החטא הבא / ג’ורג’יה קטס

מודפס : ₪69.00
דיגיטלי : ₪35.00

נקה

תיאור

החטא הבא / ג’ורג’יה קטס

אדל – הוצאה לאור 
שנת הוצאה: אפריל 2018
מס’ עמודים: כ- 350
ז’אנר: רומן רומנטי | רומן פשע

 

צפיתי בה מרחוק במשך שבועות ולא היה לה מושג.

בלו מקאליסטר ברחה ממני לפני שלושה חודשים. היא חשבה שתוכל להיעלם מחיי. אהובתי האמינה שאשחרר אותה.

זאת טעות.

בלו אומרת שלא אמצא אותה; שהיא מסתווה כמו זיקית.

שוב, טעות.

ישנם דברים שנותרים ללא שינוי. היא עדיין יפהפייה. סקסית בטירוף. ואני רוצה אותה יותר מהנשימה הבאה שלי.

הנסיבות שהפגישו בינינו השתנו. זה מצב מסוכן, מפני שהבחורה היפהפייה שלי הפכה לבוגדת נרדפת, אך אעשה כל מה שנדרש כדי להגן עליה.

היא תהיה אשתי.

אני סינקלייר ברקנרידג’ ואני בא לקחת אותה.

החטא הבא, מאת סופרת רבי המכר ג’ורג’יה קטס, הוא רומן מתח שלוקח את קוראיו למעמקי המאפיה, לעולם שבו פושעים, כלי נשק, גניבה ורצח הם עניין של מה בכך ואהבה היא נקודת תורפה שעלולה להוביל אותך לביצוע החטא הבא.

החטא הבא הוא הספר השני בטרילוגיית החטאים, שעוסקת בנקמה, באהבה בלתי צפויה ובשקרים… הרבה שקרים. הספר הראשון, חטא הכרחי, והספר השלישי, חטא אחד אחרון, כיכבו ברשימות רבי המכר ברחבי העולם וסחפו אחריהם קהל קוראים גדול.

 

לספרים נוספים בטרילוגיית החטאים

לספרים נוספים של אדל הוצאה לאור

טעימה מהספר

1

בלו מקאליסטר

סאות'הייבן, מיסיסיפי

דואט הכינור והפסנתר האהוב עליי מתנגן ברקע בעודי מנסה לעבוד. אני מגלה שאני מתקשה יותר ויותר לעבוד ביעילות ללא משרד. איך זה לנסות לעבוד כחוקרת עצמאית מחדר השינה שלי בביתנו השכור? מאתגר.

השיר 'הזמן שנשכח' מתנגן ברקע. הוא מזכיר לי שהן הזמן והן סינקלייר ברקנרידג' לא נשכחו. מפרידים בינינו שלושה חודשים ויותר מששת אלפים קילומטרים, אך זה לא מספיק, מפני שאני חושבת עליו ללא הרף וזו פשוט בעיה מזוינת.

אני מדחיקה את המחשבות על סין ועוברת על תמונות מעבודתי האחרונה כחוקרת פרטית – מקרה מובהק של בעל בוגדני, שאשתו הממורמרת רוצה לתפוס על חם. משטח המגע של המחשב המזדקן שלי נתקע ומריץ את אוסף התמונות המפלילות שברשותי.

"לעזאזל!"

תמונות של בעלה של הלקוחה והמאהבת שלו מתרוצצות מול עיניי, כל תמונה מבזיקה כמו תרחיש מסרט ישן שבו אני כלל לא מעוניינת לצפות פעם נוספת. אני לוחצת בזעם על משטח המגע במאמץ לגרום לו לעצור.

"עצור. עצור. עצור. בן־זונה שכמוך."

 סוף כל סוף, לאחר מעט התעללות פיזית, המחשב הנייד מחליט לציית, אך לא לפני שהוא נתקע על התמונה האחת והיחידה שבה אני מצולמת עם סינקלייר ברקנרידג'.

וואו... אם כבר מדברים על צירופי מקרים. יש לי אלפי תמונות במחשב הזה, מה הסיכוי שהוא ייעצר דווקא על התמונה הזאת?

זו קארמה. או מזל רע. אני לא יודעת. אולי היקום רוצה להתעלל בי.

התמונה שמולי צולמה כשרקדנו במהלך טקס החניכה שלי בביתם הכפרי של תיין ואיזבל. אנחנו מוקפים בזוהר רך של אור נרות וסין חופן את פניי בידיו. אני זוכרת את כל מה שקרה באותו הרגע. הוא אמר לי שאני מיוחדת ולאחר מכן הניח נשיקה על מצחי. הוא לא אמר לי שהוא אוהב אותי, אבל אני חושבת שהוא נלחם בניסיון לבטא את שלוש המילים האלה. זיהיתי את המבט בעיניו מאחר שיצא לי לראות אותו בעיניי שלי במשך תקופה מסוימת.

אני נמנעת מלהביט בתמונה הזאת. התבוננות בה שוברת מחדש את הלב הטיפש שלי. אני צריכה לגרור אותה לסל האשפה ולמחוק אותה לצמיתות. אני רוצה, אבל לא יכולה להכריח את עצמי ללחוץ על המקש. נראה שזאת בעיה שכיחה בימים האחרונים.

הייתי על המטוס בדרכי הביתה כשמצאתי את התמונה בטלפון שלי. עדיף לו לא הייתי רואה אותה עד הנחיתה. התמונה של שנינו יחד הכניסה אותי להתקף חרדה עוצמתי במהלך הטיסה. נאלצתי להיכנס לתא השירותים הקטנטן ולהרגיע את עצמי. הייתי בת מזל. ההתקף לא היה קשה במיוחד, אך אין דבר גרוע יותר מתא אטום ללא אוורור הולם כשאת מרגישה כאילו את נחנקת למוות.

צילמתי אלפי תמונות במהלך שהותי באדינבורו. לדעתי יש לי לפחות חמש מאות תמונות של סין – רובן אותנטיות מאוד מאחר שבדרך כלל הוא לא היה מודע לכך שצילמתי אותו. אלה האהובות עליי. אני תמיד הייתי מאחורי המצלמה, אף פעם לא מולה, לכן אנחנו לא מופיעים יחד באף אחת מהן. זאת הסיבה לכך שאני מוקירה את התמונה הזאת. אני אסירת תודה למי שהשתמש בטלפון שלי כדי לתעד את הרגע הזה.

אני נוגעת במסך, מעבירה את אצבעי במורד פניו, אך זה בכלל לא דומה לדבר האמיתי. אני עוצמת את עיניי כדי שאוכל לדמיין את תחושת הזיפים שלו על גבי עורי.

לעתים רחוקות הוא גידל את מה שנחשב בעיניי זקן. הוא תמיד דאג ששיער פניו יהיה קצר ומסודר. ואהבתי את זה, בייחוד כשהוא העביר את פניו במורד גופי רק כדי לשמוע את הצווחות שלי. אך החלק הכי טוב היה כשהוא הזיז את תחתוניי לצד והעביר את סנטרו מעלה ומטה בין רגליי.

"לכל הרוחות, בלו. זה הוא, נכון?" אני נרתעת כשאני שומעת את קולה של אליסון מאחורי כתפי. "זה הגבר שאיתו היית בסקוטלנד."

 אני כל־כך טיפשה. אני לא מאמינה שאפשרתי לה להתגנב ולתפוס אותי מביטה בתמונה. הייתי שקועה במחשבות. זה התירוץ היחיד שלי.

