושך ובין אם זה בתוך החדר או מחוצה לו. שלא יראו את העיניים שלי מפני שהעיניים הן ראי הנפש ואני לא רוצה שיראו את הנפש שלי, היא פצועה.

אני מציצה לכיוון ספסלי התביעה. מבטי מרפרף על פני עורכי הדין ועיניי נעצרות על מר דה לה קארה אשר עיניו מביטות היישר לתוך עיניי. הוא לא ממצמץ, מבטו חד וישיר, ועינינו מצטלבות. מבטו נראה ממוקד מטרה, מבט שואל, תמה ומאוכזב. הוא לא מסיר את עיניו ממני וליבי מחסיר פעימה או שתיים כך שאני ממהרת להשפיל את מבטי.
מה הוא רוצה? ולמה הוא הסתכל עליי ככה? הבנתי שהוא חשב שאני מתחילה איתו, אבל הבהרתי לו היטב שאין לי כל רצון להכיר אותו. אולי הוא כועס כי הוא חושב שאבא שלי גנב את הכסף למעני?
הוא פונה לעורכת הדין ולוחש לה דבר מה בעודה מסתכלת לכיוון שלי במבט סקרן ומייד מחזירה את מבטה אליו. הוא לוחש לה עוד כמה מילים והיא רושמת משהו ומהנהנת.
עורך הדין הראשי של התביעה, מר בלייק, קם על רגליו ולוחש מילה או שתיים למר דה לה קארה שמהנהן בראשו, מסמן לו שמבחינתו אפשר לצאת לדרך. בלייק קם ממקומו ומכחכח בגרונו, מזמן את אבא שלי לדוכן העדים ומתחיל לחקור אותו לגבי מעשיו.
אבא שלי מזיע ומבטו נעוץ בעורך הדין המייצג אותו שקופץ בכל פעם ואומר התנגדות, התנגדות, התנגדות, התנגדות. למה להתאמץ? שישאלו אותי. אני יודעת שהוא עשה את זה. התביעה מתחילה בשלב ההוכחות ומעלה אל הדוכן עדים נוספים שיספרו מה הם ראו ומה הם יודעים.
הדיון נמשך, אבל אני כבר לא שם. אני על הרצפה, אצלי בדירה, על השטיח בכניסה. אני מריחה שוב את ריח הזיעה והאלכוהול שגורמים לי לסחרחורת ולרצון להקיא. אני שומעת שוב את הצחוק המרושע ואת הבכי ואת התחנונים שלי בזמן שידיים גסות נוגעות בי, חודרות לפרטיות שלי. אני מנערת את הראש ואומרת לעצמי רק לא זה. תתעשתי, לימדת את עצמך להדחיק. להדחיק זה שם המשחק.
רחש של תנועת אנשים מעיר אותי ממחשבותיי ואני מרימה את ראשי, רואה שכולם יוצאים מהאולם.
"בואי, סימון, יש הפסקה קצרה בדיון. נצא לנשום קצת אוויר." אבא שלי מושיט לי את ידו, אך אני מתעלמת ממנו וממשיכה לשבת בעודו מושך בכתפיו ויוצא.
נראה שכולם יצאו. לא שאני מרימה את עיניי כדי לבדוק, אך באולם משתרר שקט מקפיא. לפתע צלצול טלפון קורע את הדממה ולרגע אני לא מבינה מהיכן הוא מגיע, אבל תנועת הרטט מכיוון התיק שלי מאשרת שזה הטלפון שלי. אני מוציאה את הטלפון מהתיק ועל הצג מופיע 'מישל'. מי אם לא היא, חולפת המחשבה בראשי.
"כן," אני עונה באנחה ומשאירה את מבטי מקובע לרצפה.
"איפה את?" מגיעה השאלה המתבקשת.
"בבית המשפט. באתי להיות לצד אבא שלי." אני מרגישה צורך להסביר.
"למה?"
"כי ככה," אני עונה וחוסר סבלנות ברור נשמע בקולי.
"אולי תעשי משהו מועיל יותר, כמו לחפש עבודה?"
"אני אחפש, כל דבר בזמנו."
"אין לך זמן לחכות עד שכל דבר יקרה בזמנו, את כנראה מתכחשת לעובדה שבקרוב יזרקו אותך מהדירה."
"לא אזרק לרחוב, אל תגזימי," אני עונה וממש לא בטוחה במה שאני אומרת. "אני יודעת שאני לא רחוקה מזה אבל אני מבטיחה לך שלאחר שאסיים בבית המשפט היום, אצא לחפש עבודה. הנה, יצאתי מהבית, זה גם משהו, לא?!"
"זה לא נחשב," מישל רוטנת.
"אני אחפש עבודה, מבטיחה." אני עונה לה וקוצר הרוח שלי מתעצם. אני מרימה לרגע את עיניי מהרצפה ורואה זוג עיניים כחולות מתבוננות בי בתשומת לב וכשמבטינו מצטלבים, אני מסיטה במהירות את מבטי חזרה לרצפה.

