הימור קלפים מסוכן / שרה קרייבן

דיגיטלי : ₪39.00
קינדל : ₪38.00

נקה

תיאור

הימור קלפים מסוכן / שרה קרייבן (616)

 

עמודים: כ-208

הוצאה לאור: שלגי ספרים 

 

דרום צרפת, 1975, וג’ואנה ורנון היא הפרס במשחק קלפים מסוכן וקיצוני במיוחד.

כשנחשפה ה-“יד” האחרונה, ההבעה על פניו של ואסוס גורדניס הראתה לה שלא הייתה לו כל כוונה

לוותר על מימוש הזכייה שלו. במיוחד כשהוא בטוח שמולו נמצאת נערת ליווי מנוסה, העובדת במקצוע

העתיק בעולם…

למרות יופיו של האי הפרטי שלו, בשביל ג’ואנה, הים האגאי הוא בסך הכול החומה של בית הכלא שלה.

בבית גורדניס היא אמורה לדעת את מקומה. והיווני חסר הרחמים יודע בדיוק מה הוא רוצה…!!

 

תרגום: רות גור

דאנקוד:  50-1773

טעימה מהספר

שרה קרייבן / הימור קלפים מסוכן

 שלגי

מוציאים לאור

SARA CRAVEN

THE HIGHEST STAKES OF ALL

 

 1

דרום צרפת, 1975

"רווחים קלים," דניס ורנון אמר בסיפוק עז, "ונראה שרווחים גדולים מאוד."

ג'ואנה החניקה אנחה והניחה מיד את פרוסת הלחם שמרחה בחמאה, עוקבת אחרי מבטו של אביה לכיוונה של יאכטה חדשה שהופיעה בן לילה במפרץ, מתחת למלון סנט גרגואר.

היא בהחלט הייתה גדולה ומפוארת, והאפילה ללא מאמץ על היאכטות האחרות שעגנו לצדה. ארמון צף, היא חשבה, בלבן בוהק ובכרום. הדורה מאוד. ופתאום שם. כאילו צנחה לה מאי שם.

"שייח עשיר, אולי," דניס המשיך להרהר בקול. "או אולי בן מלוכה כלשהו."

"או פשוט מישהו שתפס מחסה מהסופה של ליל אמש," ג'ואנה הציעה במעשיות. היא היססה. "ואם מדברים על סופות, מנהל המלון עצר אותי בליל אמש ושאל אותי מתי נסדיר את החשבון שלנו. והוא לא חייך."

"חוצפה ארורה," דניס פלט נחרה. "ג'סטון לבואה הפך אובססיבי למזומנים. אם הוא לא יזהר, כל המקום יהפוך בורגני בצורה בלתי נסבלת."

"רק בגלל שהוא רוצה לקבל תשלום?" ג'ואנה שאלה במתינות. "חשבתי שעשיית כסף היא גם הסיבה היחידה שאנחנו כאן." היא נעצה בו מבט יציב. "והעובדה שלא הצלחנו במיוחד לאחרונה בוודאי דווחה למשרד."

"אני עדיין מקדים את המתחרים," דניס אמר בחדות. "כל שאני צריך זה לילה טוב אחד." עיניו נדדו שוב אל היאכטה. "ואידיוט עשיר אחד שחושב שהוא יודע לשחק פוקר."

"ואולי אדון לבואה מודאג באשר למשרה שלו," ג'ואנה המשיכה, מהורהרת. "אנשים אומרים בגלוי שכל רשת 'בלקוט' נמכרה. הוא לא ירצה שיהיו חובות שלא נפרעו במאזן שלו, כשהבעלים החדש ייקח פיקוד."

"אני בטוח שהוא לא זקוק לדאגה שלך," דניס התבונן בה היטב. "אני חושב שאת צריכה לבקר בבוטיק של המלון, חמודה. תקני שמלה חדשה כמחווה של כוונות טובות." הוא הנהן. "משהו קצר ולא מתוק מדי, שיציג את השיזוף שלך לראווה."

"אבא, יש לי המון בגדים," ג'ואנה דיברה בלאות מסוימת. "חוץ מזה, אין לנו כסף לבזבז על מחוות ריקות."