אליסון לא מפסיקה לחקור אותי על מערכת היחסים שלי עם סין. לא חשפתי הרבה. מסרתי לה מידע בסיסי בלבד. זאת אומרת שלא סיפרתי לה דבר. אבל אני רוצה. אני צריכה שמישהו יגיד לי שהכאב הבלתי נסבל שבליבי ישכך.

"כן." זה ברק שלי. אני מרגישה אלפי אבנים מוסרות מליבי כשאני מודה בכך.

"לעזאזל. איזה סקוטי חתיך."

"אני יודעת." אני נאנחת ומשעינה את סנטרי על ידי, מביטה בפנים היפות של הגבר היחיד בעולם, מלבד אבי, שהיה מוכן לקבל אותי כמו שאני.

שני גברים. שניהם מכירים את האופל שאני נושאת בתוכי, אך אוהבים אותי בכל מקרה.

איבדתי אחד מהם. אני מאבדת את השני, וזה הורג אותי.

"אלוהים אדירים, בלו. תסתכלי על הצורה שבה הוא מחבק אותך... כאילו את כל העולם שלו. אני לא יודעת איך עזבת אותו."

תופתעי איזה דברים אפשר לעשות כשאת מביטה למוות בעיניים. "העבודה שלי הסתיימה."

"לא סיפרת לי שום דבר עליה. או עליו. זה היה טוב?"

אני נזכרת במילים שאותן אמר כדי לתאר את הרגשתו כשהיינו יחד. "הכי טוב בעולם."

"את לא חושבת שתראי אותו שוב?"

"לא." לא אם אני רוצה להמשיך לחיות.

אני מרגישה את ידה התומכת של אליסון על כתפי. "חבל מאוד, אחותי."

"ספרי לי משהו שאני לא יודעת."

אליסון צונחת על מיטתי. "לפחות עכשיו אני מבינה למה ריחפת בשלושת החודשים האחרונים. גם אני הייתי מתאבלת על אובדנו של החתיך הזה. אבל הגיע הזמן להמשיך הלאה. את לא יכולה לשבת בבית ולעולם לא לתקשר עם הסביבה."

היא איבדה כל קשר עם המציאות? "אני צריכה להזכיר לך שאף פעם לא תקשרתי עם הסביבה? זה לא חדש בשבילי."

"אבל לפני זה לא ידעת מה את מפסידה. קיבלת טעימה מסקס נהדר. אין דרך חזרה."

"אני לא רוצה סקס נהדר עם אף אחד אחר." אף אחד לעולם לא יגרום לי להרגיש כמו סין. אני בטוחה שזו תהיה בסך הכול אכזבה ואין שום טעם לנסות.

"אני מבינה. את לא צריכה ללכת ולחפש את הגבר הבא שלך כבר הלילה, אבל את כן צריכה לצאת."

מי אמר? "לא, אני לא."

"בבקשה, בלו. הערב אני יוצאת לממפיס עם כמה חברות מהעבודה. אנחנו הולכות לרחוב בייל."

רחוב בייל זאת הגרסה של ממפיס לרחוב בורבון[1]. הייתי במשימות סיור ברחוב הזה כשעבדתי במשטרה. רק צרות.

"אנחנו נפגשות ב'קויוטי המכוער' בעוד כמה שעות. את תיהני. מבטיחה  שאעזור להסיח את דעתך מהחתיך הסקוטי."

אני מפקפקת בכך, אבל אליסון יצאה עם לא מעט גברים. סביר להניח שהיא מכירה את התרופה לטיפול בכאב הזה טוב יותר ממני. "מי בא?" אני לא כל־כך מסתדרת עם אנשים, בייחוד לא עם בחורות טיפשות. אין לי סבלנות אליהן.

"קלנסי ואפריל." היא מונה את הבחורות על אצבעותיה בעודה נוקבת בשמותיהן. "גם ברי, אשלי וכמובן קלי, ואולי עוד אנשים. אני אף פעם לא יודעת עד שאני מגיעה לשם."

אני לא אוהבת לנהל שיחות חולין עם אנשים שאותם אני לא מכירה. לא ניחנתי בכישורי פטפוט. חוץ מזה, יש לי דייט. אני מעבירה את הערב עם המצלמה שלי. אני צריכה לצלם תמונות לתחרות הצילומים שבה אני מתכננת להשתתף. ככל הנראה אליסון רואה שאני מתלבטת.

"אני יודעת שאת לא אוהבת אנשים, אבל הן בסדר. אני מבטיחה."

אחותי לא מבינה כמה מביכות בשבילי יציאות עם אנשים. "אני מעדיפה שיחדירו קיסמים לגלגלי העיניים שלי."

"אוכל לדאוג לזה אם תגידי שאת לא באה."

אני מניחה שאני יכולה לשתות ויסקי עד שהבחורה הרכלנית שבתוכי תשתחרר. "אלך על ג'וני ווקר."

"כן!" אליסון מרימה את אגרופה באוויר. "תהיי מוכנה לצאת בשבע."

* * *

אני לא בטוחה מה חשבתי לעצמי כשהסכמתי לזה. אני דרומית אבל לא כפרית ובמקום הזה יש יותר מדי כובעי ומגפי בוקרים לטעמי. אני לא מעריצה אנשים שיכורים שרוקדים על הבר או שנותנים לזרים לשתות כוסיות מהבטן החשופה שלהם. אני נשבעת שאחטיף לאלי מכות אם גם היא תנסה לעשות את זה. חברותיה החדשות לעבודה של אליסון הן לא הטיפוס שלי. להגנתן ייאמר שלא הרבה אנשים הם הטיפוס שלי. לפחות הן טובות יותר מאלה בעבודתה הקודמת בממפיס.

אני מרימה את כוסי הריקה כשהמלצרית שלנו מגיעה והיא חוזרת עם כוס ג'וני ווקר השלישית שלי להערב. אצטרך לשתות עוד לא מעט כאלה כדי להגיע לרמה סבירה של שכחה בכל הנוגע לסינקלייר ברקנרידג'.

"לכי על זה, אחותי." אליסון מרימה את המשקה שלה באוויר. "לחיי שיכרות ושכחה לגבי..." היא מושכת בכתפיה ומחייכת. "רואה? כבר שכחתי מה אני צריכה לשכוח."

היא שותה הערב קוקטייל לונג איילנד אייס טי כך שהיא כבר שיכורה. אני יודעת זאת לפי צחוקה הפרוע והמעצבן. זה כל־כך טיפוסי לאליסון. יכול להיות שהיא מתכוונת לרופא שביקש ממנה לעשות שלישיה עם גבר אחר? אני צריכה לכסח אותו על כך שפגע באחותי. "את מי את רוצה לשכוח בעזרת האלכוהול?"

היא מנידה בראשה ומכווצת את שפתיה. "אני לא נכנסת לזה, בלו. אנחנו כאן מסיבה אחת בלבד – כדי ליהנות בטירוף. אני מסרבת לדבר על המניאק הזה."

