הנסיעה / קייט סטיוארט

מדורג 5.00 מתוך 5 מבוסס על 1 דירוגים של לקוחות
(חוות דעת לקוח 1)

מודפס : ₪69.00
דיגיטלי : ₪35.00

נקה

תיאור

קייט סטיוארט – הנסיעה

הוצאה לאור: אדל הוצאת ספרים
ז’אנר: רומן רומנטי | רומן עכשווי | רומן פרוזה
שנת הוצאה: יולי 2018
מס’ עמודים:  450

*המודפס ישלח החל מ-9/8

“כי האהבה אינה מתה, גם לא כשאת מפסיקה להאכיל אותה. הכאב שמתלווה לחסרונו של מישהו שאיתו חלקת את ליבך, את חייך ואת גופך, אינו מגיע עם תאריך תפוגה.”

 מוזיקה היא הספרנית הנלהבת של הלב. אורכו של שיר ממוצע הוא שלוש דקות וחצי. הדקות האלה יכולות להוביל למצמוץ איטי בעוד את מציצה בחטף אל העבר, או שהן עלולות לירות את נפשך כמו חץ מקשת אל נוסטלגיה מרעידת נשמה. בשיא הקריירה שלי, היו לי את החיים שתמיד רציתי ודמיינתי לעצמי. מצאתי את הקצב שלי. כבר הייתי מאוהבת במקצבים של שיר אחד בעודי מאוהבת במילים של אחר, כי כשמדובר בפס הקול של חיים שלמים, איך מישהו יכול לבחור רק שיר אחד שאהוב עליו?

ואז קיבלתי שיחת טלפון שטלטלה אותי.

היה עליי לבחור.

כדי למחוק כל ספק, זנחתי את הכרטיס למחלקה הראשונה והחלטתי לצאת לנסיעה, שתתמקד במחשבות על העבר.

הקדשתי לעצמי יומיים.

רשימת השמעה אחת.

ודרך ארוכה הביתה אל הגבר שהמתין לי.

 

הנסיעה מאת קייט סטיוארט, סופרת רבי המכר שכבשה את לב הקוראים בספריה משחק מושלם, אהבה בליגה הבכירה ועל קו האומץ, חוזרת ברומן מטלטל, חושפני ועמוק על אהבה חד פעמית גדולה מהחיים, כזאת שחוטפת את הנשמה ולא משיבה אותה לעולם.

 

לספרים נוספים של הסופרת: קייט סטיוארט

טעימה מהספר

אם מישהו אומר לכם ששיר מסוים הוא בעל משמעות עבורו, אתם צריכים להגביר את הווליום, לעצום את העיניים ובאמת להקשיב, מפני שבסופו של דבר, תכירו את האדם הזה הרבה יותר טוב.

 

קוראים יקרים,

כדי לחוות את הספר הזה במלואו, בראש כל פרק מופיע לינק לשיר שלו תוכלו להקשיב בזמן הקריאה. מפני שהספר הזה הוא מחווה גדולה לכוח המניע הגדול ביותר שלי – המוזיקה – לא יכולתי שלא לשלב את פס הקול שליווה אותי במהלך הכתיבה.

אני מקווה שתיהנו מהספר.

באהבה,

קייט

 

 

פרולוג

 

Someone Like You / Adele

 

https://www.youtube.com/watch?v=hLQl3WQQoQ0

 

תנשמי. תנשמי. זה בכיס הקטן שלך, סטלה. את יכולה לעשות את זה, אז תעשי את זה.

הקלקתי על המצלמה והצצתי במהירות ברישומים שלי.

רק רגע אחד.

זרמים של חשמל נורו בעורקיי וטפטפו לכל נקבובית בעורי, מזכירים לי שהנה, הרגע הזה הגיע.

שלושים שניות.

לגמתי מבקבוק המים, הנחתי אותו בצד ליד המחשב הנייד שלי והמתנתי.

עשר שניות.

הבהוב של ספק ניעור בי לשבריר שנייה לפני שהעפתי אותו ממני.

חמש.

נשפתי נשיפה נרעדת, לחצתי על 'התחל בשידור חי' והפניתי את פניי לעבר המצלמה.

"רודף נשים, בריון, גאון, זאב בודד והראפר הגדול ביותר בעולם. אפילו עם כל התארים האלה, פיליפ פטרסון, הידוע גם בכינוי 'טיטאן', הוא עדיין סוג של אניגמה. הוא הצליח ליצור יקום שלם במילות שיריו שמספרות לנו סיפורים, אך תמיד משאיר אותנו לפענח אותן ולחלץ מתוך הבדיות שלו את האמת. הוא פרץ לסצנת המוזיקה לפני חמש עשרה שנים, אנדרדוג שהכה את הראפ היישר בבטן הרכה בעזרת מקצבים כאוטיים ונואשים שהדהדו בעולם המוזיקה ורוממו אותו לדרגה לא צפויה של כוכבות. טיטאן, שמכר למעלה ממאה ושמונים מיליון תקליטים, עדיין אוחז בכתרים שנקשרו לו ובעוד הוא אורח קבוע בכל בתיהם של מעריציו השרופים, במהלך שני העשורים האחרונים הוא ממשיך לצבור סביבו צבא של מעריצים חדשים. אני חייבת להודות שהרגשתי מעט מאוימת כשנפגשתי איתו בסוף השבוע האחרון, במבצרו בשיקגו. גם אני, כמו מיליון אחרים, מעריצה שרופה של הגאונות שלו. הפשטות שהקיפה אותי כששהיתי בסטודיו הביתי שלו הייתה מטלטלת, בלשון המעטה. הרגשתי כמעט כאילו ביקרתי במעבדה. לא היו תקליטי פלטינה על הקירות, לא ראיתי תמונות פרטיות, או כל רמז אחר להיסטוריה שהוא עשה בתור כוכב הראפ הגדול ביותר והידוע לשמצה ביותר בעולם. הוא ישב בכיסא עור ליד לוח הסאונד שלו עם בקבוק מים ביד, דיבר על אהבתו למוזיקת הראפ והקפיד להסיט בעדינות כל שאלה על חייו הפרטיים, למרות שידוע לנו שהוא נפרד לאחרונה מחברתו זה שנים, ג'ורדן וילסון."

עיניי כמעט דמעו כשראיתי שמספר הצופים בשידור החי שלי הגיע למאה אלף. תוך דקות ספורות, זכיתי למאה אלף צופים שצפו בשידור החי שלי. נשמתי עמוק.

"אך נראה שצברתי מוניטין מסוים, מפני שכשהתיישבתי מול ענק הראפ, נראה היה שפיליפ הגיע מוכן לכיתת יורים. ניהלנו דו־קרב מעניין מאוד כששאלתי אותו את השאלות הקשות יותר, שאלות של מעריצה. שאלות שידעתי שרבים ממעריציו המושבעים היו רוצים לשמוע את התשובות להן, ואני חושבת שתופתעו לשמוע את התשובות שלו. לכן, ללא עיכובים נוספים, בואו ותציצו בכתבה הבלעדית שלי על האיש שעומד מאחורי המיתוס. תרגישו חופשי לגבש לעצמכם דעה, אבל מעל לכול, תזכרו שהדבר החשוב ביותר הוא המוזיקה."

