הצעה בניחוח אירלנדי / מגי קוקס

קינדל : ₪38.00
דיגיטלי : ₪39.00

נקה

תיאור

הוצאה לאור: שלגי הוצאה לאור

שנת הוצאה: 2014

עמודים: כ-208

ז’אנר: רומן רומנטי

 

קארן פורד מחפשת מִפלט מהעבר שלה ושוכרת בית באירלנד. היא לא מעוניינת בשום קשר עם אף גבר – בייחוד לא עם הגבר הזר המהורהר שפגשה ביום גורלי אחד…
למרבה הצער, אין לה מִפלט מפניו של גריי אוֹקוֹנֶל, איש העסקים המתבודד, שהתגלה כבעל הבית שלה!
גריי, השכן המחוספס שלה, ידוע בהתנהגותו הקרה והמתנשאת, ולכן היא המומה כשהוא מציע לה הצעה אינטימית שערורייתית…

טעימה מהספר

1

הלמות הרגליים השועטות שהתקרבו אל קארן נשמעו לה כמו עדר גנו שועט, ולמשך כמה שניות היה נדמה לה שהיא נקלעה איכשהו לממד אחר. אלוהים יודע שהמחשבה הזאת לא היתה בלתי סבירה ביער המבושם העמוק והסבוך, שהיא יצאה לשוטט בו זמן קצר קודם לכן. זה מקום שמעורר מן הסתם את הדמיון הפרוע. וכרגע דמיונה של קארן בהחלט השתולל. היא הצטערה על שנטלה אמש את כדורי השינה כדי שיעזרו לה להירדם – בייחוד משום שהרגישה עכשיו שכל כלי ההקשה בעולם מנגנים בראשה. מוחה צריך להיות צלול וחד, ולא מעורפל מתרופות.

 קול ההלמות הלך והתקרב, והיא הציצה מבעד לסבך העצים והעלים. פיה התייבש מרוב פחד כאילו רופא השיניים שלה הרדים אותו לפני טיפול. היא לא יכלה לרוץ. רגליה הפכו לג'לי ומוחה התקשה לחשוב בבהירות. היא השפילה את מבטה בייאוש אל נעלי ההליכה הנוחות שלה שהתכסו לגמרי בבוץ, ואמרה לעצמה שאם יהיה צורך היא תוכל לברוח מהר – לברוח ממה? היא עדיין לא ידעה. אוי, אלוהים! רק שלא אתעלף... רק לא זה. בבקשה אל תיתן לי לאבד את ההכרה. היא חזרה בייאוש שוב ושוב על תחינותיה, כמעט כמו מנטרה, בזמן שחיכתה למה שהתקרב אליה, ואימה קרה פילחה את לבה.

 כעבור כמה רגעים זינקה מפלצת חומה-צהבהבה מבין העצים אל קרחת היער, אל המקום שבו עמדה קארן מאובנת, וניתרה ניתור גדול לעברה. אנחה חנוקה נפלטה מבין שפתיה כשנגלה לפניה היצור המפחיד, שבגללו עצרה את צעידת הבוקר שלה כשהיא רועדת מפחד, ולבה הלם בקצב מתגבר כמו הלמות תופים. המפלצת היתה ללא ספק חיה פראית! מי הטיפש ששחרר יצור כמותו ונתן לו לשוטט לבדו ולהטיל אימה, ואולי אפילו לתקוף אם יתחשק לו? והמחשבה על האפשרות הזאת הבהילה אותה, והיא הביטה בדאגה בראשו החום-צהבהב הענקי ובפה הרחב של היצור וראתה את לשונו הארוכה והרטובה, שהשתרבבה מפיו בעודו מתנשף בכבדות, והרגישה בחילה.

 פתאום נשמעה קריאת פקודה שהפתיעה את שניהם. החיה זקפה את אוזניה כאילו היו מַשדֵר שקלט אות, והיא עצרה במקומה רק כמה סנטימטרים לפני קארן, אוזניה התקפלו, והאנרגיה המאיימת שלה הבזיקה ביניהן כמו ברק.

 "אוי, אלוהים!" קארן כיסתה את פיה בשתי ידיה וקיללה את הדמעות המטופשות שערפלו את עיניה הכחולות הגדולות. הכול יהיה בסדר, היא אמרה לעצמה. ליצור הזה יש בעלים. איש טיפש וחסר אחריות, כמובן, אבל הוא לפחות לא נתן לחיה לשוטט לבדה. תודה לאל על חסדיו הקטנים.

 האיש הגיח מבין העצים, וכשהבחין בקארן, הוא נראה המום בדיוק כפי שהיא היתה המומה כשראתה את החיה שלו – המום אבל קשוח... זה היה ברור כל-כך אפילו כבר אחרי כמה שניות. הוא עצר לרגע כדי להבין מה קורה, והיא מיד התרשמה שהוא איש הרגיל לשלוט בעניינים. היתה לה תחושה שהתנצלויות והבעת דאגה כלפי אחרים לא היו משהו שהוא היה רגיל לעשות. וכנראה גם לא להביע חרטה. גאוותנות טבעית ויהירות ניכרו בעמידתו הקשוחה ועוררו מיד את זעמה, וחושיה נדרכו.

