הסולו של ג'ימי / קיילי סקוט

מודפס : ₪79.00
דיגיטלי : ₪35.00

נקה

תיאור

אדל – הוצאה לאור 
שנת הוצאה: יולי 2017
מס' עמודים: כ- 400

*מודפס נשלח עם שליח עד הבית. החל מ- 15/11.

קיילי סקוט – הסולו של ג'ימי:

"אז מה כן? מה את צריכה ממני? תגידי לי. התנצלות?" עיניו בערו, "לכל השדים והרוחות! אני מצטער, בסדר?"

פערתי עיניים. "וואו. אתה ממש גרוע בהתנצלויות, אתה יודע את זה?"

הטלפון שלו, שהיה מונח על הדלפק, החל לזמזם. שנינו התעלמנו ממנו.

"ג'ימי, להבא רק שתדע, כשאתה מתנצל בפני מישהו, כדאי שתישמע כאילו אתה באמת מתכוון לזה. אולי כדאי שלא תזרוק את ההתנצלות בבוז או שתקלל, בסדר?"

 

ג'ימי פאריס, הסולן של להקת 'צלילת במה', רגיל לקבל את כל מה שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה את זה, בין שזה אלכוהול, סמים או בחורות, אבל לאחר שהוא חוצה את הקווים פעם או פעמיים יותר מדי, הוא כמעט מאבד את חייו ומוצא את עצמו בגמילה. ג'ימי יודע שהוא חייב לתפוס את עצמו בידיים, אחרת הוא עלול לאבד את מקומו בלהקה, את חבריו הטובים ביותר ואולי אפילו את חייו.

לנה מוריסי מוצאת את עצמה בתפקיד העוזרת האישית החדשה של ג'ימי, כוכב הרוק הסקסי והמופרע. במסגרת תפקידה היא אמורה לשמור עליו מפני הידרדרות מחודשת. לנה, למודת אכזבות מגברים, לא מוכנה לספוג את התנהגותו הקפריזית ונחושה להיות מקצועית למרות הכימיה הלוהטת ביניהם, וכשהיא מרגישה שהלב שלה בסכנה, היא מודיעה לג'ימי שהיא מתפטרת, אבל לנה שוכחת עם מי היא מתעסקת – עם ג'ימי פאריס, שרגיל לנהל את החיים שלו בדרך שהוא רואה לנכון, ואם לנה חושבת שג'ימי פשוט ירים ידיים וייתן לה לעזוב – יש לה טעות ענקית.

 

הסולו של ג'ימי הוא ספר מתוך סדרת הספרים על להקת הרוק צלילת במה. כל ספר בסדרה הוא על חבר אחר בלהקה.

מאת קיילי סקוט, סופרת רבי המכר של עיתון The New York Times, של USA Today ושל אתר AMAZON.

טעימה מהספר

פרולוג

הפה של האיש לא הפסיק לנוע אבל מזמן כבר הפסקתי להקשיב לו. הם לא שילמו לי מספיק בשביל זה. בלתי אפשרי. היום השני בעבודה וכבר הייתי מוכנה להשליך את עצמי מבעד לחלון. עסקי המוזיקה הם כיף, ככה הם אמרו. זה יהיה זוהר, הם אמרו. הם שיקרו.

"האם זה משהו שכל-כך קשה להבין? אני מצליח להסביר לך את זה כמו שצריך? אקלייר זה מאפה ארוך מכוסה שוקולד שבתוכו יש הרבה מאוד קרם-קצפת, ולא הדבר הזה... הדבר המעוגל הזה שהבאת לי."

האידיוט הזה רעם עליי בקולו עוד פעם, הלסת התחתונה שלו רועדת. ממקומה ליד שולחנה, מנהלת יחסי הציבור שלו שקעה עמוק יותר לתוך הכיסא שעליו ישבה, ללא ספק מתחבאת מחשש שהוא יחליט להפוך אותה למטרה הבאה שלו. יכולתי להבין את זה. אני מניחה שגם לה לא שילמו מספיק בשביל זה. רק מזוכיסט היה נהנה לבצע עבודה כזאת תמורת פחות ממאה דולרים לשעה. בדרך כלל, דאגתי להשיג לעצמי עבודות מזדמנות שארכו כמה חודשים, פחות או יותר. תקופות ארוכות מספיק כדי לחסוך קצת כסף, אך קצרות מספיק כדי להימנע מלהיסחף לכל מיני דרמות.

בדרך כלל.

"את בכלל מקשיבה לי?" ככל שהכעס שלו תפח, עורו השזוף באופן מלאכותי הפך מכתום לגוון מבהיל של אדום. לא הייתה לי שום כוונה להעניק לו הנשמה מפה לפה אם הוא יחטוף התקף לב. אולי נשמה אמיצה אחרת תהיה מוכנה להקרין קורבן כזה.

"מיס... מה-שלא-יהיה-השם-שלך," הוא נבח, "תחזרי למאפייה והפעם תביאי לי את מה שביקשתי ממך!"

"מוריסי. השם שלי הוא לנה מוריסי." הושטתי לו מפית ונזהרתי שלא לגעת בו מכיוון שמקצוענים אמיתיים תמיד שמרו על ריחוק מסוים, ובלי קשר, האיש הזה היה מעורר סלידה. "וזה בשבילך."

"מה זה?"

"זו הודעה ממנהל המשמרת במאפייה של הדונאטס, שמתנצל על כך שאין להם את האקליירים הארוכים והטעימים המעוצבים בצורה של איבר מין גברי. נראה שהם לא אופים אותם לפני שעת הצהריים. מכיוון שאתמול, כשהסברתי לך את זה, סירבת להאמין לי, חשבתי שאולי תאמין יותר אם תשמע את זה מסמכות גבוהה יותר בעולם המאפים."

החמוד המסכן והנבוך העביר את מבטו ביני לבין המפית כמה פעמים.

"קראו לו פיט. הוא היה די נחמד. אולי כדאי שתתקשר אליו אם אתה זקוק להסברים נוספים. אם תביט במפית, תראה שהכרחתי אותו גם לכתוב את מספר הטלפון שלו למטה."

ניסיתי להצביע לעבר המספרים המדוברים אבל אדריאן משך את ידו לאחור בחטף וקימט את המפית לכדור נייר קטן ומעוך. נו טוב, לפחות ניסיתי.

צחוק התפרץ מהיכן שהוא בפינת משרדו. בחור נאה למראה עם שיער בלונדיני ארוך חייך אליי. שמחתי שבלונדי מצא את כל הסיטואציה הזאת משעשעת. אני, לעומת זאת, ממש לא חשבתי שזה מצחיק והייתי בטוחה שאני עומדת להיות מפוטרת.

רק רגע אחד, זה היה מל אריקסון מ'צלילת במה'? שאני אמות, זה באמת היה הוא! אז שלושת הגברים האחרים שישבו במשרד היו יתר חברי הלהקה. ניסיתי שלא להסיט את עיניי לעברם, אבל לעיניים שלי היו רצונות משלהן. אנשים מפורסמים. הא. לפחות הספקתי לראות כמה מהם מקרוב לפני שהצלחתי לגרום לעצמי להיות מפוטרת. הם לא נראו ממש שונים מאיתנו, בני האדם הרגילים, רק אולי יפים יותר. אפילו שנשבעתי לעצמי שאתרחק לעד מגברים, אפקט ה'וואו' שלהם הכה בי חזק ולא יכולתי להתכחש לו. שני החבר'ה עם השיער הכהה והפנים היפות הסתודדו זה עם זה, מדפדפים בכמה מסמכים. אלה היו ג'ימי ודיוויד פאריס, האחים. בן ניקולסון, נגן גיטרת הבס והבחור הגדול מכולם, ישן על הספה, רגליו פשוטות לפנים ואצבעותיו משולבות מאחורי ראשו. כל הכבוד לו! זו הייתה שיטה לא רעה בכלל לשרוד פגישות עבודה משמימות.

מל המתופף נופף לעברי באצבעו. "לנה מוריסי, הא?"

"כן."

"אני מחבב אותך. את מצחיקה."

"תודה." עניתי ביובש.

"מל, חביבי," אדריאן התערב, "תן לי רק להיפטר מה... אישה הזאת, ואז נוכל לסיים פה את העניינים שלנו."

המפלצת התאגידית הסב אליי שוב את עיניו החרוזיות והמרושעות. "את מפוטרת. תתחפפי מפה."

והנה זה הגיע. נאנחתי עמוקות למרות שקשה היה לומר שהייתי מופתעת.

"לא כל-כך מהר." מל קם על רגליו והתקרב אלינו בתנועה חלקה וזורמת, כמו נחש. "מה את עושה פה? עבודות אדמיניסטרציה וכאלה?"

"זה מה שעשיתי עד עכשיו, כן."