צירפתי לינק לריאיון המצולם וראיתי שכמות הקליקים הרקיעה שחקים ברגע שפניו נראו על המסך.

זה היה הרגע שבו הקריירה שלי הגיעה לשיא.

צפיתי בגאווה בריאיון שלי עם הלוויתן הלבן, מובי דיק של תעשיית המוזיקה. מכל האומנים, היה הכי קשה להשיג ריאיון אישי עם פיליפ פטרסון המבריק והחמקמק, ואני הייתי האישה שבעזרתה הוא בחר לשבור את השתיקה בנוגע לדרך שעשה אל ההצלחה, להורים שלו, לאשתו לשעבר ולבסוף, אחרי שעה ארוכה של הליכה על קליפות ביצים סביב הנושא, הוא דיבר על מערכת היחסים האחרונה שלו. הוא הגיש לי על מגש מכסף פרטים אישיים מאוד על חייו, דברים שכל־כך הרבה עיתונאים אחרים ניסו להוציא ממנו ולא הצליחו, וזה היה לא פחות מנס עבורי.

זה היה ההישג הגדול ביותר בקריירה שלי כעיתונאית בתחום המוזיקה. ממש ריחפתי באוויר ברוב אושר כשהטלפון שלי התפוצץ מרוב הודעות על גבי הודעות. לא סיפרתי לאיש על הריאיון הבלעדי שהשגתי – אף לא לאחד. הייתי ב'היי' מאדרנלין כשהטלפון שלי התחיל להשמיע צלילי הודעות, מאה הודעות, מאתיים הודעות, ואז ראיתי את מונה הצופים קופץ מעלה בחדות לחצי מיליון. חצי מיליון! צחקקתי בעצבנות ובדקתי את דף הפייסבוק של פיליפ. הוא בדיוק העלה לדף שלו את הלינק שצירפתי לשידור החי שמוביל לריאיון שלנו. הלסת שלי נפערה. רק בדף המעריצים שלו היו יותר משמונים מיליון עוקבים.

מונה הצופים המשיך לטפס. עשיתי את זה. השתנקתי כשהמונה הגיע למיליון.

מיליון אנשים צפו בשידור שלי.

מיליון אנשים צפו בשידור שלי!

"אההה!" צעקתי לאף אחד במיוחד כשהבטתי סביבי בחדר הריק. הרמתי את ידיי באוויר כשמונה הצופים עמד על שני מיליון והמשיך לטפס. "אוי, אלוהים אדירים!" קפצתי מהכיסא, עיניי דומעות.

מעולם לא היו לי יותר ממיליון צפיות. אף פעם. וכדי להגיע למיליון צפיות נדרשו לי חודשים ארוכים. זה היה השיא הכי גדול בקריירה שלי. השפלתי את עיניי לטלפון, מתה לדבר עם מישהו, כל אחד. האצבע האמצעית של לקסי קפצה על המסך ולא הצלחתי להתנגד לדחף לקבל את השיחה ממנה.

"אהההה!" צרחתי לתוך הטלפון.

"סטלה?"

"כן! זה טוב? את חושבת ששאלתי את השאלות הנכונות? ערכתי את הריאיון במשך תשע שעות בערך."

"מה?"

"מה זאת אומרת, מה?! הריאיון עם טיטאן."

"ראיינת את טיטאן?!"

חלק קטן מההתלהבות שלי התפוגג. "ידעתי שלא הייתי צריכה לענות לשיחה ממך."

"את פאקינג ראיינת את טיטאן?!"

"כן. רציתי להפתיע את כולם."

"ולא לקחת אותי איתך?"

"סליחה. ארגיש רגשות אשם אחר כך."

"כן." קולה הונמך. שמעתי מים יורדים באסלה. "כן, סטלה, זה כזה מגניב." שוב שמעתי קול של מים מודחים באסלה.

"איפה את?"

"אני בשירותים של ה'מארקי'."

"או־קיי. טוב, אני ממש עפה על עצמי כרגע, גברת, כאילו, הטלפון שלי מתפוצץ, ממש. חמישה מיליון צופים, לקסי. חמישה מיליון!"

"אני ממש שמחה עבורך, סטלה."

הזעפתי פנים. "כן, אני שמה לב, עם הקול המונוטוני המדהים הזה שלך."

"אני כל־כך מצטערת." ואז הקול שלה נשבר. החברה הכי טובה שלי לא בוכה. אף פעם.

"אוי, שיט. מה קרה?!"

"אתקשר אלייך מאוחר יותר, בסדר? אני לא רוצה להרוס את זה."

"את לא הורסת כלום. את לא יכולה להרוס את זה, אני מבטיחה. אני אהיה ב'היי' כמה ימים רצופים, לפחות. אז, למה את בשירותים?"

"אני בבליינד דייט. הוא לקח אותי לחתונה."

"בסדר. את צריכה תירוץ? זה לא מתאים לך, יש לך ביצים. פשוט תני לו את המשפט הרגיל שלך, 'זה לא אתה, זו אני', או משהו בסגנון." צחקקתי מפני שהיא השתמשה במשפט הזה בנוכחותי על נגן בס עם שפתיים של פרה וריח רע מהפה.

"סטלה."

זיהיתי את הטון הזה. הטון הזה תמיד נשא איתו חדשות רעות.

"מה? פשוט תגידי את זה."

"זו החתונה שלו."

הצצתי בשעון בזמן שסגרתי את רוכסן המזוודה. נותרה לי שעה וחצי לטיסה והתחלתי קצת להילחץ. "החתונה של מי?"

"סטלה."

"אני יודעת איך קוראים לי. לעזאזל, מי – " ההבנה הכתה בי והלב שלי פגש את הרצפה. נותרתי שקטה בזמן שהיא המשיכה לקשקש בעצבנות. "מה הסיכויים?"

"מה הסיכויים המחורבנים? אני לא יודעת מה לעשות. רוצה שאלך? אין חוברת הנחיות למשתמש במקרה כזה. בכלל רצית לדעת דבר כזה? שהוא מתחתן? אני לא מאמינה שהרגע צפיתי בו מתחתן! מי, לכל הרוחות המחורבנות, מוצאת את עצמה בחתונה של האקס של החברה הכי טובה שלה? אבל לא יכולתי שלא לספר לך." היא משכה באפה בעוד ברקע נשמעו שוב ושוב קולות של מים נשטפים במורד האסלה. "סטלה, בבקשה תגידי משהו."

עצמתי את עיניי בכוח כדי להתגבר על הצריבה בעיניים. "אני בסדר, ברור. אני בסדר גמור. אני לא מבינה למה את בוכה?"