 הוא היה גבוה וללא ספק מרשים, בעל שיער שחור, שקצותיו הפרועים הלא גזוזים הגיעו עד לכתפיו בהתרסה יהירה מתוך גחמה או הרגל, ופנים נוקשות ובלתי מתפשרות, שאפילו מרחוק היה נראה שהן לא מסוגלות להביע שום הבעה לבבית. אולי חבל שהיא לא התעלפה, חשבה קארן בהתרגשות. הנה היא עומדת כאן, קצת אחרי שבע בבוקר – אף שנטלה כדורי שינה – לבדה ביער עם כלב מפחיד ועם בעליו המפחיד לא פחות. לו רק היתה נשמעת לאינסטינקטים של גופה העייף והכואב ומרשה לעצמה לישון עוד איזה שעה. אבל לא... כמו תמיד היא היתה חייבת לדחוק בעצמה עד לקצה גבול יכולתה. האירועים האחרונים גבו ממנה, מן הסתם, מחיר, ואיש לא היה מאשים אותה שהיא עצלנית או בטלנית. אולי תהיה לה סיבה טובה לפצות את עצמה מאוחר יותר, היא הרהרה עכשיו בזעף, בעוד מבטה נעוץ בבחור המרשים שצעד לעברה. היא תצטרך לחכות ולראות.

 כעס כבוש ניכר בצעדיו, ומגפיו השמיעו קולות גריסה כשדרך על שטיח של זרדים ועלים יבשים, והרעש ערער לגמרי את סבלנותה. הוא עצר מאחורי החיה, הושיט את ידו וליטף בנוקשות את ראשה הענק.

 "ילד טוב." הוא הפסיק ללטף את הכלב והכניס את ידו עמוק לתוך כיס מעיל העור המשופשף שלבש, שכנראה נתפר לו במיוחד מכיוון שהבליט להפליא את גופו החטוב החסון. אבל קארן רק רעדה מרוב מאמץ לרסן את כעסה.

 "ילד טוב?" היא חזרה על דבריו בלגלוג בקול צרוד. "הכלב הארור שלך – ואני בכלל לא בטוחה שהוא כלב – הפחיד אותי עד מוות! מה אתה חושב לעצמך שאתה נותן לו לרוץ חופשי ככה?"

 "זאת מדינה חופשית. את יכולה ללכת קילומטרים ביערות האלה ולא לפגוש נפש חיה. וחוץ מזה, צ'ייס לא יפגע בך... אלא אם אני אגיד לו לפגוע בך."

 ניצוץ התגנב לעיניו האפורות כמֵימֵי אגם קפוא בחורף. ניצוץ משונה שביחד עם הקול העמוק והמלוטש שלו היה בו משהו עוצמתי, שהיה יכול להעביר גל רטט של אי-נוחות אצל כל אחד.

 "צ'ייס? זה השם שלו? כמה מתאים. איזה מין כלב הוא בכלל?" קארן ענתה לו בתעוזה כדי להתגבר על הלמות הפחד שהלכה והתגברה בתוכה.

 "דֶני ענק." הוא פלט את תשובתו כאילו רק אדם טיפש היה יכול לשאול אותו את השאלה הזאת.

 "טוב, הוא בכל זאת לא צריך להסתובב חופשי." היא התעלמה מהזלזול הבוטה שלו, שילבה את זרועותיה בהתגוננות מסביב למעיל הפליס הכחול העבה שלה וקיללה בשקט את יכולתו הגברית הטבעית להפחיד ולזלזל – כשהיא המומה מעצמה על שהעזה להמשיך לנהל שיחה עם גבר כזה, רגע אחד יותר ממה שהיתה חייבת. המבטא שלו היה יותר מהוקצע מהמבטא הרך המתנגן של המקומיים שהתרגלה לשמוע.

 לפניה התנשם צ'ייס בכבדות בתוך ענן אדים, אוזניו זקופות עדיין בעודו מחכה לקבל הוראות נוספות מבעליו. קארן הביטה בו בחשדנות מחשש שיזנק פתאום, למרות מה שאמר לה בעליו. ברגע זה היא לא סמכה על אף אחד מהם.

 "נראה לי שהבעיה היא האנשים הזרים שנכנסים ליער ועושים מהומה רבה בלי שום סיבה." הוא הרים בחדות את לסתו מתוך יהירות טבעית, כך שעצמות לחייו הגבוהות והמסותתות בלטו, ופיו התעקל בלעג. "קדימה, צ'ייס. הגיע הזמן שנלך הביתה."

 הכלב זינק מיד למשמע קריאתו של בעליו, וקארן הבינה שהיא נדחתה וננטשה כאילו היתה סתם איזה מטרד קטן, יתוש שהתיישב על שרוול העור המשופשף שלו. הוא אפילו לא הביע התנצלות מסויגת על שהפחיד אותה עד מוות.

 טוב, אז אולי היא הגזימה קצת כשהאשימה אותו שהכלב שלו הסתובב חופשי בשעה שביער הזה כמעט שלא טיילו אנשים... אבל בכל זאת. גופה התכווץ מזעם, והיא אפילו היתה נסערת יותר כשהגבר הזר הסתובב לאחור ושלח אליה מבט קר כקרח.

 "דרך אגב, אם את מתכננת לבוא לכאן מחר, אני יכול להבטיח לך שאנחנו לא נעבור בדרך הזאת שוב. הפרטיות שלנו חשובה לנו, לצ'ייס ולי."

 "אתה באמת חושב שאני ארצה לבוא לכאן שוב אחרי החוויה המבהילה שעברתי עכשיו?" סנטרה של קארן הזדקר קדימה, ועיניה הכחולות קראו תיגר על המבט היהיר העוין של הגבר הזר, אף שרק רצתה לברוח משם כמה שיותר מהר.

 זוויות פיו התעקלו כלפי מעלה במין חיוך לגלגני, כמעט זדוני. קארן החווירה.

 "שום דבר לא מפתיע אותי בכל מה שקשור למין הנשי, ילדונת. ועכשיו, רוצי לך – ואם אנשים ישאלו אותך למה את נראית חיוורת כל-כך, אז את יכולה לספר להם שנתקלת בזאב הגדול הרע ביער. תגידי תודה שהוא לא אכל אותך לארוחת הבוקר." והוא חייך את החיוך הקר והמעצבן שלו ופנה ללכת.

