השתלטות עויינת / מייסי ייטס

דיגיטלי : ₪39.00
קינדל : ₪38.00

נקה

תיאור

מייסי ייטס – השתלטות עויינת

ז’אנר: רומן רומנטי
הוצאה לאור: שלגי הוצאת ספרים

השתלטות עויינת / מייסי ייטס (664)

בקבלו את העסק הכושל של אלה במסגרת השתלטותו העסקית האחרונה, בלייז שאבלייה מתכוון אך ורק להיפטר ממנו כמו שהוא נוהג לעשות עם כל סרח עודף. ואז הוא פוגש את אלה. בהיותה חמת מזג כמוהו, היא מצליחה לעורר בו עניין למרות עמדתה המנוגדת. אז אולי הוא קודם יוכל להשתעשע קצת עם הרכישה האחרונה הזאת . . .

בהיותה גאה וחזקה במידה שאינה נופלת מיופייה, אלה מתגלה כנחושה בדעתה להוכיח לבלייז עד כמה הוא טועה בנוגע לערך העסק שלה, ובנוגע לערך שלה עצמה. בתנאי שיעלה בידה להסתיר כל רמז לחולשתה ולהכחיש כל שמץ של משיכה ביניהם…

 

תרגום: עמוס זלינגר

דאנקוד: 50-1842

 

לחצו כאן לצפייה בכל הספרים של שלגי הוצאה לאור

לחצו כאן לצפייה בכל ספרי הרומן הרומנטי

טעימה מהספר

מייסי ייטס / השתלטות עויינת

1

"מה, זה הכול?" הגבר, גבה-קומה, כהה עור ונאה להפעים, שנכנס זה עתה אל הבוטיק הקטן של אלה, שלח מבט מבטל אל הסובב אותו.

היא העלתה חיוך על שפתיה. "אכן. כל הבגדים פה בחנות הם חלק מקו האופנה של אלה סטנטון, ובשלב הזה, זה בקנה מידה מצומצם למדי מאחר שאנחנו עובדים... במסגרת תקציב מוגבל. בהיקף מקומי."

תעשיית האופנה אינה תחום שזול לפעול בו, ואלה בהחלט נמצאה עדיין בתחילת הדרך שלה. אבל היא הצליחה ליצור קו של פריטים שלה ולמכור אותם בבוטיק שלה, וזה היה, ללא ספק, הישג לא מבוטל.

"פשוט תהיתי," הוא אמר בעת שהתקרב אליה בצעד אחד גדול, "בנוגע לנכס האחרון שנוסף לאחזקות שלי."

אלה מצמצה בהפתעה. "ולמה בדיוק אתה מתכוון?"

"למותג  אלה סטנטון ולבוטיק הזה, אם ניתן לכנות אותו כך." קולו היה חלק, עמוק, כאילו הוא משמיע באוזניה שורת פתיחה שבה הוא מרבה להשתמש, למרות שמה שהוא אמר היה מגוחך כל כך שלא היה יכול להיות כלל אמיתי. יחד עם זאת, היה שם גם משהו נוסף, איזו קשיחות שהדהדה מתחת למבטא החלקלק. זאת היתה מין נוקשות, סמכותיות, שגרמה לכל המילים שהסתובבו בראשה להיתקע לה בגרון.

הוא עשה עוד צעד לעברה, וההבנה הכתה בה בעוצמה, ישר בבטן. בלייז שאבלייה. המשקיע הנועז, המשתלט העסקי חסר המעצורים, כוכב הצהובונים. הוא היה מפורסם מאוד בפריס, או נודע לשמצה, נכון יותר. עשיר כקורח, יפה-תואר יותר מכפי שמילים יכולות לתאר; גוון המוקה העמוק של עורו, עיני הקפה המדהימות שלו ומבנה העצמות המושלם היו יכולים להספיק לכל דוגמן שהוא, אלא שלא היתה לו כלל התכונה האנדרוגינית הזאת שמאפיינת דוגמנים רבים כל כך ממין זכר. לא. בלייז שאבלייה היה התגלמותה של הגבריות. גבוה ורחב כתפיים, בעל מבנה גוף שפשוט נועד להיות עטוף בחליפה יקרה שנתפרה בהזמנה.