"אני לא יודעת." היא משכה באפה. "בן התקשר אליי אתמול בלילה, והדברים פשוט כל־כך דפוקים, והיום החרא הזה קורה, ואני יודעת שאת שמחה, אני יודעת את זה, אבל... כלומר, זה – "

הרמתי את ידי כאילו היא יכלה לראות אותה. "אל תספרי לי שום דבר נוסף, בסדר?! אני בסדר." ממקומי על המיטה הבטתי בבואתי שנשקפה אליי מהמראה שבחדר האמבטיה הסמוך. שום דבר לא השתנה. לא דלפתי. הייתי לגמרי בסדר. "אני בסדר. אני שמחה שסיפרת לי. אני צריכה לצאת כדי להגיע לשדה התעופה בזמן, אחרת אפסיד את הטיסה." ערמה של שאלות עמדה על קצה לשוני. הוא נראה מאושר? היא הייתה יפה? ועוד שאלות ששנאתי את עצמי על כך שלקסי לעולם לא תוכל לענות עליהן. עדיין, ליבי ומוחי סירבו לשמור את השאלות האלה פקוקות בתוכי. האם היא יפה יותר ממני? האם הוא הביט בה באותו האופן שבו הוא היה מביט בי? האם הוא הציע לה נישואין בלב שלם? האם הוא חשב עליי כשהוא עשה את זה? האם הוא חושב עליי לפעמים? האם דמותי מתגשמת בחלומותיו כפי שהוא מתגנב לחלומותיי לפעמים?

כל מחשבותיי היו אנוכיות לחלוטין. כל אחת ואחת מהן. ומכל המחשבות והרגשות שיכולתי לחשוב או להרגיש ביום הזה, לא ציפיתי שתיעוב עצמי יזדחל קדימה ויתפוס את מרכז הבמה. הכרחתי את עצמי לדבר. "תישארי."

"את בטוחה?"

"כן, ברור. אני בסדר."

"החרא הדפוק והמוזר הזה תמיד קורה לי. תמיד איתך."

"אני יודעת."

"זה כמו קארמה דפוקה או משהו מאלוהים או ממישהו שממש שונא אותך. זה כזה דפוק." צחקתי צחוק מלא אירוניה, למרות שבתוכי ליבי הלם בכוח. שתיקה השתררה בקו כששתינו חיכינו לאיזשהו סוג של פתרון שלא הגיע. "סטלה, אלוהים, אני כל־כך מצטערת."

"על מה את מצטערת? תפסיקי. את יודעת שאם המצב היה הפוך, גם אני הייתי מספרת לך. אני צריכה ללכת. אוהבת אותך."

"אוהבת או – "

ניתקתי את הטלפון לפני שהיא הספיקה לסיים את המשפט וקפאתי באמצע חדרי במלון.

בהיתי בבודהה הגדול העשוי ברונזה שניצב מאחורי דלפק הקבלה בזמן שהטלפון הרעשני שלי לא הפסיק לצפצף בתיק הגב הקטן שעל גבי. מאחוריי, בלובי, מים טפטפו ללא הפסקה על מפל עשוי סלעים מלאכותיים שאליו הוביל שביל מרוצף אבן. כל הקולות סביבי התערבלו לרעש רקע ונמוגו כשבהיתי בפסל. ידית המזוודה שאחזתי בידי הייתה הדבר היחיד שמנע ממני לצעוד לעבר הבודהה המזמין ולחבק אותו.

"גברתי."

מתנערת משרעפיי, בהיתי בגבר שעמד מולי. היה לו שיער קצר וחום שסופר בקפידה ועיניים חומות בהירות. הוא חייך אליי חיוך לבן ובוהק. "נהנית משהותך אצלנו?"

הוא רצה מילים. היו לי רק כמה מילים ספורות לתת לו. "נהניתי, תודה."

"לאן מועדות פנייך היום?"

"אני צריכה הסעה לשדה התעופה." הבחנתי בזה שלא עניתי לשאלתו, אבל גם אם השמיים היו מתהפכים עליי באותו הרגע, זה לא היה מפריע לי.

"הבל־בוי בחוץ יזמין לך מונית. יש לך מזוודות נוספות?"

הנדתי בראשי באיטיות והסטתי את עיניי בחזרה אל הבודהה בזמן שהטלפון רטט בתיקי.

"נראה שלשנינו צפוי יום עמוס במיוחד."

עיניי מצאו את עיניו בשנית לפני שהוא הביט מעבר לכתפי אל התור שנוצר מאחוריי.

נשוי? ברור, הוא התחתן. ולמה שלא יתחתן?

"שתהיה לך טיסה נעימה."

פקיד הקבלה פטר אותי מעליו בעדינות ובאדיבות. לפקיד הקבלה לא היו תשובות עבורי, וגם לא לבודהה. אזרתי את כוחותיי במידה מספיקה לצאת אל המדרכה, אל הבל־בוי במעיל הכבד שקיבל את פניי בברכה.

"לשדה התעופה?"

"כן, בבקשה."

"איך הייתה השהות שלך?"

גרסה צפונית של משב רוח אביבי הכתה בפניי בזמן שהקפדתי לשמור על ארשת פנים חתומה והכרחתי את עצמי להתאפס מספיק כדי לדבר. "הביקור פה היה נהדר, תודה."

הגבר המבוגר בחן את תווי פניי. הסטתי את מבטי, המתח השורר בגופי מפעפע מכל איבריי. כתפיי היו שמוטות וראשי הסתחרר, וידעתי שהוא יכול לראות את הקרע שנוצר בי. אימא שלי תמיד אמרה לי שהבעות פניי מסגירות אותי, אבל האם הבל־בוי היה מסוגל לראות את הבושה? לא הייתה לי כל זכות להרגיש את מה שהרגשתי. שום זכות. אבל זה לא שינה דבר. הרגשתי את זה בכל מקרה – את הקנאה, את הכאב, את סיבובה החד של הסכין שחפרה שוב ושוב בתוך חזי וסירבה לתת לי להתעלם ממנה.

החתונה שלו.

השתנקתי עם פרץ נוסף של רוח מקפיאה כשהבל־בוי ירד מהמדרכה לתוך טלאי של שלג מלוכלך על הכביש ופתח עבורי את דלת המונית. הנהג לקח את התיק מידי ותוך שניות כבר היינו בדרכנו אל שדה התעופה, בעוד גורדי השחקים נעלמים מבעד לחלונות המכוסים אדים.

"לאן את נוסעת היום?"

הטלפון שלי שוב התפרץ בכמה צלילים מרוחקים. שלחתי את ידי לתוך התיק כדי להשתיק אותו. "הביתה."

הוא הביט בי לרגע דרך המראה האחורית עד שהבין את הרמז. הייתי גסת רוח ולא התנצלתי על זה. פניי בערו והחזה שלי עלה באש.

תתאפסי על עצמך, סטלה.

פרמתי את כפתורי מעיל הטוויד שלי, לפתע נזקקת לעוד אוויר מקפיא. רציתי להיות מכוסה בו. רציתי לתת לקור להקפיא את קצות עצביי, אבל ידעתי שאחוש את הבעירה גם בטמפרטורות שצנחו מתחת לאפס. כמה דקות מאוחר יותר, בכניסה לשדה התעופה, בחנתי את האנשים הממהרים על פניי כדי למצוא מחסה מפני הרוח מקפיאת העצמות. פסעתי בקצב של חילזון אל עבר הדלתות האלקטרוניות ונעמדתי במרכזו של הכאוס. גל של רעשי רקע פעם בחלל האוויר: קולות, נקישות נעלי עקב סביבי, צפצופיהם המונוטוניים של הסורקים המגנטיים. התמקדתי באחת הדיילות, שחלפה במהירות דרך הבלגן השורר סביב בצעדים ארוכים, שערה אסוף בפקעת מסודרת על קודקודה. מזוודתה הארוזה בקפידה החליקה לצידה. תהיתי לרגע לאן היא נוסעת כשהיא עקפה את הולכי הרגל בדרכה אל עמדות הבידוק. לפחות חמישים אנשים עמדו בתור לבידוק הביטחוני, ולא רציתי שהם יביטו בי בכלל. אף אחד מהם. לא היה בי את הכוח לחייך, לא הייתי מסוגלת לנהל שיחות נימוסין מיותרות. בעיניים מושפלות, פסעתי צעד אחד קדימה ואז הכרחתי את עצמי לפסוע פסע נוסף.