הייתי כל־כך עסוקה בעצמי לאחרונה ששכחתי להתחשב בבעיותיה של אחותי. קרתה לה תקרית מביכה עם הרופא מהמיון שאיתו היא יצאה, מה שהיה מצער נורא מפני שהיא כבר התחילה לבחור שמות לארבעת הילדים שאותם היא תכננה לגדל איתו. היא עזבה את עבודתה כאחות לאחר יותר משנתיים מפני שלא קיבלה קידום, שלו היא הייתה זכאית ללא כל ספק. היא דאגה להארי בכוחות עצמה במשך כל התקופה שבה לא הייתי בבית. למרות שחזרתי, היא עדיין זו שמטפלת בו במסירות בשל היותה אחות במקצועה. אני לא בטוחה שעזרתי הרבה מאז שובי. הרבה דברים מונחים על כתפיה. אני הייתי אנוכית, מרוכזת מדי בכאב שלי מכדי להתחשב בבעיותיה של אליסון.

"את צודקת. אני רוצה שתיהני. אבל כשתהיי מוכנה, אני רוצה לדבר על כל מה שקורה איתך."

הו אלוהים. היא עוטה הבעת פנים שאומרת 'אני הולכת לעטוף אותך בחיבוק שיכור' וזה בדיוק מה שהיא עושה, כמעט מפילה אותי מכיסא הבר אל הרצפה. "אני אוהבת אותך, בלו."

אליסון נהיית רגשנית כשהיא משתכרת. היא אוהבת את כולם. אני מניחה ששיכור מחבק עדיף תמיד על פני שיכור עצבני שמנופף באגרופיו. ראיתי מספיק כאלה במהלך עבודתי כסוכנת סמויה וזה אף פעם לא נגמר טוב.

"טוב... אליסון, אולי כדאי שתרגיעי עם משקאות הלונג איילנד."

"בחייך, בלו. זה רק השלישי שלי."

הדיבור שלה איטי, אך היא עדיין לא בולעת מילים. אני מעדיפה שלא נגיע לזה. אין לי מצב רוח לטפל באליסון השיכורה. "זה השלישי שלך בשעה וחצי."

"את מרימה את האף קצת גבוה מדי. אני תוהה אם תואילי בטובך להוריד אותו מעט כדי לאפשר לי להביט בך בכלל."

אני מתיישרת בכיסאי ועוזרת לאחותי לעשות את אותו הדבר כשעיניי קולטות את הגבר שאותו לא ראיתי כבר שנים.

"בלו מקאליסטר."

אני מיישרת את גבה של אליסון בדחיפה קלה. "קודי וילסון."

הוא מחייך ובפניו מופיעות הגומות שאותן אני זוכרת משנים עברו. "וואו. עברו שנים."

"לפחות שבע או שמונה."

אלוהים, פעם הערצתי את קודי. נפגשנו כשהייתי בת שבע, אחרי שעברתי לגור פה עם משפחתי החדשה. הוא היה השכן שלי, גר במרחק של שמונה בתים מאיתנו. היינו החברים הכי טובים עד חטיבת ביניים. הוא היה החבר היחיד שלי – עד שהוא נישק אותי. נתתי לו בעיטה בביצים וזה היה סופה של החברות בינינו. תמיד הרגשתי רע על כך שעשיתי לו את זה. לא חשתי סלידה מכך שקודי נישק אותי. למעשה, די חיבבתי את הנשיקה אחרי שחשבתי על זה מעט, אבל באותו הרגע הוא תפס אותי לא מוכנה. הארי אימן אותי בחודשים שקדמו לנשיקה ההיא ואני מניחה שזו הייתה תגובה מהירה. חבל שהביצים שלו נאלצו לשלם את המחיר. מה הוא עושה בממפיס? "בפעם האחרונה ששמעתי מאביך, היית בחיל האוויר, מוצב במקום שהוא בקצה השני של העולם."

"נכון, אבל לפני כמה שנים השתחררתי וחזרתי לכאן. מזה תקופה מסוימת המצב הבריאותי של אימא שלי אינו טוב." נכון. גברת וילסון נמצאת בשלבים מוקדמים של אלצהיימר. לא היה לה כל מושג מי אני בפעם האחרונה שראיתי אותה. "עכשיו אני טייס ב'דלתא'."

מוזר. הידיעה שהוא מטיס מטוסים גורמת לו להיראות מושך מעט יותר. "נחמד."

"מה איתך?"

"הייתי קצינה במשטרה כמה שנים ואחר כך סוכנת מיוחדת. עזבתי את האף־בי־איי כדי לעבוד כעצמאית." זו לא כל האמת.

"במה כרוכה העבודה כעצמאית?"

יותר ישבנים עירומים מכפי שהייתי רוצה. "שוכרים את שירותיי כדי להשיג הוכחות לבגידות של בני זוג. מרבית הלקוחות שלי הם אנשים שנמצאים בתהליך של גירושין."

הוא מרים גבה. "נשמע מעניין."

לא הייתי מתארת את זה כמעניין. "יותר מטריד ממעניין. אני מרגישה שאני מצלמת בעיקר פורנו גרוע של אנשים בגיל העמידה שחווים את משבר גיל המעבר." הוא צוחק. "אני מצטערת," אני אומרת, "אני לא צריכה להכניס לך לראש תמונות כל־כך לא נעימות."

"את לא נשמעת מסופקת מכך שאת תופסת על חם בוגדים. שקלת לחזור לעבוד במשטרה או באף־בי־איי?"

אם רק הייתי יכולה. "הלכתי בעקבותיו של אבי, אבל מסתבר שזה לא היה בשבילי." שקר. הייתי נהדרת בעבודה כקצינה וכסוכנת. אני חושבת שזאת עבודה שהייתה יכולה להסב לי אושר למשך תקופה ארוכה, אבל הרסתי את הקריירה כשבחרתי לרדוף אחרי תיין. אדפק לגמרי אם הלשכה תחקור אותי ותגלה את הקשר שלי לאחווה. "אני שוקלת לפתוח סטודיו מקצועי לצילום." אני מעדיפה תינוקות וכלות על פני ישבנים בוגדניים ועירומים.

"תמיד הייתה לך מצלמה סביב הצוואר או כינור בידיים. את עדיין מנגנת?"

"כל יום." זה הדבר היחיד שמנחם אותי, כאילו זה מגשר על הפער ביני לבין סין. לפעמים אני מדמיינת שהוא נמצא איתי ואנחנו מנגנים קאנון בדי מג'ור. אני יודעת. הזוי לגמרי.

"אני מנגן על גיטרה בס בלהקה. זה סתם בשביל הכיף, אבל אנחנו מופיעים כאן הערב. נעלה לבמה בעוד ארבעים דקות. אשמח שתישארי."

"אוי, נכון. אתה מנגן על גיטרה." אני לא מאמינה ששכחתי את זה. תמיד חשבתי שהוא נראה חתיך כשהוא פרט על הכלי הזה.

"הכנר שלנו נאלץ לבטל ברגע האחרון."

"זה מצער."

"מאוד, ומצער אפילו יותר בהתחשב בעובדה שאנחנו ב'קויוטי המכוער'. הקהל כאן תמיד מצפה לשמוע את 'השטן ירד לג'ורג'יה'."

"כן, זה שיר מעולה."

"ובלתי אפשרי לנגן אותו בלי כנר."

"בהחלט," אני מסכימה.

חיוך מתפשט בפניו של קודי. "את עדיין זוכרת אותו?"

"ועוד איך." זה שיר הקאנטרי היחיד שאני מכירה.

"איזה צירוף מקרים." הוא מושך בכתפיו ומצביע לכיוון הדלת. "במקרה, הכינור של דיגבי נמצא במכונית שלי."

"הו, אלוהים, לא." מעולם לא הופעתי בפני קהל מלבד ברסיטלים כשהייתי ילדה, וזה לא היה מרצון. "אני לא מנגנת בפני אנשים אחרים." אני משתמשת בכינור שלי לצרכי טיפול אישי.

