החלמה רומנטית / קת’י ויליאמס

דיגיטלי : ₪39.00
קינדל : ₪38.00

נקה

תיאור

החלמה רומנטית / קת’י ויליאמס

הוצאה לאור: שלגי ספרים

עמודים: כ-208

ז’אנר: רומן רומני

 

תאונת סקי קשה מגבילה את תנועותיו של הטייקון היווני רב העוצמה, ת’אואנדראו, וכופה

עליו לשהות בעיירה, קורנוול, כדי לנוח ולהחלים. בהתחלה העניין לא מוצא חן בעיניו, אך

הוא מתחיל לשנות את דעתו אחרי שהוא פוגש את בעלת הבית, סופי סקוט…

עד כמה שיהירותו של ת’או מרגיזה אותה, סופי פשוט לא מסוגלת להתכחש לקסם שלו.

אבל ברור לה שבשלב מסוים הוא ישוב לעולמו הנוצץ, וסביר להניח שהיא תישאר

מאחור…

 

דאנקוד: 50-1807

תרגום: עמוס זלינגר

פרק ראשון זמין לקריאה בחינם.

טעימה מהספר

קת'י ויליאמס / החלמה רומנטית

 1

טימוס הונור הסתכל לעבר ת'או מעבר למסגרת המתכת הדקה של עדשות משקפיו, והחניק אנחה של אמפתיה ושל תסכול צרוף. לשניהם היה ברור מה ת'או עומד לומר, והעובדה שת'או דאג להטיסו לשם במטוסו הפרטי, בהוצאה כספית ניכרת, לא עמדה כלל לשנות את ההמלצות שהיו לו לתת.

"נו, תוציא את זה כבר, טימוס."

"לא היה שום צורך שאני אבוא לכאן, ת'או..."

"היה גם היה." פיו של ת'או התהדק בהשלמה כועסת עם מה שהיה ברור לו שהוא עומד לשמוע. הוא גם היה מודע היטב לתבונה שבדבריו של טימוס. הוא כבר התייעץ עם מיטב המומחים בלונדון, ונאמר לו בדיוק אותו הדבר. איזה טעם היה להטיס לפה את טימוס הונור, ידיד המשפחה והמומחה הגדול ביותר בתחום בכל יוון? הסיפור שלו יהיה בדיוק כמו של כולם, אם כי ת'או היה צריך לשמוע את זה מפיו של מישהו מבני עמו, מישהו שיוכל אולי להבין את הייסורים שהוא עובר בשמונה-עשר החודשים האחרונים. אולי הוא היה צריך לשמוע את האמת המרה עטופה בשמץ של אהדה.

במקלט המפוקפק של דירת הפנטהאוז המרוהטת בסגנון מינימליסטי צונן, ת'או בחן בקדרות את האיש הגרום וטוב הלב אשר ישב מולו.

"העצמות של הרגל שלך לא התאחו כהלכה, והתאונה השנייה הזאת רק הרעה עוד יותר את המצב. מה בדיוק חשבת לעצמך?"

"אני לא עשיתי סקי במטרה למצוא את המכשול הכי קרוב כדי להתנגש בו, אם זה מה שאתה מנסה לרמוז."

"אני יודע שלא." אם לטימוס היה ראש מלא שיער, הוא היה מעביר בו את אצבעותיו כעת, מרוב תסכול. בלית ברירה הוא הסתפק בליטוף עדין של פדחתו הקירחת, ואז הניח בחיקו את ידיו שלובות האצבעות והמשיך, "תאונת סקי אחת במורד מסלול שחור היתה גרועה מספיק, ת'או, וכולנו הבנו את הטירוף שהניע אותך לבחור במדרון ההוא. לאבד את אלנה ממש לפני שהייתם אמורים להינשא... טוב, זה מספיק כדי לגרום לכל גבר שפוי ללקות במעין טירוף זמני... אבל זה היה לפני למעלה משנה..."

"לתאונה האחרונה לא היה שום קשר אל אלנה," ת'או פלט בכעס.

מובן שזה היה שקר מוחלט, והוא ידע את זה היטב. ת'או היה גולש סקי מיומן. פזיזות חסרת זהירות לא היתה אופיינית לו מעולם. אבל בשנה וחצי שחלפו הוא התנפל על החיים ללא שום מחשבה על ביטחונו האישי. הוא התאמץ עד כדי תשישות ממש, עבד שעות מטורפות שאף בן-אדם לא אמור לעבוד, נכנס לעסקאות שגרמו לשותפיו הזהירים לעצור את נשימתם מרוב חשש, והצליח בהן רק בזכות מזלו הטוב וכישרונו הנדיר. הוא לא היסס לרגע בגלל מחשבה על כך שהוא עלול להיכשל. הון גדול, הוא חשב לעצמו, מעניק לך את החופש להיות הרפתקן. נכון, במעמקי מוחו הוא היה מודע לכך שמשהו חייב להשתנות. הוא לא יוכל להמשיך לחיות את חייו על הקצה. הוא יהיה חייב להמשיך הלאה בחייו.

"טוב, הנה האבחנה שלי, ת'או, עד כמה שהיא תהיה נכונה. הרגל הזאת שלך זקוקה לזמן כדי להחלים. אתה לא יכול להמשיך לאמץ אותה. מדהים איך שהטבע מאפשר לנו להתרפא, אבל הפעם אתה הרחקת לכת קצת יותר מדי, ואם לא תיתן לעצמך די זמן למנוחה, העצמות שלך לא יתאחו כמו שצריך, ובמקרה הטוב ביותר תישאר צליעה שלא תעבור ושתמנע ממך לעסוק בספורט מכל סוג שהוא. במקרה הגרוע ביותר אתה עוד עלול למצוא את עצמך בכיסא גלגלים, ובוא לא נדבר בכלל על הסכנה של דלקת מפרקים בגיל צעיר. תגיד לי שזה מה שאתה רוצה, ואני אמליץ לך בחום לתפוס את הטיסה הבאה לאחד מאתרי הסקי באלפים כדי לגלוש במורד של עוד מסלול מאתגר."

