הסורגים שבינינו / איי. אס. טייגו

דיגיטלי : ₪35.00
מודפס : ₪69.00

נקה

תיאור

אדל – הוצאה לאור 
שנת הוצאה: ינואר 2018
מס’ עמודים: כ- 350

*מודפס נשלח עם שליח עד הבית. הספר ישלח החל מ 20.1.

איי. אס. טייגו – הסורגים שבינינו

אני בוחן אותה בהפגנתיות. לאחר שאני משעין את מרפקיי על השולחן, אני מניח את סנטרי על אצבעותיי. “אני לא בטוח אם תצליחי ליישם את הטכניקה היטב. עדיף שהפעם תתני לי לעשות את זה עבורך. את לא רוצה שהחוויה הראשונה שלך תיהרס בגלל טעות של טירונים.”

 

אין לי ולבחורה היפה והעשירה שנכנסה עכשיו לבר שלי שום דבר במשותף.
נודף ממנה ריח של יוקרה, יש לה מכונית מפוארת ונעלי מעצבים יקרות להחריד.

לי יש אמא שיכורה, אבא רמאי ומוניטין של אחד שמביא איתו צרות צרורות.

אחרי חיים שלמים של אכזבה, אני רוצה להוכיח לה שהעבר שלי כבר לא מגדיר את המהות שלי. החוט המקשר בינינו עלול לחנוק אותנו למוות כשהוא ייחשף.

האם אנחנו חזקים מספיק כדי לפרוץ את הסורגים שבינינו?

הסורגים שבינינו מאת איי. אס. טייגו, הוא סיפור אהבה בין שני אנשים שמגיעים מעולמות שונים, שנדמה שלעולם לא ייפגשו. הספר כיכב ברשימות רבי המכר בעולם וזכה להצלחה רבה.

טעימה מהספר

פתיחה

גרייס

חום כבד שרר במכונית. זיעה כיסתה את גופי למרות שהחלונות היו פתוחים והרוח העיפה על פניי את שערותיי החומות הדקיקות. הדרום ידוע לשמצה בחום השורר בו. חודש מאי בקושי הספיק להגיע, והקיץ היה עדיין במרחק של חודשיים, ובכל זאת הטמפרטורה עמדה על כמעט שלושים ושתיים מעלות. השמש זרחה, והשמיים התכולים להפליא היו חפים מעננים. לא היה ולו ענן מזה שבועות ארוכים, וגם לא ירד שום גשם, והאדמה הייתה יבשה ומאובקת כמדבר.

הרדיו פעל במלוא העוצמה בזמן שלהקת Lynyrd Skynyrd שרה על ביתם המתוק שבאלבמה. שרתי יחד עם הלהקה, המילים בוקעות מבין שפתיי בקול ילדותי וגבוה, וחיוך רחב נסוך על הפנים שלי. הלחיים שלי, עדיין עגלגלות עקב שאריות אחרונות של שומן תינוקות, כאבו מהחיוך שעיטר את שפתיי במשך עשרים הדקות האחרונות.

אבל זה לא הזיז לי.

אבא'לה ואני יצאנו לנסיעה.

זו הייתה מסורת של ימי ראשון אחר הצהריים. לאחר שהיינו יושבים ומקשיבים לדרשה הארוכה והמייגעת של הכומר, היינו חוזרים הביתה, פושטים את בגדי הכנסייה המגרדים ומחליפים אותם בחולצות כותנה רפויות ובמכנסיים קצרים. אחר כך היינו נכנסים לאוטו, ללא כל יעד מוגדר. אימא מעולם לא הצטרפה אלינו, במקום זאת היא נשארה בבית לבשל את ארוחת הערב, ומבחינתי זה היה בסדר גמור.

זה היה זמן האיכות שלנו, רק אבא'לה ואני. הוא היה מגביר את עוצמת הקול ברדיו, מזכיר לי שבימינו אין כל חשיבות למה שמשודר בו – הכול זבל טהור. "רוק קלאסי, מתוקה," הוא היה אומר לי. "רוק קלאסי הוא הדבר היחיד שלו אנחנו מאזינים במכונית הזאת, הבנת אותי?"