היא היתה יכולה לזהות אותו בכל מקום. התירוץ היחידי שלה כרגע היה שכל התמונות לא התקרבו בכלל למראהו המרהיב במציאות. בשלושה ממדים, בשר ודם, הוא היה שונה לחלוטין ממה שהעיתונים הראו. לא היה בו כעת שום שמץ מהתנהגות הפלייבוי חסר הדאגות. רק עוצמה אפלה שהצליחה לגרום לקרביה לרטוט, רק אנרגיה מינית ששום תמונה לא תצליח ללכוד לעולם.

הוא הכניס את ידו אל כיס הז'קט שלו ושלף כמה דפים מקופלים. אלה לא היו דפי מדפסת לבנים וזולים, כמו אלה שבהם היא השתמשה במשרדה. הדפים הללו היו מנייר בצבע קרם עדין, עבים ובעלי מרקם עשיר. ניירות רשמיים למראה. רעד חלף במורד גבה, אך היא התעלמה ממנו, מתחה את כתפיה לאחור ופשטה את ידה קדימה.

הוא מסר לה את המסמכים ונותר לעמוד שם, מביט בה בהבעה שלא ניתן היה לקרוא. אלה השפילה את מבטה אל הדפים שבידיה, קוראת ברפרוף ובמהירות את התוכן שלהם. בטנה צנחה עד לבהונותיה, והמילים התערבלו קמעה מול עיניה.

"אתה מוכן לתרגם לי, אני לא שולטת במשפטית מדוברת," היא אמרה ובלִבה קיוותה שקולה לא נשמע לו מהדהד ומרוחק כמו שנשמע באוזניה.

"השורה התחתונה? אני מחזיק כעת בהלוואה העסקית שלך. סכום בלתי מבוטל, ללא ספק."

היא הרגישה איך פניה מתלהטות, כמו שקרה תמיד כשהיא חשבה על גובה החובות שהיא לקחה על עצמה כדי להקים את העסק שלה.

"אני מודעת לסכום. איך זה קרה ש...?" אילו היה מדובר בכל אחד אחר, היא פשוט לא היתה מאמינה לו. אבל היא הכירה את האיש הזה, אפילו אם רק מתוך שמועות. וזה לא היה כלל מעודד כשהוא ניצב כעת מולה עם ערימת המסמכים הזאת, שנשאה הן את שם החנות שלה והן את האמת המרה בדבר כמה מעט מכל זה היה בעצם שייך לה עצמה.

"הבנק שהעניק לך מלכתחילה את ההלוואה נרכש על ידי מוסד פיננסי גדול יותר. הם הוציאו למכירה את רוב ההלוואות לעסקים קטנים, כולל את זאת שלך. אני קניתי את ההלוואה שלך בתוך חבילה שכללה עוד כמה הלוואות שמעניינות אותי הרבה יותר."

"אז אתה הבעלים של העסק שלי... ואני לא מעניינת אותך?" אלה הסיטה מפניה את שערה הבלונדיני והתיישבה באחד הכיסאות שנועדו ללקוחות הבוטיק.

"בקיצור נמרץ."

זה לא נעשה גרוע יותר. גרוע יותר זה כבר לא היה יכול להיות. וברגע זה היא פשוט רצתה לצנוח על ברכיה ולצרוח אל השמיים. מה, היא לא סבלה מספיק? מה עוד היא צריכה לעבור בחיים האלה?