הוא חייך אליי חיוך קליל. "את לא נראית מתרשמת ממני כל-כך, לנה. את לא חושבת שאני מרשים?"

"ברור שאתה מרשים. אני מניחה שאני פשוט עסוקה בלהיות מפוטרת כרגע מכדי להעריך באופן מקיף את עוצמתו של הרגע הזה."

הנחתי את ידיי על מותניי והבטתי בעיניו. הוא היה חמוד והייתי בטוחה שהחיוך הזה שלו עזר לו להפיל ברשתו המוני נשים, אבל החיוך שלו לא יעבוד עליי. "תהיה בטוח שאחר כך אני אשתגע לגמרי מהמפגש הזה."

הוא נשען על משקוף הדלת. "זו הבטחה?"

"לגמרי."

"אני סומך עלייך שתעשי את זה."

"ואני מעריכה את זה שאתה סומך עליי, מר אריקסון. לא אאכזב אותך."

הוא חייך אליי חיוך רחב. "את בחורה חכמה ואת אוהבת להתחכם. אני אוהב את זה."

"תודה."

"אין על מה." הוא הטה את ראשו לצד וטפח באצבעו על שפתיו. "את רווקה, לנה?"

"ולמה אתה רוצה לדעת את זה?"

"סתם סקרן. אם אני יכול לשפוט לפי הזעף על הפנים שלך, אני חושב שהתשובה היא 'כן'. וחבל מאוד עבור כל אחיי הגברים באשר הם, על כך שהם מפספסים בחורה מהממת כמוך."

מספר לא מבוטל של 'אחיו הגברים' בהחלט לא התעלמו ממני. במקום זה, הם בחרו לדפוק אותי ולהרוס לי את החיים, ולכן הפנים הזעופות, אבל לא היה סיכוי בחיים שאספר לו את כל זה.

"מל?" אדריאן משך בשרשרת הזהב העבה שהייתה כרוכה סביב צווארו כאילו הייתה קולר.

"רק שנייה, אדריאן." מל בחן אותי באיטיות מכף רגל ועד ראש, עיניו משתהות לרגע על החזה שלי. ציצים גדולים, נמיכות קומה וירכיים רחבות היו תכונות פיזיות שעברו בירושה במשפחה שלי. אימא שלי נראתה בדיוק כמוני כך שלא היה הרבה שיכולתי לעשות בנדון. חוסר המזל באהבה, לעומת זאת, היה תכונה שנראה שדבקה רק בי. אימא ואבא היו נשואים כמעט שלושים שנה ואחותי עמדה להתחתן. לא שהתכוונתי להשתתף בחתונה שלה. סיפור ארוך. או סיפור קצר ומחורבן מאוד, תלוי איך מסתכלים על זה.

כך או אחרת, היה לי טוב ונעים עם המצב בדיוק כפי שהוא, ונהניתי להיות רווקה.

"אני באמת חושב שאת יכולה להיות האחת, לנה." קולו של המתופף שלף אותי מתוך מחשבותיי.

"זה מה שאתה חושב?" מצמצתי.

"זה בדיוק מה שאני חושב. כלומר, תביטי בך, את כזו חמודה ונראה שכיף לחבק אותך ולהתרפק עלייך. אבל מה שאני אוהב בך במיוחד הוא את המבט הזה שלך, שמתחבא מאחורי המשקפיים הסקסיים האלה וצועק לכו-תזדיינו."

"ואתה אוהב את זה?" החיוך שלי היה כל-כך רחב עד שאני חושבת שראו את כל השיניים שלי.

"ועוד איך. אוהב את זה בענק. אבל את לא בשבילי."

"לא?"

"עצוב, אבל לא." הוא הניד בראשו.

"באסה."

"כן, אני יודע. את באמת מפסידה פה בגדול." הוא נאנח, מחליק את שיערו לאחור אל מאחורי אוזניו, ואז הוא הביט אל מעבר לכתפו. "רבותיי, אני חושב שמצאתי את הפתרון לבעיה ההיא, שעליה דיברנו קודם לכן."

דיוויד פאריס הרים את עיניו אלינו והביט בי ובמל לסירוגין, מצחו מתקמט. "אתה רציני?"

"במאה ועשרה אחוזים."

"שמעת אותה, היא מזכירה," אמר האח המבוגר יותר, ג'ימי, שאפילו לא הרים את עיניו מערימת המסמכים שלפניו כדי להביט בי. קולו היה חלק, עשיר ועמוק, אבל אדיש באופן מובחן. "אין לה את הכישורים הנדרשים."

מל נחר בזלזול. "מפני שכל אלה עם התארים המנופחים עשו כזאת עבודה מעולה, נכון? כמה כבר פיטרת או הברחת עד עכשיו? הגיע הזמן לגשת לבעיה מנקודת מבט אחרת, גבר. תפתח את הראש שלך אל נפלאותיה של מיס לנה מוריסי."

"על מה אתה מדבר?" שאלתי, מבולבלת.

"חבר'ה, חבר'ה." המנוול הזה, אדריאן, ספק את כפיו בפניקה מובחנת. "לא יכול להיות שאתם רציניים. בואו נעצור לרגע את השיגעון הזה ונחשוב על הדברים יותר לעומק."

"תן לנו פה רגע, אדריאן," אמר דיוויד, "לא קל להסתדר איתו." הוא הפנה את מבטו למל. "אתה חושב שהיא יכולה להתמודד עם זה?"

ג'ימי נחר בזלזול.

"כן, אני חושב שהיא יכולה." מל קיפץ על רגליו בהתלהבות כאילו היו בהן קפיצים חבויים. הוא הרים את אגרופיו ונופף בהם מול פניו כאילו הוא מתאגרף עם מישהו. "תראי לי מה יש בך, לנה. תפילי אותי לקרשים. קדימה, אלופה. את יכולה לעשות את זה. תעיפי אותי לחבלים!"

איזה פסיכי. הסטתי מעל פניי את אגרופו המתנופף. "מר אריקסון, יש לך בערך חמש שניות להתחיל להסביר דברים בהיגיון כך שאבין אותם או שאני מתחפפת מפה."

דיוויד פאריס חייך אליי חיוך רפה. חיוך מאשר, אולי? אני לא יודעת וזה לא היה משנה. הקרקס הזה נמשך גם ככה יותר מדי. הייתי צריכה לחזור לסוכנות שהפנתה אותי לעבודות המזדמנות ולהסביר מדוע פיטרו אותי. בהתחשב בעובדה שזו לא הייתה הפעם הראשונה שהלכתי ראש בראש עם איזה אידיוט בעבודה, לא באמת ציפיתי שיסלחו לי על זה הפעם. יכול להיות שביקשו ממני כבר פעם או פעמיים בעבר למתן את הגישה שלי, אבל באמת, החיים היו קצרים מדי מכדי לאכול חרא ממישהו. אם תתני לאנשים להשפיל אותך ולהתייחס אלייך כמו לחרא, אז את בעצם מקבלת בדיוק את מה שמגיע לך. למדתי את זה בדרך הקשה.

בכתפיים שמוטות באכזבה, מל נאנח. "או-קיי, או-קיי. אז אל תשחקי איתי. כאילו אכפת לי."

הוא ודיוויד החליפו ביניהם מבטים, ואז דיוויד דחק בכתפו את זו של אחיו. "אולי שווה לחשוב על זה בחיוב."

"היא עושה לאדריאן את המוות ופתאום היא האחת?" שאל ג'ימי, "ברצינות?"

"מל צודק, היא שונה."

אדריאן השמיע קול קטן שהביע ייאוש. אולי הייתי קטנונית, אבל ליבי צהל לשמע האנחה הזאת. אולי היום הזה לא יהיה אסון מוחלט, בסופו של דבר.

"תגידי לי, לנה," אמר מל, חיוכו חוצה את פניו לשניים כמעט, "איך את מרגישה ביחס לפורטלנד?"

"לא יורד שם גשם כל הזמן?" שאלתי. בכל הכנות, הרעיון לנסוע כל-כך רחוק לצפון-מערב הפסיפיק לא ממש קרץ לי.

מל גנח. "אני יודע, לנה היפה, אני יודע. תאמיני לי שניסיתי לגרום להם לחזור ללוס אנג'לס אבל הם לא מוכנים לזוז סנטימטר. פורטלנד היא המקום שבו האחים פאריס החליטו לבלות בו בימים אלה. אפילו בני-בוי שלנו התמקם שם."

בן, נגן הבס, פקח עין אחת והביט בנו בעייפות. הוא עצם את העין ושב לישון.

"בחייך, ג'ימבו," אמר מל, שוב מקפץ על מקומו בהתלהבות, "תעזור לי לשכנע אותה שפורטלנד לא מסריחה לגמרי."