הייתי מצחקקת, כפי שעשיתי בכל פעם שהוא דיבר איתי, ואז הייתי מהנהנת בהסכמה. "יופי, דובונת קטנה שלי," הוא היה אומר ומפנה את תשומת ליבו בחזרה אל הכביש. הוא היה שואל אותי, "לאן לנסוע?" ואז מכוון את המכונית לכיוון שאליו הייתי מצביעה.

בחלק מימי ראשון, הנסיעה ארכה לא יותר מכמה דקות. אלה היו הימים שבהם היינו חוזרים וארוחת הערב הייתה מסתכמת בלא יותר מאשר מרק כרוב וכמה חתיכות של בשר טחון. באותם ימים אימא לא הייתה מכבירה במילים, ועיניה היו נוגות ומלאות בדמעות.

בימים אחרים, היינו נוסעים ונוסעים ונוסעים עד שהייתי נרדמת לאחר שרעד המכונית הנוסעת, בשילוב עם הרוח בפנים שלי, היה משרה עליי שינה. הייתי מתעוררת כאשר אבא היה נושא אותי הביתה ומניח אותי בעדינות על הספה. ימי הראשון האלה היו הכי טובים. אימא תמיד הייתה במצב רוח טוב, והיינו אוכלים צלי קדרה עם גזרים ותפוחי אדמה או עוף מטוגן עם אורז ורוטב ביתי.

אבא היה מנשק את אימא על הפה, דבר שהעמדתי פנים שהגעיל אותי, והיא הייתה מחייכת וחובטת בזרועו. הוא היה קורץ אליי מעברו השני של השולחן, והיינו מעבירים את שארית הערב בהרכבה משותפת של פאזל ובהתכרבלות על הספה, רק שלושתנו.

קיוויתי שהיום יהיה אחד מאותם ימי ראשון, ושניסע עד שהשמש כמעט תשקע.

"אבא'לה?"

הוא מעיף מבט מעבר לכתפו. "כן, דובונת?"

"אני צמאה. אפשר לקנות משקה מוגז?" אני שואלת בהיסוס. לפעמים הוא היה עוצר בתחנת דלק ומרשה לי לבחור משקה מוגז וממתק. בפעמים אחרות, הוא היה חושק את שיניו, לסתו הייתה מתהדקת, והוא היה מניד בראשו ואומר לי שאהרוס את ארוחת הערב. מעולם לא אמרתי לו שאלה היו הימים שבהם שכבתי לישון כשבטני עדיין מקרקרת מרעב.

חיוך רחב מעטר את פניו הנאים. "בוודאי, מתוקה. את רוצה גם ממתק?"

הנהנתי בהתלהבות והוא קרץ אליי. "בהזדמנות הבאה אני אעצור ואקנה לך משהו. עכשיו תישעני לאחור ותעצמי קצת את העיניים, דובונת."

נעצתי מבט בעיניו התכולות, העתק מדויק של עיניי שלי, והנהנתי פעם נוספת. "בסדר, אבא'לה," לחשתי לפני שצייתּי להוראותיו והנחתי לעיניי להיעצם.

כשעצמתי את עיניי, צליל הרוח החודרת מבעד לחלונות נשמע עוצמתי יותר, ושאון מנוע השברולט הישנה נשמע רועם יותר. נשמתי נשימה עמוקה מבעד לנחיריי, והצחנה החריפה של אדמות הביצות שלצידן נסענו סיפקה לי נחמה שיוכל להעריך רק אדם שחי פה מאז ומתמיד.

לא חלף זמן רב לפני שהשילוב של שביעות הרצון ושאון המוזיקה גרם לי לשקוע בשינה עמוקה.

הייתי בעיצומו של חלום על כלבלבים, משהו שאימא ואבא הבטיחו לי אך עוד לא קיימו, כאשר צליל נפץ טלטל אותי בחזרה למצב של ערנות.

הייתי במכונית, אך היא לא זזה. זקפתי את ראשי, צווארי כואב משינה בזווית מוזרה, והבטתי אל מושב הנהג הריק. מכונית השברולט עמדה דוממת, ומדי פעם בפעם היטלטלה בתנועה חדה. המוזיקה התנגנה בעוצמה נמוכה, והחלונות עדיין היו פתוחים.

שפשפתי את עיניי בכפות ידיי השמנמנות, מנסה לסלק מתודעתי את שרידי השינה האחרונים.