"תופתעי כשתגלי כמה זה מהנה."

הוא יצא מדעתו אם הוא חושב שאעלה על במה בלי להתאמן. "אנחנו צריכים לעשות חזרות."

"יש לנו ארבעים דקות."

"באמת? אתה מצפה שאעשה איתך חזרות במשך פחות משעה ואחרי זה אצטרף ללהקה שלך על הבמה כדי לנגן בפני כל האנשים האלה?"

"למה לא? את כנרת נהדרת. את זוכרת את השיר מתחילתו ועד סופו."

"יצאת מדעתך."

"סביר להניח. תשתי עוד כמה כוסות ויסקי ותשכחי מהחרדה."

יצא לי לנגן הרבה על הכינור מאז חזרתי מאדינבורו, וכך אני בכושר נגינה מצוין, כנראה טוב מאי פעם. אני רוצה להרגיש באופן נואש משהו אחר מלבד ייסורי החיים ללא ברק. למרות שאני בטוחה שנגינה היא לא תחליף ראוי, זאת לפחות התחלה. אני מרימה את הג'וני ווקר שלי ושותה אותו בלגימה אחת מהירה. אין סיכוי שאסכים לזה אם לא אהיה מעט שתויה. הוויסקי מערפל את יכולת השיפוט שלי. "בסדר. אבל אתה משלם."

"ברור."

אני שותה עוד שלוש כוסות של ג'וני ווקר, רק ליתר ביטחון, בעודי עושה חזרות עם קודי והלהקה שלו בחדר האחורי.

"לעזאזל, וילסון. הבחורה טובה. יכול להיות שכדאי לנו להשתמש בה על בסיס קבוע ולהחליף את דיגבי לתמיד," המתופף אומר.

"ממש לא. אני לא מופיעה. אני עושה את זה רק מפני שאני חייבת לקודי."

לרגע הוא נראה מבולבל לפני שהוא פוצח בצחוק. "את מדברת על כך שהכנסת לי בעיטה בביצים?" אני צוחקת, וזו הרגשה טובה. נחמד לצחוק במקום לבכות לשם שינוי. "נגינה של שיר אחד לא תפצה על זה," הוא נוהם בעודו מזיז את ירכיו, "אני עדיין מרגיש את זה."

"מעולם לא ביקשתי סליחה כראוי. אני מצטערת מאוד." אני מרגישה שאני צריכה להסביר את הסיבה לכך, אבל מה אומר? סליחה, קודי. הוכשרתי להפוך לרוצחת לכן הייתי מעט קופצנית כשהתקרבת אליי.

"זה בסדר. העברת את המסר שלך בבירור."

עברו שתים עשרה שנים ואני עדיין שונאת את העובדה שעשיתי לו את זה. הגיטריסט הראשי נכנס אל החדר האחורי וקוטע את השיחה שלנו. "ההופעה מתחילה."

אני מתגנבת אל הבמה עם ארבעת חברי הלהקה, הכינור בידי. כל בחור לוקח כלי כאשר מארק, הזמר והגיטריסט הראשי, ניגש אל המיקרופון. הוא מציג את החברים ולבסוף מגיע אליי. "דיגבי לא הצליח להיות איתנו הערב, לכן מיס בלו מקאליסטר הסכימה בנדיבות לקחת את מקומו לנגינת השיר שאותו אנחנו לא יכולים לבצע ללא כנר."

הוא מנגן כמה אקורדים כדי להחיות את הקהל. "השטן ירד לג'ורג'יה." אני מושכת את הקשת על גבי המיתרים מאחר שזה נראה כמו סימן. "ככה זה נשמע כשבחורה מטנסי מנגנת על כינור."

אנחנו עוברים היישר אל השיר, שזה דבר טוב. זה אומר שכל זה ייגמר מהר יותר. הקרשנדו בשיר מתקרב ומארק מחווה לעברי לעבור למרכז הבמה. לעזאזל. אני לא רוצה שיראו אותי. מספיק גרוע ששומעים אותי. אני מבינה שהוא לא הולך לוותר, לכן נכנעת ופוסעת קדימה עד שאני עומדת בקדמת הבמה ובמרכזה. לא הצד החזק שלי. לא הייתי צריכה לשתות את כל הוויסקי הזה. אני נרגשת כשהשיר מסתיים. בלי לומר מילה, אני חומקת במהירות מהבמה וחוזרת אל שולחני.

אליסון עוטפת אותי בחיבוק שיכור נוסף. "בלו! כבר שנים לא שמעתי אותך מנגנת." היא מסתובבת אל חברותיה. "אחותי פשוט תותחית, נכון?" קולות של חמש שיכורות מסכימים איתה. הן צועקות הערות על הנגינה שלי.

קודי חוזר את השולחן שלנו מייד אחרי שהלהקה שלו מסיימת לנגן. "עשית עבודה נהדרת. תודה ששיתפת פעולה."

"אתה יכול להודות לג'וני ווקר, בלעדיו לא הייתי מסכימה."

"למה לא? את מדהימה. חבל שאת מסתירה כישרון כזה."

האם קודי שכח מי אני לחלוטין? "אנחנו מכירים?"

קודי צוחק. "אני רואה שלא הרבה השתנה אצל האחיות מקאליסטר בשתים עשרה שנים. את עדיין מעדיפה להישאר מאחורי הקלעים."

"אני מרוצה כשלא רואים ולא שומעים אותי."

אליסון וחברותיה צווחות בקול רם בגלל שטות כלשהי. "היה מקום רק לחולת תשומת לב אחת במשפחה שלנו. היא הייתה שם לפניי, כך שאף פעם לא היה לי סיכוי."

אליסון רוכנת בינינו. "היי, בלו. נמאס לנו מהמקום הזה. אנחנו רוצות ללכת לשמוע את תחרות הפסנתרים בסילקי או'סאליבן."

אלוהים. לא הייתי צריכה להסכים לבוא. אני לא מוכנה לעשות סבב ברים, אבל אני תקועה. אני מביטה בקודי ומושכת בכתפיי. "שמעת את האחראית."

"אני מניח שהן במצב רוח להאזין למוזיקת פסנתר," קודי אומר.

גם אליסון לא מעריצה נלהבת של מוזיקת קאנטרי. אני מניחה שחברותיה הן אלה שבחרו את הבר הזה. "אני חושבת שהן יותר במצב רוח לחפש בחורים. אלה שפה הם לא הטיפוסים של אליסון."

"אני מבין."

אני מחבקת את קודי. "היה נהדר לראות אותך שוב."

"גם אותך. שוב תודה שהצלת אותנו. זה היה נחמד מאוד מצידך."

"אז אני מניחה שסגרנו את החשבון בינינו?"

"כן." קודי צוחק והגומות שלו מופיעות. "סגרנו את החשבון."

אני הולכת בעקבות אליסון וחבורת הטיפשות שלה במורד רחוב בייל לבר סילקי. יש לנו מזל ואנחנו מוצאות שולחן שזה עתה התפנה. הן מזמינות שני קוקטיילים שמכונים 'צוללן', המשקה המיוחד של הבר – תערובת סודית של משקאות אלכוהוליים שמוגשת בחבית של ליטר עם לא פחות מתריסר קשיות באורך של חצי מטר. אלוהים אדירים. כאילו מישהי מהמעופפות האלה צריכה לשאוב ממשהו שמכיל ליטר אלכוהול. שעה לאחר תחילת הבילוי שלנו אני מבינה שהנהגת התורנית שלנו השתתפה בחגיגת השתייה והיא שיכורה. מה, לעזאזל? זה אומר שאין לנו נהגת שתסיע אותנו הביתה. "אליסון. אשלי דפקה את הראש."