הוא נשוי. יופי לו.

תמשיכי ללכת, סטלה.

הכרחתי את עצמי לשאוף אוויר ומתחתי את כתפיי לאחור, מברישה מעליי בעיני רוחי אבק דמיוני. הייתי ממש טובה בזה, כי עשיתי זאת במשך כל חיי. לקסי צדקה. צירופי המקרים, האכזריות של החיים, חוש ההומור החולני של הגורל שתמיד שיחק תפקיד משמעותי מאוד בכל מה שהיה קשור בו. בשניהם גם יחד. אולי זו הייתה דרכם של החיים ליידע אותי שדווקא היום, מכל הימים, הייתי במקום הנכון במסע שלי.

אז למה זה כל־כך צרב וכאב לי, לעזאזל?

כבר התרחקתי מאוד מהמקום בחיים שלי שבו לכל אחד מהדברים האלה הייתה משמעות. מהזמנים שבהם ניתחתי ופירקתי לגורמים כל דבר עד לנקודה שבה גרמתי לעצמי להשתגע ממש, עד שבסופו של דבר הנחתי לדברים להיות כפי שהם.

ויכולתי לעשות זאת שוב. יכולתי לעשות זאת בקלות אם הייתי רק יכולה לעבור את המכשול הזה. החיים שחייתי היו הנחמה שלי.

כי לקסי צדקה.

באמת הייתי מאושרת.

מרוצה מכך שעברתי כבר את הגרוע מכול, וללא ספק בדרמטיות יתר, הוצאתי מארנקי את תעודת הזהות שלי. וזה היה הרגע שבו שמעתי את התווים הראשונים של השיר שהתנגן ברמקולים של שדה התעופה.

"חתיכת בן־זו – " עצרתי את עצמי, מטיחה יד על פי באימה. כל הראשים שעמדו איתי בתור הופנו לעברי, מאות עיניים סרקו אותי בדקדקנות. כמה אימהות תפסו את ילדיהן בתוקף והרחיקו אותם ממני בפנים מלאות גועל, וראיתי חיוכים בפניהם של כמה גברים שעמדו בקבוצה לפניי בתור. עמדתי משותקת בעוד השיר שנישא באוויר לתוך אוזניי התפוצץ כמו חומר נפץ בחזי. מלמלתי "אני מצטערת", תפסתי את ידית המזוודה ומיהרתי להתרחק כאילו הרגע צעקתי "פצצה!"

מושפלת ולא מסוגלת לספוג עוד מאותם מבטים נוקבים, גלגלתי את המזוודה בחזרה לאולם הכניסה לטרמינל, עיניי נעוצות ברצפה המבהיקה. כמה קילומטרים מאוחר יותר, כשהטיסה שלי כבר הייתה באוויר בבטחה ובלעדיי, התאמצתי כדי לעשות סדר במחשבותיי המסתחררות, בעוד זיעה פורצת מכל נקבובית בעורי. התכרבלתי בחוסר נוחות במעיל החורף שלי וצעדתי ללא מטרה וללא כיוון במרחבי הטרמינל, מגלגלת מאחוריי את מזוודתי הקטנה כאילו הייתה מלאה טונה של לבנים.

זו תמיד הייתה המוזיקה, מה שהכאיב לי הכי הרבה. היא עשתה את הנזק הגדול ביותר. לכל רגע בחיים שלי היה את השיר שליווה אותו. היו ימים שהיו בעצם שירים שהושמעו שוב ושוב, והיו ימים שבהם התעוררתי לצלילי מילים שהסתחררו בראשי. המילים לפעמים קבעו את קצב יומי, ואילו אני הלכתי בעקבותיהן, משועבדת להן. אבל היו שירים שחפרו לתוך מחשבותיי, כמו ציפורניים מחודדות היישר לתוך פצעים פתוחים. מוזיקה היא הספרנית הגדולה ביותר של הלב. לכמה תווים יש את הכוח להחזיר אותי בזמן, ולמקומות הכואבים יותר מכול. קחו כל שיר מכרטסת השירים שמלווים את החיים שלכם, ותראו שאתם יכולים להצמיד אותו לזיכרון מסוים. הזיכרון מיתרגם לרגש מסוים, תמיד מהדהד בזיכרונותיי וכך זה יהיה תמיד, ולא משנה כמה מכרטסות השירים האלה הייתי רוצה לקרוע לגזרים ולשרוף כמו ספרי טלפונים ישנים כדי לפנות מקום לחדשים, השירים האלה תמיד נשארים ברקע, מאיימים להשמיע את עצמם שוב ושוב.

השיר הזה, שהדהד לו אי שם במעמקי מוחי בזמן שניסיתי בכל כוחי לקרוע אותו מכרטסת השירים שלי, פצע אותי הודות לחבריי הטובים צירופי המקרים, וניגן על כל אחד ואחד מזיכרונותיי המקושרים איתו. הוא הסתנן לתוך אפי וצרב כוויה בריאותיי בזמן שרקעתי על פני הרצפות המבהיקות של שדה התעופה בנעלי האול־סטאר החבוטות שלי ונעצתי מבטים במילים ששרבטתי עליהן בטושים צבעוניים בלתי מחיקים.

השיר שהתנגן היה כמו קעקוע חרוט על ליבי, כמו עוד כמה בדיוק כמותו, ובפעם השנייה בחיי, רציתי שהמוזיקה פשוט תפסיק. נזקקתי לכך שההשמעה החוזרת של השיר פשוט תגיע לכדי סיום. לא רציתי להרגיש עוד את הצריבה. הכול היה פשוט מוחלט מדי. כל־כך סופי.

וההיגיון שבזה היה פשוט מגוחך.

בזמן שהעליתי זיעה בעודי בוהה בחריצים ובכתמים שעל פני משטחי הקרמיקה המבהיקים של הרצפה תחת רגליי, ידעתי בוודאות כמה דברים. הדבר הראשון היה: לא התעתדתי לעלות על מטוס באותו היום. השני היה: התכוונתי להחזיר צלצול ללקסי ולשאול אותה שאלה אחת יחידה. הדבר השלישי היה: סירבתי להכיר בעובדות. הכאב היה נוכח מדי, חי מדי.

מה היה הדבר הזה בנפש האישה שסירב לאפשר לי להתעלם מהכאבים הנושנים, העתיקים, ומהזיכרונות שהותירו אחריהם הגברים שאליהם קשרתי את עצמי?

פעם נהגתי לחשוב שהגברים הם אלה שהיו מומחים בלהשאיר דברים בעבר ובלהתקדם הלאה, אבל עתה הייתי מבוגרת מספיק כדי לדעת שזה לא ככה. הזיכרונות שלהם היו חיים באותה המידה, ומכאיבים לא פחות. הם פשוט היו טובים יותר בלשחרר.