הצצתי מבעד לשמשה וראיתי שאנחנו חונים ממש מחוץ לתחנת דלק שנמצאת לא רחוק מהבית שלנו. לאחר שנזכרתי בשיחה שערכנו לפני ששקעתי בשינה, הבנתי שאבא בוודאי החליט לממש את הבטחתו, למרות שנרדמתי.

התרתי את חגורת הבטיחות שלי ומשכתי את ידית הדלת. אנקת תסכול בקעה מבין שפתיי כשנתקלתי בהתנגדות. משכתי את הידית פעם נוספת לפני שנזכרתי במנגנון ההגנה מפני ילדים. לאחר שעברתי בין המושבים הקדמיים ומעל המעמד שניצב במרכז, פילסתי את דרכי החוצה דרך דלת הנהג.

טרקתי את הדלת מאחוריי והתחלתי להתקדם לעבר דלת הכניסה כאשר שני צלילי נפץ קולניים נוספים נשמעו מתוך החנות. בעקבותיהם נשמעה זעקה קולנית ואחריה צליל נפץ נוסף.

פחד אחז בליבי, נשמתי נשימה עמוקה. "אבא'לה?" לחשתי, קפואה מרוב פחד. האגודל שלי נשלח לעבר פי, הרגל שעוד לא נגמלתי ממנו, בעודי מתכופפת לצד המכונית. לא ידעתי מה פשר אותו צליל, אבל איפשהו בתודעת הילדה בת החמש, ידעתי שלא מדובר בסימן טוב.

עמדתי קפואה ליד המכונית, עיניי נעות הלוך ושוב בין הדלתות לחלונות שבקדמת המבנה. חיפשתי אחר אבא שלי – אחר שערו השחור, אחר חולצת הפלנל המוכרת שלו, אחר נעלי העבודה הבלויות שלו.

כל שריד ממנו שאוכל למצוא ושיאשר לי שהוא בסדר, שאני בסדר.

לפתע, תנועה מכיוון הדלת משכה את תשומת ליבי, ונשימתי נעתקה כשהבחנתי בבד המשובץ האדום והמוכר נשמט אל הרצפה.

"אבא'לה?" צעקתי בזמן שרגליי החלו לדחוף אותי קדימה, המדרכה לוהטת תחת כפות רגליי החשופות. כמו בחלום רע, הרגשתי כאילו אני מנסה לפלס את דרכי במים, והזמן שנדרש לי כדי להגיע ליעד שלי ארוך פי שניים מהרגיל.

מעדתי על אבן השפה של המדרכה ושרטתי את ברכי, אבל הצריבה בחזה שלי גברה בעוצמתה על הכאב ברגלי, ונאבקתי לעמוד שוב על רגליי. הפחד הפך לאימה כששוב משכתי בידית הדלת.

"אבא'לה!" צעקתי שוב, בעודי דופקת על החלון בידיים רועדות.

הרפיתי מאחיזתי באחת מצמד הדלתות שסירבה להיפתח, אחזתי בדלת השנייה ומשכתי בה בחוזקה. גם היא לא זזה ממקומה. מצמצתי בעיניי והעפתי מבט פנימה. ליבי עצר מלכת נוכח מה שנגלה לנגד עיניי.

הדוכנים שהחזיקו את המאפים והממתקים האהובים עליי הופלו אל הרצפה, ומזון היה מפוזר בכל מקום. עיניי סקרו את החנות, אך לא הצלחתי לראות דבר מהנעשה בפנים. בקצה הדלפק, הקופה הרושמת עמדה מוטה על צידה, המגירה שלה פתוחה לרווחה.

שמעתי אנקת כאב, וליבי התכווץ בתקווה שמדובר באבא שלי. אך כאשר העפתי מבט לעבר המקום שבו שכב, ראיתי שהוא לא זז.

שוב סקרתי את החנות במבטי, והבחנתי בנוזל האדום שנדמה שנמצא בכל מקום. נראה כאילו מישהו לקח דלי צבע והשליך אותו אל מאחורי הדלפק. הוא נטף במורד הקירות, נמרח על כל הרצפה וכיסה את כל החלל.

עצרתי את נשימתי ואט־אט הסבתי את מבטי בחזרה למקום שבו שכב אבא שלי. תחתיו נקוותה שלולית אדומה גדולה, ונראה שהיא הולכת וגדלה עם כל רגע שחולף.

דם.