"לא בזבוז, יקירתי. השקעה. ובבקשה תקפידי לדבר בקול נמוך כשאת קוראת לי ככה," הוא הוסיף בעצבנות. "מישהו עלול לשמוע."

"ולהגיע למסקנה הנכונה שאני הבת שלך במקום אחייניתך?" היא הנידה בראשה. "כמה זמן אנחנו יכולים להמשיך עם הפרסה הזו?"

ובעיקר, כמה זמן יעבור עד שתתבגר? היא תהתה באומללות כשפיו של אביה נחשק בחמיצות. לפני שתכיר בזה שיום הולדתך הארבעים כבר חלף מזמן. שיערך בלונדיני רק בגלל שאתה צובע אותו, ופניך חלקות רק בגלל שעברת מתיחת פנים יקרה.

"זה עובד יפה מאוד. קודם כל, זה מסביר את שם המשפחה המשותף בדרכונים שלנו," דניס ענה. "ואמרתי לך מההתחלה, זה לא מתאים לדימוי שלי שיש לי בת כמעט בת עשרים ואחת."

וזה לא מתאים לי בכלל, ג'ואנה חשבה במרירות. כמה זמן יעבור לפני שיהיו לי חיים אמתיים? החיים שתכננתי פעם?

המטרה שלה הייתה ללמד שפות. היא למדה לבחינות הסיום המתקדמות, לפני האוניברסיטה, כשאמה חלתה לפתע ואובחנה בחולה בסרטן שלא ניתן לניתוח. חודשיים מאוחר יותר היא מתה, והקיום היציב יחסית של ג'ואנה עד לשלב זה, הסתיים גם הוא.

דניס, שנקרא הביתה מאמריקה מיד כשהתבהר מצבה של אשתו, היה באמת מוכה יגון. זה היה חוסר היכולת שלו להתיישב יותר מחוסר רגש שהפריד ביניהם למשך תקופות כה ארוכות מחיי הנישואים שלהם. גייל ורנון רצתה בית קבוע לבתה היחידה; דניס היה צריך להמר כמעט כפי שהצטרך לנשום.

מכל מקום, הוא היה מפרנס נדיב, אם כי לא צפוי, ולג'ואנה הוא נראה כמעט כישות אלוהית, שזוף ונאה בכל פעם שחזר לבריטניה. מביא אתו צחוקים ומתנות, היא חשבה, המזוודות שלו היו דחוסות בבשמים, תכשיטים ומתנות אקזוטיות נוספות, כמו גם בבגדים האלגנטיים שנתפרו עבורו במזרח הרחוק.

"אם אי פעם יעצרו אותו במכס, הוא ימצא את עצמו בכלא," אחיו הגדול מרטין מלמל.

אבל, איכשהו, זה מעולם לא קרה. ואולי דוד מרטין צדק כשאמר לדניס היה מזל משמים. אבל לאחרונה לא היו עדויות רבות לקיום המזל הזה. דניס ספג כמה הפסדים כבדים, וההתאוששות לא הייתה חיובית כפי שהייתה אמורה להיות.

הוא היה כל הזמן מופנם באשר למצבם הכלכלי, והניסיונות של ג'ואנה לגלות איפה עמדו מעולם לא צלחו.

"הכול בסדר, חמדתי," הייתה התשובה הקלילה והרגילה שלו. "תפסיקי להדאיג את ראשך היפה וחייכי."

תשובה שגרמה לג'ואנה לחרוק שיניים. כפי שדברים כה רבים השפיעו עליה בימים אלו.

בהתחלה, כמובן, הכול נראה כהרפתקה נפלאה. הדבר האחרון לו ציפתה היה שישלוף אותה מהלימודים וייקח אותה לחו"ל, להתלוות לחיי הנוודות שלו, לנדוד ממרכז הימורים אחד למשנהו, בהתאם למצבי הרוח שלו.

דוד מרטין ודודה סילבי מחו בקולניות, ואמרו שהיא יכולה לגור אצלם בעודה מסיימת את לימודיה, אבל דניס היה נחרץ.