סוף סוף, לאחר כל הזמן הזה, ג'ימי נאנח והרים את עיניו אליי. מה שמל לא הצליח לעשות לי, הבחור הזה עשה בלי להתאמץ בכלל. הכול סביבי עצר, לבד מהדופק שלי, שהמריא לשחקים והלם בכוח באוזניי. הבחור היה יפה כמו שהכוכבים בשמיים היו יפים. יכולתי רק להביט לעברו בכמיהה ובהשתוקקות, מרוב שהוא היה רחוק מהישג ידי מרחק שנות אור. ועדיין, רגעים כמו זה נועדו להיות ספורים. רגע כזה שבו את חשה את גורלך נע ומשתנה ומזעזע את האדמה שעליה את עומדת, הוא רגע עצום וענק. אבל במקום לראות ברקים ורעמים וזיקוקים ולשמוע מוזיקה דרמטית, כל מה שקיבלתי היה מבט כחול עקום וקר מבחור בחליפה עסקית. שיערו הכהה נפל על פניו ועל צווארון חולצתו, ממסגר את עצמות לחייו החדות ואת לסתו, שהייתה מהודקת ומלווה במבט זועף של ילד סרבן, אבל כל חלק אחר בפניו ובגופו היו של גבר, גבר בוגר וגדול וסקסי בטירוף. אבל הדרך שבה הידק את שריר הלסת שלו... נו טוב.

הבחור הזה היה אולי יפה, אבל לא היה לי ספק שהוא בכלל לא היה נחמד. הכרתי כבר מספיק גברים לא נחמדים בחיי כדי לזהות אחד כשאני רואה אותו. כמו תמיד, רציתי להרוג את עצמי על שמצאתי בזה משהו מושך, אז הזעפתי אליו את פניי בדיוק כמו שהוא הזעיף אליי את פניו.

הוא צמצם את עיניו במבט חמור.

צמצמתי גם את עיניי, משיבה לו את אותו המבט.

"אני פשוט המום לראות איך אתם שניכם מסתדרים מייד. עוד רגע כל הבניין פה עולה באש! כאילו אתם מכירים זה את זה כבר שנים. אני חושב שהיא תהיה עוזרת-מסביב-לשעון מדהימה עבורך," אמר מל, "לנה, תגידי לו."

"עוזרת-מסביב-לשעון?" חזרתי אחריו כמו תוכי, לא מבינה.

"ממתי אני זקוק לעוזרת?" ג'ימי בחן אותי מקצות בהונותיי ועד קודקודי בשפתיים מהודקות ובמבט מובחן של מורת רוח.

"מאז שאתה לא מצליח להחזיק מעמד עם בן לוויה אחד שישמור על הפיכחות שלך." אחיו השיב לו ברוגע, אולי אפילו בקרירות. "אבל זו ההחלטה שלך. אם אתה לא רוצה לתת לה הזדמנות, חברת התקליטים תמצא לך בן לוויה אחר. מישהו שמתאים לתפקיד."

ג'ימי נרתע וכתפיו הרחבות, שמילאו את החליפה שלו בצורה יפה כל-כך, נטו כלפי פנימה. כמעט הרגשתי רע עבורו. הבחור אולי לא היה הכי מאיר פנים שיש, אבל לא היה מזיק לאחיו להראות לו קצת יותר תמיכה. אחים. מה יכולת כבר לעשות איתם?

"בסוף אולי יהיה להם מזל והם יצליחו למצוא לך מישהו שתצליח לסבול את נוכחותו, נכון?" שאל דיוויד, "אתה מתקדם נהדר, אבל אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שתסטה מהמסלול עכשיו."

"אני לא אסטה מהמסלול."

"אנחנו יוצאים למסע הופעות בקרוב והרוטינה שאימצת לעצמך תרד לביוב. זו תהיה סיטואציה שבה תמצא את עצמך עלול בקלות להידרדר להרגלים הישנים. שמעת מה המטפל האחרון אמר לך."

"בסדר, דייב, בסדר. אלוהים אדירים." למרות שאחיו דיבר איתו, מבטו הקר כקרח של ג'ימי לרגע לא סר ממני. השבתי לו מבט רגוע ומחוסר דאגות. מעולם לא נרתעתי מאתגרים, זה פשוט לא היה הסגנון שלי.

"אקח אותה לעבודה." הוא אמר.

צחקתי. "סלח לי, אדון פאריס, לא הסכמתי לשום דבר עדיין."

"אבל יש לי תנאים." ג'ימי המשיך.

מל, שעמד עדיין לצידי, הניף את אגרופו באוויר והשמיע קולות מהוסים של קהל מריע באצטדיון. נראה שאף אחד לא ממש התייחס למה שאני אמרתי.

"אני לא רוצה שתסתובבי לי בין הרגליים כל הזמן." אמר ג'ימי, נועץ בי את עיניו.

"רק רגע אחד, בבקשה. שאני אבין את זה כמו שצריך, אתה מציע לי לעבוד אצלך בתור עוזרת-מסביב-לשעון?"

"לא, אני מציע לך לעבוד אצלי לתקופת ניסיון בתור עוזרת-מסביב-לשעון. בואי נגיד לחודש... אם תצליחי להחזיק מעמד כל-כך הרבה זמן."

יכולתי להחזיק איתו חודש, קרוב לוודאי. השכר יהיה חייב להיות שווה את זה, כמובן. "מה כוללת המשרה המוצעת ומה השכר?"

"המשרה כוללת אותך מתערבת בעניינים שלי והשכר כפול ממה שאת מרוויחה פה."

"כפול?" הגבות שלי קפצו לשמיים.

"את לא מדווחת לאף אחד על מה קורה איתי, אלא אם כן אני מתחרפן לגמרי," הוא אמר, "ואם זה קורה, את הולכת לדבר עם אחד מהחבר'ה בלהקה או עם מנהל יחידת האבטחה שלנו, הבנת?"

"כשאתה אומר 'מתחרפן', למה אתה מתכוון בדיוק?"

"תאמיני לי שאם זה יקרה, את תביני בדיוק מה זה אומר. איך אמרת שקוראים לך שוב?"

"לנה."

"טינה?"

"לא. לנה. ל-נ-ה."

אדריאן השמיע קול גרגור כמו מישהו שנחנק ממשהו, אבל זה לא היה משנה. הדבר היחיד ששינה לי היה הדרך שבה מצחו של ג'ימי פאריס נהיה חלק פתאום. כל הקווים של הכעס או המתח או מה-שזה-לא-היה שקימטו את מצחו נעלמו מפניו והוא הביט בי במבט מהורהר. הוא לא חייך. זה אפילו לא התקרב לזה, אבל לאיזה רגע קלוש אחד, תהיתי מה יידרש ממני כדי לגרום לו לחייך. הסקרנות הייתה דבר הרסני לגמרי.

"ל-נ-ה." הוא גלגל את שמי על לשונו כאילו הוא מודד אותו לראות אם המידה מתאימה לו. "או-קיי. אל תסתובבי לי בין הרגליים, פאקינג תשמרי ממני מרחק ונראה מה קורה עם זה."

 

 

-1-

 

 

ג'ימי התחרפן בענק.

דלת חדר המלון רעדה, משהו התרסק עליה מצידה השני ברעש אדיר. קולות רמים בקעו מבפנים אבל לא הצלחתי להבחין במילים שנאמרו. אולי אשאר סתם כך במסדרון זמן מה. זה היה מפתה. כל זה היה באשמתי הארורה, הייתי צריכה להיעלם ולהשאיר רק אבק מאחוריי כבר לפני כמה שבועות. העובדות היו, שעל אף התשלום הנדיב, לא התאמתי לעבודה הזאת והעבודה לא התאימה לי, אבל בכל פעם שפתחתי את פי להגיד לו שאני מתפטרת, המילים איכשהו נעלמו להן.

לא יכולתי להסביר את זה.

"היי." אוו התקרבה אליי, לבושה בשמלה שחורה פשוטה, אצבעותיה מעסות אלה את אלה בעצבנות. שיערה הבלונדיני נאסף על קודקודה בתסרוקת אלגנטית.

"היי."

"דיוויד משוחח איתו."

"או-קיי." קרוב לוודאי שהייתי גם צריכה ללבוש שמלה, וללכת על משהו מסורתי. הדבר האחרון שרציתי היה להביך את ג'ימי בפומבי ביום כמו זה. רק שנובמבר בצפון איידהו יכול להיות קר עד שהתחת קופא לך, ולאנשים שמגיעים ממקומות בעלי אקלים חם יותר, לא היו מכנסי טייטס עבים מספיק להילחם במזג האוויר הזה.