הם התבוננו זה בזה בלי להחליף מילה – טימוס בהמתנה סבלנית שדבריו יחלחלו לראשו של ת'או, ות'או בהכרה מרה שהתנהגותו הפכה חסרת שליטה על גבול הסכנה ממש. הוא היה הראשון שהסיט את מבטו תוך נהמה של זעף.

"אז מה אתה מציע?" ת'או שאל לבסוף בשיניים חשוקות.

"אתה זקוק למנוחה מוחלטת. אתה לא יכול להמשיך להתאמץ כמו שעשית עד עכשיו. אמא שלך סיפרה לי שמאז התאונה שלך לא נשארת במקום אחד די זמן אפילו כדי לאכול ארוחה חמה אחת."

"אמא שלי נוטה קצת להגזים."

"כמו שכל אמא צריכה. אבל יש די אמת בהבחנה שלה כדי להצדיק את זה שהיא ביטאה אותה בקול."

"טימוס, אני בן-אדם עובד. מבטלה ומצפייה בטלוויזיה בשעות היום לא ממש מתפרנסים, אתה יודע."

זה כבר הצחיק את טימוס. "אתה הרי יכול לצאת לגמלאות מחר בבוקר, ת'או, ועדיין יהיה לך די כסף לכמה וכמה תקופות חיים. ואני בכלל לא מציע שתסתגר בבית במשך השנתיים הקרובות, אבל אתה יכול להאט את הקצב בצורה משמעותית. תעבוד מהבית." טימוס הביט סביבו, על הדירה היוקרתית, ונחרד מעצם המחשבה לעשות משהו לאורך זמן במקום הזה. הוא עצמו התגורר עם רעיתו הנערצת בביתם הקטן בפאתי אתונה, שהיה שונה לגמרי מהמקום הזה. הדירה הזאת הזכירה לו בית לוויות – רצפות שיש צוננות, ניקיון מוחלט, אבל גם היעדר חיים.

"שלושה חודשים יעשו פלאים לשיקום יכולת התנועה שלך."

"שלושה חודשים!" ת'או כמעט פרץ בצחוק.

"תאציל סמכויות." טימוס קם על רגליו והרים את התיק שלו שניצב לצד הכורסה. "בן-אדם נבון יודע מתי להאציל סמכויות."

"ומה לעזאזל אני אמור לעשות במשך שלושה חודשים, טימוס? לעבוד מהבית ולהסתכל על הקירות?"

"בחר לעצמך תחביב. תתחיל לצייר. כתוב שירה. נצל את הזמן כדי למצוא את עצמך."

הדבר האחרון שת'או אנדראו רצה היה למצוא את עצמו.

במשך השבועיים האחרונים – בעצם מאז שטימוס השמיע את דברי הפרידה שלו – ת'או נאבק במחשבה על הסתגרות בדירתו כשהוא שרוע ורגלו מורמת.

זה היה, הוא חשב כעת בשבתו במושב האחורי של היגואר שלו הנהוגה על ידי נהג אישי, אבוד מראש. כי מיד לאחר פניני החוכמה שהרופא נידב מבלי שנתבקש, הגיע מטח של שיחות טלפון מאמו שביוון. בערך מחצית מהן היו מלאות בהפצרות שיבוא ליוון, שם הוא יוכל לנוח באמת, הרחק מכל הלחץ של לונדון. כשאלו נפלו על אוזניים אטומות, היא החלה לאיים שתבוא בעצמה לאנגליה כדי לשהות איתו ולוודא שהוא נח מספיק זמן, שלפי דעתה נחוץ לו. היא הרפתה מניסיונותיה רק אחרי שהוא הבטיח לה, תוך שהוא נשבע בזִכרו של אביו המנוח, שהוא יעזוב את לונדון וילך לנוח במשך איזה חודשיים במקום כלשהו מחוץ לעיר. באיזה מקום כפרי שקט, שבו הוא לא יתפתה בלי הרף לסור למשרדו היפהפה.

הוא ניתק את מבטו משמי אוקטובר הקודרים והשתדל כמיטב יכולתו להתרכז בעלון הפרסום הצבעוני שהיה מונח על ירכיו. בעצם הוא לא ראה מעולם את הקוטג' שלקראתו דהרה מכוניתו כעת. העיסקה נערכה על ידי העוזרת האישית שלו, שאיתרה כנדרש את המקום השקט, והוא החליט שהקוטג' הקטן, אך החביב, מתאים כדי להעניק לו מנוחה ולאפשר לו להחלים – בלי לדרוש ממנו שום מאמץ מיותר.

העובדה שהבית היה ממוקם בקורנוול נועדה למנוע ממנו לערוך גיחות ספונטניות למשרדו.

גלוריה עצמה ראתה את המקום, בדקה באופן אישי את כל החנויות הסמוכות כדי לוודא שזה לא מנותק מדי מהציביליזציה, ואִרגנה לו עוזרת בית שתבוא כל יומיים כדי לתחזק את הבית. מישהו אחר היה אמור לבשל את ארוחותיו. תפקידו של ת'או יהיה להעריך את הנוף היפה, לעבוד מדי פעם, ולהקדים כמה שיותר לעלות על משכבו.

ת'או נחרד לחשוב על כל מה שצפוי לו.

תודה לאל על המצאתו של המחשב הנייד ושל הטלפון הסלולרי.