מותשת, עצרתי באמצע הצעדה וגרמתי למישהו להתנגש בי. "סליחה!" מיהרתי להתנצל כשהוא תפס בזרועי כדי לייצב את שנינו. הוא הקריח בטרם עת, היו לו עיניים ירוקות רכות והוא היה לבוש מכף רגל ועד ראש במדי הסוואה צבאיים. שולי מכנסיו נדחסו לתוך מגפיו. חייל.

"זה בסדר," הוא אמר בשקט כשהיטיב על כתפו את רצועת התיק וקרץ אליי לפני שהתרחק כדי להצטרף אל קבוצה של גברים שהיו לבושים בדיוק כמוהו. זזתי הצידה, יצאתי מתוך הזרם הקבוע של התנועה האנושית והצמדתי את גבי אל הקיר, נותנת לשניות לחלוף.

מה, לעזאזל, את עושה, סטלה? לכי הביתה!

רותחת על עצמי, אמרתי לעצמי להעביר את הכרטיס שלי לטיסה מאוחרת יותר ולעצור את הטירוף הזה, אבל אז הרמתי את עיניי אל שלט ניאון שמוקם בדיוק מעליי. התכווצתי לנוכח האורות המהבהבים בצהוב בוהק שיצרו אותיות גדולות ובוטות, ממצמצות אליי בעזות מצח מחורבנת.

סעי. סעי. סעי.

אלאמו[1]. סעי בשמחה.

רגליי נעו לפני שבכלל הייתה לי הזדמנות לחשוב על זה לעומק, לפני שיכולתי להכניס בעצמי קצת היגיון ולהסביר לעצמי שנהגתי בדרמטיות־יתר ושלחדשות לא הייתה כל השפעה ממשית על חיי. אני הייתי אחראית על החיים שלי, ועל התגובות שלי. כל אותן מחשבות שהסתננו לראשי ושיבשו את השכל הישר שלי נחבטו שוב ושוב על ידי דליפה איטית של אכזבה שפעפעה לתוך החזה שלי.

כשהיה מדובר בגברים שבחיי, הרגשות שלי היו כמו קריפטונייט, וכך גם היה חוסר ההחלטיות שלי. באותו היום בטרמינל, שוב נתתי לשני אלה להטיל בי מום.

החלטתי לצאת לנסיעה.

גלגלתי את המזוודה אל מקום החנייה שסומן במספר 'חמישים ושתיים' ופתחתי בעזרת השלט את הנעילה של ה'ניסן אולטימה' לפני שהשלכתי את המזוודה לתא המטען. בתוך תא הנוסעים המחניק, לחצתי את מצחי אל ההגה, התנעתי ופתחתי את החלון. האוויר הקר הכה בי, מעיר אותי מערפול החושים המתיש שאליו שקעתי. הבטתי בשעון שעל לוח המחוונים. חלפו רק שלוש שעות מאז השידור החי שלי.

שלוש שעות.

נסעתי לאחור תוך שאני מוציאה מתיקי את הטלפון כדי להזניק תוכנת ניווט. כבר חיכו לי יותר הודעות מכפי שיכולתי לטפל בשבוע, והאימיילים לא הפסיקו להגיע. שש מאות הודעות המתינו למענה ולא יכולתי להביא את עצמי להביט באף אחת מהן. הזנקתי את סירי[2] ונתתי לה את כתובתי בבית, ואז הכנסתי את המכונית להילוך בזמן שהיא השמיעה את הוראות ההכוונה הראשונות.

הטיסה בת חמש השעות שעליה הייתי אמורה לעלות נעשתה עשרים שעות של נהיגה. הייתי מעוצבנת על עצמי, מעוצבנת על לקסי, פשוט... מעוצבנת. הטחתי את ידית ההילוכים בחזרה למצב 'חנייה' ודפקתי על גלגל ההגה. אפילו במכונית השקטה, המוזיקה לא הפסיקה להתנגן בראשי. היא סירבה להרפות את אחיזתה ההדוקה. היא הייתה כרוכה סביב ליבי כמו לולאה, לוחצת עליו כמו במלחציים. הפצע הלך ונפתח, ולא יכולתי לעשות דבר כדי לעצור את התהליך. מהפצע דיממה תזכורת למה שפעם הייתי, ואם לא יכולתי לעצור את זה, הייתי צריכה לחבק את זה אליי. מה שזה לא היה שנשאר לי, איזה חלק שזה לא יהיה בתוכי שנזקק לסגירת קצוות, חשף את העובדה שהייתי חייבת להחיות את זה מחדש, חתיכה אחר חתיכה, שיר אחרי שיר.

אבל לא באמת האמנתי בסגירת קצוות. לא, סגירת קצוות הייתה רק תירוץ לחלק מהאנשים, שעיר לעזאזל לאחרים. אבל המיתוס הזה לא עשה באמת דבר מלבד להחניק באופן זמני את הכאב שהתלווה לגעגוע שחשים בעקבות חסרונו של מישהו. אחרי שיחת הטלפון ההיא, ההודעה ההיא, הפגישה הקצרה, הרגע ההוא בזמן שבו ההנחה הרווחת הייתה שהייתי יכולה להמשיך הלאה, נחתה עליי ההבנה שכל מה שסגירת המעגל הזאת עשתה עבורי זה לאפס את הטיימר שהיה על ליבי השבור.

כי האהבה אינה מתה, גם לא כשאת מפסיקה להאכיל אותה. הכאב שמתלווה לחסרונו של מישהו שאיתו חלקת את ליבך, את חייך ואת גופך, אינו מגיע עם תאריך תפוגה.

הרמתי את הטלפון מהמושב שלצד הנהג והיססתי רק לשנייה לפני שהחלקתי את אצבעי כדי להגיע לרשימת השירים שהכנתי לפני שנים. אם כבר התכוונתי לשקוע בזיכרונות, אז לפחות מן הראוי היה שאעשה את זה כמו שצריך.

אחזתי בהגה עד שפרקי אצבעותיי הלבינו בעודי מנווטת בתנועה הכבדה לפחות חצי שעה לפני שיצאתי בבטחה מתחומי העיר. לפניי השתרעו מאות קילומטרים של כביש מהיר ופתוח לפני שאקח את היציאה הראשונה שלי.

בלעתי את הגוש שחסם את גרוני ולחצתי על 'נגן'.

1

 

Mr. Brightside / The Killers

https://www.youtube.com/watch?v=gGdGFtwCNBE

2005

 "סטלה, תמהרי!"