הלהקה והפמליה שלה שהו בקור ד'אלן יותר משבוע עכשיו, ומצב רוחו של ג'ימי היה ירוד מאז הגעתנו לכאן. גרוע בהרבה מהרגיל. אימו של מל נפטרה לפני ארבעה ימים, לאחר מאבק במחלת הסרטן. ממה שהצלחתי להבין, לורי הייתה כמו אימא מאמצת עבור האחים פאריס. נראה שאימם לא הייתה יותר מטפילה אגואיסטית שזנחה אותם בגיל צעיר מאוד. פגשתי את לורי רק פעמים ספורות. אי אפשר לחלוק על כך שהיא הייתה אישה מדהימה ובעלת נשמה ענקית.

עוד צעקות מהוסות. חבטה נוספת.

"אני מניחה שלא הייתי צריכה לצאת לארוחת בוקר." קפה, טוסט צרפתי והרבה יותר מדי סירופ מייפל ממה שבריא עבור בחורה כמוני, התערבלו לי בקיבה. האוכל היה הנחמה שלי אבל לפעמים זה חזר ונשך אותי בישבן. "חשבתי שאחזור עוד לפני שהוא ישוב מחדר הכושר."

"את לא יכולה להשגיח עליו כל הזמן."

"משלמים לי כדי שאנסה," משכתי בכתפיי, "שאלוהים יעזור לי."

"ואם היית שומרת עליו כל הזמן, הוא היה מפטר אותך על כך שאת נדבקת אליו יותר מדי. בדיוק כפי שהוא עשה עם כל האחרים. זה דבר טוב לתת לו מרווח נשימה." אוו התכווצה כשנשמע עוד קול ריסוק אדיר מתוך חדר האבדון. "בדרך כלל."

"מממ."

ג'ימי לא פיטר את כל החמישה שאיישו את התפקיד לפניי. לחלקם הוא פשוט עשה את המוות עד שעזבו מרצונם, או ככה הוא תיאר את זה באוזניי, לפחות, אבל לא טרחתי לתקן את אוו.

"דיוויד ירגיע אותו." אוו אמרה, קולה החלטי.

זה היה מתוק, הדרך שבה היא העריצה את בעלה, כאילו היו לו כוחות-על. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה ראיתי מישהי שיש לה כזו אמונה חזקה במאהב שלה. דיוויד ואוו התחתנו בלילה של שכרות בווגאס לפני שישה חודשים. הסיפור שלהם היה מרוח על כל דפי העיתונים ובכל מהדורות החדשות. זה היה חתיכת סיפור, ועוד לא הזדמן לי לשמוע את כולו מתחילתו ועד סופו. אוו הזמינה אותי לצאת איתה ועם חברותיה כמה פעמים אבל תמיד התחמקתי, בכל פעם בתירוץ אחר. לא שלא הערכתי את המחווה, פשוט לא הרגשתי שזה נכון לבלות איתה בקטע חברתי כשאני עובדת עבור הגיס שלה.

לא משנה כמה כסף קיבלתי או לא קיבלתי עבור העבודה, התפקיד שלי היה להתמודד עם ג'ימי. חייכתי לאוו חיוך קטן של התנצלות והחלקתי את מפתח החדר אל חריץ המנעול. הגיע הזמן להראות להם מי לובש את המכנסיים בבית הזה ולתת לכלבה שבי לצאת החוצה כי זה בדיוק מה שאני, לפחות לפי מה שהאקס שלי אמר לי.

באיטיות ובשלווה דחפתי את הדלת פנימה. זכוכית התנפצה על הקיר חצי מטר מפניי, מזעזעת אותי עד עמקי נשמתי. השתטחתי על הרצפה בבהלה, הלב שלי הולם במהירות מטורפת.

"לנה!" ג'ימי שאג, "תעופי מפה לכל הרוחות!"

שילכו להזדיין כל כוכבי הרוק המחורבנים האלה.

ברצינות.

מזל שלבשתי מכנסיים, בסופו של דבר. כוויות בברכיים כתוצאה מחיכוך בשטיח בטח לא תהיינה משהו שנעים לחוות. החלטתי שמייד ברגע שנחזור לפורטלנד אתפטר, אתבע שישלמו לי תוספת סיכון, או שני הדברים גם יחד. אין מצב ששילמו לי מספיק בשביל החרא הזה.

"אם תזרוק עוד דבר אחד, ג'ימי, אני אדחוף לך את העקב באורך שבעת הסנטימטרים שלי כל-כך עמוק לתוך התחת עד שתזדקק לצוות שלם של רופאים מנתחים כדי להוציא אותו." נבחתי עליו ונעצתי בו מבט מאיים מבעד לפוני שלי. "האם זה מובן?"

הוא הזעיף את פניו.

הבטתי בו בבוז.

אותו הדבר בכל פעם.

"את בסדר?" דיוויד חצה את הסוויטה המפוארת, עוקף בדרכו שולחן-צד שבור ומנורה מרוסקת. הוא הציע לי את ידו ועזר לי לקום על רגליי. לשני האחים פאריס היו את המראה, את הכסף, את התהילה ואת הכישרון, אבל רק לאחד מהם היו נימוסין ודרך ארץ. לא שאני עצמי התנהגתי על פי כללי הנימוס עכשיו, כי גם כשדיוויד עזר לי, עיניי נותרו דבוקות לגבר הרותח מזעם שעמד בצידו השני של החדר.

"בסדר, תודה." יישרתי את משקפיי שהתעקמו.

"אני לא חושב שהוא לקח משהו," דיוויד אמר בשקט, "הוא פשוט עובר יום רע, את מבינה?" אלוהים, קיוויתי שג'ימי לא לקח משהו, קיוויתי עבור שנינו. "אלה זמנים קשים עבור כולנו, לנה."

"כן, אני יודעת."

בעברו השני של החדר, ג'ימי פסע הלוך ושוב בעצבנות, ידיו קפוצות לאגרופים. בדרך כלל הבחור היה כמו נסיכה, כמו סוס ראווה, מציג חיצוניות שהיא שלמות, לבוש תמיד בבגדי מעצבים ושיערו מוחלק לאחור. כמו שזה בדרך כלל הולך עם ממתקים לעיניים, מעמדו העילאי ככוכב רוק הפך אותו למועמד אידיאלי לפנטזיות שלי, כי יכולתי לפנטז עליו ככל שרציתי או ככל שהליבידו שלי דרש, וכל אותו זמן להישאר הרחק מתחת לרדאר שלו. אני מצטערת מאוד לומר שלמרות שהבטחתי לעצמי להתנזר מגברים, החשק המיני שלי לא מת. הלוואי שזה כן היה קורה, כי אז החיים שלי היו פשוטים בהרבה.

היום, עם גופו העירום למחצה ועם שיערו הכהה הנופל על הזוויות החדות של פניו, ג'ימי נראה אנושי יותר מדי. אנושי כמו כולנו. זיפים כיסו את הלסת שלו, והשליטה המושלמת הרגילה שלו התאדתה אל האוויר כאילו לא הייתה קיימת כלל. המצב שבו הוא והחדר היו, היה ממש מזעזע. נראה ששום חפץ בחדר לא חמק מלחוש את זעמו. אני חושבת שנראיתי כמו אחד הליצנים האלה בירידים, שפוערים את פיהם האדום והגדול בצורה של 'O' ענקי ואתה אמור להשחיל לפה שלהם כדור כדי לזכות בפרס. ראשי לא הפסיק להסתובב לימין ולשמאל כשבחנתי את הנזקים שנגרמו לחדר.

"רוצה שאקרא לסאם?" דיוויד שאל, מתייחס לראש יחידת האבטחה של הלהקה.

"לא, אני אטפל בזה. תודה."

הוא הצר את עיניו. "אני לא יכול לדמיין מצב שהוא יפגע בך או משהו, אבל... הוא במצב רוח די מחורבן. את בטוחה?"

"לחלוטין. נפגוש אותך למטה."

ביטחון היה חזות הכול. החזקתי את הדלת פתוחה עבורו והוא החליק מבעדה החוצה, לא מפסיק להביט בי במבטים מלאי דאגה. החיוך המזויף שהיה על פניי לא הצליח להרגיע אותו.

"אולי אשאר עוד קצת," הוא אמר, "רק ליתר ביטחון."

"שכרת אותי כדי להתמודד איתו. אל תדאג. נהיה בסדר." סגרתי את הדלת בפניהם המקומטות מדאגה של אוו ושל דיוויד. ג'ימי רק המשיך לצעוד כה וכה, מתעלם מנוכחותי.