 "מצחיק מאוד," מלמלה קארן בשקט, אבל חשבה לעצמה שזה ממש לא מצחיק.

 ענף קרוב השמיע קולות צליפה וחריקה והקפיץ אותה בבהלה. מפוחדת ורועדת מרוב כעס, שעדיין רבץ בתוכה כמו אבן לוהטת בחזה, היא החלה לצעוד בכיוון ההפוך לדרך שבה צעד הגבר הזר, האפל, העוין, כשהיא כועסת גם על עצמה על שבכתה שוב. רק הבוקר היא הבטיחה לעצמה שהיום היא תסגור סופית את ברז הדמעות שלה. ועכשיו אין סיכוי שזה יקרה אחרי ההיתקלות המאוד לא נעימה עם הגבר הזר הזה!

 הרמיזה שלו ל'זאב הגדול הרע' צמררה את כל גופה. האם הוא התכוון לכלב המפלצתי שלו או לעצמו? סביר להניח שהוא התכוון לעצמו, היא החליטה ברעד והמשיכה ללכת.

 כשהגיעה בחזרה לבית האבן שבו מצאה מפלט בשלושת החודשים האחרונים, היא הבחינה בסיפוק שהאש שהיא הבעירה בבוקר באח הברזל העתיקה, בערה יפה, והזרדים השמיעו קולות לחשוש ופיצוח נעימים. קשה להאמין עד כמה דברים פעוטים שכאלו העניקו לה תחושת הישג בימים אלה. היא הניחה שזה משום שהיא נאלצה ללמוד לעשות את הכול לבדה. החום שהחל להתפשט מלהבות האש הוסיף מעט חמימות הכרחית לאוויר החדר הקר והלח שהתעבה לאדי ערפל קפואים בכל רחבי הבית הישן – אדים שהרטיבו את קירות הבית.

 לפעמים היא אפילו הרגישה שבגדיה לחים כשלבשה אותם בבוקר. ובלילה היה קר עד כדי כך שקארן נאלצה ללבוש גם פיג'מה וגם חלוק במיטה. אימא שלה בטח היתה שונאת את הבית הזה. היא בוודאי היתה שואלת אותה מה היא מנסה להוכיח בכך שהיא גרה בתנאים כאלה פרימיטיביים. אז כמה טוב שהיא לא נמצאת כאן כדי להגיב.

 קארן רעדה מקור כשפשטה את מעיל הפליס הרטוב מהגשם והניחה אותו בחיפזון על משענת הכיסא. היא הדליקה את הכיריים שבתנור, מילאה את קומקום הנחושת, הפגום במקצת, והניחה אותו על הכיריים בהרגשה כאילו השלימה כרגע משימה חיונית ביותר... תה. היא לא מסוגלת לחשוב כהלכה לפני שהיא שותה לפחות שתיים או שלוש כוסות תה. הבוקר היא אפילו זקוקה להן יותר מהרגיל, מאז התקרית המפחידה האיומה הזאת עם הגבר הלבוש במעיל השחור ועם הכלב המפלצתי שלו.

 דני ענק, למעשה הוא נראה יותר כמו טרול מערות מרייר! רק מי הוא הגבר הזר העוין הזה, ואיפה הוא גר? היא גרה באזור כבר כמעט שלושה חודשים ואיש לא דיבר עליו. גברת קנדי מחנות המכולת המקומית היתה המקור של כל הרכילויות בעיירה, אבל אפילו היא לא הזכירה את הגבר הזר האירי המדבר ברהיטות, ולא את הכלב הענקי שלו – לפחות לא באוזניה של קארן. היא שמעה את שריקת הקומקום, נאנחה ומיהרה להכין את התה שלה בעודה מגבשת לעצמה מטרה, שבהחלט לא היתה לה כשיצאה אומללה מהבית להרפתקתה המסוכנת ביער.

 הבחור שפגשה שם אולי היה איש לא נעים, לא חברותי ומרוחק, אבל עכשיו, כשנזכרה בדמותו, תהתה קארן אם התנהגותו הגסה לא שימשה לו בעצם כמגן כלשהו שהסתיר מאחוריו איזו עצבות אישית עמוקה. ואף שבוודאי לא היה לו אכפת שהוא והכלב שלו הפחידו אותה, הטרידה אותה משום-מה הבעת הקדרות בעיניו האפורות והתקיפות, הבלתי רגילות. מה גרם לקדרות הזאת? היא תהתה. האם הוא מתאושש מחוויה קשה ועצובה נורא? קארן יכולה להזדהות עם מי שחווה חוויה כזאת. בעיקר משום שבשמונת החודשים האחרונים היא בעצמה חוותה ייסורים קשים.

 למעשה, היא בכלל לא בטוחה שהיא עדיין התאוששה לגמרי. היו ימים שנפשה היתה מדוכאת כל-כך עד שהיא בקושי הצליחה לקום בבוקר מהמיטה. אבל לאט ובהדרגה היא התחילה להאמין שהאפשרות שנפשה החבולה תתרפא במקום היפהפה הזה, במערב אירלנד, היא אמיתית ולא רק משאלת לב. ההרים הפראיים ברקע, היער המסתורי והאוקיינוס האטלנטי הענקי, שהיו רק במרחק הליכה קצר מביתה, כל היופי הזה החל לחלחל לתוך הקדרות שאפפה אותה מאז הטרגדיה. סביבתה הפראית והמבודדת שימשה לה כבית מבטחים שבזכותו התפוגגו מעט הפחד וכאב הלב שהציפו אותה לעתים כה קרובות, והיא הבינה עכשיו שאנשים פנו בצדק לכוחות הטבע לשם ריפוי.