לבלייז שאבלייה היה שם של גבר שאוהב להעניק לעצמו הכול. חסר מצפון וחסר מעצורים מספיק כדי לבגוד באחיו באופן הקר ביותר שניתן להעלות על הדעת. הוא ריסק חברות ועסקים, קטנים וגדולים, אם הם נקרו בדרכו ונראו לו לא רווחיים מספיק.

ועכשיו הוא הבעלים של הבוטיק שלה, הסדנה שלה ודירתה... הכול עד למכונות התפירה שלה. כל מה שיש לה בחיים. ממש הכול.

"ומהי המסקנה שלך?" היא שאלה בעת ששבה וקמה על רגליה. היא לא עמדה להתפרק מולו. לא עכשיו. לא כשכל כך הרבה מוטל על כף המאזניים. הקריירה שלה, קו האופנה שלה, החיים שלה. זה מה שהיא בנתה בעבודה קשה כל כך, זה החלום שהיא לא התכוונה להרפות ממנו. לא כל זמן שיש עדיין שמץ של תקווה בלב שלה.

"אני עוסק בלהרוויח כסף, מיס סטנטון. והבוטיק וקו האופנה שלך לא מרוויחים די כסף כדי לכסות את העלות של ניהולם ולהביא לך הכנסה ראויה."

"הם עוד ירוויחו. אני זקוקה לעוד בערך שנתיים. עד אז, עם קצת פרסום נוסף, אני אבנה בסיס לקוחות גדול יותר ואוכל להתחיל להציג על המסלול של תצוגות אופנה גדולות יותר, לזכות בחשיפה רחבה יותר."

הוא הרים גבה כהה. "ואז?"

"ואז..." היא לקחה נשימה עמוקה. היא ידעה את התשובה. הכול היה מתוכנן אצלה, עד לגוון של השמלה שהיא תציג בשבוע האופנה. "ואז שבוע האופנה של פריס, של ניו-יורק, מילאנו. בוטיקים נוספים יתחילו להחזיק את הקולקציה שלי. אני מקווה לפתח קו של פריטי מדף. יש לי את כל התוכנית בפורטפוליו שלי, אם אתה רוצה לראות. זוהי תוכנית החומש שלי."

היתה לו החוצפה להפגין אדישות, חוסר עניין מוחלט. "אין לי חמש שנים לחכות עד שהעסק הזה יניב רווחים. מה שאומר שגם לך אין חמש שנים."

פרץ של כעס לוהט מילא את גופה באדרנלין שהיה כה נחוץ לה.
"מה אתה מצפה ממני לעשות, לצעוד הלוך ושוב בשדרה עם לוח פרסום רתום לגופי כדי לייצר עוד מכירות כדי לספק אותך? הדברים הללו לוקחים את הזמן שלהם. עולם האופנה הוא עולם תחרותי מאוד."

"חשבתי על משהו קצת מתקדם יותר, משהו קצת יותר... מתוחכם." ההתרוממות הקלילה של שפתיו העידה שלדעתו היא חסרת כל תחכום.

היא אספה את תלתליה, תלתלים שנראו טיפה מוזנחים, היא ידעה. זה היה הרעיון. היא לא עשתה שום דבר בלי מחשבה. אפילו דברים שנראו מקריים לגמרי. הכול, כולל מגפיה גבוהי העקב עם הפתחים בקצות הבהונות, נועד להציג את הדימוי שלה ושל העסק שלה. הכול נועד לעורר עניין במותג של אלה סטנטון.

"טוב, אנחנו לא דיברנו על תחכום. אתה דיברת על מהירות."

"חשבתי שתהיי מעוניינת בחוג לקוחות יוקרתי קצת יותר מאשר התיירים והתרמילאים," הוא אמר וקולו האפל, עם שמץ המבטא שלו, גרם לרעד לחלוף בגופה. ממש טיפשי. היא דיברה עם שפע של גברים צרפתים שבאו לחפש בגדים לנשים או לחברות שלהם... או לעצמם, והיא צריכה כבר להיות רגילה לקסם של המבטא הזה.