נשמתי נשימה אחת עמוקה, ואז אחת נוספת. איטית ומרגיעה. קרירה ושלווה. כל משפטי העידוד הרגילים שנהגתי לומר לו הסתובבו בראשי סחור-סחור. אתה לא חייב להיות מושלם כדי לעשות את העבודה שלך כראוי, אתה צריך פשוט להיות בעל המוטיבציה המתאימה, ודעתי על גברים לא הייתה ממש רלוונטית כרגע, משום שלשמור על בריאותו הגופנית והנפשית הייתה המשימה שקיבלתי על עצמי כשקיבלתי את העבודה הזאת ולכן זו הייתה המטרה שעמדה בראש סדר העדיפויות שלי. אעשה כל מה שביכולתי כדי לבצע כראוי את המוטל עליי. זכוכית השמיעה קולות גריסה וניפוץ תחת עקבי נעליי כשחציתי בזהירות את החדר, עקפתי בדרכי ספה הפוכה, ופסעתי מעל מנורה מרוסקת. לא רציתי בכלל להתחיל לנחש מה יהיה החשבון עבור ההרס שהוא גרם. התפלאתי שאנשי הביטחון עוד לא הגיעו לפה. הייתי בטוחה שאורחים אחרים שמעו את ההמולה והתלוננו להנהלת המלון. אולי חמשת אלפים דולר ללילה קנו לך גם קירות חסינים לקול באופן יוצא דופן.

ג'ימי הביט בי במבט אפל כשהתקרבתי אליו. אישוניו נראו בסדר, בגודל נורמלי. הוא הטיח את ישבנו על כיסא שניצב מול שולחן האוכל, מפגין רגזנות ואגרסיביות אבל קואורדינציה מצוינת. אולי הוא באמת לא לקח כלום.

"מה קורה?" עצרתי מולו.

לא ראיתי סימנים לדם, למרות שהעור מעל פרקי אצבעותיו נראה שרוט, ורוד ונפוח. הוא רכן קדימה, פישק את רגליו והניח את מרפקיו על ברכיו, משפיל את ראשו. "צאי מפה, לנה. אני רוצה להיות לבד."

"אני לא חושבת שזה רעיון טוב."

הוא נהם.

"אתה לא חושב שזו ממש קלישאה? להרוס ככה את החדר שלך במלון?"

"רדי ממני."

נאנחתי.

בסדר, אז ככל הנראה לעצבן אותו עוד קצת לא היה הרעיון הכי טוב בעולם כרגע. דחפתי את משקפיי במעלה גשר אפי, נותנת לעצמי הזדמנות לחשוב. הגיע הזמן לנסות משהו חדש. הבחור לבש רק מכנסי חליפה שחורים, ותו לא. בלי חולצה, בלי נעליים. וככל שהחזה והכתפיים המקועקעים שלו היו מראה נחמד לעיניים, הוא לא יכול ללכת ככה ללוויה. בייחוד לא במזג האוויר הזה.

"ג'ימי, אנחנו צריכים לצאת בקרוב. אתה צריך לסיים להתארגן. אתה לא רוצה שנאחר, נכון? זה לא ממש יכבד את האירוע."

אין תגובה.

"ג'ימי?"

"אני שונא כשאת מדברת אליי בטון הזה." הוא אמר, עדיין בוהה ברצפה.

"איזה טון דיבור זה?"

"כשאת מנסה, וגם מצליחה, להישמע כמו פסיכולוגית. את לא, אז תפסיקי עם החרא הזה."

לא הייתה שום תשובה נכונה שיכולתי לענות לו, לכן שתקתי. הוורידים בצווארו בלטו ודוק של זיעה כיסה את גבו השרירי. על אף כל הכעס שלו, התנוחה שלו צעקה תבוסה וכניעה. הבחור היה יכול להיות הרבה יותר מהאידיוט השחצן שהוא היה, אבל ג'ימי פאריס היה גבר חזק וגאה. בחודשיים האחרונים, מאז נהייתי השמרטפית שלו, ראיתי אותו בכל מיני מצבי רוח, אבל מרביתם היו רעים. מעולם לא ראיתי אותו מוכה ושבור קודם לכן, וזה כאב. הכאב היה בלתי רצוי, באותה מידה שבה הוא היה מפתיע.

"אני צריך משהו." קולו היה גרוני וצרוד.

"לא!"

"לנה... שיט. אני לא יכול – "

"אתה כן יכול."

"פשוט תשיגי לי משהו!" הוא התפרץ.

"אני לא אעשה את זה, ג'ימי."

הוא זינק על רגליו, אגרופיו קפוצים בחֵמה. אינסטינקט ההישרדות שלי צרח לי לסגת לאחור, לברוח רחוק ולהתחבא מפניו. אבא תמיד אמר שאני עקשנית מדי וזה עלול לפגוע בי יום אחד. אפילו עם נעלי העקב שנעלתי ג'ימי התנשא מעליי, והוא היה גדול בהרבה ממני, בגלל התחביבים החדשים שהוא אימץ לשעות הפנאי בחודשים האחרונים - ריצה והרמת משקולות. אדרנלין שעט בעורקים שלי, אבל ידעתי שג'ימי לא יפגע בי. לפחות, הייתי די בטוחה בכך שהוא לא יפגע בי.

"משקה מזוין אחד!" הוא שאג עליי.

"היי – "

"אין לך שום מושג איך זה בשבילי. אני פשוט צריך משקה מחורבן אחד כדי לעזור לי לעבור את זה. ואז אפסיק שוב. אני מבטיח."

"לא."

"תרימי את הטלפון ותזמיני לי."

"ריסקת את הטלפון."

"אז קחי את התחת שלך למטה ותביאי לי משקה."

נדתי בראשי לשלילה.

"את עובדת עבורי! אני משלם את המשכורת שלך. תעשי מה שאני רוצה שתעשי." הוא הפנה את אגודלו אל החזה שלו כדי להמחיש את הנקודה. "זוכרת את כל הדברים האלה?"

"כן. אבל לא אביא לך משקה. תאיים עליי ככל שאתה רוצה." היה היסוס קל בקולי אבל לא נכנעתי. "זה לעולם לא יקרה. לעולם לא."

הוא נהם שוב.

"ג'ימי, אתה חייב להירגע ועכשיו."

שריר הלסת שלו התהדק ונחיריו התרחבו.

"אני לא רוצה לערב בזה מישהו נוסף, אבל אתה דוחף אותי לקראת הנקודה הזאת, אז בבקשה תירגע."

"פאק!" המלחמה הפנימית שלו להשיב לעצמו את השליטה ברוחו הייתה ברורה לגמרי והשתקפה בתווי פניו. הוא נעץ בי מבטים מזרי אימה, ידיו מונחות על מותניו. במשך רגע ארוך הוא לא אמר דבר, הקולות שיצרו נשימותיו השטוחות היו הצלילים היחידים שנשמעו בחדר. "לנה, בבקשה."

"לא."

שיט, לא נשמעתי משכנעת בכלל. סגרתי את כפות ידיי והצמדתי אותן לבטני, מנסה לייצר לעצמי מעט יותר חוזק. "לא."

"בבקשה." הוא התחנן שוב, עיניו מרושתות בנימי דם אדומים. "אף אחד לא צריך לדעת. זה יישאר רק ביני ובינך. אני צריך משהו שירגיע אותי קצת. לורי הייתה... היא הייתה חשובה לי."

"אני יודעת, ואני מצטערת שאיבדת אותה, אבל אלכוהול לא יעזור." נאבקתי להיזכר בכל מילות החוכמה שקראתי באינטרנט אבל ליבי ההולם בעוז הפך את המשימה לכמעט בלתי אפשרית ולא הצלחתי לחשוב בבהירות. אני אולי לא מפחדת ממנו, אבל הייתי מבוהלת עד עמקי נשמתי עבורו. הוא לא ייכשל. לא אתן לו להיכשל. "אלכוהול הוא מענה זמני שרק יהפוך את כל העניינים למסובכים יותר, בטווח הארוך. אתה יודע את זה. אתה יכול לעבור את היום. אתה יכול."

"אנחנו הולכים להכניס אותה לתוך האדמה." קולו נשבר והוא התיישב על הכיסא בכבדות. "היא האכילה אותנו, לנה. כשלא היה לנו כלום בבית, היא הושיבה את דייבי ואותי ליד השולחן שלה והאכילה אותנו. התייחסה אלינו כאילו היינו הבנים שלה."

"אוה, ג'ימי..."

"אני... אני לא יכול לעשות את זה."

נראה שגם אני לא יכולתי, וכדי להוכיח את זה, עמדתי שם חסרת תועלת לחלוטין, ליבי נשבר בקרבי בשבילו. תהיתי הרבה בנוגע לג'ימי ושאלתי את עצמי יותר מפעם אחת מה קרה בחיים שלו שגרם לו להתקשח ככה, אבל מעולם לא דמיינתי שום דבר שמתקרב לזה. "אני כל-כך מצטערת." אמרתי וידעתי שאין במילים האלה מספיק ולעולם לא יהיה.