 יום אחד, כשהיא תרגיש שוב שלמה, היא אמרה לעצמה, היא אולי תאזור אומץ ותחזור הביתה... יום אחד... אבל היום הזה עדיין לא הגיע.

 

גריי אוֹקוֹנֶל לא הצליח להוציא מראשו את דמותה של הבלונדינית הזרה שאיבדה את קור רוחה איתו... ילדונת פראית שכמותה. הוא גיחך. עם כל צעד שלו בדרכו חזרה הביתה הלכה והתבהרה דמותה העדינה ונהיתה מפתה יותר – בייחוד עיניה הכחולות. מי היא, לכל הרוחות? באזורים האלה אמנם יש לכמה תושבים בריטים בתי נופש, אבל באמצע אוקטובר הבתים האלה היו בדרך כלל ריקים ונטושים.

 ואז הוא נזכר במשהו, נעצר במקומו ונענע את ראשו באנחה. הוא היה צריך להיות יותר בעניינים. אבל דברים חומקים ממנו יותר ויותר, הוא הבין. ברור שזה לא המוח החד והשנון שסייע לו להפוך לאיש עשיר בלונדון.

 פתאום הוא הבין מי היא, כנראה, הבחורה, ותהה למה היא נשארה במקום הזה כשבעוד חודש יכה כאן החורף במלוא עוצמתו, והאוויר הסתווי הנעים יתחלף במהירות עד שאפילו התושבים המקומיים יתגעגעו לקיץ. אולי היא היתה בודדה כמוהו? הוא הרהר. אולי נסיבות אישיות הניעו אותה למצוא כאן מקום מפלט? גריי, יותר מכל אדם אחר, היה יכול להזדהות עם הצורך להתבודד ולמצוא שקט – לא שזה עזר לו בזמן האחרון.

 מאחר שלא רצה להעמיק במחשבות האלה, הוא הפסיק בזעף את הרהוריו, האריך את צעדיו וצעד בנחישות אל הבית...

 

"ואני אקח גם, בבקשה, מהלחם סודה הטעים הזה, גברת קנדי."

 בעודה עומדת מצדו השני של הדלפק הביטה קארן בהערצה חרישית באיילין קנדי הנמרצת והתפלאה איך האישה המבוגרת, השמנמנה, התנועעה על רגליה במרץ בלתי נלאה, אבל גם בחינניות. היא התרוצצה מצד לצד, הושיטה את ידה למעלה אל המדפים העבים, הלא מלוטשים, שבוודאי היו שם מאז ומעולם, ונברה בין קופסאות שימורי הפירות, חבילות הג'לי ואבקות המרק הנמסות כדי לספק לקארן את המצרכים שברשימת הקניות שלה. תוך כדי המשיכה לפטפט בלי הרף, ובאופן מפתיע עודד זרם פטפוטיה את קארן. הבעיה היתה שקארן כבר התרגלה כל-כך להיות לבדה, עד שלא היו הרבה אנשים שהיא יכלה לשאת את חברתם למשך זמן רב. האישה האירית הלבבית היתה בהחלט יוצאת דופן מהבחינה הזאת.

 "טוב, יקירה, זה כל מה שאת רוצה היום?" המצרכים נערמו על הדלפק ביניהן, ואיילין חייכה בחמימות אל האישה הצעירה, שלראשונה לא נראתה ממהרת במיוחד.

 קארן הושיטה לה את הכסף, וסומק קל צבע את לחייה מאחר שלא היתה רגילה להתייחסות חמימה כזאת. "זה הכול, תודה. אם שכחתי משהו, אני אוכל לחזור מחר, נכון?"

 "את בהחלט יכולה. את תמיד תתקבלי כאן בברכה כמו הפרחים באביב, וזאת האמת – אם כי אני לא יכולה להפסיק לחשוב שזה בטח לא נעים לגור שם למעלה לבד בבית הישן של פאדי אוֹקוֹנֶל. את גרה כאן כבר די הרבה זמן, לא? מה עם המשפחה שלך? בטח אימא שלך המסכנה מתגעגעת אליך נורא."

 קארן חייכה במבוכה ולא אמרה דבר. מי היא שתנפץ לאישה הזקנה המקסימה הזאת את האשליה שאימא שלה בטח מתגעגעת אליה? האמת היא שאליזבת מורטון בוודאי שמחה שהבת הטרגית שלה עברה לגור באירלנד לפרק זמן קצר. ככה היא לא חייבת להתמודד עם כל תסבוכת הרגשות הלא נעימים שהיא תיעבה בבירור, ושנוכחותה של קארן העלתה בה באופן בלתי נמנע. כל עוד קארן השתקעה לזמן-מה באירלנד, יכלה אליזבת להשלות את עצמה שהכול תקין בעולם. בעולם שבו היא הפכה למומחית בהעמדות פנים ובהסתרת רגשות – עולם שבו תוכל להמשיך להיפגש עם חבריה ולצאת איתם למסעדות כאילו שום טרגדיה לא פקדה את בתה היחידה, כמו נחשול ענק שהטביע אותה מתחתיו.