"כן?" אין לה מושג מה זה אומר.

"היא הייתה אמורה להסיע אותנו הביתה."

"זה בסדר, בלו. היא אחות. היא לא תנהג שיכורה ותסכן את הרישיון שלה. פשוט נזמין כמה חדרים."

להזמין חדרים בתחת שלי. אין סיכוי שאישן עם אחת השיכורות המטורפות האלה ואתעורר עם קיא דבוק לשערי. "אין לי שום כוונה להשתתף במסיבת פיג'מות של שתויות."

"תירגעי, בלו."

שתלכנה לעזאזל. "את יודעת מה? אני לא מרגישה כל־כך טוב. אני חושבת שאסע הביתה."

"זאת התרופה המחורבנת שאת נוטלת. הרופאה שלך לא הייתה צריכה להגדיל את המינון. יש לה מוח של ציפור."

נהדר. השיכורה מתחילה לבלבל במוח. "תישארי. תיהני עם החברות שלך. אראה אותך בבוקר. בבקשה תשמרי על עצמך." אני יוצאת מהבר והולכת אל המקום שבו מוניות ניצבות בשורה ומחכות לשיכורים שזקוקים להסעה.

"היי, בלו." אני שומעת את קולו של קודי ממרחק. הוא ניגש אליי בריצה רגע לפני שאני נכנסת אל מונית. "את הולכת?"

"כן. סבב ברים זה לא בדיוק הקטע שלי."

"אני מבין אותך. הגעתי רק מפני שהופענו, גם אני יוצא לעתים נדירות לבייל. די מיציתי את זה בתקופת השירות בחיל האוויר."

אי אפשר ליהנות מאווירה כזאת אחרי שמבקרים בברים של ויסקי בסקוטלנד. המקום הזה צריך להתבייש לידם.

"את צריכה הסעה?"

"כן, אבל אקח מונית."

"אין מצב. תני לי להסיע אותך."

הוא בטח לא יודע שאני כבר לא גרה בממפיס. "תודה על ההצעה, אבל אני גרה עכשיו בסאות'הייבן."

"זה לא כל־כך רחוק."

"הבית שלי נמצא במרחק של שלושים קילומטרים." אני לא רוצה לאלץ אותו לנסוע.

הוא טורק את דלת המונית. "מונית תעלה לך הון. אקח אותך הביתה."

אני יכולה לראות שלא אנצח בוויכוח הזה. "בסדר. כל עוד לא תנסה לשכנע אותי להצטרף ללהקה, מפני שרגלי לעולם לא תדרוך שוב על במה." לעזאזל. זה היה אכזרי.

"אני לא מבטיח שום דבר."

 

 

2

 

סינקלייר ברקנרידג'

 

אני נמצא ברקע בחייה של בלו זה כמה שבועות. היא תמיד נמצאת תחת השגחה, גם אם לא תחת ההשגחה הפרטית שלי. אני מגן עליה מפני נזק. זה כל מה שעשיתי מאז איתרתי את הבחורה שלי בעיירה קטנה במיסיסיפי, היישר מחוץ לממפיס. אני מגונן עליה מרחוק והיא בכלל לא מודעת לכך. היא חושבת שהיא הצליחה להסתתר מהאחווה – וממני – אבל היא טועה מאוד. אני תמיד כאן, משגיח עליה ועל משפחת מקאליסטר.

אני נאלץ להזכיר לעצמי לעתים קרובות שזה עולמה של בלו. לא כל אדם שאיתו היא נמצאת בקשר הוא איום, אבל יש בכך בעיה גדולה. אין לי מושג מי חבר ומי אויב. הייתי מודאג כשמוקדם יותר הערב בלו נעלמה עם גבר שפגשה בבר. הייתי על סף התפרצות לחדר האחורי בבר עד שהבחורה שלי יצאה לבמה והופיעה עם הלהקה. אני לא חושב שאי פעם בחיי הייתי כה מופתע. ידעתי שהיא מנגנת, אך אף פעם לא חשבתי שהיא מופיעה בציבור. זה בכלל לא מתאים ליפהפייה שלי.

אבל אני מניח שאני לא באמת מכיר את בלו מקאליסטר האמיתית. אני מכיר רק את האישה שאליה היא התחזתה. אביה גוסס. הסתתרתי בין הצללים כדי לאפשר לה להעביר איתו את הימים האחרונים, אך זמננו אוזל. אנשיו של אברהם צדים אותה. על פי המעקב שאני מנהל, הם מתקרבים. משמעות הדבר, שהגיע הזמן שהיפהפייה תדע שבאתי אליה.

מקום המגורים של בלו ואליסון הוא ארעי. אין פה אף חפץ שממנו הן תתקשינה להיפרד. שתי אלה מוכנות לברוח ולעזוב הכול מאחור בלי למצמץ.

אני מחכה בסלון החשוך של בלו כשהיא נכנסת הביתה. היא איתו – עם הגבר מהבר. לא ציפיתי לזה. בשבועות שצפיתי בה, היא מעולם לא הביאה גבר הביתה. אני בכלל לא מרוצה מזה. התגובה המיידית שלי היא לקום ולכסח לו את הצורה. אני נלחם בדחף וממשיך לשבת על הספה מפני שאני לא יודע מי הוא בשבילה. זה לא ייגמר טוב בשבילי אם אתקוף בטעות בן משפחה שלה.

"תודה על ההסעה."

"אין בעיה. זה לא הפריע לי."

כן, אני בטוח שלא.

"טוב." היא מהססת, כאילו אינה יודעת מה לומר. זה השקט המביך. יופי. "היה נחמד לראות אותך."

"עבר יותר מדי זמן. מה את אומרת על כך שלא נחכה שבע שנים כדי להיפגש שוב?" אה. הוא מכר ותיק.

"נשמע טוב." לא. זה בכלל לא נשמע טוב.

הוא מושיט את ידו כלפי מעלה ומזיז שערות תועות אל מאחורי אוזנה. אם אני מכיר את הבחורה שלי, היא נלחמת בדחף להחזיר את השיער למקומו, מפני שהיא שונאת כששערה מסודר כך. "תמיד שנאתי את הדרך שבה הכול נגמר בינינו."

מה זאת אומרת? האם ייתכן שבלו ניהלה מעין מערכת יחסים רומנטית עם הגבר הזה?

"גם אני," היא מסכימה.

בבקשה, אל תזמיני אותו להיכנס, בלו. אני לא בטוח כיצד אגיב לזה.

הוא מתקרב אליה ואני מייד מזהה מה הוא מתכנן לעשות. הוא מתכוון לנשק אותה ואני לא חושב שאוכל לשבת כאן ולצפות במתרחש. הוא נוגע בצד פניה ואני זז ממקומי כדי לגשת אליה, להפריד ביניהם. "הייתי רוצה לנשק אותך, אבל אני חושש ששוב תיתני לי בעיטה בביצים."

אם היא לא תעשה את זה, כנראה אני אעשה.

"קודי," היא נאנחת, "אתה בחור נהדר, אבל העיתוי לא מתאים. כרגע יצאתי מ... מצב רגיש מאוד. אני בכלל לא מוכנה למערכת יחסים חדשה."