"אני באה!" צרחתי לעבר אחותי, פייג', שעשתה את דרכה במורד מדרגות הבטון לעבר מכוניתה. נעלתי את דלת ביתה והצמדתי את הטלפון לאוזני, ובזמן שהוא צלצל, ירדתי באיטיות במדרגות. השיחה לא נענתה, כפי שקרה פעם אחר פעם בשבוע האחרון. כשהגעתי למענה הקולי שלו, נלחמתי בדמעות הכעס שאיימו לבקוע מעיניי. "זו אני, אבל אתה כבר יודע את זה." נשמתי עמוק והכרחתי את עצמי לשמור על קול יציב, למרות שבתוכי הדחייה שלו צרבה אותי כמו עקיצות של מיליון דבורים. הוא גזל חודשיים מחיי, חלק קטן מהנאמנות והמסירות שלי, והוא לא ייקח ממני שום דבר נוסף. הכאב שחשתי בשל התעלמותו ממני שינה צורה לזעם בעוד אחותי צופרת לי באופן מעצבן מתוך מכוניתה. "אני מניחה..." בלעתי את הרוק בכוח, מדברת אל חלק קטן ממני שלעולם לא אקבל בחזרה. "אני מניחה שאני צריכה לומר לך 'לך תזדיין', דילן. שמור על עצמך." ניתקתי את השיחה, הרשיתי לשתי דמעות להחליק על לחיי ואז ניגבתי אותן לפני שהגעתי אל המכונית הממתינה. ברגע שהתיישבתי במושב האחורי, פייג' הביטה בי בעיניים יודעות כול בניסיון להעריך את הנזק בעוד החבר שלה, ניל, נסע לאחור והרחיק אותנו מהמדרכה.

"עדיין אין תשובה?"

הנדתי בראשי, הרמתי את כתפיי ונתתי להן להישמט. "זה נגמר."

פייג' הזעיפה פנים. "הוא חתיכת מניאק."

נעצתי בה מבט כועס והפניתי את אצבעי לעבר אחורי ראשו של ניל. לא רציתי לדבר על דילן בנוכחותו. ניל היה בסדר בסך הכול, אבל הוא לא היה מסוג הגברים שאפשר לדבר איתם על רגשות, או בכלל לנהל איתם שיחה. הוא היה בחור שקט, וזה היה דבר חיובי מפני שפייג' הייתה הדברנית ביניהם. למעשה, לא היה אפשר לגרום לה לסתום את הפה. זו תכונה שחלקנו שתינו, אבל היא הייתה מעורבת הרבה יותר מדי בחיי הפרטיים וזה נמשך כבר מאז עברתי לגור איתה. "את תתגברי על זה," היא אמרה, לא מתרגשת מהמבטים המצמיתים שתקעתי בה בגלל החדירה לפרטיות שלי או הנטייה שלה לחלוק מידע פרטי על מערכת היחסים שלי. היא הציצה לעבר ניל. "מה? הוא ראה איך את מסתובבת כמו זומבי בדירה שלנו כל השבוע האחרון."

עברתי לגור עם פייג' והחבר שלה כדי לעזור להוריי לחסוך קצת כסף. הם לא יכלו להרשות לעצמם לממן לי גם שכר דירה בזמן שחסכו עבור שכר הלימוד שלי. הייתי צריכה להכות שורש באוסטין ולמצוא לעצמי דירה ועבודה לפני תחילת הלימודים בסתיו, אבל די סטיתי מהדרך לאחר שהכרתי את דילן ולא הצלחתי לעמוד ביעדים שהצבתי לעצמי. בין הנסיעות שלי הלוך וחזור לדאלאס כדי לבלות איתו וללכת להופעות שלו, הרסתי את המכונית שלי – המכונית שקיבלתי בשנתי השנייה בתיכון. בטי השחורה והזקנה עשתה את שלה, אבל לא הייתה לי את היכולת הכלכלית לקנות לעצמי מכונית אחרת, לכן מצאתי את עצמי תקועה באוסטין, בלי עבודה או מכונית, ובלי החבר.

בכל שנותיי בתיכון, הייתי תלמידה די עצלנית, בעיקר בשל האובססיה שלי למופעי רוק, והצלחתי רק בקושי להשיג את הציונים הנדרשים כדי להתקבל לאוניברסיטת טקסס. ביליתי את השנתיים האחרונות בקולג' וקרעתי את התחת כדי לעמוד בדרישות המוקדמות כדי להתקבל לבית הספר לעיתונאות, ולהשיג את ממוצע הציונים הנדרש. אבל זו לא הייתה הסיבה היחידה למעבר שלי. אוסטין הייתה בירת המוזיקה החיה של העולם, ועם תוכנית הלימודים באוניברסיטה שהתאימה לי בדיוק, היא הייתה המקום המושלם עבורי להיכנס לסצנת המוזיקה שכה אהבתי. היו לי תוכניות גדולות מאוד לעתיד. תוכניות שלא היו קשורות בשום פנים ואופן לזמר המוביל של להקה שאחריה עקבתי בדבקות בדאלאס, והיה ממש סקס מהלך על שתיים. היה לי את כל הקיץ כדי להתאפס על עצמי ולהמשיך להוציא לפועל את תוכניותיי, אבל שום תוכנית איך לשחרר חלק מהמתח שצברתי בשנתיים הארוכות שבהן התגוררתי בבית הוריי בזמן שהחלטתי מה עליי לעשות עם החיים שלי. מה שלגמרי לא הייתי צריכה זה בחור בגובה מטר ותשעים שיהרוס את כל העבודה הקשה שהשקעתי, וגם לא אפשרתי לו לעשות זאת. התייחסתי למה שהיה בינינו כאל סטוץ זמני, דחקתי את דילן לפינה במחשבותיי בתוך קופסה שאותה תייגתי בתווית שעליה נכתב 'אוּפּס'. למרות זאת, ליבי המבולבל אמר לי שיכול היה להיות משהו ביני לבין הבחור המוחצן הזה. שבתי והבטתי בטלפון בציפייה להודעה שלא תגיע, וקיללתי את עצמי על שהייתי כה פתייה, לעזאזל.

דילן סנוור אותי בקסמו הנערי משובב הנפש ובקולו המפתה. הוא לא הטיל עליי מורא, אבל מצאתי את עצמי נמשכת אליו, אל נוכחותו, על הבמה ומחוצה לה. הוא היה נינוח בכל מקום שאליו הגיע, מצחיק בטירוף, ולא לקח ברצינות כמעט שום דבר.

פשוט הנחתי שגם הוא קטלג אותי תחת הקטגוריה 'שום דבר רציני'. חברי הלהקה שלו אמרו לי שהוא מחבב אותי. האמנתי להם במקום למקור עצמו ולמילים שזרמו ממנו, והכילו בעיקר את התוכניות שלו עבור הלהקה. התאים מאוד לאופיי להיות משולהבת על ידי הכישרון שלו ומעוורת בגללו, מפני שהתוכניות שלי כללו להשיג את הסקופ על הסיפור שמתרחש מאחורי הקלעים. תכננתי לסיים את התואר ואז, בתקווה, למצוא לעצמי עבודה בעיתון רציני מספיק כדי לממן לי את ההזדמנות לצאת למסעות הופעות עם המעגל הפנימי, אבל החלומות שלי לא עצרו שם. רציתי להיות מין סוג של ממציאה, להתיר את חותמי הייחודי בעולם. רציתי לתת למוזיקה להנחות אותי, אבל הייתי צריכה להיות זהירה יותר כי המוזיקה הובילה אותי אל דילן. אחרי שבוע בלעדיו, השתיקה שלו הודיעה לי שהסיפור כולו היה הידלקות מהצד שלי, ודרך נחמדה להעביר את הזמן, מצידו.