 איילין קנדי היתה אישה פקחית מדי מכדי שלא להבחין שההערה שלה על אמה הביכה את קארן. שתיקתה העידה שמשהו לא היה בסדר. לא שקארן האשימה את החנוונית על היותה סקרנית. לעתים קרובות היא הרגישה שהתושבים המקומיים, שנתקלה בהם בעיירה האירית הקטנה, אך התוססת, היו סקרנים לגבי הבחורה האנגלייה המתבודדת ששכרה את "הבית הישן של פאדי אוקונל", כפי שכינו אותו בדרך כלל – לא פחות מכל הבחורים הצעירים ששרקו לה והתגרו בה בכל פעם שחלפה על פניהם. קארן רק רצתה ליהנות מקצת שלווה ושקט, אבל אנשים לא מבינים למה, אלא אם כן היא תספר להם. והיא לא היתה מוכנה עדיין לספר להם. לא יותר מדי.

 "טוב, חומד..." גברת קנדי סידרה בזהירות את המצרכים בסל הנצרים הגדול של קארן, תוך כדי שהקלידה את מחיריהם בקופה הישנה – עוד שריד מימים עברו. קארן העדיפה את החנות הפינתית החמימה על פני סופרמרקט מנוכר. האישה המבוגרת מנתה בקול רם את העודף שלה, ועיניה הכחלחלות בחנו בחמלה את הבעתה העצובה של קארן. "בבקשה תסלחי לי אם אני ישירה מדי, אבל יש לי תחושה חזקה שאת זקוקה לקצת עידוד, אז יש לי הצעה בשבילך. בשבת בערב יש מוזיקה וריקודים בבר של מאלווי, ממש ליד הרחוב הראשי, ואת תתקבלי שם בברכה כי את כבר כמעט מקומית. אז למה שלא תבואי אתנו? אני אהיה שם בערך בשמונה, יחד עם הבעל שלי, ג'ק, ואנחנו נשמח אם תשבי אתנו. אני בטוחה שקצת מוזיקה וריקודים יעשו לך טוב. יוסיפו לך קצת צבע ללחיים היפות שלך."

 מוזיקה... קארן נאנחה בתוכה בגעגועים. כמה שהיא חסרה לה. אבל איך היא תוכל שוב ליהנות ממנה אחרי מה שקרה לראיין? עברו כבר שמונה חודשים – שמונה חודשים ארוכים מאז שאפילו החזיקה את הגיטרה שלה. מה אם היא לא תוכל לשיר שוב? מה אם הטרגדיה שלה גזלה ממנה את קולה לעולמים? מה הטעם בכלל? הקריירה המוזיקלית של קארן היתה חלום משותף שלה ושל ראיין. עכשיו, אחרי שבעלה כבר לא בין החיים, אין לה אומץ להמשיך לבדה. "הנסיכה הטרגית של הפופ" כינו אותה העיתונים המקומיים. אולי הכינוי הזה יידבק בה לנצח. זאת היתה אחת הסיבות שבסופו של דבר היא ברחה לאירלנד – מולדתו של ראיין – ובחרה במיקום הכי מערבי והכי כפרי שמצאה, היכן שאיש לא שמע על הזמרת שהתחילה להיות מפורסמת שם בבית, בבריטניה.

 עכשיו היא נאנחה בקול רם והצטערה בכל לבה על שהזמנה כה אדיבה גורמת לה לכזאת סערת רגשות. אם היא רק היתה יכולה להרגיש שוב נורמלית – אם היא רק היתה יכולה להיענות בקלות ובשמחה להזמנה לצאת לבלות וליהנות שוב בחברתם של אנשים. מבטה התמקד בשורה המסודרת של קופסאות שימורי השעועית האפויה והעגבניות שמאחורי איילין קנדי, והיא ניסתה בכל כוחה לומר משהו. כל דבר. לפני שהחנוונית החביבה תסיק שהיא חוצפנית. אבל האישה שמאחורי הדלפק לא נראתה כמי שעומדת לאבד את סבלנותה. כל בעלי החנויות שקארן פגשה כאן נתנו לה את ההרגשה שאין דבר שישמח אותם יותר מלהקדיש את זמנם ללקוח.

 לבסוף, היא נאנחה שוב עמוקות ומצאה את המילים שחיפשה. "אני מצטערת , גברת קנדי. יפה מאוד מצדך להזמין אותי, אבל אני – אני לא חברותית במיוחד בימים אלה."

 "אני בטוחה שאף אחד לא יצפה שתהיי אחרת, חמודה. הם מבינים שאת באת לכאן מסיבות אישיות. אני משערת שבאת לכאן כדי להתגבר על משהו... או אולי על מישהו? אף אחד לא מצפה ממך שתהיי הרוח החיה במסיבה. ואם מישהו יגיד איזו שטות, ג'ק כבר יטפל בו, תהיי בטוחה! אז בואי – מה יש לך להפסיד?"

 זאת היתה שאלת מיליון הדולר מבחינתה של קארן, והיא עדיין לא מצאה את תשובתה. מה שבטוח זה שהיא עדיין לא היתה מוכנה להתרועע עם אנשים – ובשלב הזה היא רק הרגישה שהיא רוצה לצנוח ממטוס בלי מצנח. "אני לא יכולה. אני מודה לך שהזמנת אותי, באמת, אבל כרגע אני... אני לא יכולה."

 "בסדר גמור, יקירה. תבואי אתנו כשתהיי מוכנה. אנחנו תמיד יוצאים בשבת בערב לבר של מאלווי, כלומר, ג'ק ואני." איילין ניגבה את ידיה בסינר המעטפת שלה, שבד הכותנה הבלוי שלו מעוטר בציורי ענפים של פירות יער אדומים ענקיים על רקע צבע ורוד דהוי, וחייכה.

 "גברת קנדי?"

 "כן, חומד?" האישה הזקנה נרכנה מעל הדלפק והשעינה את זרועה על משטח העץ השרוט, כשקארן הנמיכה באופן תמוה את קולה.