"היא כל שנותר לי," הוא חזר שוב ושוב. "כל שנשאר מאמה. אתם לא מבינים שאני צריך אותה אתי?" הוא הוסיף. "חוץ מזה, שינוי הזירה יעשה לה טוב. ירחיק אותה מהזיכרונות המכאיבים על גייל המקסימה שלי."

בדיעבד, ג'ואנה תהתה בעצב אם היה כה נחרץ לגבי חברתה לו עדיין הייתה הילדה השקטה והביישנית עם הגשר ליישור השיניים. במקום זה, היא הפכה לאישה צעירה, רזה וארוכת רגליים, שערה הערמוני והמשיי מגיע עד למותניה, ועיניה הירוקות נראו כאילו היא שואלת את העולם מה הוא יכול להציע לה.

ובהתחלה, נראה היה שהעולם מציע לה הרבה. הנסיעות, הסוויטות במלונות, האווירה הטעונה של בתי הקזינו היו מרגשים מאוד לבחורה בת כמעט שמונה-עשרה.

אפילו הזעזוע שנגרם לה כשגילתה שדניס לא מוכן לפרסם את מערכת היחסים האמתית ביניהם לא גרעה יותר מדי מהמשיכה של חיי הנוודות שלהם. או בכל אופן, לא מיד.

היא הבינה די במהרה שנשים מכל הגילים מצאו את אביה מושך, וניסתה, בלי להצליח במיוחד, לא לאפשר לזה להטריד אותה. אבל אף על פי שדניס היה מקסים, מחמיא ומכיר תודה, הוא היה נחוש להבהיר שזה לא יכול להרחיק לכת יותר מזה.

"אני צריך שתהיי המגן שלי – תוודאי שהמעריצות שלי ישמרו על מרחק ממני," הוא אמר לה ברצינות. הטון שלו הפך משדל. "תתייחסי אל זה כחלק ממשחק, דרלינג. אימא תמיד סיפרה לי כמה את טובה בהצגות בית הספר. עכשיו הזמן שלך להראות לי כמה טוב את יכולה לשחק."

אבל למה מעולם לא היית שם כדי לראות אותי בעצמך? ג'ואנה רצתה לשאול, אבל לא עשתה זאת כי אביה המשיך."כל שאת צריכה לעשות, חמודה, זה להישאר קרובה אלי, לחייך ולהגיד מה שפחות."

בסך הכול, ג'ואנה חשבה שהצליחה לא רע, אפילו כשמבטי הזימה וההערות הממולמלות של רבים מהגברים שפגשה גרמו לה לרצות לברוח ולהסתתר.

אמה של ג'קי, החברה הטובה ביותר שלה בבית הספר, הפכה מעורבת בתנועה הפמיניסטית, וקיימה מפגשי העצמה נשית בביתה. העוול שנגרם לנשים שגברים התייחסו אליהם כאובייקטים מינים, היה בין הנושאים החביבים ביותר במפגשים הללו, ואף על פי שג'קי והיא צחקקו כל כך אחר כך, ג'ואנה חשבה בתוגה שהיה משהו בדבריה של גברת הנדרסון.

בסיכומו של דבר, זה הפסיק להיות משחק, והיא התחילה לראות את חייה החדשים בתור התרמית הזולה שהיו וזה התחיל להציק לה. ובו בזמן הבינה שלא הייתה דרך ברת ביצוע החוצה. שבינתיים היא הייתה תקועה בקיום הזה.

דניס דיבר שוב, קולו נרגש. "אני עומד להתחיל לחקור, לגלות מי האדם החדש שהגיע, ואם יש סיכוי סביר שיבקר בקזינו." הוא הניד בראשו בצורה מאיימת. "אני אראה אותך שוב אחרי ארוחת הצהריים."

הנה זה קורה שוב, ג'ואנה חשבה באנחה כששמעה את דלת הסוויטה נסגרת מאחוריו. הוא שוב רודף אחרי מקסם שווא שימלא את כיסיו בזהב.

"כל שאני צריך זו זכייה אחת גדולה." היא כבר לא ספרה כמה פעמים אביה אמר זאת במהלך החודשים האחרונים.