האמת הייתה שג'ימי נזקק לטיפול פסיכולוגי, לייעוץ מקצועי או למשהו בסגנון הזה. לכל דבר חוץ ממני, מפני שלי לא היה מושג מזוין איך להתמודד עם המצב הזה. ג'ימי נשבר מול העיניים שלי וזה היה עינוי טהור עבורי לראות אותו מתפרק. הייתי כל-כך זהירה בשנים האחרונות, נשארת תמיד בשוליים ומסתגרת בעצמי, ועכשיו פתאום הרגשתי כאילו הכאב שלו היה הכאב שלי וזה קרע אותי מבפנים, משאיר אותי חשופה ורגישה. החדר נעשה למין משהו מעורפל ששחה מול העיניים שלי. מה לכל הרוחות אני עושה פה בכלל?

כשקיבלתי על עצמי את העבודה, ההנחיות שקיבלתי היו פשוטות באופן מפחיד. להדביק את עצמי לג'ימי ולא לתת לו לצרוך טיפה של אלכוהול או רבע גרם של סמים, גם לא במצבים של כאבים, איומים בפיטורין או מוות, וכל המצבים האחרים שעורכי הדין שלו העלו בדעתם להטיח בי ולהכניס לחוזה. אסור היה לי אפילו לתת לו לבלוע גלולה אחת. בהתחשב בעובדה שהוא היה נקי מרצונו החופשי כבר כמעט חצי שנה, המשימה לא נראתה לי כמו משהו קשה מאוד לביצוע.

עד עכשיו.

"אני הולכת למצוא את החולצה שלך," מלמלתי, ממצמצת כמו משוגעת, עושה כמיטב יכולתי לא להתפרק מול עיניו. בעלת כישורים מתאימים או לא, אני הייתי כל מה שהיה לו. "אנחנו צריכים לסיים להתכונן ואז אנחנו צריכים לצאת."

הוא לא אמר דבר.

"אנחנו נעבור את זה, ג'ימי. אנחנו נעבור את היום הזה, ואז דברים ישתפרו." למילים שאמרתי היה טעם חמוץ. פשוט קיוויתי שהן לא היו שקרים.

הוא עדיין לא אמר כלום.

"או-קיי?"

"למה הסכמתי לדבר בלוויה? על מה חשבתי, לכל השדים והרוחות המזוינים?" הוא אמר בפנים מכורכמות. "החבר'ה היו צריכים לדעת שזה לא יעבוד. הם היו צריכים לדעת לא להעמיד אותי בסיטואציה הזאת. אני לא מסוגל לעשות שום דבר מחורבן כשאני במצב הזה. אבל דייב אמר כל מיני בולשיט כמו 'אתה תגיד כמה מילים, אני אקרא שיר, הכול יהיה בסדר'. איזה גיבוב של חרא."

"אתה יכול לעשות את זה."

"אני לא יכול." הוא גירד את פניו בידיו. "אם אני לא רוצה לחרבן לגמרי את הלוויה של האישה הכי מדהימה שאי פעם הכרתי, אני חייב אלכוהול. משקה אחד. אחרי זה אפסיק שוב."

"לא." הבטתי בו במבט חמור. "הם ביקשו ממך לומר כמה דברים בלוויה מפני שעד כמה שהם שונאים להודות בזה, הם יודעים שאתה תעשה את זה טוב יותר מכולם. אתה הסולן שלהם, אתה מייצג אותם. אתה לא צריך משקה. לזרוח באור הזרקורים זה מה שאתה עושה. זה מי שאתה."

הוא הביט בי באריכות, ובמשך זמן כל-כך ממושך עד שנעשה לי קשה יותר ויותר להמשיך להביט בעיניו.

"אתה יכול לעשות את זה, ג'ימי. אני יודעת שאתה יכול. אין בתוכי ולו הספק הקטן ביותר."

שתיקה. הוא אפילו לא מצמץ, פשוט המשיך לנעוץ בי את עיניו. המבט שלו לא היה אכזרי אבל אני לא בטוחה מה הוא כן היה, לבד מהעובדה שהוא היה אינטנסיבי מדי. שפשפתי את כפות ידיי המזיעות בצידי מכנסיי.

"בסדר," הכרזתי, צריכה להימלט משם, "אלך להביא את הבגדים שלך."

זרועותיו החזקות אחזו בי לפתע, נכרכו סביבי ומשכו אותי אליו. מעדתי קדימה והתנגשתי בפניו החמות, שנלחצו לתוך הבטן שלי. האחיזה שלו בי הייתה הדוקה באופן כמעט פוצע, כאילו הוא ציפה ממני להיאבק, לדחות אותו מעליי, אבל עמדתי שם המומה ולא זזתי. כל גופו רעד, והרגשתי את הרעידות האלה בגוף שלי, הן חלפו דרכי והרעידו לי את העצמות, אבל הוא לא השמיע קול. משהו הרטיב את חזית החולצה שלי והיא נצמדה לעורי.

זו לא הייתה יכולה להיות זיעה. הייתה לי תחושה נוראית שזו לא זיעה. שום דבר ממה שהתרחש בחודשיים האחרונים לא הכין אותי לזה. הוא מעולם לא נזקק לי כדי לנחם אותו. כל מה שהרגשתי ממנו בחודשיים האלה היה שנוכחותי גורמת לו חוסר נוחות רציני. לא הסתדרנו זה עם זה, התווכחנו ללא הפסקה. כשהוא ניסה להשפיל אותי ולחתוך אותי, השמעתי איזו בדיחה או הלצה. זה היה הסטטוס-קוו בינינו. האיש שנצמד אליי כרגע היה זר לי לחלוטין. לא זיהיתי אותו.

ידיי ריחפו מעל כתפיו החשופות, פניקה גואה בתוכי. ללא כל ספק, בכלל לא הייתה לי רשות לגעת בו. אפילו לא קצת. חוזה ההעסקה בן מאה ושנים עשר העמודים שעליו חתמתי הבהיר את הנקודה הזאת בפירוט רב. לפני היום, הוא יצא מגדרו כדי להימנע מכל מגע איתי, אבל עכשיו זרועותיו התהדקו סביבי ואצבעותיו התחפרו בבשרי. הייתי די בטוחה שסדקתי צלע. לכל הרוחות, הוא היה ממש חזק. שמחתי שהגעתי מגזע של אנשים חזקים ועמידים, ולא הוא כבר היה מוחץ אותי למוות.

"ג'ימי, אני לא מצליחה לנשום." לחשתי. אחיזתו בי התרופפה מעט ועמדתי בין זרועותיו מתנשמת ומתנשפת, ריאותיי עובדות שעות נוספות, אך זרועותיו העבות לא נסוגו לאחור. היה ברור שאני לא הולכת לשום מקום. "אולי כדאי שאלך לקרוא לסאם," אמרתי בהבזק של גאוניות לאחר שהצלחתי לשוב ולנשום כראוי. ראש יחידת האבטחה שלהם דמה יותר למקרר לבוש בחליפה, אבל אני בטוחה שהוא ידע לתת חיבוקים מצוינים.

"לא."

שיט. "או שאקרא לדיוויד. רוצה שאחיך יחזור לפה?"

פניו נעו נגד הבטן שלי, שמאלה וימינה. "את לא יכולה לספר להם."

"לא אספר להם. אני מבטיחה."

השתיקה צלצלה באוזניי.

"אני צריך דקה." הוא לחש.

עמדתי בתוך החיבוק שלו באיברים נוקשים, חסרת כל תועלת. בובה על חוט הייתה עושה עבודה טובה יותר ממני. שיט. הייתי חייבת לעשות משהו. ידיי ירדו למטה אל כתפיו באיטיות מייסרת. הצורך המכניע לנחם אותו נפל עליי כמו משקולת כבדה, מוחץ את האיומים החוזיים שריחפו מעל ראשי. החום שהוקרן מכתפיו נישק את שורשי כפות ידיי. חשבתי שאולי יש לו חום מרוב שעורו היה לוהט, זיעה דקה החליקה את הקווים החזקים של שרירי גבו וצווארו העבה. ידיי החליקו עליו, עושות את הכי טוב שהן יכולות כדי להרגיע אותו.

"זה בסדר." אצבעותיי הסתבכו בשיערו השופע. כל-כך רך. לא פלא שהם לא רצו שאגע בו, כי עכשיו, אחרי שהתחלתי, לא יכולתי להפסיק. הייתי צריכה להתבייש בעצמי, על שניצלתי הזדמנות כמו זו כדי למשש את הבחור המסכן, אבל הוא היה הראשון שיזם את המגע הזה. הוא חיבק אותי בחיפוש אחר נחמה וזה הפחיד אותי למוות כשהתברר לי שכשזה מגיע אליו, היו לי כמויות של נחמה להעניק.

"מה אומר? על מה אדבר?" הוא שאל, קולו מהוסה. "איך אני בכלל יכול לשאת נאום מזוין?"

"דבר על כמה לורי הייתה חשובה לך. הם יבינו."