זה היה דם, בכל מקום. מעולם לא ראיתי כמות כזאת של דם, אפילו לא בסרטים שבהם הייתי צופה בזמן שהסתתרתי במסדרון.

התובנה לגבי מה שצבע את הקירות גרמה לי פיק ברכיים וקרסתי אל הרצפה.

דמעות זלגו במורד פניי, והכאב בידי הלך והתחזק בזמן שהמשכתי לדפוק על החלון ממקומי החדש על הרצפה. המשכתי לנעוץ מבט באבי המוטל על הרצפה ללא רוח חיים, דמעותיי מצוות עליו לקום, לזוז, לעשות משהו שיאפשר לי לדעת שהכול יהיה בסדר.

בגרון צורב, צעקתי עד שהמשטרה הגיעה. כאשר השוטרת הרימה אותי, התפתלתי בזרועותיה והשתחררתי מאחיזתה, והסתערתי על הדלת בפעם האחרונה. משכתי אותה בכל הכוח, דפקתי על הזכוכית, הצורך שלי שאבא יתעורר נעשה בהול מתמיד.

צעקתי כשהיא נשאה אותי אל ניידת המשטרה, קולי לא נשמע חזק יותר מלחישה, בתקווה שמשהו ישתנה.

התפללתי שאתעורר מהסיוט הזה.

ייחלתי לכך שאבא שלי יקום ויצעק "עבדתי עלייך!"

אך הוא לא עשה זאת.

והוא גם לעולם לא יעשה זאת.

 


פרק אחד

 

גרייס

לאחר שבע עשרה שנה

הריח עולה היישר בנחיריי, ולפתע, משום מקום, זיכרונות ילדות מציפים את מוחי. כמו סרט ישן, תמונות של אדמות ביצה, של חוף הים, של אימא ואבא שלי, מבזיקים במוחי. אך העצבות והכאב המשתקים שהייתי מצפה להרגיש בעקבות זאת אינם מציפים אותי. החמימות שגואה בחזי זרה לי, תחושה שלא חוויתי מזה שנים ארוכות.

אני פותחת את החלון, שואפת אוויר מלוא ריאותיי, מניחה לריח הבוץ לפלוש לכל החושים שלי. הפעם האחרונה שבה הרחתי את ריח העלים הנרקבים והמים המלוחים הייתה לפני שנים רבות, אך ברגע שזה נרשם בתודעתי, אני יודעת שאני בבית.

אני מגבירה עוד את הרדיו ושרה את מילות השיר האהוב עליי של להקת Journey בעודי חוצה את הגשר המכריז על כך שהגעתי למחוז בופורט. בזמן שהרוח מטיחה בפניי את שערי הארוך והערמוני, אני מביטה אל הביצה, ותשומת ליבי מוסבת לעבר אנפה הדואה בגובה נמוך מעל המים.

אני אובדת בזיכרונות ילדותי, בזמנים השמחים, כאשר המוזיקה גוועת ואת מקומה ממלא צלצול הטלפון שלי.

אני נאנקת למראה השם המופיע על הצג ומאשרת את קבלת השיחה. "אתה הורס את החלק הטוב ביותר בשיר."

צחוקו הקולני הבוקע מהרמקולים מתחרה בשאון המנוע של מכונית הספורט שלי. "שלום גם לך, גרייס."

חיוך קטן מעטר את שפתיי, ולמרות שהוא לא פה כדי לחזות בזה, אני מכווצת את שפתיי בניסיון לדכאו. "מה אתה רוצה, ריילי?"

"סתם בודק מה נשמע."

"בדיוק נכנסתי למחוז," אני אומרת לו. אני נושמת נשימה עמוקה נוספת ושואלת, "מתישהו יצא לך להריח את אדמות הביצה פה?"

"פעם אחת, כשהייתי ילד. זה היה כל כך מסריח, שחשבתי שאני עומד להקיא."

אני מגלגלת את עיניי. "זה לא מסריח. זה בסך הכול ריח... נרכש, זה הכול."

סלידתו מהריח האהוב עליי כל כך מעלה במוחי זיכרון.

 

"זה יהיה טוב עבורנו, גרייסי. נוכל לפתוח דף חדש. ובפעם הראשונה בחיים שלנו, לא נצטרך להריח את הריח האיום והנורא הזה בכל פעם שאנחנו יוצאות מהבית."