והיא התפללה תפילה שקטה לאלוהי המהמרים שהבעלים של היאכטה יישאר בביטחון על סיפון היאכטה שלו בינתיים. אם כי זה, כמובן, לא יעזור להם לשלם את חשבון המלון.

היא נשארה על המרפסת למשך זמן מה, שתתה עוד ספל קפה ונהנתה מהרעננות ומאור השמש של הבוקר, אחרי הגשמים הכבדים וסערת הברקים הלא צפויה של הלילה הקודם. אבל עדיין לא הייתה מסוגלת להירגע לגמרי, לא כל עוד השאלה כמה זמן הם יוכלו להמשיך לחיות ככה ממשיכה להציק לה.

"את הקמע הקטן שלי," דניס אמר לה בשמחה בימים קודמים, אבל היא לא הביאה לו הרבה מזל לאחרונה.

אני אצטרך להתחיל להימנע מדלפק הקבלה ולהשתמש בכניסה של העובדים גם ביום, ולא רק בערבים, היא חשבה באירוניה כשדחפה לאחור את כיסאה ונכנסה דרך דלתות הזכוכית אל הסלון.

החדרניות עמדו להגיע בקרוב, והיא חייבת לוודא שהסימנים של לינת הלילה שלה על הספה יסולקו מפני עיניי הנשר שלהן.

נדמה שעבר הרבה זמן מאז שהתקציב שלהם הצליח לכסות סוויטה עם שני חדרי שינה, ואף על פי שפרגנה לאביה את שנת הלילה הנוחה שלו, שהייתה צורך מובן מאחר והצטרך להתעורר רענן לגמרי כדי לשמור על ריכוז ותושייה, בכל זאת היא התגעגעה לשקט ולפרטיות שהסלון לא סיפק לה.

אחרי שווידאה שהכול נראה כפי שהיה אמור להיראות, היא ארזה שמן שיזוף, את ארנק הכסף הקטן וספר בכריכה רכה אל תיק הרפיה שלה, ביחד עם שתי לחמניות שנותרו מארוחת הבוקר, אותן ארזה במטפחת נייר כדי שישמשו לה ארוחת צהרים מאולתרת.

היא הרימה את שערה, כיסתה אותו בכובע קש רחב שוליים, לבשה טוניקה לבנה מבד כותנה אוורירי מעל לביקיני הטורקיז שלה, הרכיבה את משקפי השמש שלה ולקחה מגבת. תחת ההסוואה הזו, היא ירדה אל בריכת השחייה.

מעט אנשים, אם בכלל, זיהו אותה בשעות היום. היא נעלה נעלי בד שטוחות במקום העקבים שדניס התעקש עליהם וזה הוריד לפחות חמישה סנטימטרים מגובהה וביחד עם השיער המוסתר, הפנים נטולות איפור הערב, והביקיני הצנוע, היא משכה מעט תשומת לב אפילו מהגברים שנעצו בה מבטים מאוהבים בליל אמש.

מכיוון שסנט גרגואר גבה כמות בריאה של פרנקים עבור השימוש במיטות השיזוף על מרפסת השמש שלו, ג'ואנה בחרה במקום זה לפרוש את המגבת שלה על אחת המדשאות שהקיפו את הבריכה, דבר שלא נאסר רשמית, אבל גרם לעובד שבא לאסוף את הכסף מהאורחים לרטון.

תתעלמי ממנו, ג'ואנה אמרה לעצמה, ומרחה שמן על עורה החשוף שכבר היה שזוף בגוון חום זהוב. ונסי גם להעמיד פנים שהדשא לא רטוב.

היא התהפכה על הבטן והוציאה את הספר שמצאה בחנות יד שנייה ממש לפני שעזבו לצרפת, בלש עטור פרסים שנכתב על ידי הסופרת הבריטית פי-די ג'יימס, ומשך את ג'ואנה בגלל שהכותרת, "עבודה לא מתאימה לאישה" (Unsuitable Job for a Woman, יצא ב 1972. הספר לא תורגם לעברית, המתרגמת) כמו סיכמה את מצבה הנוכחי.