 קארן כחכחה בגרונה כדי לאזור אומץ. היא באמת כיבדה את זכותו של כל אדם לשמור על פרטיותו – היא שנאה כשמישהו פלש לפרטיותה – אבל פתאום היא הרגישה איזה צורך לדעת על הגבר מהיער יותר פרטים. "הזאב הגדול הרע", כפי שכינה את עצמו בציניות.

 "גר פה בסביבה גבר שיש לו כלב ענקי בצבע חום-צהבהב? הוא אמר שזה כלב דני ענק."

 "גריי אוקונל," ענתה איילין ללא היסוס. "אבא שלו גר פעם בבית שאת גרה בו."

 "אבא שלו? את מתכוונת שאבא שלו הוא פאדי אוקונל?" קארן עיוותה את פניה כשגל צמרמורת חלף בגופה מרוב תדהמה.

 "היה, את מתכוונת... כן, פאדי היה איש טוב, עד שהשתייה הרסה אותו – ירחם האל על נשמתו." האישה הזקנה הצטלבה, ואז נרכנה לעבר קארן ולחשה כממתיקת סוד. "למעשה כל מה ששווה ערך כאן בעיירה הוא בבעלותו של הבן – כולל הבית שלך, כמובן. לא שכל העושר הזה עשה אותו יותר מדי מאושר. זה מפתיע שהוא לא הלך בעצמו בדרכי אביו, עם כל מה שקרה. אבל אני מניחה שהוא מוצא נחמה בדרך שלו, עם הציורים שלו ודברים כאלה."

 "הוא אמן?"

 "כן, יקירה... ואפילו אמן טוב, לכל הדעות. החברה שלי, בריידי הֶנְרָהֶן, עובדת בבית הגדול, מנקה ומבשלת בשבילו. אם בריידי לא היתה עובדת אצלו, אז לא היינו שומעים על האיש הזה שום דבר. הוא הפך להיות מתבודד אמיתי. כמה שזה נכון שכסף לא קונה אושר. במקרה של גריי אוקונל הייתי אומרת שזה אפילו נכון יותר."

 קארן שתקה. הסיפור שלו לא היה מעניינה, והיא לא רצתה לחטט או לנסות לדלות עוד מידע מגברת קנדי הפטפטנית. היא שמעה מספיק כדי לדעת שלגבר הזה היו סיבות טובות להתרחק מאנשים ולהיות לבדו, והיא מכל האנשים יכלה לכבד בחירה כזאת.

 "טוב, אני צריכה ללכת עכשיו. תודה על הכול, גברת קנדי"

 "אם אפשר לשאול, למה התעניינת בגריי אוקונל?"

 קארן הסמיקה בלהט למשמע השאלה, ומבטה נח לרגע על החבית הגדולה של התפוחים האדומים, שעמדה ליד הדלת, וריחם הבשל מדי של התפוחים מילא את כל החנות.

 "אני יוצאת לפעמים לצעדת בוקר מוקדמת ביער ופשוט נתקלתי בו ובכלב שלו, זה הכול." היא לא רצתה לספר לאישה שהכלב ובעליו הפחידו אותה עד מוות.

 "גם הוא נוהג לקום מוקדם בבוקר, כך שמעתי." איילין משכה בכתפה השמנמונת. "אני מניחה שהוא היה מנומס?"

 "פחות או יותר." הבעת כאב חלפה לרגע על פניה של קארן. "לא נראה לי שגם הוא הרגיש חברותי במיוחד."

 "זה מתאים לו. אל תתייחסי להתנהגות הקודרת שלו. פעם הוא היה טיפוס אחר לגמרי, תשמעי לי, אבל טרגדיה יכולה לערער לגמרי לבנאדם את הביטחון העצמי שלו, וזאת האמת. יש כאלה שלעולם לא חוזרים לעצמם."

 אני יכולה להעיד על כך, הסכימה איתה קארן בלִבה. "טוב... שוב תודה, גברת קנדי ולהתראות בינתיים."

 "תשמרי על עצמך, חומד. נתראה בקרוב."

 ועם הצלצול של פעמון הדלת מאחוריה יצאה קארן מהחנות החמימה הקטנה, נכנסה למכוניתה ופנתה במהירות לעבר ביתה...

 

היא לא העזה להיכנס ליער בימים הבאים, אז היא צעדה לאורך חוף ים נטוש, לבושה בבגדים חמים: סוודר ומכנסי ג'ינס, מעיל גשם וכפפות. ברוב הבקרים ירד גשם – גשם דק ועדין שהמקומיים כינו אותו, "גשם רך" – והאמת היא שמזג האוויר לא עניין את קארן. הוא אפילו התאים לפעמים למצב רוחה העגמומי, בימים ללא גשם, היא לא היתה יוצאת בכלל מהבית.

 היא התחילה לאסוף פה ושם צדפים. מבטה נמשך כמובן אל הצדפים העדינים היפים, אבל לאחרונה היא הוסיפה גם כמה צדפים גדולים יותר לאוסף שלה. היא הביאה אותם אל הבית וסידרה אותם על אדני החלונות, והיא יכלה להישבע שריח הים עדיין דבק בכל אחד מהם. אבל לרוב היא רק צעדה על החול הלבן הדק עד שרגליה כאבו, רק היא והמוזיקה הנעימה של האוקיינוס, והשחפים שצווחו מעליה ואירחו לה לחברה.

 לעתים קרובות נסבו מחשבותיה על ראיין. ברוב הימים היא חשבה בעצב עד כמה הוא היה שמח להצטרף אליה בצעידות הבוקר שלה. עד כמה הוא היה נלהב לחלוק איתה את הידע שלו בצמחים ובבעלי החיים המקומיים, והיה מצית את דמיונה בסיפורים על אירלנד העתיקה, על מלכים ומספרי סיפורים, על מיתוסים וקסם. היא הבינה שהיא למעשה איבדה גם את חברה הטוב ביותר, כמו גם את בעלה ואת המנהל שלה.