"אבל אני אוהבת את הריח הזה, אימא."

"אל תדברי שטויות, מתוקה. אף אחד לא אוהב את הריח של אדמות הביצה."

את טועה, אני חושבת לעצמי, אבל מפני שאני לא רוצה להרגיז אותה, אני מחליטה לוותר. "בסדר, אימא."

 

"גרייס? את עדיין שם?" קולו העמוק קוטע את מחשבותיי. אני מנערת את ראשי, מנסה להדחיק את הזיכרון, לסלק את הכאב מהחזה שלי.

"כן, מצטערת."

"אז, עוד כמה זמן תגיעי לשם?" הוא שואל, ואני יכולה לשמוע את הכיסא המשרדי שלו חורק.

"בקרוב מאוד." השמש הזורחת מונעת כל אפשרות לשקיעה בעצבות, ותחושת שביעות הרצון שבה אליי. "אבל יש פה יום יפה. אני חושבת שאני אעצור ליד המים ואוכל משהו."

אני שומעת משהו מזמזם. "אה, רגע, סליחה, זה לקוח, אני צריך לענות. תודיעי לי כשאת מתמקמת."

"אתה יודע, אני ילדה גדולה. אתה לא צריך כל הזמן לבדוק מה קורה איתי," אני אומרת.

הוא נאנח בקולניות. "פשוט תודיעי לי כשאת מגיעה לשם, בסדר, גרייס?"

היקלעות לוויכוח איתו פירושה בזבוז של אוויר, לכן אני פשוט מוותרת. "בסדר."

בלי לומר מילה נוספת, הוא מנתק וקולו של סטיב פרי ממשיך לשיר מאותה נקודה שבה הפסיק, ומכריז שהוא תמיד יהיה שלי ונאמן לי.

עשרים דקות לאחר מכן, אני עוצרת את המכונית בחנייה ברחוב ביי. אני יוצאת לאיטי מהמכונית, מותחת את רגליי לראשונה מזה כמעט שלוש שעות ומביטה בנהר בופורט, שמימיו מנצנצים תחת השמש הקופחת.

אני תולה את תיק הצד על כתפי ומתחילה ללכת לאורך שטח החוף בחיפוש אחר מקום שבו אוכל לאכול בעודי יושבת בשמש. השילוב של השמש החמימה ומשב הרוח הקריר נחמד מדי מכדי לבזבז אותו על ישיבה במקום סגור.

אני מבחינה במקום נחמד במרכז קניות המכיל חנויות ומסעדות. השלט מכריז על מנות של פירות ים מקומיים וטריים, לכן אני עולה במדרגות ומתמקמת על כיסא בר ושומטת את התיק אל המושב הפנוי שלצידי. אומנם לא מדובר בישיבה באוויר הפתוח, אך יש פה נוף נהדר של המים, הנשקפים מבעד לחלונות הזכוכית הגדולים המכסים את כל הקיר, והם פתוחים, מה שאומר שאני יכולה ליהנות ממשב רוח מדהים.

"אפשר להציע לך משהו לשתות?"

מבלי לטרוח להסב את מבטי מהסירות שכמו מחליקות על פני המים, אני ממלמלת, "רק מים, בלי לימון, עם הרבה קרח."

אני שוקעת בזיכרון על השיט הראשון שלי בסירה, הריגוש של ההחלקה על פני האוקיינוס בזמן שהסירה מקפצת על הגלים ואימא מחזיקה אותי בחוזקה ואבא מנווט ביד אחת ובידו השנייה מחזיק בירה. הזיכרון הזה היה אמור להיות נעים, משהו שכדאי לזכור ולהוקיר, אך במקום זאת הוא לא עושה דבר חוץ מאשר לגרום לליבי להתכווץ בייסורים.

דמעות נקוות בעיניי, אך אני בולעת רוק בכבדות ומנסה להדחיק את הדמעות, מסרבת להיכנע לכאב העבר.

"את בטוחה שאת לא רוצה קוסמופוליטן? מרטיני שככל הנראה אכין בצורה לא נכונה?"

הציניות נוטפת מקולו כשהוא מניח על הבר מולי כוס מים, תכולתה נשפכת מעט מקצה הכוס. אני מזנקת לאחור בניסיון להתחמק מהנוזל. הכוס בקושי מכילה קרח, ואני מפנה את מבטי אל הגבר שניצב מולי, עצבנית על כך שהוא לא הקדיש תשומת לב לבקשה שלי.