"אני מבין, בלו. אבל את צריכה לדעת שאני אדם סבלני מאוד. אני יכול לחכות." הוא רוכן ומנשק את פניה. "לילה טוב, בלו ממפיס."

לאיש הזה יש שם חיבה ליפהפייה שלי. זה לא מקובל עליי. היא סוגרת את דלת הכניסה ומסובבת את המנעול. נעלי העקב שלה נוקשות על אריחי הרצפה בעודה מתקרבת אל השטיח בחדר השינה שלה. הכול דומם. מפרידים בינינו קירות, אך אני מדמיין כיצד היא חולצת את נעלי העקב ובועטת אותן הצידה. זה תמיד היה הדבר הראשון שאותו היא עשתה כשחזרנו הביתה אחרי יציאה לילית. אני בספק שזה השתנה. אני מוכן להמר על כך שכרגע היא יושבת על קצה מיטתה ומשפשפת את רגליה. היא שונאת לנעול נעלי עקב מפני שהן לא נוחות.

"היי, דורה." זאת אחת האחיות בהוספיס של הרולד מקאליסטר. "מה שלום אבא הלילה?"

בלו מתקשרת לבדוק מה שלום אביה – חלק משגרת הלילה שלה לפני השינה.

"יופי. אבוא מחר בבוקר. את יכולה להגיד למשמרת הבוקר שאגיע לקראת ארוחת הבוקר? הוא אוכל יותר טוב איתי מאשר עם מריה, בעיקר מפני שאני מכריחה אותו." היא צוחקת. "שיהיה לך לילה טוב ותתקשרי אם קורה משהו."

כעבור דקה, אני שומע זרם מים. היא הולכת לשקוע באמבטיה. זה משהו שהיא עושה כמעט מדי ערב. אני מזהה את ריח הבושם הייחודי שלה מרחף באוויר – אפרסקים ופריחת דובדבן. אני שואף עמוק. למען השם, התגעגעתי לניחוח הזה. אני יושב על מיטתה ומרגיש כאילו זאת ההמתנה הארוכה ביותר שנאלצתי לחוות בחיי. אני לא יודע איך היא תגיב כשתמצא אותי בביתה. אני בטוח שתחילה היא תירתע. לאחר מכן תגיע החרדה. אני מצפה למאבק. היא סוכנת, לכן היא הולכת לנסות להגיע אל האקדח שלה שאותו היא מחביאה בראש המיטה, אבל היא לא תמצא אותו שם.

הדלת נפתחת והיא יוצאת מחדר האמבטיה, לבושה בחלוק סטן קצר, שערה אסוף במגבת. היא מקפצת מרוב הפתעה ולאחר מכן קופאת במקומה.

"שלום, יפהפייה מתוקה שלי."

היא פוסעת כמה צעדים לאחור ומזנקת לעבר המיטה כשאני נעמד. אני בטוח שהיא מחפשת את האקדח. "אין צורך לעשות את זה, מפני שהוא לא שם."

היא מנסה להגיע אל הדלת, אך אני תופס את מותניה מאחור, מחזיק אותה חזק כדי למנוע ממנה לברוח. היא מטיחה את ראשה לאחור וחובטת באפי. אני מייד מרגיש תחושת חמימות מרצדת מעל שפתי העליונה.

אני נע לאחור לעבר המיטה ונופל כאשר היא שוכבת עליי, גבה מוצמד אל חזית גופי. היא נאבקת בכל כוחה כמו חיית פרא לוחמנית. "תפסיקי להיאבק בי, יפהפייה. אני לא רוצה לפגוע בך."

"שקרן! אני לא מאמינה לך." היא מנסה לבעוט בברכי, בנקודת החיבור אל התותבת.

בעת שאתה נאבק עם אדם אחר, לא עובר זמן רב עד שהגוף שלך או שלו נכנע לאפיסת כוחות. אני בכושר, אבל היא נחושה יותר ממני, לכן אין לי ספק שהיא תחזיק מעמד זמן רב יותר. כדי לשכנע אותה, אני מוכרח להשתמש במילים, לא בכוח.

אני משתמש בכוחות האחרונים שנותרו לי כדי להפוך אותנו על המיטה, מצמיד את בטנה של בלו אל המזרן ושוכב על גבה, מעביר את ידיי אל מפרקי כפות ידיה ומחזיק אותן מעל ראשה. אני עוטף את רגליה ברגליי, משתמש בטכניקת נעילת רגליים כדי שהיא לא תוכל לזוז. "לעולם לא אפגע בך, בלו. אני נשבע."

היא מפסיקה להיאבק ואני מתחיל להבין כמה חזק שנינו מתנשמים. "אז למה אתה כאן?"

"מפני שאני אוהב אותך, יפהפייה." במהלך ההתכתשות שלנו, היא איבדה את המגבת שכיסתה את ראשה. אני משחרר אחת מידיה ומשתמש בידי הפנויה כדי להזיז את שערה הרטוב שנדבק אל לחיה ואל צווארה. אני מצמיד את פניי אל צד ראשה כך שפי המתנשף מרחף מעל אוזנה. "תבעתי עלייך בעלות, בלו. אני לא לוקח את זה בקלות ראש. אני מוכרח להגן עלייך ותמיד אעשה את מה שנדרש כדי לשמור על ביטחונך."

גופה נרגע תחתיי. אני משנה את תנוחתי כך שמשקלי מפסיק להצמיד אותה אל המזרן. היא מסתובבת כדי להביט בי מעבר לכתפה. "אתה כאן כדי להגן עליי? ממה?"

לא הייתי רוצה לנהל את השיחה הזאת בזמן שאני מרסן אותה. "סיימת להיאבק בי?"

"כן."

"יופי." אני קם ממנה. אנחנו מותשים מהמאבק ונשכבים זה לצד זה על המיטה בעודנו מסדירים את נשימותינו. היא זורקת את מגבת השיער הלחה שלה על פניי. "האף שלך מדמם."

"תודה." אני מנגב את הדם ולוחץ עד שהוא מפסיק לזלוג. "האנשים של אברהם רודפים אחרייך. הם מתקרבים. אני צופה שהם יאתרו אותך לקראת תחילת השבוע הבא."

"איך אתה יודע את זה?"

"אני עוקב אחרי מקום הימצאותם מפני שאני אחראי לביטחונך." אני עדיין לא מאמין כמה גרוע היא הסתתרה. "למען האמת, התוכנית שלך להסתתר מתחת לאף היא לא כל־כך גאונית. ציפיתי שזיקית מיומנת כמוך תעשה עבודת הסוואה טובה בהרבה."

"זה מה שהייתי עושה במצב שגרתי, אבל אבא שלי חולה. אני לא יכולה להתרחק."

אם היא תישאר, היא תהיה בסכנה. "מצאתי אותך לפני שבועות."

היא מתיישרת במהירות. "עקבת אחריי במשך שבועות?"

אני מתרומם כך שאני יושב לצידה. היא כועסת, אני רואה זאת בעיניה. "כן. שלושה. אבל אל תכעסי עליי. זאת הייתה הדרך היחידה להבטיח את שלומך בלי לגזול ממך את הזמן שנותר לך עם אביך."

פניה נרגעות. "אז אתה יודע שאבא שלי נמצא בהוספיס?"

"כן."

לרגע היא עוצמת את עיניה בחוזקה ומנידה בראשה. "אני לא יכולה לעזוב אותו."

אני מבין את הרצון שלה להיות לצד אביה, אבל היא חושפת את עצמה למתקפה. "מסוכן מדי להישאר כאן."