 בוקר אחד היא גילתה שהיא לא לבדה על החוף. היא הביטה מרותקת בטביעות רגליים ענקיות הטבועות עמוק בחול, ולבה החל להלום בפראות. היא הֵצֵלה בידה העטויה בכפפה על עיניה כנגד קרני השמש שבהקו כיהלומים, והרימה את מבטה והסתכלה לפניה. שם הם היו, ממש באופק, "הזאב הגדול הרע" והחבר שלו, "ביגפוּט". קארן צחקה. לא היו לה הרבה סיבות לצחוק בחודשים האינסופיים האחרונים, והדחף הפתאומי להתמסר לתחושת העליצות עורר בה התרגשות משונה.

 היא צחקה שוב, בעטה בכמה אצות, ואז החלה לפסוע לאיטה על החוף הרחב עד לשפת המים. הים הקצפי ליחך את מגפיה, והיא כבשה בנחישות את הדחף להרים שוב את מבטה כדי לראות אם הגבר והחיה שלו הלכו. במקום זאת, היא הביטה באופק בשתי סירות קטנות שהתנדנדו על הגלים – סירות של דייגים, ככל הנראה. גברים שהתייצבו קבוע אל מול גחמותיו של הים כדי להתפרנס. אין ספק שהם אנשים נועזים, היא החליטה. אחרי שהביטה בהם בנינוחות במשך זמן-מה, היא איחלה להם בלִבה שיהיה להם דיִג מוצלח ופנתה ללכת.

 קארן עצרה את נשימתה כשראתה להפתעתה את צ'ייס דוהר לקראתה. מאחוריו צעד בעליו, ואפילו מהמרחק ביניהם היא ראתה שהוא לא היה מרוצה. בעיה שלו, היא חשבה והכינה את עצמה לעוד עימות נוקב. אבל היא הוכתה בתדהמה מוחלטת כשצ'ייס נעצר לפתע, רק כמה סנטימטרים לפניה. הוא התיישב על אחוריו והביט בה במבט מתחנן בעיניו השחורות הגדולות, עד שקארן גילתה שהיא מחייכת אל החיה.

 "כלב טיפשון שכמותך," היא מלמלה, הושיטה את ידה וליטפה את ראשו. למרבה ההקלה הוא לא ניסה לנשוך אותה, אלא התענג על ליטופיה והשמיע קול גרגור כמעט כמו חתול מגרגר. היא צחקה בקול רם.

 "אז... הכיפה האדומה הקטנטונת הצליחה לאלף את החיה." גריי אוקונל נעצר במרחק קצר לפניהם והתבונן בקארן במבט משועשע למחצה ומסתורי.

 היא מיד הפסיקה ללטף את הכלב הענקי וטמנה את ידיה עמוק בתוך כיסי מעיל הגשם שלה. ופתאום נטש אותה הדחף לצחוק ללא סיבה.

 "לאיזו חיה אתה מתכוון?" היא שאלה בבוטות.

 הוא הרים גבה שחורה בלגלוג. "אין די בכוחה של ילדונת צעירה עם עיניים כחולות יפות כדי לאלף אותי, מיס פורד."

 "אז אתה יודע מי אני?" קארן התעלמה מהמחמאה העוקצנית וקימטה את מצחה.

 "אני בהחלט יודע, את גרה בבית הישן של אבא שלי. אני בעל הבית שלך."

 אם הוא התכוון להפתיע אותה, אז זה לא קרה בזכותה של איילין קנדי. "כן, זה נודע לי לפני כמה ימים. ודרך אגב, אני מבקשת שתפסיק לקרוא לי ילדונת. אני בת עשרים ושש ובהחלט כבר אישה."

 היא לא התכוונה שמדבריה האחרונים יישמע שהיא כועסת או זועמת, אבל משום-מה כך היא נשמעה. רק הרקיעה ברגל היתה חסרה. למרבה מבוכתה הטיל גריי אוקונל את ראשו הכהה לאחור וצחק בקול רם. השאלה רק אם הוא צחק בבדיחות הדעת או מתוך לעג. קארן חשבה, אחרי שבחנה את צדודיתו החדה הנאה, שצחוקו נשמע לעגני עד זדוני.

 "טוב, אז אני מאמין לך שאת אישה ולא ילדונת, מיס פורד. איך אפשר לדעת מה יש מתחת לבגד הענקי הזה שאת לובשת?"

 לחייה של קארן בערו מזעם. "אתה לא צריך להיות כזה נבזי. זה רק מעיל גשם. אתה לא מצפה ממני לטייל בחוף הים במזג האוויר הזה באיזה בגד דקיק ושקוף, נכון?"

 עיניו האפורות-כסופות בעלות המבט המטריד סרקו את גופה. הלסת שלו הזדקרה מעט בהתרסה ברורה. "את תצטרכי להתאמץ יותר כדי לאלף את החיה שבי, מיס פורד – אבל הרעיון הזה מתחיל למצוא בעיניי..."

 "אתה כל-כך מעצבן!" הפעם, לתדהמתה הרבה של קארן, היא כן רקעה ברגלה. מיד אחר כך היא הרגישה מטופשת כל-כך, והיתה קרובה לפרוץ בבכי, עד שבאופן מתסכל למדי היא לא היתה מסוגלת לומר עוד דבר. לפניה היטה צ'ייס את ראשו כאילו הבין ללבה והזדהה איתה. זה היה מוזר איך שהכלב הצליח להרגיע אותה מהר ולא האיש.