הוא דיבר, ואני הקשבתי, ואז עשינו סקס על הספה שלו. הוא באמת ובתמים היה בעניין שלי רק כשעמדתי ממש מולו, דבר שבכלל לא הייתה לי אפשרות לעשות באותה נקודה. עשיתי צחוק מעצמי כשהנחתי שהיה בינינו משהו שהיה יותר מסתם זיון והתכווצתי לנוכח המחשבה על הניסיון המטופש שלי לעבוד על יצירת משהו אמיתי בינינו. גרוּפִית המילים שבי דרכה לי על כל המוח מבפנים וגרמה לי להתעוות מבושה. לא נותרה בי אף טיפה אחת של גאווה לרפואה. סירבתי לקטלג את עצמי כגרופית ארורה. הייתי עיתונאית, למרות שהתנהגתי לאחרונה כאחרונת הגרופיות הנלוזות. אופס.

"גמרתי עם מוזיקאים," הצהרתי באוזניה של אחותי, שהביטה בי בזהירות ממקום מושבה במכונית, "גמרתי עם דייטים, נקודה. לפחות לזמן מה. עכשיו זה לא הזמן המתאים לכך."

למרות שאמרתי להוריי שאני באוסטין, התגנבתי לדאלאס ונשארתי אצל דילן או אצל חברים בין ההופעות. עכשיו, כשהייתי באופן קבוע באוסטין, נאלצתי להסתמך לחלוטין על עזרתה של אחותי. "אני חייבת למצוא עבודה."

היא העבירה את ידה בשערה הארוך והכהה ואספה אותו לקוקו. אחותי ואני היינו דומות מאוד מבחינה גנטית. לשתינו היה עור בצבע הזית בשל שורשינו הלטיניים למחצה, רק שעיניה היו בגוון חום כהה ואילו אני ירשתי את צבען האפור של עיני אבי, שלעיתים שינו גוון בהתאם לצבע החולצה שלבשתי. במקומות שבהם היא הייתה רזה, אני הייתי מרופדת יותר, בייחוד באזור המותניים, ובעוד היא נהגה להתלבש כאילו עדיין הייתה תיכוניסטית, אני הייתי לגמרי בקטע של רוק־אנד־רול. אבל כשנכנסנו לחדר יחד, לא היה כל ספק בכך שאנחנו אחיות. פייג' נשכה את שפתה המשוחה בגלוס ורדרד, הביטה בניל ואז הציצה שוב אליי. "רוצה אולי לנסות לעבוד איתי?"

"כמלצרית?" נרעדתי. "אל תיעלבי, אבל בשום פנים ואופן לא. אהיה גרועה בתור מלצרית, אין ספק. אמצא עבודה בקרבת מקום ואסע איתך עד שאקנה לעצמי מכונית."

היא הנהנה, דואגת יותר לי מאשר למצב שלי, אבל לנוכח ההבדלים בסגנון החיים שלנו, הייתי בטוחה שהסידור הזה בינינו יעלה לשתינו על העצבים די מהר. היא הייתה מהאנשים שהולכים לישון מוקדם ומגיעים לעבודה תמיד בזמן, תמיד מסודרת. אני הייתי חיית לילה שערגה להופעות חיות ולבילויים עד אור הבוקר, וכמעט תמיד איחרה, אלא אם כן זה היה להופעה.

"אני מצטערת," אמרתי בקול נמוך, "דפקתי הכול, פייג'. נסחפתי קצת." בלעתי בכוח את גאוותי הפצועה. "אפסיק להסתובב לך בין הרגליים בקרוב, אני מבטיחה." קולי נסדק מעט כשעצרנו בכניסה לבניין ליד תמרור 'עצור'.

"את תהיי בסדר גמור, את יודעת את זה, נכון?" אחותי לא הייתה מהאנשים שמראים חיבה בגלוי ובקלות, ולכן רק הניחה את ידה על ברכי בדיוק ברגע שבו איזה בחור פתח את דלת הנוסע לצידי, נכנס והתיישב. קפצתי לאחור בבהלה וסרקתי את פניו בזריזות בחיפוש אחר רמזים שיגלו לי אם הוא שוטר, האינסטינקטים שלי נלחמים ביניהם אם להילחם או לברוח. פניתי אל הפורץ בבהלה.

"אפשר לעזור לך איכשהו?!"

שפתיו המלאות בצבע האוכמנית התעוותו לחיוך כשהוא אמד אותי בעיניו. "אני לא יודע, אחות קטנה. את יכולה לעזור לי?!"

פייג' צחקקה כשהביטה בפניי המבוהלות. "סטלה, תכירי את ריד. סיפרתי לך עליו. סיפרתי לך שהוא גר פה, זוכרת?"

"אני זוכרת." אבל לא באמת זכרתי. הייתי עסוקה מדי בלרתוח מזעם על המטומטם מדאלאס מכדי לזכור כל דבר שקשור באוסטין. נאחזת בעובדה שעתה הייתי באופן קבוע במקום שכדי להגיע אליו עבדתי כל־כך קשה, הבטתי בריד שישב במושב לצידי ופלש למרווח הצפוף שהיה מנת חלקי במכונית. זרועו השמאלית הייתה נתונה בגבס בצבע ירוק זרחני, ונראה שהוא זה עתה יצא מהמקלחת. קווצות שערו הארוכות הגיעו עד סנטרו ונטפו מים. חולצת טי לבנה פשוטה נצמדה לגזרתו הרחבה והחמיאה למותניו הצרים. הוא לבש מכנסי ג'ינס כהים ומגפיים שחורים. קודקוד ראשו נגע בתקרת המכונית. זה כל מה שהצלחתי להבחין בו לפני שפטרתי אותו ממחשבותיי והנחתי להן לנדוד לתפנית שחיי נטלו זה עתה.

קיוויתי לצאת לבילוי בחברתה של אחותי כדי להטביע את הזמזום המעצבן של השגרה שמעתה תלווה את חיי החדשים, אבל פייג' אמרה לי שזה אחד הלילות היחידים שבהם היא מתכוונת לצאת, ושאני, 'אחותה הקטנה', מוזמנת להצטרף. נאלצתי להחניק בכוח את התגובה המלגלגת שעמדה על קצה לשוני כשאמרתי לה שאני מקבלת את הזמנתה. ביליתי ימים בשיטוט חסר תכלית בפארק המיוער שמול דירתה ובניקיון חדרי השירותים שלה כדי להצדיק את שהייתי אצלה. ספונטניות הייתה הדבר שלמענו חייתי, נזקקתי לחוש חופשייה מדברים שבשגרה כדי להתקיים, ועד כה, אוסטין התנהגה אליי כמו הבריון השכונתי. קודם המכונית שלי, ואז החבר.

אוסטין – 2. סטלה – נדפקה עד העצם.

פייג' דיברה בתנועות ידיים כשנסענו לשכונה בשולי העיר. עדיין תקועה על ההודעה שהשארתי על המשיבון של דילן, ועל זו שרציתי להשאיר אבל לא הספקתי, לא טרחתי לשאול אותה לאן אנחנו נוסעים. עשינו את דרכנו לתוך בית, עם ליטר וחצי של טקילה ושקית מלאה במשקאות אנרגיה. הוצגתי בפני כמה מחבריה לעבודה שאת שמם אפילו לא טרחתי לנסות לזכור ואז מצאתי לעצמי מקום נוח על הספה בסלון של הבית רחב הידיים. כל האחרים היו על המרפסת בזמן שאני ישבתי בפנים, אפופה בבועת הייאוש הפרטית שלי.