"סע לאט כשאתה עובר בכפר," הוא הורה לנהג תוך שהוא שומט את העלון על תיק המסמכים שלו ובוהה החוצה דרך החלון. "אני רוצה לראות ממה בדיוק אני אמור ליהנות במשך החודשיים הקרובים."

ולפתע זה היה שם, לפניו, עיירה דבוקה אל צלע של גבעה, תערובת חביבה של בתים עתיקים ובתים לא כל כך עתיקים. ממש מחוץ לשדה הראייה, הוא ידע, זורם נהר הדארט, מהמרחבים הפרועים של דארטמור, עד שהוא נשפך לים, כאן ממש. המקום היה יפהפה, וחשוב עוד יותר – לא קטן ומיושן כמו שהוא דמיין לעצמו. ת'או הודה בלבו לגלוריה, שכפי הנראה הכירה אותו מספיק טוב כדי לדעת שיותר מדי טבע דווקא לא יועיל לו. על פי מה שהוא הצליח לראות, היו שם מסעדות, בתי קפה, כמה חנויות, לפחות מידה מסוימת של ציביליזציה ונוחות.

המכונית פנתה דרומה והותירה את העיר מאחוריה בדיוק כשעיניו ניסו להתמקד בדמותה של בחורה צעירה שהתאמצה לסגור את הדלת של משרד קטן, שנראה יותר כמו בית מגורים ולא כמו מבנה עסקי. היא נאבקה עם הדלת, ולכמה שניות פרועות ומטרידות, ת'או הרגיש איך לבו מתחיל לדהור. מי שהיא לא תהיה, מאחור היא הזכירה לו לרגע ובעוצמה רבה את אלנה. אותו גוף תמיר ושיער בהיר הצונח על כתפיה. ואז הוא מצמץ במהירות והבין בכעס ששוב הוא הניח לדעתו לנדוד.

תוך שליטה עצמית מרשימה מאוד, ת'או טרק את הדלתות על הזיכרונות הכואבים, אשר ניסו תמיד לחמוק החוצה, והתרכז במראות היפים שנגלו לו במהלך הנסיעה לכיוון הקוטג'.

לא היו שום הגזמות בהבטחות של סוכנות הנדל"ן. הקוטג' שנתגלה לבסוף לפניו היה מקסים בדיוק כפי שנראה בתמונות שבעלון. בארבע וחצי אחרי הצהריים שטף האור ההולך ונמוג את הגוון הצהבהב של הקירות והפך אותם לזהב בוהק. הגינה, שלא היתה בכלל קטנה, היתה מקסימה ומטופחת למשעי, והשביל הצר שהוביל דרכה אל דלת הבית היה בדיוק כמו משהו מספר אגדות לילדים.

אמו, הוא ידע ללא ספק, היתה מעניקה את ברכתה למקום הזה. היא סלדה מאז ומעולם מחיבתו לכל דבר אולטרה-מודרני.

"ג'ימי, אתה יכול להשאיר את המכונית בתחנת הרכבת אחרי שתסיים פה." הוא יצא מהמכונית בהישענו על מקל הליכה, דבר שנראה לו לגמרי מגוחך ולא נחוץ, והחל לצעוד לעבר דלת הכניסה כשהמפתח בידו. "רק תכניס את התיקים לפני כן. אין שום צורך שתישאר."

"אני צריך לוודא שהכול פה בסדר."

ת'או שלח אחורה מבט מזדעף. מתי בדיוק העולם כולו התחיל לרחם עליו?

"נראה לי שאצליח להסתדר מכאן והלאה. ככל הידוע לי, המנקה אמורה להגיע בעוד שעה בערך לבדוק ולראות שהכול פה בסדר." הוא ניסה למתן את הנוקשות בקולו באמצעות חיוך. "אין שום צורך ששני אנשים ייתקלו זה בזה בבית הקטן הזה כשהם בודקים את המנעולים בדלתות. אם תשאיר את המכונית בתחנה, אני אמצא כבר דרך להגיע אליה אם אזדקק לה."

"כמובן, אדוני."

ברגע שהאיש עזב, ת'או צנח והתיישב על הספה בהביטו סביבו.

ללא הצלילים המנחמים החודרים מבחוץ, של מכוניות מרוחקות וקול סירנות, הדממה סביבו נדמתה זרה ומכבידה. הוא הקדיש כמה דקות פרודוקטיביות מאוד כדי לקלל את החלטתו להקשיב ללחץ המשותף של אמו ושל טימוס, ולשאול את עצמו מה לעזאזל הוא עומד לעשות כאן בכל רגע שבו הוא לא יישב לפני מסך המחשב שלו או ישתמש בטלפון הסלולרי. כמו עכשיו, למשל. אפילו אל חיי החברה של לונדון הוא התגעגע למרות שתמיד היה חייב להכריח את עצמו ליטול בהם איזשהו חלק דווקא כשלא היה לו שום עניין בהם. אבל לפחות הם העניקו לו איזשהו קשר.

בפנים קודרות הוא עשה את דרכו אל הקומה השנייה, וכשהחל לעשות מה שכמעט ולא עשה בכל ימי חייו, לפרוק בעצמו את מזוודותיו, הוא שמע את צלצולו הנוקב של פעמון הדלת.

מצדה השני של הדלת, סופי סקוט הידקה את הז'קט שלה היטב אל גופה. הבעת הזעף על פניה תאמה בדיוק לזו של ת'או. זאת היתה הפעם הראשונה שהקוטג' הושכר מאז שהיא עזבה אותו חודשיים קודם. וזה לא היה לרוחה, בדיוק כמו שהיא תיארה לעצמה. היא ניסתה להפוך את המקום ללא אישי, ככל שרק יכלה, אבל היא ידעה שכולו מלא בתזכורות לחיים המאושרים שהיא בילתה בו עם אביה. החל בספרים שהיא לא יכלה להעביר אל דירתה השכורה, זו שמעל המשרד, הקטנה הרבה יותר, דרך המצעים שהיו מכובסים אבל עדיין טמנו בחובם את ניחוחות העבר, ועד לפרחים שבגינה, שכל אחד ואחד מהם היה מסוגל לשאתה במורד משעול הזיכרונות.