"אני מסיימת כאן, נדבר," אני לוחשת ומנתקת את השיחה, מזדקפת חזרה ומישירה את מבטי לעיניים הכחולות שלא נבהלות ועדיין מתבונות בי בסקרנות גלויה.
"אתה בדרך כלל נוהג לצותת לשיחות של אחרים?"
"לא," הוא עונה ולא מסיט את מבטו ממני. "אני עושה זאת רק כשהשיחות מושכות את תשומת ליבי." הוא ממשיך כאילו זורק פיתיון וממתין שאגיב.
"אל תייחס חשיבות רבה מדי למה ששמעת," אני אומרת וחוזרת להשפיל את מבטי לרצפה בעת שהאנשים מתחילים לחזור והאולם מתמלא לאיטו.
הוא מפנה את מבטו ממני, מרים את הטלפון ונותן רצף של הוראות למישהו, שאין לי מושג מיהו.
המשפט מתחדש ושורה חדשה של עדים עולה להעיד. אבא שלי מזיע ועורך הדין שלו צועק או מתנגד, אך אין לי מושג מה בדיוק קורה שם מפני שאני יושבת בפינה, כוססת את ציפורני ושוקעת במחשבותיי, חוזרת לעולם שלי.
הספסל עליו אני יושבת חורק תחת משקלו הכבד של גוף נוסף שמתיישב עליו ואני מרימה את עיניי מהרצפה, מתבוננת. המישהו הזה הוא גבר עצום ממדים שלא מסתכל לעברי, אלא רק יושב וקורא הודעות בנייד.
צמרמורת חולפת בגבי ואני מתכווצת עוד יותר בפינה, חוזרת להשפיל את המבט לרצפה. הוא מציץ לכיווני עם מבט שואל בעיניים ומייד מפנה את הראש, מציץ לכיוון התביעה וכותב משהו בנייד.

"את מוכרת לי." הוא מקמט את מצחו ומחייך.
"זה המשפט הכי ישן בספר." אני מטה את ראשי ומצמצת את עיניי.
"את מקסימה אבל גם באמת מוכרת לי, אני לא מצליח להיזכר."
"אם אתה אומר," אני עונה ומושכת בכתפי.
"רגע, את סימון מ'עיצוב ופיתוח אתרי נופש לאלפיון העליון'?"
אני מסתכלת עליו ומתקשה להחליט אם אני רוצה לענות או לא, אם אני רוצה שידע מי אני.
"כן," אני לוחשת בתשובה.
"סליחה," הוא מתנצל כשהודעה נוספת נכנסת למכשירו. הוא קורא בזריזות את המילים שעל המסך ושולח הודעה בחזרה, מחייך אליי שוב את החיוך הנעים שלו. "אני חייב ללכת, נעים לראות אותך שוב." לפני שאני מספיקה לשאול אותו מי הוא והיכן נפגשנו, הוא מתרומם ויוצא מהאולם. מוזר, אני חושבת.
אני מרגישה שמסתכלים עליי ומבט נוסף לכיוון התביעה מאשר לי את מה שחשתי. מר דה לה קארה מביט לכיווני שוב. שוב או כל הזמן? מה יש לו? מה הוא רוצה ממני?