"אני יכולה להגן על עצמי."

"שנינו יודעים שהייתי יכול להרוג אותך בזה הרגע אם זאת הייתה הכוונה שלי. אם הייתי אחד מאנשיו של אברהם היית כבר מתה."

היא מסיטה את מבטה ובוהה בקיר. היא יודעת שאני צודק, למרות שהיא לא תעז להודות בכך. הבחורה שלי שונאת תבוסה. "לא אנטוש כמו איזו פחדנית."

למה הייתי צריך להתאהב בבחורה כל־כך עקשנית? "אביך גוסס. אברהם לא ישתמש בו כקלף מיקוח נגדך, אבל מה לגבי אחותך? את יכולה להגן עליה ועל עצמך מסביב לשעון?" אני יודע שמשכתי את תשומת ליבה – היא נראית המומה.

"אליסון חפה מפשע. היא לא עשתה שום דבר לאחווה. היא אפילו לא יודעת על קיומה."

"זה לא מעניין את אברהם. הוא ישתמש בה כדי להוציא אותך ממקום מסתורך אם זה מה שיידרש."

עיניה מתרחבות. "אלוהים אדירים. איך אני מתקנת את זה?"

העברתי את שלושת החודשים האחרונים בהתמודדות עם אותה השאלה ואני רואה רק פתרון אחד. "אני יודע מה את צריכה לעשות." עיניה הכחולות כשל תינוק מביטות בי בציפייה, אך אני חושש שהפתרון שאני עומד להציע לה אינו הפתרון שאותו היא מצפה לשמוע. "תתחתני איתי." היא משתתקת לגמרי. "שמעת מה אמרתי?"

"חתונה איתך תמשוך אותי עוד יותר עמוק אל תוך האחווה. למה שאעשה משהו כזה?"

מעולם לא לימדתי את בלו על דרכי האחווה. העברתי את זמני בלזיין אותה במקום ללמד אותה על המנהגים שלנו, לכן אני מוכרח לספר לה את הגרסה הקצרה. "כל חבר נשבע לעולם לא לחלל משפחה של חבר אחר. זאת אומרת שאברהם לא יוכל לפגוע בך אם תהיי אשתי."

היא מנידה בראשה. "היגיון בריא אומר לי שבגידה מתעלה על השבועה הזאת. שיקרתי לכולכם בנוגע להיותי סוכנת לשעבר. הגעתי לאדינבורו כדי להרוג את אביך, מנהיג האחווה. רק זה יהיה עילה מספיקה להוצאתי להורג. גם אם נהיה תאומים סיאמיים זה לא ישנה דבר. האחים לעולם לא יראו בי אף אחת אחרת ממי שאני באמת – בוגדת."

"האחים לא יודעים דבר על הבגידה שלך. אבי, אברהם ואני הסכמנו שזה עלול להוביל לחרדה ולכאוס אם הם יגלו שהם היו נתונים בסכנה." אני יודע שזה הורג את אברהם לשמור על כך בסוד. אין דבר שהוא היה אוהב יותר מלגרום לי להיראות בלתי כשיר. "זאת הסיבה היחידה לכך שאברהם לא הלשין לחברי האחווה שהבאתי אל תוך האחווה סוכנת של הלשכה הפדרלית."

היא שומטת את ראשה. "אני מצטערת שהעמדתי אותך במצב הזה."

"היי, זה בסדר." אני מניח את אצבעותיי מתחת לסנטרה ומאלץ אותה להביט בי. "אני לא מצטער. אפילו לא קצת. הייתי עושה את זה שוב אם הייתי צריך."

"נישואין עשויים להציל אותי מכך שאברהם ירצח אותי, אבל אבא שלך יודע על הבגידה שלי. את זה אי אפשר לתקן."

 

אבל זה כבר תוקן. "אמרתי לו שאת הבת של אמנדה לורנס, אבל שיקרתי ואמרתי שאת חוקרת את הרצח שלה. הסברתי לו שחשבת שהוא עשוי לספק מידע ברצון רב יותר אם לא ידע שהוא חשוד." זה רוב האמת, לאחר שהשמטתי את החלק שבו היא תכננה לרצוח אותו. "אין לו מושג שהגעת כדי להרוג אותו, אני נשבע."

"אולי הסדרת את העניינים עם אבא שלך, אבל אברהם עדיין רודף אחריי."

אני אוחז בידיה. "הוא יפסיק אם תתחתני איתי."

"אברהם לעולם לא יקבל את הנישואין שלנו."

"מזל שאיננו זקוקים לאישור שלו."

היא יכולה להתווכח ככל שהיא רוצה, אבל חשבתי על זה במשך חודשים והתבוננתי בזה מכל זווית אפשרית. נישואין הם הדבר ההגיוני היחיד.

"מה האחים חושבים שקרה לי?"

"אמרתי להם שקראו לך בגלל מקרה חירום משפחתי ושאת בבית, מטפלת באביך הגוסס. מבחינתם, את עדיין חלק מאיתנו ולא השתנה דבר. את יכולה לחזור היום ותתקבלי בזרועות פתוחות. בייחוד על ידי אימא שלי. היא מתגעגעת אלייך."

"גם אני מתגעגעת אליה."

עדיין יש את העניין שהיא רוצה להרוג את אבי. "דיברתי עם אבא על הרצח של אימך. הוא מתעקש על כך שהוא לא רצח אותה."

היא מנידה בראשה. "לא. הייתי שם. זיהיתי את קולו."

"היית ילדה מבוהלת ששמעה קול של גבר סקוטי. מעולם לא ראית את פניו. אפילו את צריכה להודות בכך שיש כאן מקום לטעות."

אני מכיר את בלו היפהפייה שלי. היא לעולם לא תתחתן איתי ותהפוך לחלק מהאחווה אם היא מאמינה שמנהיגהּ רצח את אימה. אני מוכרח לשכנע אותה בכך שאבי חף מפשע. "אבי הוא מנהיג האחווה. הוא לא חייב דין וחשבון לאף אחד. זה הופך אותו לבלתי פגיע. הוא היה מודה ברצח אימך אם הוא היה הרוצח, את יודעת את זה." אני רואה שהיא שוקלת את התאוריה שלי. "הוא אהב מאוד את אימא שלך. הוא לעולם לא היה פוגע בה."

היא נראית כאילו בתוכה מתנהל מאבק. "המשמעות של הכרה בחפותו היא ששגיתי במשך שמונה עשרה שנים. העברתי את כל חיי מקובעת על הריגה של האדם הלא נכון. אתה לא יכול לתאר לעצמך איך זה גורם לי להרגיש, בתור סוכנת מיומנת ובתור בן אדם באופן כללי."

"היית ילדה קטנה שנגרמה לה טראומה. סביר להניח שיכולת להתבלבל בקלות."

היא נראית כאילו היא עלולה לפרוץ בבכי. "זה אומר שהרוצח שלה עדיין מסתובב חופשי ואין לי מושג מי הוא או איפה הוא נמצא."

בלו צריכה לדעת שהיא לא לבד בסיפור הזה. "אנחנו נמצא את הרוצח של אימך. וכשנמצא, אעזור לך להרוג אותו, אם תרצי. אבל הדבר הראשון על סדר היום שלנו הוא הביטחון שלך." היא נושכת מעט את שפתה התחתונה לפני שהיא מביטה מטה בידיה המונחות על ברכיה. "יפהפייה. תסתכלי עליי." עיניה פוגשות את עיניי. "תהיי אשתי."