לא הכרתי אף אחד באוסטין מלבד אחותי, שהחליטה שרק מפני שהיא מבוגרת ממני בחמש שנים, זה עושה אותה האימא במערכת היחסים שלנו. נתתי לה את החירות הזאת מפני שבכנות, בכלל לא היה לי אכפת. ובכל זאת, פייג' הייתה טובה אליי, היא וידאה שאשן בנוחות על הספה אצלה ונתנה לי את המרגריטה הראשונה שהוכנה במטבח באותו הלילה, ושאותה שתיתי עד תומה בקלות.

בהביטי על סביבותיי, על הרהיטים שלא תאמו זה לזה, על מדפי הספרים שהיו מלאים באין־ספור כותרים, על המזכרות שנאספו מכל מיני מקומות ועל מבחר הצמחים, זיהיתי מדף של מגזינים. משכתי ממנו את המגזין 'ספין' עם הכותרת שצעקה 'פו פייטרס: חייו הסודיים של דייב גרוהל' והתחלתי לעלעל בו.

קולות צחוק וניחוח של גראס נדפו פנימה מבעד לדלת הפטיו הפתוחה קמעה. הצצתי לעבר הדלת מעל שולי המגזין. נראה שכולם בחוץ היו במצב רוח טוב בעודם יושבים סביב שולחן פיקניק שכוסה במפה בדוגמאות קלידוסקופיות, שתו מרגריטות ולא הפסיקו לבלבל את השכל. "Mr. Brightside" של ה'קילר'ס' התנגן ברקע והצליח להתעלות מעל קולות הצחוק, ואפילו עם מצב רוחי העכור, התחלתי לזמזם עם המוזיקה. כשהייתי בערך במחצית הריאיון שקראתי, בחנתי את תמונתו של דייב גרוהל ואז הצצתי החוצה דרך התריסים אל דמותו של ריד, שעמד בחוץ ליד החלון. ריד היה דומה במקצת לדייב גרוהל.

או שאולי ריד ניסה להיראות קצת כמו דייב גרוהל.

הטקילה רמזה לי שזה היה מצחיק ברמה היסטרית, ועיניי נדדו שוב כמו מרצונן אל ריד בעוד אני פרצתי בצחוק לנוכח הדמיון ביניהם.

עיניו של ריד לכדו את עיניי מבעד לחלל שהפריד בינינו, ומיהרתי להסיט את מבטי, אבל זה היה מאוחר מדי. הדלת החליקה לפתיחה. "על מה את צוחקת בדיוק?"

"אני לא צוחקת," מיהרתי להכחיש והעברתי דף במגזין.

"או־קיי."

"פשוט בדיוק קראתי על התאום שלך," אמרתי בחיוך רחב, למרות שהייתי בטוחה שהוא לא שמע אותי בגלל הרעש שבקע ממכונת הקרח במטבח והקיר שניצב בינינו.

"מה אמרת?"

הטקילה, או הטיפשות המוחלטת שלי, גרמו לי לדבר שוב. "אתה דומה קצת לדייב גרוהל."

"הוא דומה לי."

"אז אני מבינה שאתה שומע את זה הרבה?"

"פאקינג כל יום. ויש לנו הרבה דברים במשותף."

"גם אתה חבר בלהקה?"

זרועו המגובסת הציצה מהמטבח עם תגובתו. "לא היום."

"כן, זה דפוק לגמרי. מצטערת."

לא שאלתי אותו מה קרה לו כי לא ממש היה לי אכפת. לא יכולתי. נלחמתי בעצמי עם כל דקה שחולפת לא לחשוב על דילן ועל ההשפלה שהייתה כרוכה בלתת לבחור כזה סוג של כוח מסוים עליי. פשוט רציתי להישאר לבדי עם המגזין כדי שאוכל להתבוסס באומללותי. הרמתי מגזין נוסף, התחלתי לעלעל בו והתכווצתי כשהבחנתי בכך שריד עמד בציפייה בקצה הספה, מחזיק בידו מרגריטה טרייה. לא משנה כמה יפה הוא היה, לא הייתי מעוניינת בחברתו.

"את מתכננת להצטרף אלינו למסיבה?"

"לא." הפכתי דף למרות שלא קראתי ולו מילה. "נכון להיום, גמרתי להיות חברותית כלפי בני מינך, בייחוד אלה מהסוג המוזיקלי."

"לא התחלתי איתך."

פניי הסמיקו קלות כשהצצתי שוב מעל לשולי המגזין שבידיי, והתפתלתי קצת תחת מבטן הבוחן של עיני האגוז שלו, שהיה בהן יותר ירוק מאשר חום. הוא בורך באף ישר ורחב בסגנון רומאי ולסת יפה ומפוסלת. העור השזוף בזרועו הבריאה לימד אותי שהוא בילה את כל הקיץ תחת קרני השמש. שערו, שהתייבש זה מכבר, התקצר לכדי קווצות שחורות בגוון האוניקס שיצרו יחד בלגן משיי ומקסים. היה לו קעקוע שנחרט כרצועה עבה סביב מפרק היד שהיה גלוי לעיניי ועוד תבניות שחורות ומובחנות של קעקועים שטיפסו במעלה שרירי זרועותיו ונעלמו לתוך חולצתו. למרות שחיוכו היה לבן, הוא היה אפל מקצה ראשו ועד למגפיו השחורים. הוא נטף ביטחון עצמי מכל נקבובית בעורו ולא הייתה לו כל בעיה לנעוץ בי עיניים עד לנקודה שבה התחלתי להרגיש חוסר נוחות.

למרות שגאוותי ספגה פגיעות נואשות, עניתי למבטו במבט יציב וחסר פחד. "לא חשבתי שאתה מתחיל איתי."

"לגמרי חשבת שאני מתחיל איתך," גומת חן בצבצה בסמוך לשפתו התחתונה, מתחבאת תחת הזיפים שכיסו את פניו. "אבל אל תדאגי, אחות קטנה," הוא אמר בקול סרקסטי שאמור היה לאושש אותי, "את בטוחה איתי."

גלגלתי את עיניי והשפלתי אותן אל המגזין שכיסה את ירכיי. שניות לאחר מכן, הדלת החליקה לסגירה. דקות לאחר מכן, הצצתי שוב לעבר הפטיו כדי לראות אותו משוחח עם פייג' והייתי בטוחה שהיא מספרת לריד בדיוק למה החלטתי שלא אצא יותר עם מוזיקאים.

"לכי להזדיין ותודה רבה, פייג'." נאנחתי בקול כשריד שוב הציץ לעברי, עיניו הכהות מביטות בי במין סוג של אדישות. "טוב, תודה לאל שאני בטוחה איתך," אמרתי בסרקסטיות כשהוא צפה בי יוצרת את המילים בשפתיי. הוא הבין בדיוק מה אמרתי.

[1] סוכנות גדולה להשכרת רכב בארה"ב.

[2] תוכנת הבינה המלאכותית של 'אפל'.

1 ביקורת עבור הנסיעה / קייט סטיוארט

  1. דורג 5 מתוך 5

    lea819719

    ספר מקסים . לא הנחתי אותו לרגע עד לסיום הקריאה.

הוסף חוות דעת

מידע נוסף

בחר את סוג הספר

דיגיטלי, מודפס