אולי אני יכולה להפוך לחוקרת פרטית, היא הרהרה, ומצאה את המקום שלה בסיפור. אלא אני לא מכירה מישהו שיש סיכוי שימות ויוריש לי סוכנות בילוש.

תרחיש סביר יותר, אם הדברים ישתבשו הפעם, יהיה חזרה מהירה לבריטניה ועבודה לדניס אצל עסק התאורה של דוד מרטין. הוא כבר הציע לו משרה בעבר וזה נבע מדאגתו האמתית של דודה לעתידה. אם כי היו לו הרבה בעיות משלו בשנים האחרונות בגלל האיום של חוק שלושת הימים, השביתות, ההפחתה באספקת החשמל. (הממשלה השמרנית 1970-1974 הטילה כל מיני גזרות כדי לצמצם את צריכת החשמל בגלל שביתות הכורים, למשל הגבלת צרכנים מסחריים לשימוש בחשמל בשעות מוגבלות בימים ספציפיים, המתרגמת). דברים שעם כולם נאלץ להתמודד.

אבל אביה ענה, כתמיד, שזה יהרוג אותו לעשות עבודה משרדית, הוא היה נשמה חופשית. אם כי ג'ואנה לא הבינה איזה חופש יש לך כשאתה לא מסוגל לשלם את החשבונות. יום אחד, היא חשבה, ייאלץ לחרוק שיניים ולקבל את ההצעה של דוד מרטין.

ואשר לי, קורס מזכירות, אני מניחה, היא הרהרה בהשלמה. אבל אני אסתפק בכך, אם המשמעות תהיה חיים נורמליים. ולא להיות בודדה יותר. אני פשוט לא הטיפוס ההרפתקני, ורק חבל שלא הבנתי את זה הרבה יותר מוקדם.

זה לא היה ממש אפשרי לבנות חברויות כשהיו בתנועה מתמדת, אבל הבחורות האחרות התרחקו ממנה ממילא. וחוץ ממקרה אחד באוסטרליה, שהיא ניסתה בכל כוחה לשכוח, גם גברים צעירים עזבו אותה לנפשה.

היא עצרה את עצמה על ספה של אנחה חדשה. תשכחי מהרחמים העצמיים, היא גערה בעצמה, ותגלי איך החוקרת הפרטית קורדיליה גריי עומדת לפתור את חקירת הסולו הראשונה שלה.

ברגע זה, היא שמעה את שמה נקרא והסתובבה לראות את ג'ולי פיליפס צועדת לעברה על הדשא.

ג'ואנה התיישבה בחיוך. "היי." היא התבוננה סביבה. "מה עשית עם מתיו?"

"כריס לקח אותו למטה, לכפר." ג'ולי התיישבה לידה, מצלה על עיניה מהשמש. "הוא רצה לקנות משהו לאמו מחנות כלי החרס הקטנה." היא נאנחה. "אני בקושי מאמינה שהשבוע שלנו הסתיים. והיית מאמינה, אנחנו כמעט מצטערים לחזור הביתה. ועל זה עלינו להודות לך, כמובן."

"שטויות," ג'ואנה אמרה נמרצות. "זה היה פשוט מזל שהייתי ליד הדלפק ביום ההוא ויכולתי לעזור."

היא חיכתה לקנות בולים כששמעה את הזוג הצעיר הלחוץ שמחה באוזני פקיד קבלה לא אוהד על מדיניות המלון שלא אפשרה לתינוקות ולילדים צעירים להיכנס למסעדה אחרי שבע בערב.

מאחר והיה ברור שהצרפתית שלהם הייתה מינימלית, היא עזרה לתרגם עבורם, אף על פי שהמחאות שלהם נתקלו במשיכת כתף אדישה לגמרי.

הם עברו לבר שבמרפסת לשתות קפה יחד, ושם ג'ואנה למדה שהם זכו בחופשה בדרום צרפת בתחרות שנערכה על ידי מגזין, אבל היעד המתוכנן היה מלון של שלושה כוכבים ברשת של בלקוט.