היא שמעה את קול הצעדים הכבדים המתקרבים, וכל גופה התאבן.

החיוך שהיא כה התאמצה להעלות על שפתיה איים להפוך לעווית של כעס, והיא נאלצה להזכיר לעצמה את מה שעורך הדין אמר לה. היא זקוקה לכסף. עדיף היה שהיא תמכור את הבית, אבל אם לא, היא תצטרך פשוט להשכירו. זה יכול להכניס לה סכום כסף די נכבד, בעיקר בחודשי הקיץ. קורנוול היא אתר תיירות מבוקש למדי, והביקוש רק הולך וגובר. וכן הלאה, וכן הלאה...

הדלת נפתחה לפניה, ולרגע עוצר נשימה אחד, מוחה של סופי התרוקן כליל כשעיניה קלטו את הגבר העומד מולה.

הוא היה מאוד גבוה – מעל למטר ושמונים – ולא היה בכלל האיש היווני המזדקן, בעל העור השמנוני שהיא דמיינה לעצמה. הוא לא היה שמנוני בכלל. למען האמת, הוא היה השלמות בהתגלמותה. שערו היה שחור כפחם ומוסט הצדה מפניו, ועיניו היו ירוקות כמו הים של קורנוול, אבל היו אלו הזוויות של פניו שהדהימו אותה יותר מכול כי הן העניקו לתווי פניו המושלמים מין יופי נוקשה ורב עוצמה.

הוא היה לבוש בבגדי יום-יום, חולצה מהוהה ששרווליה מקופלים עד למרפק וג'ינס משופשפים שהיו צמודים אל רגליו הארוכות. היא הצליחה לשלוט בעיניה הבוהות, אך לא לפני שהתרשמה שגופו מרשים לא פחות מפניו.

"את ודאי המנקה."

סופי פתחה את פיה כדי להסביר לו בבירור את המצב, אך שבה וסגרה אותו. הוא זז הצדה כדי לתת לה להיכנס, והיא חלפה על פניו בהביטה סביבה בחשדנות לראות אם משהו כבר נשבר, מה שלא היה בכלל סביר בהתחשב בכך שהוא היה שם רק שעה או שעתיים. אבל בכל זאת.

עורה הצטמרר מהמודעות שלה לעיניו הנחות עליה – עיניים ירוקות, מחופות מאחורי עפעפיים כבדים, וזה גרם לה להרגיש גמלונית ונבוכה.

"מתי הגעת?"

"לפני שעה בערך. עוד לא היה לי זמן לבלגן או ללכלך את המקום, אבל את חופשייה להסתובב ולערוך סקירה." ת'או כבר זיהה אותה כעת. השיער הבהיר, העור בגוון גלידת וניל, הגוף התמיר. אל הזיהוי התלוותה תחושה של כעס על כך שהוא חשב בכלל לבלבל בינה לבין אלנה, אפילו שזה היה רק לכמה שניות קצרות. במבט מקרוב, האישה הזאת לא היתה דומה כלל לארוסתו. עיניה היו חומות, לא כחולות, ועורה נשא עדיין את הגוון הזהוב של הקיץ. אלנה, בשונה מאוד מכל נערה יוונייה אחרת שהוא הכיר, היתה יפהפייה בהירת שיער, תודות לאמהּ הסקנדינבית. היא לא היתה מסוגלת להתמודד עם השמש היוקדת, והקפידה לחבוש תמיד כובע, כובעי קש ענקים שהדגישו את שבריריותה. האישה שלפניו נראתה חסונה וחזקה הרבה יותר.

וכך גם ההבעה הישירה שעל פניה.

"אני לא כאן כדי לבדוק את מצב הבית," הסבירה לו סופי בצורה ישירה. "אני כאן כדי לוודא שאתה מרוצה מהאוכל שקניתי לך, וכדי לראות שאתה יודע איפה כל דבר נמצא ואיך כל דבר עובד. ואני לא המנקה. המנקה היא בחורה בשם אני, והיא תהיה איתך מחרתיים. קתרין היא הטבחית שאתה שכרת לבשל לך, וזה כל מה שהיא תעשה. תבשל ותרחץ כלים. לכל השאר אתה תצטרך לדאוג בעצמך."

"אם את לא הטבחית ולא המנקה, אז את מוכנה להסביר לי מי את בדיוק?" ת'או שמר על נימה מנומסת למדי – במאמץ. מספיק גרוע שהוא מוצא את עצמו תקוע באמצע שום מקום, גם בלי שיהיה עליו להתמודד עם העוינות של מישהי שלא טרחה עדיין להציג את עצמה. "כי לא נראה לי שקלטתי את שמך. ותמורת הסכום האסטרונומי שאני משלם על המקום הזה, אני מצפה לפחות למידה מסוימת של אדיבות."

סופי הרגישה איך סומק עולה בלחייה.

"אני מתנצלת אם נראיתי קצת... קצת... נוקשה..." היא אמרה, ופיה השתדל לחייך, אם כי עיניה נותרו קשות. עצם נוכחותו של האיש בביתה – בבית שלה – גרמה לעורה לסמור מרוב כעס. "הייתי צריכה להציג את עצמי בהתחלה." היא הושיטה קדימה את ידה. "שמי הוא סופי סקוט, ואני בעצם הבעלים של הקוטג' הזה."