הוא נחר בבוז.

"אני מתכוונת ברצינות. דבר מהלב."

הוא נשם נשימה נרעדת, מצחו נח על הבטן שלי. "ואם זה לא מספיק, היא התקשרה."

"היא?" עיניי צנחו אל הקודקוד שלו. לכל הרוחות. הוא נראה לי בסדר, לגמרי לא שרוי בהזיות, אז על מי הוא דיבר? "מי התקשרה אליך?"

"אימא."

"אוה." אלה לא היו יכולות להיות חדשות טובות. זה היה כמובן טוב יותר ממה שחשבתי קודם, שהוא קיבל שיחת טלפון ממישהי שנפטרה, אבל עדיין. "מה היא רצתה?"

"אותו דבר מזוין שהיא תמיד רוצה. כסף." קולו היה אכזרי ונמוך. כל-כך נמוך שהייתי חייבת להתאמץ כדי לשמוע אותו. "הזהרתי אותה לשמור מאיתנו מרחק."

"היא בעיר?"

הנהון. "איימה לבוא ללוויה. אמרתי לה שאגרום לכך שיעצרו אותה אם היא תבוא."

לכל הרוחות, האישה הזאת נשמעה כמו סיוט.

"דייבי לא יודע," הוא אמר, "וככה זה יישאר."

"בסדר גמור." אני לא יודעת עד כמה זה היה חכם, אבל ההחלטה הזאת לא הייתה בידיים שלי. "לא אומר לו כלום."

כתפיו התרוממו מעט מתחת לכפות ידיי, האומללות שלו מקיפה אותנו כמו צדפה בלתי חדירה. שום דבר לא היה קיים מחוץ למעגל שיצרנו.

"אתה תהיה בסדר." הרכתי את ראשי ורכנתי מעליו, מסוככת עליו בגופי. הלב שלי כאב עבורו וריחוק רגשי היה כרגע חלום רחוק מבחינתי. הדחף להעניק לו תמיכה ונחמה היה חזק ממני. בדרך כלל הוא היה איש מרתיח שעיצבן אותי על בסיס שעתי, תמיד חסר התחשבות וגס רוח, אבל ידעתי להתמודד עם הכעס שלו, זה הפך את העבודה שלי לקלה יותר. כשהוא התנהג כמו מנוול יכולתי להישאר אדישה רוב הזמן. הרגשות החדשים האלה שהתרוצצו בתוכי עכשיו היו מסוכנים. הם היו רכים וטיפשיים, חמים ויבבניים. לא היה שום מצב בעולם שיכולתי להרשות לעצמי שיהיה לי אכפת כל-כך.

שיט.

מה לכל הרוחות עובר עליי?

הוא נאחז במותניי המעוגלות והרים אליי את פניו, הבעת פניו חשופה לראשונה, כאילו כל המגננות שלו הונמכו לרגע. כל הזוויות החדות שלו התרככו על ידי העצב ואיכשהו, זה הפך אותו לעוד יותר יפה. ליקקתי את שפתיי היבשות. אצבעותיו התחפרו שוב בבשרי ואז שיחררו מעט. הוא נעץ מבט מצועף בכתם הרטוב על החולצה שלי ומצחו התקמט. "אני מצטער לגבי זה."

"זה בסדר."

הוא הסיר את זרועותיו ממני ורגליי רעדו, חלשות בשל האובדן. האינטימיות התאדתה אל האוויר ובמקומה הגיעה מבוכה, מטביעה אותי כמו גל של גאות. כמעט יכולתי להרגיש את החומות שלו מחליקות שוב למעלה בקולות חריקה צורמים. החומות שלי עלו הרבה יותר לאט, והיו חלשות. לעזאזל איתן. מישהו, מתישהו לאורך הדרך, החליף את הטיטניום שציפה את החומות שלי ביריעות פח דקות שהשאירו אותי חשופה ופגיעה, והכול היה באשמתו. לרגע אחד, הוא הרשה לעצמו לרדת מהכן הנישא והמרומם מעם שהוא בנה לעצמו והיה אמיתי איתי, הראה לי את הפחדים שלו, ואני בתמורה מלמלתי כמה מילות נחמה מעורפלות, שעכשיו בכלל לא הצלחתי לזכור. לא פלא שהוא שוב נסגר בפניי.

בתנוחה שבה נמצאנו, היינו קרובים באופן ממש לא טבעי. הפרידו בינינו סנטימטרים בודדים. ג'ימי הביט בי לרגע והייתה בעיניו מבוכה שחיזקה את מה שגם ככה הרגשתי בעצמי. לא היה לי ספק שהוא מתחרט על מה שהרגע קרה, על כך שהוא בכה בפניה של העוזרת השכירה שלו, מכל האנשים בעולם.

"אלך להביא לך את הבגדים." מיהרתי להיאחז ברעיון הטוב היחיד שהצליח לחלחל למוח שלי. התרחקתי ממנו ומעדתי כעיוורת אל חדר השינה. מחשבות ורגשות סערו בתוכי ללא שליטה, בערפל אחד גדול ולא ברור. הייתי צריכה לדבר עם אימא שלי. עד כמה שידעתי לא הייתה לנו במשפחה היסטוריה של מחלות לב. דוד ג'ון מת מלוקמיה. סבתא נפטרה מפני שעישנה חפיסת סיגריות מדי יום. אני חושבת שדודתי הגדולה ולרי נדבקה באיזה זיהום פטרייתי בריאות, אבל אל תתפסו אותי במילה על זה. אימא תדע בטוח. מה שקרה לי בתוך הלב עכשיו, לא היה יכול להיות טוב. הייתי רק בת עשרים וחמש, הרבה יותר מדי צעירה מכדי למות, אבל ככל הנראה בגיל המתאים בדיוק כדי להפוך להיפוכונדרית.

הוצאתי חולצה ועניבה מחדר הארונות שבחדר השינה המפלצתי בגודלו. חדרי, שהיה ממוקם בצידה השני של הסוויטה, לא היה רע גם הוא, אבל החדר הזה העמיד באור גרוע גם את החדרים במלון ה'ריץ'. הסדינים, השמיכות והכריות על המיטה הענקית היו מושלכים בערבוביה ולא בגלל סצנת סקס לוהטת שיצאה משליטה, מפני שממה שראיתי עד עכשיו, הגעתי למסקנה שג'ימי אה-מיני, או מתנזר, או שני הדברים גם יחד. לפי מצבה של המיטה היה לי ברור שהוא לא ישן טוב. יכולתי ממש לדמיין אותו מסתובב ומתהפך, גופו הגדול והחזק שרוע על המזרן המפנק, לבד לגמרי עם כל הזיכרונות הרעים שהוא נושא איתו, בעוד אני הייתי במרחק של כמה מטרים ממנו, בחדר השינה מעברה השני של הסוויטה, גם כן לבד ולא ישנה כמו שצריך. היו לילות שבהם המוח שלי פשוט לא היה מוכן לכבות את עצמו ואתמול בלילה היה בדיוק אחד מהלילות האלה. לרגע עמדתי שם והבטתי במיטה כמהופנטת. הלב שלי שוב עשה משהו מוזר מאוד. משהו שבכלל לא היה קשור לסיטואציה. לא רציתי לחשוב בכלל על מה שהתרחש לי בין הרגליים. אני בטוחה שהיה גם משהו בחוזה העבודה שלי בנוגע לכל רטיבות בין הרגליים שלי, משמעותית או לא משמעותית, בייחוד אם היא הייתה תוצאה של מחשבות על אחד, ג'יימס דילן פאריס.

"היי." הוא הופיע פתאום לצידי, מבהיל אותי כהוגן.

"היי." אמרתי בהיסוס וכמעט גמגמתי, מחוסרת נשימה שוב מסיבה כלשהי. אולי כדאי שאלך לעשות בדיקת תפקודי ריאות רק כדי להיות בטוחה שלא תפסתי איזו מחלה. "אתה צריך מקלחת זריזה. קדימה."

הוא הלך בעקבותיי כמו ילד צייתן. האורות בחדר האמבטיה בהקו באופן מסנוור ואחרי המערבולת הרגשית שחוויתי הם היממו אותי לרגע. או-קיי, אז מה עכשיו? בקבוקים ושפופרות היו מסודרים על משטח השיש. מוחי, המבולבל עדיין, טרם הצליח להתאושש.

"אנחנו חייבים למהר." מלמלתי, יותר לעצמי מאשר לו. הנחתי את החולצה ואת העניבה על השיש, הרמתי מגבת קטנה והרטבתי אותה מעט. אם לא הייתי כבר מאופרת הייתי משפריצה לעצמי את המים הקרים האלה על הפנים כדי לעורר את עצמי מתוך הסיטואציה המוזרה הזאת. בינתיים, ג'ימי בהה סתם כך בחלל, מבטו נודד למרחקים, אבוד במחשבות. כשהגשתי לו את המגבת הוא לא הגיב כלל. לא היה לנו זמן להתעכב ולכן נגעתי בפניו במגבת הקרה והרטובה במטרה לשטוף אותו והוא נסוג לאחור בפתאומיות, מופתע ומעורער.