שריפה במלון ההוא הביאה לשדרוג מסויג לסנט גרגואר.

"אבל הרגשנו מהרגע שהגענו הנה אתמול שהם לא באמת רוצים אותנו," ג'ולי אמרה. "הם עשו בלגן באשר לתוספת העריסה בביתן, אמרו לנו שאין שירותי שמרטפות, ואז הפילו את הפצצה לגבי המסעדה. אם אנחנו רוצים לאכול שם, אנחנו חייבים לאכול את ארוחת הילדים המיוחדת בשש."

היא נאנחה. "אנחנו פשוט כל כך מאוכזבים. זה ממש לא דומה למה שקיווינו. עכשיו אנחנו רק רוצים לחזור הביתה."

ג'ואנה חשה אהדה, אבל לא הופתעה. המלון היה מקום שבו ילדים קטנים היו אמורים להיראות אך לא להישמע, ולמאט היה זוג ריאות בריאות.

אבל סנט גרגואר קיבל את המשפחה הזו גם אם בעל כורחו, וזה היה לגמרי לא הוגן למנוע מהם לטעום את המעדנים שהוצעו במסעדה.

היא  לקחה  נשימה  עמוקה.  "יש  לי  רעיון,"  היא  אמרה. "אנחנו – אני – לעולם לא אוכלת ארוחת ערב לפני תשע, לכל הפחות. אם אתם מוכנים לאכול מוקדם, אני אבוא לבונגלו כל ערב, אחרי ארוחת הילדים ואשגיח על מאט בשבילכם, כך שתוכלו לאכול יחד במסעדה."

הייתה דממה ואז ג'ולי אמרה, "לא, אנחנו לא יכולים לבקש ממך דבר כזה. לא יכולים לכפות את עצמנו עליך בצורה כזו."

"אני אשמח לעשות זאת." ג'ואנה התכופפה והעבירה אצבע על לחיו העגולה והוורודה של מאט, וקיבלה חיוך חסר שיניים בתגובה. "אני לא יכולה לתת לכם המלצות," היא הוסיפה בעצב. "אבל  הייתי  רגילה  לשמור  על  הרבה  מילדי  השכנים  באנגליה. ואני – זה חסר לי."

"נו, אם את באמת מתכוונת, נהיה אסירי תודה. התכוונו לבדוק היום כמה יעלה לנו לצמצם נזקים ופשוט לטוס חזרה הביתה."

"אה, אתם לא יכולים לעשות זאת." ג'ואנה הנידה בראשה בהחלטיות. "כי האוכל כאן באמת פנטסטי. אסור לכם להחמיץ."

הם הסכימו על הפרטים הסופיים במקום. ג'ולי הבטיחה לה שמאט ישן היטב, וכמעט לא התעורר בערבים, אבל שהיא תשאיר בקבוק ליתר ביטחון. ג'ואנה מצדה הבהירה שהיא לא מוכנה לקבל כל תשלום.

והם לחצו ידיים על העסקה.

דניס קיבל את החדשות עם הרבה פחות התלהבות.

"מה לעזאזל עלה בדעתך?" הוא שאל בתדהמה. "מי האנשים האלו?"

"זוג מתוק עם תינוק נחמד שהם לא יכולים לקחת אתם אל המסעדה בערב," ג'ואנה אמרה לו בשלווה.

"אז למה הם לא מזמינים שירות חדרים, או מחליפים מארוחת ערב לארוחת צהריים?" הוא שאל בעצבנות.

ג'ואנה נעצה בו מבט ישיר. "בגלל שיחייבו אותם בתוספות יקרות והם לא יכולים להרשות את זה לעצמם. לא מצב נעים להיות בו," היא הוסיפה בהדגשה. "וכל עוד אני מוכנה לאכול אתך מאוחר יותר, למה שיהיה לך אכפת?"

"כי אולי יראו אותך, ויהיו דיבורים. את לא כאן בתור סוג של עוזרת בית, ג'ואנה," הוא הוסיף ברטינה.