אבל מסיבה כלשהי, אצלו זה נשמע לגמרי אחרת, עם נימה קשה שעטפה והשלימה את העגלגלות הרכה של התנועות שלו. האנגלית שלו היה צבועה בצרפתיות, אבל היה בה עוד משהו שהיא לא הצליחה לזהות לגמרי, משהו שהפך את הדיבור שלו לאקזוטי ומרתק עוד יותר.

זה לא שינה את העובדה שהוא נכנס לבוטיק שלה ונעמד בו כאילו המקום שייך לו, ודאג להסביר לה שבעצם זהו למעשה המצב.

"איזה טעם יש לי לפרסם בכלל אם ממילא אתה רק תדרוש שאני אשלם לך הכול מיד, עם כסף שאין לי?" היא שאלה.

"אני לא אמרתי שזה מה שאני עומד לעשות. אמרתי שאני מצפה ממך להתחיל להרוויח פה סכומים משמעותיים תוך הרבה פחות מחמש שנים."

"יש לך מטה קסמים בתיק המסמכים הזה?" היא ידעה איך לטפל באנשים כמוהו, אנשים שמשתמשים בשליטה שיש להם על אחרים. אסור לה לעולם להראות שום חשש. שום חולשה. זה היה לקח קשה שהיא למדה, לקח שהיא תישא איתה תמיד.

"אני לא זקוק לקסם," הוא אמר ושפתיו המלאות התעקלו קלות.

לא. היא תיארה לעצמה שהוא לא זקוק לו בכלל. הוא נודע לא רק בתור הנער הסורר של עולם העסקים, הוא נודע גם במיליונים שהוא צבר בתוך שנים ספורות בלבד, אחרי שנטש את חברת ההשקעות של אביו ויצא לעמוד ברשות עצמו.

לא פעם אחת, בעת שהיא התקשתה לעמוד בתשלום על ההלוואה שלה, יצא לה לראות כתבה אודותיו במדור העסקים של העיתון, ולתהות איך לכל הרוחות הוא עשה את זה. איך יצא כך שהוא הצליח להיכנס לעסקים ולזכות כמעט מיד להצלחה עצומה.

"פשוט מזל?" היא שאלה בשלבה את זרועותיה על החזה שלה.

"רק אנשים חלשים נזקקים למזל או לקסמים," הוא אמר. "בהצלחה זוכים אלה שפועלים בנחישות, אלה שגורמים לדברים לקרות."

דברים כמו לסגור עסקים ולרסק את מה שירחוני סגנון החיים כינו החתונה של העשור. זה לא היה כלל סוד שבלייז שאבלייה גורם לדברים לקרות, דברים שמשרתים אותו היטב. והוא עושה את זה ללא שום נקיפות מצפון.

"ומה בדיוק אתה רוצה שיקרה עם העסק שלי?" היא שאלה והרגישה איך שרירי הבטן שלה מתכווצים.

היא לא ידעה מה לעשות. היא עמדה לאבד את השליטה בעסק שלה, לכל הפחות. ובמקרה הגרוע מכול, היא תפסיד אותו לגמרי. ואם זה יקרה, מה בכלל יוותר לה?

בלי סטודיו. בלי בוטיקים. בלי שום מסיבות של תעשיית האופנה. בלי אף אחד מהחברים שהיא רכשה לה תודות למעט ההצלחה שהיא הצליחה להשיג עד כה. זה היה כמו לעמוד על שפת תהום אינסופית ולהביט אל תוך הריק. החלל היה אפל כל כך, ריק כל כך. היא הצליחה לזחול מתוך הריק הזה כבר פעם, והיא לא יכולה לשוב לשם. היא לא תשקע בחזרה אל השִכחה, אל הכלום. היא לא תסכים שמה שהם אמרו עליה יהיה נכון.