 "לצערי את לא האישה הראשונה שמאשימה אותי שאני מעצבן," מלמל גריי בקדרות, "ואני די בטוח שאת גם לא האחרונה. דרך אגב, טוב שנפגשנו היום. יש משהו שרציתי להודיע לך."

 "אה?" גבותיה של קארן התכווצו בדאגה מתחת לפוני בצבע הדבש שלה. "איזו הודעה, מר אוקונל?"

 "אני נותן לך התראה לפנות את הבית. תוך שבועיים מהיום. הוא כבר לא פנוי יותר להשכרה."

 רעם שאג באוזניה כשהביטה בחוסר אמון בפניו הקודרות האדישות. הוא רוצה שהיא תעזוב את הבית? תוך שבועיים בלבד? אמנם לא היו לה שום תוכניות ברורות, אבל היא סמכה על כך שתוכל להישאר במקום לפחות עוד כחודשיים. הרעיון לעקור מכאן עכשיו, כשהיא רק מתחילה להרגיש חלק מהמקום הזה... היה מתסכל ובלתי סביר – וכל זה רק בגלל בעל הבית המרושע שלה שכנראה סלד ממנה מלכתחילה!

 "למה?" היא פלטה את השאלה בקוצר נשימה כאילו היתה אחרי ריצה. ומרוב אכזבה וכאב נטו זוויות פיה למטה.

 גריי אוקונל משך בכתף אחת רחבה עטופה בשרוול העור השחור המשופשף של מעילו. "עד כמה שאני יודע, אני לא מחויב מבחינה משפטית להסביר לך למה."

 "לא, אבל זה, מן הסתם, עניין של נימוס בסיסי."

 עיניו המסתוריות הקודרות נצצו בבוהק קר ומקפיא, כשהן מזלזלות בגלוי בכעסה. "תחזרי לעולם הקטן, הבטוח והיפה שלך בפרברי בריטניה, מיס פורד. שלא יטעו אותך הנופים או השלווה המדומה של המקום הזה. לא תמצאי כאן באמת שקט. רק כאב לב וטרגדיה, וזאת עובדה. במקום כזה – עם חיים כמו שלי – אין זמן לשיקולים קטנוניים כמו נימוס בסיסי!"

 הוא אמר את דבריו בתוקפנות כזאת עד שקארן לא ידעה מה לעשות. לרגע היא רצתה לברוח משם מהר אל הבית ולארוז את חפציה, ועם זאת משהו בתוכה הורה לה משום-מה להישאר ולהתעמת איתו, עד שיבין שהוא לא היחיד שסובל. לא שהוא יקשיב לה, כמובן. לא אחרי שהוא כבר פטר אותה בבירור כילדונת קטנה וטיפשונת.

 "אז אני מרחמת עליך, מר אוקונל."

 היא הישירה מבט נועז אל מבטו הקר, הנוקשה, שהיה נטול כמעט מכל מה שהיה אפילו דומה לחמימות אנושית, ואז הפנתה בסקרנות את מבטה למטה אל אפו האצילי מאוד. אין ספק שזאת היתה יצירת אמנות... מבטה ירד עוד קצת ונח לבסוף על הפה הקודר, המגולף להפליא, ששפתו העליונה נמתחה לקו בלתי מתפשר של מרירות ועוינות. למרבה הפתעתה היא ראתה שלמרות חזותו הקודרת פניו היו יפות עד אימה.

 "אני מרחמת עליך... כן, מרחמת. נראה ששכחת איך זה להיות אנושי. אני מנחשת שאתה כועס על משהו... וגם פגוע. אבל כעס רק יוצר עוד כעס, אתה יודע. והוא מכאיב לך יותר ממה שהוא מכאיב למישהו אחר. אני לא יודעת מה מייסר אותך, אבל אני אוהבת את הבית של אבא שלך... ואני באמת הייתי רוצה להישאר שם עוד קצת. אם אתה רוצה שאני אשלם עוד כסף , אז –"

 "תשמרי את הכסף שלך לעצמך, גברת! את חושבת שאני צריך אותו?"

 הוא הביט בים במבט עגמומי במשך דקות ארוכות, לסתו התקשחה והזדקרה בזעם, עיניו נצצו, והוא נראה כמי ששבוי בתוך עולמו המבוצר והקודר. אדם שבודד את עצמו במודע משאר האנושות כדי למצוא מעט נחמה. גל קור חלף בכל גופה של קארן. הגבר הזה היה כמו קרחון – מרוחק, קפוא ואטום. ואם היא קיוותה שתוכל לפנות אל היֵצֶר הטוב שבו, אז כבר היה לה ברור לגמרי שאין בו צד כזה. עם ההבנה הזאת היא פנתה והחלה להתרחק משם, אבל אז למרבה הפתעתה ראתה שצ'ייס בא בעקבותיה וייבב כאילו רצה שלא תלך.

 "את כישפת את הכלב שלי, מכשפה שכמותך."

 ולמשמע הדברים האלה, קארן עצרה במקומה והתנשפה בתדהמה.

 "ככל שתקדימי לעזוב, ככה יהיה טוב יותר, מיס פורד. שבועיים... ואז את חייבת לעזוב!"

 הוא פנה לאחור וצעד במעלה החוף. שרירי ירכיו החזקים בלטו ברגליו הארוכות הנתונות במכנסי ג'ינס שחורים, וצ'ייס שלח לעבר קארן עוד מבט אחד עצוב, ואז הסתובב ורץ אחרי בעליו...

 

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הצעה בניחוח אירלנדי / מגי קוקס”

מידע נוסף

בחר את סוג הספר

דיגיטלי, קינדל