הוא מפנה את מבטו ומשוחח עם עורך הדין שלו שמביט בו בפליאה. גם הוא מפנה את מבטו אליי, מבט סקרן בדיוק כמו של עורכת הדין.
הוא קם על רגליו ומבקש לדחות את המשך הדיונים. יש להם, מסתבר, עוד כמה דברים שהם רוצים לבדוק. השופט נוקש קלות בפטיש שלו ומכריז־ "התובע מבקש לדחות את המשך המשפט בשבוע. אם זה מקובל על הנאשם ועל עורכי דינו, כך יהיה." הסנגוריה כמובן מסכימה, כל דחייה תאפשר לאבא שלי להחביא עוד כסף ולאימא שלי לקנות עוד תכשיטים, בגדים ונעליים.
אני מתרוממת ממקומי בעייפות, מציצה לכיוון התביעה. מר דה לה קארה כבר לא שם, אך שני עורכי הדין משוחחים ביניהם בלחש ומדי פעם מעיפים מבט לכיווני. בטח זה רק נדמה לי, מה הם כבר יכולים לרצות ממני?
ביציאה מבית המשפט אני רואה מרחוק את הבריון שישב לידי, פוסע לכיוון החנייה. לרגע אני מתלבטת אם לגשת ולשאול אותו איך ידע שעבדתי ב'עיצוב ופיתוח אתרי נופש לאלפיון העליון' אבל, כמובן, מוותרת. ברור שאין לי אומץ לפנות אליו, או לכל אחד אחר.

 

פרק 3

מבית המשפט חזרתי לדירה בידיעה שאת הזמן עד להמשך המשפט אעביר בעיקר במחשבות, בזיכרונות, בנדודי שינה ובבכי.
בעוד שבועיים אני צריכה לפנות את הדירה מפני שאין לי כסף לשלם שכר דירה. אין לי עבודה וגם אין לי כוח או חשק לחפש אחת, פשוט אין לי.
הטלפון מצלצל ואני לא עונה, כך שמישל משאירה לי הודעה במשיבון.

"סימון, זאת מישל. מה קורה איתך? אני מבינה שאת בטראומה, אבל את צריכה להמשיך בחיים. אין ברירה ואת צריכה לצאת לחפש עבודה. דברי איתי, בבקשה. נו, תרימי את השפופרת, אני יודעת שאת שם. איפה הנייד שלך? זרקת אותו? אני בדרך אלייך ושלא תעזי לא לפתוח לי כמו בפעמים הקודמות."
כמה דקות חולפות ודפיקות חזקות נשמעות על הדלת. אין לי כוח לדבר עם אף אחד או לנסות להסביר למישהו, אנשים לא מבינים. לא מבינים שאני מעדיפה לא לחיות.
שמונה שנים עבדתי במשרדי חברת 'תכנון וביצוע אתרי נופש לאלפיון העליון', שמונה שנים תמימות בהן נתתי את הלב ואת הנשמה. הפכתי להיות מומחית בתחום שלי, תכנון אתרי נופש ואטרקציות לאלפיון העליון.
גונתר, הבוס הגדול, הזמין אותי למשרדו לא פעם ותמיד אמר לי, "סימון, אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדייך. את המוח היצירתי שלנו ובלעדייך אנחנו לא שווים כלום." אחרי מה שקרה הוא אפילו לא הסתכל לכיוון שלי והעיף אותי בלי לחשוב פעמיים, כאילו הייתי זוג גרביים משומשים, העיקר שאף אחד לא יידע ושאף אחד לא ישמע. מבחינתו, הוא התנער מהגורם לצרה והכול חזר לקדמותו בשלום. אבל ראלף הבהמה עדיין שם, בגלל שהוא אחיו של גונתר הצבוע. הוא חשוב לחברה ואני ניתנת להחלפה, לא חשוב מה באמת קרה.
"תפתחי את הדלת!" אני שומעת את מישל צועקת מבחוץ, "תפתחי ועכשיו." אני גוררת את עצמי מהספה שעליה אני רובצת מאז חזרתי מבית המשפט ופותחת את הדלת. לפני עומדת מישל המקסימה, החברה הטובה שלי, שנראית כמו משב רוח רענן בשמלת מיני כחולה סקסית, הכי מיני שאפשר, בעלת המחשוף העמוק ביותר שראיתי מזה זמן רב. התלתלים הג'ינג'יים שלה מסודרים ככתר מסביב לראשה ולאוזניה עגילים ענקיים שמתנועעים עם כל תנועה שלה.
היא מסתכלת עליי ופוקחת זוג עיניים ענקיות. "מה זה? איך את נראית?" אני באמת נראית זוועה. מאז חזרתי מבית המשפט לא החלפתי בגדים ולא נכנסתי למקלחת, כמעט לא אכלתי וכמובן שלא ישנתי לילה אחד כמו שצריך.
מישל נכנסת לחדר מלאה באנרגיות. "תודה לאל שהואלת בטובך! איך את נראית? שוב גילחת את השיער ולא השארת כלום על הראש? והבגדים, מה יהיה? חלפו כבר יותר משלושה חודשים, סימון, את צריכה להתגבר. את צריכה למצוא עבודה ואת צריכה לטפל בעצמך. את צריכה, את צריכה..."
"מישל, די! תפסיקי. אני לא יכולה יותר עם הטפות המוסר שלך. אמרתי לך שיצאתי מהבית ושהייתי בבית המשפט. את רואה? אני עושה משהו."
מישל מנידה בראשה והפנים שלה משנות צבע מאדום רגיל לאדום לוהט.
"למה באמת הלכת לבית המשפט? כדי להגן על האבא הדוחה שלך? אבא שאפילו לא טרח להגיע ולראות מה קרה לך, שלא נתן לך יד? שלא לדבר על לתת לך כסף ולעזור לך להתגבר או אולי לממן טיפול פסיכולוגי..."