"אז אולי כדאי שתתחילי לחשוב להיות מנומסת כלפי מי שמשלם לך שכר דירה." ת'או התעלם מידה המושטת. הוא לא הבין איך הוא בכלל בלבל בינה לבין אלנה האהובה שלו. הוא לא הצליח לדמין לעצמו את אלנה מתנהגת בחוסר נימוס אל מישהו שהיא לא מכירה, אם כי בעצם נשים אנגליות יכולות להיות די משונות. אחרי למעלה משמונה שנות מגורים בלונדון עדיין נראתה לו גישתן הישירה מדי משעשעת ודוחה בעת ובעונה אחת. וזאת שלפניו נראתה לו לא שונה מכל השאר.

הוא הרגיש שהיא באה בעקבותיו, מה שהיה מרגיז מאוד, בשעה שכל רצונו היה להתיישב מול המחשב שלו עם כוס של יין כדי לבדוק אי-מיילים.

הוא שם פעמיו אל המטבח, פתח את דלת המקרר ובחן את תכולתו. "אין כאן שום יין."

"לא, מר אנדראו. אני הנחתי שתרצה לבחור בעצמך את המשקאות האלכוהוליים שלך. אם ידעת שתהיה להוט כל כך לשתות מיד בהגיעך, היית צריך להודיע לנו, והיינו יכולים לדאוג לך למשהו."

ת'או נעץ בה מבט חודר, סגר את דלת המקרר והתיישב אל שולחן העץ הבהיר של המטבח. פניה היו דוממים לחלוטין ואדיבים, אבל האם היתה איזו רמיזה מעליבה שהשתמעה מהדברים שלה, שהוא איזה שתיין?

לראשונה, מאז שהוא היה יכול לזכור, המחשבות הזדוניות אשר רדפו אותו יומם ולילה נעלמו – מתחת למעטה הכעס שהוא חש כלפי היצור הזה שניצב שם בלי שום בושה.

"טוב, אולי תרצי לדאוג לי עכשיו למשהו. יין. לבן. רצוי שיהיה שבליי. את יכולה לצרף את מחירו לחשבון שלי בסוף החודש ולהוסיף גם משהו עבור הטרחה."

"כמובן, מר אנדראו, אם כי אני באמת צריכה לחזור כעת הביתה. האם תוכל לחכות ליין שלך עד מחר? אני יכולה לשלוח מבחר של יינות לבנים עם אני, לבחירתך."

"אני יכול, אך מעדיף שלא. היתה לי נסיעה ארוכה ומעייפת הנה, וכוס של יין צונן היא מה שאני רוצה."

לא היה לו שום מושג למה הוא מתעקש על כך. הוא עשה לא מעט דברים פזיזים ומסוכנים מאז התאונה של אלנה, אבל להטביע את יגונו באלכוהול לא היה אחד מהם. למען האמת, בדרך כלל הוא נמנע משתייה. אבל בהתבוננו בגופה הזקוף של סופי, הוא לא היה יכול אלא לחשוב על כך שכעסה המבעבע על יחסו המתנשא מהווה שינוי מרענן אחרי כל האנשים שהתהלכו סביבו על קצות האצבעות ונזהרו שלא לומר איזו מילה שלא במקומה.

"בסדר גמור. ומשהו נוסף?"

"רק היין."

סופי הנהנה ופנתה לעבר הדלת. ת'או היה ממש מופתע להיווכח שהיא לא טרקה אותה אחריה בצאתה, אבל מצד שני, אם הבית באמת שייך לה, אין לה ברירה אלא להיענות לדרישותיו של הדייר שלה. דייר שמשלם תעריף גבוה ביותר למרות שעונת התיירות הסתיימה זה מכבר.

לא עברו חמש-עשרה דקות וסופי כבר חזרה, ואוויר הערב הקריר לא כל כך הצליח לשפר את מצב רוחה.

נכון, יכול להיות שהוא סופר, וסופרים נוטים להיות קפריזיים ומצוברחים, אבל זאת לא סיבה לנהוג בגסות שכזאת. אולי, היא חשבה בכעס בהחזיקה בכוח את השקית עם שני בקבוקי היין, הוא מתנהג כך כיוון שהוא בפירוש על סף האלכוהוליזם אם הוא לא יכול להתרחק ממשקה למשך כמה שעות, ואולי הוא חושב שהמראה שלו מקנה לו איזו זכות להתנשא בלי שום צורך להפגין מידה של התחשבות.

היא השתעשעה במחשבה המפתה להגיד לו שהוא יכול לחפש לעצמו מקום אחר לשהות בו, ושעדיף בעיניה להישאר בלי שום דייר מאשר לסבול דייר כמוהו.

השכל הישר גרם לה לעטות בחזרה את החיוך המנומס כשהדלת נפתחה, והיא הופתעה מהפיזיות של נוכחותו, בדיוק כמו בפעם הראשונה.

"היין." היא הושיטה קדימה את השקית בהקפידה להישאר מחוץ לבית.

"תצטרפי אלי."

"סליחה?"

"למשקה. לאות התנצלות על התנהגותי היהירה." ת'או שלח לעברה חיוך שגרם לה למצמץ בבלבול פתאומי.

זה היה חיוך שבו הוא לא השתמש מזה זמן רב מאוד. במשך שנים, אוסף מגוון של נשים יפהפיות זכה לעמוד מול מתקפת הקסם האישי שלו. ואז הוא פגש את אלנה, לגמרי במקרה, בבית של אמו באחד הביקורים החטופים שלו. הביקור החטוף נמשך עשרה ימים יותר מכפי שהוא תכנן מראש, ובסופו הוא מצא את עצמו מאורס, מאוהב לחלוטין בנערה זהובת השיער אשר הסכימה להיות אשתו. כעבור חמישה חודשים, אלנה נהרגה, ואיתה מתו גם חלומותיו על בית ועל משפחה. מאז אותו היום, ולמרות כל הנשים שהוסיפו להתקהל סביבו, ת'או נותר מריר ומתנזר. הקסם האישי הקליל שהפך אותו פעם לרווק המבוקש ביותר בלונדון, לדג השמן ביותר בים המועמדים לנישואים, ננעל עמוק מאחורי חומות קודרות ומאיימות שהצליחו להרחיק אפילו את הנשים העיקשות ביותר.