"אני מצטערת," אני אומרת אל גבו. "הייתי שקועה במחשבות. זה היה גס רוח מצידי."

אני אהרוג אותו ברכות.

כתפיו הרחבות נדרכות, אך הוא לא מגיב, אז אני ממשיכה לפטפט.

"באמת, אני בדרך כלל הרבה יותר מנומסת." אני פולטת צחוק נוקשה ודוחקת את משקפי השמש שלי אל מצחי.

הוא מעביר יד בשערו השחור. השריר בזרועו מתכווץ והוא נאנח. הוא פונה להביט בי וקופא במקומו, עיניו נפערות לחלקיק שנייה לפני שהוא מניד בראשו בחטף. כאשר מבטו פוגש במבטי, אני שואפת אוויר ומחזיקה אותו בפנים, בזמן שהוא נועץ בי מבט קודר. הכעס שלי מתפוגג ונעלם כשאני בוחנת את פניו, והמבט המוטרד בעיניו מזכיר לי שלכל אחד יש את השדים שרודפים אותו.

קו הלסת שלו חד, הזיפים אינם מצליחים להסתיר, ואינני יכולה שלא להבחין בכך ששפתו התחתונה מעט מלאה יותר משפתו העליונה.

לבי הולם בחוזקה כשאני פוגשת בעיניו התכולות הבהירות, ניגוד עז לשערו הכהה, ומשיבה על מבטו התקיף.

הוא אפילו לא מצמץ, וניכר שעיניו סוערות, מהורהרות. צלקת משסעת את אחת מגבותיו, ואני סקרנית לדעת מה גרם לה.

פניו נוקשים לא פחות מגופו, ואני מתפתלת נוכח מבטו הבוחן אותי בקפידה.

אני מחפשת אחר הדבר הנכון לומר, וכשאני לא מוצאת אני אומרת לו במבוכה, "אני ממש מצטערת."

הוא מושך בכתפו, אך לא חל כל שינוי בהתנהגותו. "זה בסדר. להביא לך תפריט?"

"הממ... בטח. זה יהיה נפלא."

הוא מחליק את התפריט לאורך הבר. "אני אחזור אלייך בעוד דקה."

אני מתבוננת בו מתרחק משם וחשה עלבון.

אני מרכינה את מבטי ומנסה לראות את עצמי מבעד לעיניו.

האיפור שלי מושלם, כפי שהוא תמיד כשאני ערה, ושערי משוך לאחור בתסרוקת זנב סוס. שרשרת פנינים קלאסית כרוכה סביב גרוני ברפיון. נעלי עקב אדומות, שקרוב לוודאי שהוא אינו יכול לראות, משלימות את החליפה המחויטת שאני לובשת.

אני נאנחת ומבינה שאני נראית בדיוק כמו מישהי שאמורה להזמין משקה מצועצע.

לו רק הוא היה יודע את האמת.

"אז מה אני יכול להביא לך?" הוא שואל ומשעין את מותנו על הבר. הוא מייבש את כפות ידיו במגבת מטבח, ועיניי מתבייתות על אמות ידיו המקועקעות. אני בוחנת את הציורים, סקרנית לדעת מה הם מייצגים.

צליל כחכוח גרונו מוציא אותי מהטראנס שבו הייתי שרויה, ואני מסמיקה מכך שנתפסתי לוטשת בו מבטים.

אני מרימה את כוס הפלסטיק. "אה, אפילו לא הספקתי להסתכל בתפריט."

הוא זוקר גבה, וניכר שהוא לא משועשע.

"מה אתה אוהב?" אני שואלת בניסיון נוסף להקל את האווירה, ומקווה שסוף כל סוף הוא יקבל את ההתנצלות שלי. אני לא בטוחה מדוע בכלל אכפת לי מה הוא חושב עליי. לא עברתי לגור פה כדי להכיר חברים חדשים, יש לי שפע מהם בבית.

עכשיו זה הבית שלי.

הוא מטה את ראשו ועיניו סוקרות את גופי מלמטה ועד למעלה, בוחנות אותי בקפידה. אני מנסה לשבת זקוף יותר, בתקווה שהוא לא מבחין בכך, אך הוא מחייך בשביעות רצון, ואני מניחה לכתפיי להישמט בידיעה שנתפסתי על חם.