"מה את רוצה שאגיד?"

"טוב, לא משנה, תיכנסי להתקלח ואחר כך תאכלי את המרק שהבאתי לך."
"מישל, אחרי הכול הוא אבא שלי ואני לא יכולה להתכחש לעובדה הזו. את יודעת, דם סמיך ממים," אני אומרת ומבליעה אנחה.
"דם סמיך ממים," היא חוזרת אחרי בלעג. "וביקור בבית המשפט הוא לא בדיוק היציאה מהבית אליה אני מתכוונת." היא כאילו מסכמת את הנושא וממשיכה, "אני מבינה שקשה לך, תאמיני לי שאני מבינה כי הייתי שם. אבל, מישל, את לא יכולה להמשיך ככה."
"להמשיך איך?" אני עונה והטון שלי מעט גבוה מהרגיל.
"אל תיתממי." מישל מיישירה את מבטה אליי. "את יודעת שאני תמיד בצד שלך. לא פעם ולא פעמיים בעבר עזרתי לך כשחיפשת דירה, לא?! כשלא היית בטוחה לגבי הלימודים לא ישבתי איתך שעות?! הפעם זה שונה."
"ברור שזה שונה," אני עונה במרירות. "הפעם אין הרבה מה לעשות."
"פה בדיוק את טועה," מישל עונה בדרכה הנחרצת. "ברור שיש מה לעשות, רק שאת מסרבת להכיר בזה. קיימים מרכזי סיוע לנשים במצבך, אבל את מעדיפה לטמון את הראש בחול ולהדחיק. זה לא ייעלם מעצמו, סימון, זה לא יקרה."
דממה מתוחה משתררת בחדר ושתינו שוקעות במחשבות ובזיכרונות מהלילה ההוא, הלילה שטרף את כל הקלפים ושינה את עולמי ללא היכר.
"זה לא כל־כך פשוט." אני מפרה את הדממה ונאנחת.

מישל לא עונה במשך כמה שניות ואני שוקעת שוב במחשבות, עד שהיא ממשיכה. "סימון," הפעם הטון שלה נוקשה פחות. "את חייבת להתרומם. נכון, מה שקרה היה נורא ואפילו נורא ביותר, אבל את חזקה, הרבה יותר חזקה ממה שאת חושבת. תאמיני בעצמך גם עכשיו, בדיוק כמו שהאמנת בעצמך כשהצלחת ללמוד שמונה שעות ביום ובסיומן ללכת לבית הקפה כדי לעבוד עוד תשע שעות. הצלחת לקום, לחזור ללימודים ולהצליח בהם ובגדול, ואפילו לצאת לבלות. את יכולה גם עכשיו, את רק צריכה להחליט. אני יכולה להיות לצידך, אבל אני לא יכולה להחליט בשבילך או לעשות זאת במקומך."
"אני אהיה בסדר, אני מתגברת." אני גוררת את עצמי בעייפות ובחוסר חשק למקלחת. המים עושים לי טוב, כאילו שוטפים, או לפחות מנסים לשטוף, מעליי משהו. אני שוב מציצה במראה והפנים שניבטות אליי נטולות אנרגיה וחסרות חיים.