הוא חשב לעצמו שהוא ודאי מרגיש חוסר נוחות מדהים בסביבתו החדשה אם הוא החליט לנסות לשכנע את האישה להישאר איתו. בעיקר לאור העובדה שהיא מסתכלת עליו עכשיו כמו חיה פראית שנקלעה למלכודת ללא שום דרך מילוט נראית לעין.

"אני לא בטוחה שזה יהיה לגמרי ראוי, מר אנדראו..."

"למה לא?" הוא שם פעמיו אל המטבח, בוותרו על מקל ההליכה, אם כי הוא עדיין הקפיד לצעוד לאט ובזהירות. למרות דבריהם של הרופאים, נראה היה שהנחת משקל על הרגל דווקא גורמת לחסינות מפני כאב ותחושה לא נוחה. יום שלם של ישיבה במושבה האחורי של מכונית גרם לו להבין כמה רגלו רגישה עדיין, והוא הזעיף פנים לנוכח המוגבלות של גופו שלא בגד בו מעולם.

סופי סגרה חרש את הדלת מאחורי גבה וספרה עד עשר. היא הזכירה לעצמה שהיא חייבת להיות מנומסת. כמו שהאיש המתועב הזה אמר, הוא זה שמשלם את החשבונות שלה.

"אתה לא עייף?" היא באה בעקבותיו אל המטבח והתחמקה מלענות על שאלתו כשהיא בוחרת כיוון שיחה אחר. במבט מכיוון דלת המטבח הוא לא נראה עייף. בעצם הוא נראה לה כגבר שלא נכנע לעולם למשהו שגרתי כמו עייפות, אבל הוא לא הלך באופן תקין לגמרי. "אני יודעת שהנסיעה הזאת מלונדון יכולה להיות מתישה, בעיקר כשיש הרבה תנועה, אם כי אני מניחה שאתה הגעת ברכבת. לא ראיתי שום מכונית חונה ליד הבית."

"זה בית גדול בשביל בן-אדם אחד, או שאולי חיית פה עם מישהו נוסף?"

סופי לקחה שאיפה עמוקה וניסתה לחייך. "הבית גדול בשביל שוכר בודד, או שמא אתה מתכוון להביא לכאן מישהו שיארח לך חברה?"

ת'או הסתובב והביט בה כשידו האחת אוחזת בבקבוק והשנייה חולצת את הפקק באיטיות. דעתו עליה הלכה והדרדרה עם כל שנייה חולפת. בנוסף לחוצפה הבלתי נסבלת הוא היה יכול לחוש בעקשנות רוחשת מתחת לפני השטח – עקשנות שהוסתרה בקושי על ידי חיוך נוקשה שהיה נסוך על שפתיה.

"זאת אומרת..." סופי מיהרה להמשיך, תוך שהיא נכנסת למטבח ומתיישבת ליד שולחן העץ הישן והממורט שידע אלפי ארוחות, מחברות וספרי לימוד, ולאחר מכן גם עבודות אמנות ושרטוטים. "קורנוול היא מקום פופולרי מאוד בקרב משפחות... יש לך משפחה, מר אנדראו?"

ת'או חלץ את הפקק ומזג יין לשתי כוסות.

"אין שום צורך לקרוא לי מר אנדראו. קוראים לי ת'או." הוא הציב כוס אחת לפניה, ובהקלה רבה התיישב ונתן מנוחה לרגלו.

"אז, האם אתה מתכוון להביא לכאן את משפחתך בשלב כלשהו, מר אנד... ת'או? או שאתה מעדיף להתבודד לצורך הכתיבה שלך?" סופי לקחה לגימה קטנה מהיין ואמרה לעצמה שבחירתה היתה טובה. היא לא הבינה הרבה ביין, אבל ההחלטה לבחור ביין היקר ביותר בחנות המשקאות היתה כנראה רעיון לא רע.

"סליחה?" כשהוא כבר מוכן לשאת באוזניה נאום קצר על נושאים שמהם מוטב לה לשמור מרחק, ת'או נתפס מופתע לחלוטין מדבריה. האם האישה הזאת באמת חושבת שכל גבר בודד ששוכר לעצמו קוטג' על שפת הים חייב באופן אוטומטי להיות סופר?

"שאלתי אם אתה מתכוון להביא את..."

"אין לי משפחה, מיס סקוט."

"הבנתי."

"את שאלת בקשר ל... כתיבה שלי...?"

"כן. פשוט תהיתי אם שכרת את הקוטג' כיוון שאתה צריך להתבודד כדי לכתוב." היא לקחה עוד לגימה מכוס היין. לפגוש את מבטו של האיש היה כמעט בלתי אפשרי. העיניים הירוקות המדהימות הללו עשו לה כל מיני דברים משונים.

"ואת חושבת שאני סופר כיוון ש...?"

"כיוון שזה מה שג'וני אמר לי. סליחה. אני מבינה שזה בכלל לא ענייני. בעצם אני בכלל צריכה לזוז." היא החלה לקום.

"שבי במקומך!"