"אל תזוז." הוריתי לו וניגבתי את פניו במגבת. האמת שיותר שפשפתי אותן כמו משוגעת, אני חושבת שאפילו ניקיתי לו את העור מאחורי האוזניים בקדחתניות.

"אלוהים אדירים," הוא מלמל וניסה להתחמק מידיי המוטרפות.

"אל תזוז."

ניגבתי את צווארו ואז את כתפיו. הרטבתי את המגבת שוב והעברתי אותה על החזה ועל הגב שלו, בתנועות מהירות ותכליתיות. הכי טוב היה לא לחשוב בכלל, פשוט לזכור בכל רגע נתון שזה ג'ימי, הבוס שלי. אולי אפילו כדאי שארחיק לכת יותר מזה - אולי כדאי שאדמיין שהגוף הזה תחת ידיי הוא לא יותר מחתיכת אבן, לא משהו אמיתי וחי וחם, למרות שעורו היה מצומרר וראיתי את זה. לא היה מקום לתת פתח לצרכים קדמוניים כשהייתה לי עבודה לבצע וחרב הייתה מונפת מעל צווארי, מאיימת לגדוע אותו אם אתן להורמונים ולרגשות שלי לנוע מהמושב האחורי למושב הקדמי ולקחת את ההגה לידיים. יכולתי לעשות את זה. יכולתי פשוט לדמיין שהוא אבן.

"או-קיי. חולצה." הרמתי את בד הכותנה העבה והרך ופרשתי אותו עבורו. הוא החליק את ידיו אל השרוולים, עורו החלק נוגע בקצות אצבעותיי על הדרך וגורם לעורי לעקצץ בתגובה. אצבעותיי ממש רעדו כשכפתרתי את הכפתורים שלו. "אנחנו צריכים חפתים. ואני לא יודעת איך לקשור עניבה."

"אני אעשה את זה."

"או-קיי." הגשתי לו את רצועת המשי השחורה. הכול היה בסדר, רק נזקקתי בדחיפות למעט אוויר צח, ככול שיהיה קר יותר, כך יהיה טוב יותר.

ג'ימי עקף אותי ויצא אל חדר השינה. הוא הוציא מהמגירה העליונה שבשידה זוג חפתים מוכספים והשחיל אותם למקומם בשרוולי החולצה שלבש. מהיכרותי איתו, תיארתי לעצמי שהם עשויים פלטינה, לא כסף. מתחת לחפתי חולצתו ומבעד לצווארון יכולתי לראות את הקעקועים שלו מבצבצים. למרות הלבוש המהודר לא היה אפשר לטעות בו ולחשוב שהוא משהו אחר מלבד כוכב הרוק שהוא. אין סיכוי שהוא היה יכול להתחבא היכן שהוא או להתמזג בקהל – הבחור היה יותר מדי יפה בשביל זה.

"אתה צריך דבר מה נוסף?" שאלתי, הולכת אחריו לכל מקום כמו כלבלב אבוד. בהונותיי התמתחו והתרפו בעצבנות בעוד ידיי נתלו בחוסר תנועה לצידי גופי. הוא ממש לא היה צריך לדעת איך נוכחותו השפיעה עליי.

"אני בסדר." נעליים וגרביים המתינו לו למרגלות המיטה. הוא התיישב עליה והחל לנעול את נעליו. ז'קט החליפה היה תלוי על גב כיסא, ומעליו היה מקופל מעיל צמר שחור וארוך. היינו בסדר והכול היה מוכן.

"יש לך את הנאום איתך?" שאלתי.

המבט הזועף שלו נהיה חמור יותר. "כן. זה בכיס שלי."

"מעולה. אלך לקחת את התיק ואת המעיל שלי."

סנטרו נורה מעלה ומבטו גלש על פני גופי. "את נראית נחמד, דרך אגב."

"תודה לך."

"אני רק מציין עובדה. את נראית טוב." הוא הסיט את עיניו בחזרה אל נעליו. אני, לעומת זאת, לא הצלחתי לזוז. בהתחלה, הייתי המומה מהמחמאה, אבל אז, לא הרגשתי טוב עם זה שהייתי צריכה לעזוב אותו לבד, אפילו לרגע. משהו ניקר בי. מה אם הוא שוב יהיה עצוב מאוד ולא אהיה לצידו כדי לדבר אליו ולהרגיע אותו? לא יכולתי לסכן כך את הפיכחות שלו.

הוא בחן בשפתיים מהודקות את הכתם המתייבש באיטיות בחזית חולצתי. "בטוחה שלא תספרי לאף אחד?"

"לא. לעולם."

הוא שחרר נשיפת אוויר ששרקה בין שיניו והבעת פניו נרגעה מעט. "או-קיי..."

הנהנתי וחייכתי אליו חיוך חלוש.

"תקשיבי, לנה?"

"כן?"

הוא הסתובב והפנה את פניו ממני. "אין כאן כלום. לא גלולות ולא אלכוהול. לא הסנפתי כלום. אעשה בדיקת רוק אם תרצי שאעשה, ואת יכולה לחפש בחדר..."

"לא, אני יודעת," אמרתי, נבוכה. "אם היה לך משהו פה לא היית מבקש ממני לצאת להביא לך משהו והיינו מנהלים כרגע שיחה אחרת לגמרי. כי זה או שאתה נקי, או שאתה חוזר לגמילה ואני אהיה מחוסרת עבודה."

"אמת."

אף אחד מאיתנו לא אמר שום דבר נוסף. שילבתי את זרועותיי על החזה והרגשתי שפניי מתוחות וגופי נוקשה.

"את יכולה לעזוב אותי לבד," הוא אמר, "זה בסדר. לכי תביאי את החפצים שלך. תעשי מה שאת צריכה לעשות ואז נוכל ללכת."

"בסדר." אחד מאותם צחקוקים מאולצים ומזויפים נמלט מבין שפתיי והחריד אפילו אותי. שיט. הצלחתי לשכוח מזה לגמרי. "כן. בסדר. אלך להביא את הדברים שלי."

"מעולה." הוא העביר יד בשיערו כמו שהוא עשה עשרות פעמים מאז התחלתי לעבוד אצלו. לא היה בזה שום חידוש, אבל הפעם כשהוא עשה את זה, הלב שלי שוב עשה את הנפילה-ואז-מעיכה הזאת שלו.

לא. לא.

זה לא יכול להיות קשור אליו. סירבתי להאמין בכך.

"אז את הולכת?" פניו התעקמו כאילו אני מציקה לו והודיתי לאל על זה. ההבעה המרוגזת שלו הקלה עליי עד אין קץ. חזרנו למצב הנורמלי שלנו.

"כן, ג'ימי. אני הולכת."

"עכשיו?"

"ברגע זה." צעדתי אל מחוץ לחדר, מטיחה את הדלת מאחוריי לסגירה.

לא היו לי רגשות כלפי ג'ימי פאריס. איזה רעיון מגוחך מיסודו. הוא היה מכור לשעבר. למרות שהערצתי וכיבדתי אותו על שנשא באחריות על החיים שלו ונלחם להשיב אותם למסלול, ממש לא הייתי צריכה להכניס את עצמי למשהו עם מישהו שהיה נקי בקושי שישה חודשים. נוסיף על כך את העובדה שרוב הזמן ג'ימי לא היה בחור נחמד במיוחד. הוא הביע חוסר עניין בכל הסובבים אותו, לא התחשב באף אחד ובשום דבר על פני כדור הארץ ובגדול אחז בגישה של הכול-על-הזין-שלי. וגרוע מכול – הבחור הזה היה הבוס שלי.

לא טיפחתי רגשות כלפיו. לא יכולתי להרשות לעצמי את זה. אין מצב. כבר התאהבתי בעבר במנוולים שלא היו מתאימים לי ולא היו יציבים, ואפילו פושעים ממש, אבל גמרתי עם זה. בייחוד גמרתי עם הלא-יציבים ועם המנוולים. מאז כבר גדלתי והתפתחתי כבן אדם וכאישיות וכל זה, נכון? אין מצב בעולם שיש לי רגשות כלפיו.

נשענתי בחולשה על הקיר הקרוב אליי. "פאק."

נשמתי נשימה עמוקה והתמקדתי בלוויה שהיינו אמורים להגיע אליה.

הדברים ישתפרו. הם חייבים להשתפר.

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הסולו של ג'ימי / קיילי סקוט”

מידע נוסף

בחר את סוג הספר

דיגיטלי, מודפס