היא מנידה בראשה. "אני לא רוצה להתחתן מהסיבה הלא נכונה."

"אז תתחתני מהסיבה הנכונה." היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי בלילה האחרון שלנו יחד, אבל היא חשבה שלעולם לא נראה זה את זה שוב. אין לי מושג אם הרגשות שלה עדיין עומדים על כנם. "אמרת שאת אוהבת אותי."

"נכון. אני אוהבת אותך מאוד." גופי מייד נרגע כשאני שומע את ההצהרה שלה. משקלה הכבד של חוסר הידיעה ירד מכתפיי. "אבל נישואין הם צעד קיצוני."

"כל גבר יכול לראות את הטוב שבך, אבל מה שאת צריכה הוא גבר שיראה את הרע ויאהב אותך בכל מקרה. זה אני."

"אם אהפוך לאשתך זה אומר שאתחתן גם עם האחווה. אני לא בטוחה שאני יכולה להתמודד עם זה."

"ספרי לי מה בדיוק מדאיג אותך."

"קודם כול, יום אחד תיקח את מקומו של אביך בתור מנהיג. כשזה יקרה, כבר לא תהיה שלי."

היא טועה. "יפהפייה. תמיד אהיה שלך. שום דבר לא ישנה את זה."

"אתה יכול להגיד שתהיה שלי, אבל זה לא נכון. לא באמת. תמיד אצטרך לחלוק אותך עם האחווה. במובן כלשהו, אתה שייך להם."

היא תופסת חלק הרבה יותר חשוב בחיי. "אני שייך לך, בלו. את שייכת לי. זה אף פעם לא ישתנה."

"אני צריכה לעכל הרבה מאוד מידע ללא כל התראה. אני צריכה זמן כדי להסדיר את המחשבות."

זו הצעת הנישואין הכי גרועה בעולם. תתחתני איתי או תמותי. אף אישה לא חולמת לשמוע את המילים האלה. "ההצעה שלי לא צפויה ולא רומנטית. אני לא יכול לתאר לעצמי שילוב גרוע יותר. אין לי אפילו טבעת בשבילך." אני חופן את פניה בידיי. "אני מצטער על זה, אבל אפצה אותך עד שארית חיי, אני נשבע." היא לא מגיבה. "תגידי כן, בלו. קחי את מקומך כאשתי וכאם ילדיי."

"אני לא מאמינה שכרגע אמרת משהו כל־כך אכזרי." היא מתרחקת ממני. "אתה יודע שאני רוצה להיות אימא, אבל יש סבירות גבוהה מאוד שזה לעולם לא יקרה."

אני לא מאמין לזה. כשאני מביט בעיניה אני רואה את העתיד שלנו ויש בו את כל מה שאנחנו חולמים עליו. "אם את רוצה ילדים, יהיו לנו ילדים בדרך כזאת או אחרת. אדאג לזה."

"האחווה תצפה ממך להביא לעולם יורש חוקי. מה יגידו כשלא אוכל ללדת לך בן?"

"לא אכפת לי מה יגידו, אבל אנחנו כבר יודעים שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לחכות. מייד נפנה למומחה הפוריות הטוב ביותר שיש. נקבל את ההחלטה יחד בהסתמך על מה שהכי טוב עבורנו, לא עבור האחווה."

"אני רוצה שנבהיר דבר אחד מאחר שאנחנו מדברים על ילדים. אם אומר כן ואם בדרך נס, אוכל להיכנס להיריון ואם זה יהיה בן, לא אתן לך לקחת אותו ממני."

"אני יודע. לא הייתי מצפה ממך להסכים לדבר כזה." אני נעלב מעט מכך שהיא חושבת שאקח ממנה את הילד שלנו. "אני לא חושב שאת לגמרי מבינה כמה אני אוהב אותך, בלו. אני מוכן לשנות את החוקים בשבילך."

היא מושיטה את ידה לעבר ידי. "תאמין לי כשאני אומרת שזה לא חומק מעיניי."

למרות שאני מוכן להזיז בשבילה הרים וגבעות, יש כללים שאותם אני לא יכול לעקוף. "למרות שאני אוהב אותך, את צריכה להבין משהו. כל בן שייוולד לנו, יתחנך על פי דרכי האחווה. החלק הזה לא נתון למשא ומתן."

"וזה רק אחד מתוך מיליון נושאים שונים שעליהם אני צריכה לחשוב."

הפלתי עליה פצצה. "קחי את הזמן כדי לחשוב על הכול – אבל אל תתמהמהי יותר מדי. אנשיו של אברהם מתקרבים. עדיף שאברהם יבטל את פקודתו מפני שכבר נהיה נשואים, מאשר שימצא אותך ויתפתח ביניכם עימות." לבלו אין ברירה, גם אם היא לא מבינה עדיין את המציאות, לכן חשוב עוד יותר שאתן לה זמן כדי שתוכל להסתגל לרעיון ולקבל את גורלה בלי שתרגיש שאני מאלץ אותה. הבחורה שלי עקשנית וקשוחה. אעשה עבודה הרבה יותר טובה בתור בעלה, אם היא תאמין שהיא זאת שקיבלה את ההחלטה הזאת. "אשאיר אותך עם המחשבות שלך."

בלו מניחה את ידה על חזי, מונעת ממני לקום. היא מניפה את רגלה מעל גופי, מתיישבת עליי. ידיה מחליקות במורד זרועותיי ומעל כתפיי כאשר שפתיה פוגשות את פי. "אל תלך, ברק. גם ככה היה בינינו מרחק גדול מדי."

אני לא רוצה ללכת, אבל אני מוכרח. "זאת ההחלטה הכי חשובה בחייך. את לא צריכה אותי במיטה שלך, מערפל את יכולת השיפוט שלך."

"אתה לא יכול לערפל את יכולת השיפוט שלי." היא רוכנת ונושקת על פי כאשר ידיה מושכות את אבזם חגורתי.

אני מניח את ידיי על ידיה כדי לעצור בעדה. "אני לא רוצה שתסתכלי לאחור על השנים האלה ותתהי אם אמרת 'כן' מפני שפיתיתי אותך להגיד זאת בלהט הרגע. את צריכה לחשוב על הדברים ברצינות." אני צריך שהיא לעולם לא תפקפק בבחירה שלה. אני לא רוצה שיום אחד היא תשנא או תאשים אותי בכך שהשפעתי על החלטתה. אני חופן את פניה בידיי. "לא אהיה רחוק."

היא מחזיקה אותי בחוזקה. אני מבין שהיא לא מתכוונת לשחרר אותי. "אם אתה לא לידי, אתה רחוק מדי."

אני מסתובב כך שהיא שוכבת מתחתיי, מצמיד אותה אל המיטה בגופי. היא קורנת, חושבת שתקבל את מבוקשה, עד שאני מקלף את זרועותיה מכתפיי ואת רגליה ממותניי. "אני נותן לך שלושה ימים כדי להחליט. אני אוהב אותך, בלו היפהפייה והמתוקה שלי." אני מנשק אותה במהירות. "אחזור בעוד שבעים ושתיים שעות כדי לקבל תשובה."

[1] רחוב בורבון הוא הרחוב המפורסם ביותר בניו אורלינס, שלאורכו שוכנים בארים רבים ומועדוני חשפנות.

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “החטא הבא / ג’ורג’יה קטס”

מידע נוסף

בחר את סוג הספר

דיגיטלי, מודפס