סופי ממש קפצה לשמע הפקודה ונעצה בו מבט זועם. "סופרים לא אמורים להיות אנשים יותר רגישים?" היא ירתה לעברו. הנימוס פרח לו ונגוז ביחד עם שארית סבלנותה. "זאת לא דרך להתנהג, לצעוק על אנשים, מר אנדראו! ואני מודיעה לך כבר עכשיו – אם ככה אתה מתכוון להתנהג, אז לא תהיה לי ברירה אלא לבטל את העסקתן של קתרין ואני. שתיהן נערות חביבות ומתוקות, ואני לא אסכים שאתה תצעק עליהן!"

זה היה אחד מהרגעים הנדירים מאוד הללו, בחייו של ת'או, שבו הוא פשוט לא ידע מה לומר.

הוא היה אדם שהתרגל להגיד בדיוק מה שרצה ולראות איך ממלאים את כל הוראותיו מיד ובמלואן. נכון, רק לעתים רחוקות הוא נאלץ להרים את קולו. הוא דיבר, והוראותיו מולאו בצייתנות. עד כדי כך זה היה פשוט.

הוא הביט בסומק המתפשט בפניה וידע שהכי טוב יהיה להורות לה לעזוב. היא היתה מרגיזה מדי, גלויית לב מדי, ועימות סתמי, רק בגלל ההבדלים באופי שלהם, היה הדבר האחרון שהוא היה צריך או מעוניין להתמודד עמו.

"לא סיימת לשתות את היין שלך, מיס סקוט," הוא השיב לה בחביבות. "למה שלא תסיימי לשתות את היין ותוך כדי כך תספרי לי מיהו הג'וני הזה? לא מקובל עלי שמדברים על ענייניי האישיים מאחורי גבי. רכילות היא לא דבר שאני מקדיש לו זמן."

סופי נאחזה בשפת השולחן ולקחה נשימה עמוקה. כמה פעמים יכול בן-אדם אחד לספור עד עשר לפני שזה יאבד את ההשפעה שלו בתור אמצעי להירגע? איך הוא מעז לרמוז שהיא עוסקת ברכילות?

היא התיישבה בחזרה, בשלווה רבה ככל שעלה בידה להפגין. "אני לא מרכלת, מר אנדראו."

"ת'או, כבר אמרתי לך."

סופי התעלמה מההפרעה שלו. "ג'ון טיילור הוא האיש בסוכנות הנדל"ן שארגן את השכירות הזאת. כנראה הגברת שפנתה אליו בשמך אמרה לו שאתה בא לכאן כדי לכתוב קצת. הוא חשב שלא יזיק אם אדע על כך מפני שהוא ידע שאני לא ששה להשכיר... טוב, בוא נגיד שרק היה לי חשוב לדעת שאתה לא תהיה מין דייר שיהרוס לי את הבית. היו לאורך השנים מקרים שבהם בתים הושכרו לאנשים מעולם הקולנוע, ונזק רב נגרם להם בגלל מסיבות פרועות וכיוצא בזה. כך שאנחנו לא ריכלנו עליך. זאת היתה מסירה של מידע משמעותי."

ת'או חייך לעצמו כשחשב על גלוריה שהגנה על זהותו. אבל סופר? הוא שאל את עצמו איזה מין ספרים הוא היה רוצה לכתוב.

"איזה מין ספרים אתה כותב?"

"אה, ספרי מתח, למען האמת."

סופי הרגישה איך הסקרנות גוברת עליה ומתפשטת מתחת לעורה. "איזה מין ספרי מתח? אתה בוודאי כותב תחת שם ספרותי כלשהו..."

"אולי ספרי מתח זה לא בדיוק התיאור הנכון ל... ספרים שלי..." אמר ת'או. בתור שיחה זה היה די משונה, אבל גם משחרר, לא להיתפס כאיש העסקים המאיים ורב העוצמה שמעורר כבוד גדול מאוד, אם לא יראָה ממשית. "זה יותר דיווחים עובדתיים על אנשים שהיו במצבים של סכנת חיים. נכון לעכשיו אני עובד על משהו בקשר למסלולי סקי המדורגים בצבע שחור."

לסופי זה נראה די הגיוני. אווירה של סכנה אפפה את האיש היושב מולה. נראה לה טבעי לגמרי שהוא יכתוב על אנשים אוהבי סיכון.

"זה בטח מרגש מאוד – להתפרנס ממה שאתה אוהב לעשות – לכתוב על דברים שמעניינים אותך. הרבה יותר מעניין מאיזו עבודה משרדית משעממת היכן שהוא בעיר!" היא חשבה על המשרה המשרדית המשעממת שהיא נאלצה לקבל. אביה התעניין אולי בכל מיני תחומים רפואיים, אבל אהבתו להמצאות התגלתה כלא יותר מתחביב משעשע שעזר לו לשמור על מוח חד ומתפקד. וכמו שהתברר, בבלגן שנותר אחרי מותו, הוא פיזר כסף רב על התשוקה הזאת שלו – לברוא כל מיני דברים חדשים; לסייע לממציאים ולמדענים כושלים; לשוטט במשך השנים בכל רחבי הממלכה כדי לבקר בכל מיני תערוכות מדעיות, כשנסיעות של יום אחד הופכות לא פעם לשהות של שבוע או של עשרה ימים. הוא בזבז כסף בתמימות פזורת-דעת של אדם חסר ידע בכל מה שקשור לעניינים פיננסיים. כל זה הותיר אותה כעת עושה כמיטב יכולתה כדי לתקן את כל הנזק.

"אתה חושב שקראתי אולי את אחד מהספרים שלך? כלומר, תחת איזה שם ספרותי אתה כותב? כמה הספקת להתקדם כבר בספר שאתה כותב עכשיו?"

"האמת היא שאני מעדיף לא לדבר על הכתיבה שלי." ת'או מזג לעצמו עוד כוס יין והתרווח בכיסאו. "ספרי לי על הכפר. אני מניח שאצטרך להעז לצאת אליו באיזה שלב."