"לא," היא אמרה. "אבל מוזר ככל שזה יהיה, אני מוצאת שאני מעדיפה זאת. ולא משנה מה תגיד, הבטחתי. הם אנשים נחמדים, שונים מאוד מהאנשים שאתם אני חייבת להתרועע בימים אלו, ואין לי כל כוונה לאכזב אותם."

זו הייתה החלטה שלא התחרטה עליה אפילו פעם אחת, אפילו לא במקרים הנדירים שבהם מאט התעורר ובכה. השעה הקצרה שאותה בילתה במרפסת הקטנה והשלווה של הביתן הפכה למפלט רצוי. הפסקה נעימה לפני שנאלצה להופיע, להעמיד פנים שהיא מישהי אחרת, היא חשבה עכשיו באנחה פנימית.

היא אמרה, "אני באמת אתגעגע לשמירה על התינוק."

"כן, כמו לכאב שיניים," ג'ולי צחקה. "אבל לבטח גם את תעזבי בקרוב בעצמך, לא?"

ג'ואנה הסיטה את מבטה. "אני – אני לא בטוחה. זו לא באמת ההחלטה שלי."

"תחשבי עלינו עובדים בפרך באנגליה כשאת עדיין חיה בחיק המותרות."

בחיוך של ג'ואנה הייתה מרירות מסוימת. "יש יותר מצורה אחת של עבודת פרך," היא אמרה בשקט. "ותאמיני לי, הייתי עוזבת מחר בבוקר לו הייתה לי הזדמנות."

ג'ולי הסתכלה עליה, פניה העליזות נראו מוטרדות לפתע. "האם את באמת כל כך אומללה?" היא שאלה בעדינות.

"לא, לא, כמובן שלא," ג'ואנה הנידה בראשה. "זו רק קצת מלנכוליה, זה הכול. אני – יש לי בחירות קריירה גדולות באופק." וזה רק חלק מהעניין.

ג'ולי קמה על רגליה. "טוב, אם את רוצה את דעתי, את צריכה להיות אומנת," היא אמרה והוסיפה במהירות, "אבל לא מהסוג הנפוח והמעומלן. אני חושבת שתהיי נפלאה, ואז כשכריס ואני נתעשר נוכל להעסיק אותך."

"אני אקח את זה בחשבון," ג'ואנה אמרה בעליצות מאולצת.

"ואשר לרצון לצאת מכאן," ג'ולי המשיכה, "סבתא שלי תמיד אומרת, 'תזהרי עם המשאלות שלך, בגלל שאת עשויה לקבל אותן'. אז תשמרי על עצמך, ובבקשה אל תברחי לפני הארוחה הערב."

ג'ואנה צחקה. "אני מבטיחה. אבל אחרי הארוחה – נחיה ונראה."

כשהייתה שוב לבדה, היא חזרה אל הספר אבל התקשתה להתרכז. ההצעה של ג'ולי שאולי תהפוך לאומנת מקצועית העלתה רעיונות חדשים ואפשרויות לקריירה שזמזמו במוחה, והיא לא יכלה לבטל אותם, אם כי יכלה לראות את הבעיות בניסיון להשתחרר מהמצב הנוכחי שלה.

היא ידעה שדוד מרטין יחזיר אותה לאנגליה אם תבקש את עזרתו.

אבל אבא צריך אותי, היא חשבה. הוא אמר את זה מההתחלה. והדברים הלכו טוב עבורו אז. אז איך אני יכולה לנטוש אותו כשהעניינים הולכים קשה?

היא אספה את החפצים שלה, לבשה את הטוניקה שלה, והתחילה ללכת בנחת בחזרה אל המלון. היא לא התרחקה הרבה כשזיהתה את מנהל המלון הולך לקראתה, נראה מוטרד ומדבר בשטף, בידיים מתנופפות, עם גבר מוצק, שחרחר ומשופם בגיל העמידה, שהלך לידו, לבוש חליפת משי יקרה.

ומסייה לבוא הוא האיש האחרון שאני צריכה לפגוש עכשיו, ג'ואנה חשבה בקדרות. וחוץ מזה, לא אוכל לבלבל אותו, אפילו אם אלבש שק על ראשי.