פרץ הצחוק הפתאומי שלו מפתיע אותי ואני מזנקת ממקומי.

שפתיו עדיין מעוקלות מעלה כשהוא אומר לי, "אני טיפוס של צלחת דגים מטוגנים. עם כוס גבוהה של בירה מקומית בהירה." הוא משתתק, ועיניו שוב סוקרות את פניי. "אבל את נראית לי כמו בחורה של פסטה עם חסילונים וכוס של יין לבן?"

לחיי מתלהטות ואני מנידה בראשי. "למה לא ייתכן שגם אני אוהבת דגים מטוגנים?"

הוא מחייך בשביעות רצון. "אני לא חושב שאי פעם ענדתי פנינים למסעדת דגים."

אני מכווצת את שפתיי. יש משהו בדבריו. רק שזה לא מדויק. אני מרימה מהבר את כוס המים הפושרים ולוגמת דרך הקשית, ומקפידה לשמור איתו על קשר עין. אני מושכת בכתפיי ואומרת לו, "אני באמת לא מבינה למה. הן היו משלימות את המראה שלך בצורה מושלמת."

חיוך רחב מתפשט בין אוזניו ובטני מתהפכת. הוא נאה כשהוא עצבני, אבל החיוך הרחב הזה הופך אותו למושך פי עשרה. הוא מעיף מבט בחולצתו, ואז מביט בי שוב. "אני אזכור את העצה שלך." הוא בולע רוק ואני מהופנטת מהאופן שבו שרירי צווארו עובדים. "אז... את מתכוונת להזמין?"

אני מהנהנת. "אני אקח פסטה עם חסילונים."

"בחירה טובה. כוס יין?"

אני מרימה את כוס המים שלי. "אני מסודרת עם המים. אני לא שותה אלכוהול."

עיניו נפערות. "את לא שותה אלכוהול?"

"לא. אפילו לא טיפה."

הוא סוקר במבטו את המרפסת הכמעט ריקה וחוזר להביט בי. "את לא שותה אלכוהול, אבל החלטת להושיב את הישבן המפונפן שלך על הבר שלי?"

אני לא בטוחה אם עליי להודות לו על המחמאה או להתעצבן מהביקורת הגלויה שהוא מתח עלי. אני מחווה בידי לעבר שטח החוף משמאלנו, "רציתי ליהנות מהנוף."

הוא מעיף מבט, ואחר כך מהנהן ושואל באדישות, "את לא מהסביבה, אה?"

אני מכווצת את שפתיי בחוזקה ומסיבה את מבטי, בעודי מנידה בראשי.

פניה של סבתי מבזיקים בראשי, הבעת אי־שביעות הרצון שלה נוכח השקר שלי עדיין מסוגלת לגרום לי להתפתל, אפילו כשהיא איננה בסביבה. "ואתה?"

הוא מהנהן בתנועה חטופה וזורק את המגבת על כתפו. "נולדתי וגדלתי פה." הסלידה ניכרת בפניו. "זה כמו עולם אחר פה."

אני רוצה לשאול אותו על הבוז שניכר בפניו, אך אינני עושה זאת. "לפחות בעולם הזה יש נופים מדהימים."

הוא מניד בראשו ורוטן, "אין ספק שבאת מעולמות אחרים."

"מה אמרת?" אני שואלת.

זוג צעיר מתיישב בקצה הבר, והוא מוריד את המגבת מכתפו.

"אני כבר מביא לך את מנת הפסטה שלך. תיהני מהנוף." הפעם הוא מחייך. לא חיוך רחב, אך רחב מספיק כדי לעדן את תווי פניו הקודרים ולגרום לנשימתי להיעתק. "קוראים לי ברון. תקראי לי אם תצטרכי משהו."

אני מתבוננת בו כשהוא עושה את דרכו לעבר האורחים, ומקוננת על כך שלא אהנה מהנוף של המים כפי שקיוויתי. במקום זאת, אני אבלה את שארית ארוחת הצהריים שלי בניסיון לא להיתפס על חם כשאני נועצת מבטים בברמן.

 

 

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הסורגים שבינינו / איי. אס. טייגו”

מידע נוסף

בחר את סוג הספר

דיגיטלי, מודפס