הוא מעמיד אותה במקומה. זאת היתה התרשמותה של סופי. כלומר, הוא אומר לה לא לתחוב את האף שלה לעניינים שלא קשורים אליה, ובשום פנים היא לא יכלה להעלות בדעתה למה הוא צריך להיות חשאי כל כך בקשר למה שהוא עושה לפרנסתו. האם הוא לא אמור לקדם את מכירת ספריו? הרי בכל זאת, היא שייכת לציבור הקוראים, וציבור הקוראים הוא זה שמממן בכספו את חייו של הסופר.

חיים נוחים מאוד, אם להסתמך על הסכום שהוא משלם על שכירת הקוטג' הזה, שלא לדבר על התשלום למנקה ולמבשלת. היא הציצה לעברו וראתה שהוא מביט בה בפנים שלוות וחסרות הבעה, כמעט כאילו הוא מחכה עד שהיא תעכל את הגבולות שהוא הציב בשיחה הזאת.

שום פרט אישי, למען האמת. ומה שהוא אמר בקשר לרכילות נועד להזהיר אותה שלא תעז בכלל לדבר עליו מאחורי גבו. אולי נראה לו שבחורה כפרית פשוטה כמוה – הדבר היחידי שיעסיק אותה הוא לפטפט בלי סוף אודות הזר המסתורי ויפה התואר ששוהה אצלה בקוטג'.

היא עטתה הבעת פנים שלווה וצוננת, ממש כמו שלו, והחלה ליידע אותו על החנויות למוצרים בסיסיים שיש בכפר, ולאן יהיה עליו ללכת אם הוא יהיה מעוניין במשהו מיוחד. תוך כדי דבריה, כשהיא קמה על רגליה והחלה להדק את הז'קט שלה אל גופה, היא שמה לב שהוא אינו טורח לקום ביחד איתה. למען האמת, הוא גרר אליו כיסא-נוף והניח עליו את רגליו. סופי נאבקה בדחף להגיד לו להוריד את הרגליים.

"ואת בעצמך מתגוררת בכפר המסעיר הזה?"

"כן. אני אכן מתגוררת פה בכפר."

"ואיך את מבלה בערבים?" לרגע הוא שאל את עצמו אם יש לה חבר, והחליט שכנראה אין לה. איזה גבר יכול להימשך לבחורה עם לשון כל כך מושחזת? אלנה, הוא חשב לעצמו בכאב, נהגה לדבר ברכות, כמו מלאך. הוא קטע מיד את המחשבות הללו והספיק לשמוע את סוף המשפט שלה. הוא הבין שמה שהיא לא אמרה היה שוב סוג של אמירה סרקסטית, לא נשית מאוד. הוא היה יכול לנחש את זה על פי עמידתה האגרסיבית שלא הוסתרה די טוב – עם יד אחת על המותן, ואגרופה של השנייה קפוצה סביב רצועת התיק שלה.

"מה אמרת?"

"אתה שאלת אותי איך אני מבלה בכפר הקטן והמסעיר שלנו." היא יכלה לראות שמחשבותיו הרחיקו לנדוד, כנראה אל איזה מדרון סקי מלא הרפתקנים נועזים מהסוג שלא יפקוד לעולם את הכפר הקטן והמסעיר שלה. האיש שהשתלט לה על הקוטג' מוצא כעת לנכון ללעוג לסגנון החיים שהכפר שלה מייצג! "בדרך כלל אנחנו פשוט יושבים בפאב המקומי, עם מצנפות הבד שלנו, ומוצצים גבעול של עשב תוך שתיית שיכר."

"נראה לי שהגיע הזמן שתלכי," אמר לה ת'או בקור. "תודה לך על היין. אל תשכחי להוסיף אותו לחשבון שלי."

סופי יכלה ממש לבעוט לעצמה ברגל. היא ידעה שהיא צריכה להתנצל, אך לא היתה מסוגלת להביא את עצמה לידי כך. קודם כול הוא בוודאי יבחין מיד שאלו רק מילים ריקות, ללא שום משמעות, מפני שהיא לא מרגישה שום צער. האיש הזה יהיר ובלתי נסבל. איש שמן, נמוך, בעל עור שמנוני, בגיל העמידה היה עדיף פי אלף. אז היא רק הנהנה ופלטה כמה מילים בקשר לכך שהוא יכול להרגיש חופשי להתקשר אליה בכל עת אם יהיו לו תלונות כלשהן. למרבה האירוניה, כל התלונות שלו יהיו כנראה בקשר אליה וליחס שהיא מפגינה.

"אני מקווה שתיהנה מהשהות שלך," היא הצליחה לפלוט בליווי חיוך מאולץ.

קרועה בין הצורך להסס ולהיראות לפחות כמו בעלת הבית המתחשבת, לבין התשוקה לצאת משם מהר ככל שרגליה רק ישאו אותה, סופי נותרה לעמוד במקומה עד שת'או ניגש אל המקרר, ובהפנותו את גבו אליה לא הותיר לה שום ספק – היא יכולה ללכת. אז היא הלכה. רותחת מכעס וסמוקת פנים, ומנחמת את עצמה במחשבה על כך שהצ'ק השמן שלו יהיה פיצוי לכאב הראש בשל הידיעה שהוא נמצא בבית שלה.

האוויר הצונן בחוץ הרגיע אותה מספיק כדי לעשות קצת סדר במחשבותיה ולהגיע לכלל החלטה – היא תניח אותו לנפשו, תבקש מאני ומקתרין לדווח לה על מצבו של הבית ותספור בלבה את השבועות עד לשובו ללונדון.

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “החלמה רומנטית / קת’י ויליאמס”

מידע נוסף

בחר את סוג הספר

דיגיטלי, קינדל