היא הסתובבה במהירות, ופנתה אל שביל צר יותר מימין שהקיף את הגנים והוביל למצוק קטן מאחור.

כמו תמיד, היה לה את המקום לעצמה. מעט מאוד מהאורחים הרחיקו מעבר לבריכה, החוף, או הברים השונים.

היא הרימה את פניה לפגוש בבריזה הקלה מהים כשהלכה על פני ציצות הדשא אל הנקודה הקיצונית ביותר, והתבוננה במי הטורקיז עם גליהם הקטנים.

היאכטה הגדולה עדיין הייתה שם, עגנה שם כאילו הייתה ברבור מרשים, כשסירות קטנות מקיפות אותה כמו ברווזונים סקרנים.

מתוך דחף, ג'ואנה הלכה אל הטלסקופ שמישהו הציב על במת בטון קטנה, והזינה את הסנטימים (סנטים הוא מאית פרנק, המתרגמת) הדרושים לתוך החריץ. היא מיקדה את הטלסקופ והובילה אותה תחילה בתנועה איטית על פני כל המפרץ, לפני שהחזירה אותו אל המאפיין הבולט ביותר במפרץ כרגע.

הדבר הראשון שחיפשה היה השם, אבל האותיות היו יווניות, כך שהיא לא החכימה.

מכל מקום, לא ייתכן שהיאכטה הייתה שייכת לאונאסיס, כי הוא מת בשנה הקודמת, וגם לא לשייח העשיר שאביה קיווה לו.

והאם זה דבר טוב או רע? היא תהתה באירוניה.

בקלוז-אפ, היאכטה הייתה מרשימה אפילו יותר, וג'ואנה מצאה את עצמה מנחשת בכמה אנשי צוות יש צורך על מנת להחזיק אותה במצב כל כך מטופח. כרגע בהחלט לא ראתה רבים מאלו, מקרצפים או מצחצחים.

בעצם, היא יכלה לראות רק אדם אחד בודד שנשען על המעקה בסיפון העליון, והיא כיוונה את הטלסקופ כדי לראות אות טוב יותר. מחשבתה הראשונה הייתה שהוא לא שייך לסביבה המצוחצחת. נהפוך הוא.

הוא לא לבש חולצה, והיא ראתה כתפיים חזקות שזופות בצבע עמוק וחזה שרירי. עם רעמת השיער השחור והמתולתל וזיפי הזקן על סנטרו, הוא נראה יותר כפיראט מאשר נער סיפון. בעצם, הוא גרם למקום להיראות לא מסודר, היא חשבה, והחליטה שהיה כנראה מישהו מחדר המנועים שעלה למעלה לשאוף אוויר.

היא ראתה את ידו נעה, ומשהו התנוצץ באור השמש. נשימתה נעתקה כשקלטה שהמצב התהפך.

היא עצמה עכשיו הייתה מושא לסקירה יסודית – דרך משקפת חזקה. והוא חייך אליה, והציג שיניים לבנות מאוד, והרים את ידו בהצדעה אגבית, כמעט מלגלגת.

איך הוא ידע שהיא מסתכלת עליו? היא שאלה את עצמה כשגל של מבוכה חמה הציף אותה מכף רגל ועד ראש. ולמה היא הניחה לעצמה להיתפס ככה – כמו מציצנית.

מצד שני, למה הוא לא מקרצף את הסיפונים או מתעסק עם החבלים – או משהו כזה? עושה משהו שימושי במקום – לרגל אחריה בחזרה?

מרגישה טיפשה נורא ורוצה לצעוק מרוגז, בו זמנית, ג'ואנה מיהרה לנטוש את הטלסקופ והסתלקה עם מקסימום הכבוד העצמי שהצליחה לגייס.

מה שלא היה קל כשכל אינסטינקט שלה אמר לה בוודאות מלאה שהוא צופה בה מתרחקת.

ובו בזמן, היא ידעה שזה יהיה פטלי להסתכל לאחור ולבדוק – ולו לרגע.

 

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הימור קלפים מסוכן / שרה קרייבן”

מידע נוסף

בחר את סוג הספר

דיגיטלי, קינדל