מישל מחכה לי במטבח. היא צועדת מקצה לקצה בחוסר מנוחה, כמו תמיד.
"לא," היא ממשיכה כאילו לרגע לא הפסיקה. "את ממש לא מתגברת על שום דבר. אני רוצה שתשבי, עכשיו, ותאכלי את המרק שהבאתי לך."
אני לוגמת מהמרק והוא טעים, אז נראה שאולי אחרי הכול אני קצת רעבה או שבאמת, עם האוכל בא התיאבון.
"את יודעת, מישל, התובעים ביקשו דחייה של שבוע והשופט אישר להם."
"ולמה זה צריך לעניין אותך? אין לך קשר אמיתי עם האנשים האלו, הם אפילו לא היו שם כשהיית זקוקה להם."
"את לא מבינה שאני לא יכולה להגיד לא?" אני מביטה בה וממשיכה, "הבוקר, ישבו בשולחן התביעה שני עורכי דין וביניהם פייר דה לה קארה בכבודו ובעצמו. הוא כל הזמן הסתכל לכיוון שלי. חבל שלא היית שם, היית צריכה לראות אותו, אני בטוחה שהיית נהנית מהנוף. הוא אחד הגברים היותר יפים, חתיכים ומושלמים שראיתי בימי חיי."
"את רוצה שנעשה עליו גוגל?" מישל שואלת בהתלהבות ואני מקמטת את מצחי לרגע.
"לא, אין צורך, פגשתי אותו לפני שהמשפט התחיל."

"באמת?"

"כן, הוא חשב שאני בחור שנכנס לשירותי נשים."

"שקרנית!" מישל צועקת בהתלהבות.

"ואחרי שהבין מי אני הוא האשים אותי בכך שאני מפלרטטת איתו. את קולטת?!" להפתעתי, אני מוצאת את עצמי צוחקת רק לנוכח המחשבה. "ומאז הוא נעץ בי מבטים.  עזבי, זה בטח רק נדמה לי, מה יש לגבר כמוהו להסתכל על אישה כמוני?"

"אל תדברי ככה על עצמך, את מעצבנת אותי," היא אומרת בעת שאני מחליטה לא לספר לה על הבריון שהתיישב לידי בבית המשפט. אני מעדיפה לא להוסיף פרטים נוספים ולא להדאיג אותה מפני שמישל היא זו שמצאה אותי מעולפת על הרצפה, חצי עירומה ומדממת. היא זו שעזרה לי לקום ולהתקלח, זו שהגישה לי כוס מים ושדאגה במשך ימים לא לזוז ממני. אילולא היא, מי יודע איפה הייתי.
אני באמת צריכה להתעשת. בסדר, קרה מה שקרה, אבל החיים צריכים להימשך. צריך לעשות מה שצריך לעשות. הגיע הזמן לקום מהמיטה, להתלבש יפה כמו שאישה צריכה להתלבש ואולי אפילו לגדל חזרה את השיער, השיער המדהים שלי, התלתלים הזהובים שהיו ואינם.
אני צריכה לצאת מהבית. ללכת לחפש עבודה, לחייך, לצחוק, לשמוח ולחזור לחיים. אולי, אם אחזור לחיים, הכול יישכח? אולי, אם אחזור לחיים, הוא לא יהיה זה שניצח אותי? כן, הכול טוב ויפה, אבל איך עושים את זה? איך אצליח להביא את עצמי לעשות משהו מאלה? המחשבה שמישל צודקת ושאני צריכה עזרה מקצועית חולפת בראשי, אך אני מבטלת אותה כלאחר יד. אני מעדיפה להמשיך לשקוע, רק לא להיחשף. הרי לחיות בהכחשה זה קל יותר.

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “ההחלטה שלי / אביבה סרור בייגל”

מידע נוסף

בחר את סוג הספר

דיגיטלי, מודפס