"אני מודה שאין לי עניין רב בעולם האופנה. אבל כשרכשתי את חבילת ההלוואות מהמוסד הפיננסי ההוא, העסק שלך היה כלול ביחד עם מה שבאמת עניין אותי. קצת מחקר לימד אותי שאולי הגיע הזמן שאקדיש מעט יותר תשומת לב לתעשיית האופנה. זה תחום הרבה יותר רווחי מכפי ששיערתי עד כה."

"אם אתה פועל בצורה הנכונה, אז נכון, אפשר להרוויח פה הרבה מאוד כסף," היא אמרה. למרות שסכומים עצומים של כסף לא היו מעולם המניע שלה. מה שהיא רצתה היה לזכות בהצלחה.

"נכון. אם פועלים בצורה הנכונה. אבל את לא ממש עושה את זה. אני כן יודע לפעול נכון." הוא התקרב אליה עוד יותר, העביר את ידו על משענת העץ המגולפת של הכיסא שעליו היא ישבה קודם. היא עשתה צעד אחד לאחור, כשהיא מודעת במידה משונה לתנועת אצבעותיו על התחריט הסבוך, ממש כאילו הוא נוגע בה, לא בכיסא. לבה החל להלום קצת יותר מהר.

"אני לא ממש חסרת מושג. למדתי בבית ספר לניהול ועיצוב. יש לי תוכנית עסקית וכמה משקיעים."

"משקיעים זעירים ללא הקשרים הנחוצים וללא בסיס כספי גדול מספיק. זה לא יכול להספיק."

"אז מה אני צריכה?"

"עם פרסום והון נזיל, תוכנית החומש שלך תהפוך לתוכנית של שישה חודשים."

"זה אפילו לא..."

"זה כן, אלה. אני יכול להביא אותך לשבוע האופנה של פריס בתוך פרק הזמן הזה. העבודות שלך יפארו עטיפות של מגזינים ויופיעו על לוחות מודעות. למכור את היצירות שלך בבוטיק שלך זה דבר אחד, אבל הכרה והפצה כלל עולמית זה כבר משהו אחר לגמרי. אני יכול להביא לך את זה."

היא יכלה לחוש איך המושכות נשמטות מבין אצבעותיה, להרגיש כיצד היא מאבדת את השליטה. היא חשקה את שיניה. "בתמורה למה? אני צריכה למכור את נשמתי?"

צחקוק קטן חמק מפיו. "למרות שבאמת דווח שאני חסר נשמה לחלוטין, אין לי שום עניין ליטול את נשמתך. זה אך ורק עניין של כסף."

מבחינתה זה היה הרבה יותר מאשר רק כסף. כסף זה רק כסף. היא היתה יכולה להרוויח כסף בהרבה דרכים אחרות. אבל זה – זאת היתה הדרך שלה להיות משהו. להיות מישהו. היא לא רצתה את האיש הזה, או כל אחד אחר, מעורב כל כך בעסק שלה, מעורב כל כך בהישגים שלה.

היא לא רצתה בכך. אבל היא לא היתה טיפשה.

כמות הכסף שהיא היתה חייבת, הכסף שהיא היתה חייבת לו כעת, היתה לגמרי מהממת. הרבה יותר מכפי שהיא היתה מסוגלת להחזיר במצב העניינים הנוכחי. היא משועבדת לו עד לעגילים עם היהלומים שבתנוכי אוזניה, ואם היא רוצה לשלם אי-פעם את החוב כולו, העסק שלה חייב להצליח. יותר מאשר להצליח, הוא חייב להגיע לרמות כאלה שברגע זה נראות דמיוניות לגמרי.

"אתה חושב שתוכל פשוט להכתיב לי מה לעשות?"

"אני יודע שאני יכול. מאחר והעסק שלך משועבד לי כליל, זוהי זכותי לדעת שאת עושה כל מה שביכולתך כדי להבטיח את הצלחתו. ואני לא לגמרי משוכנע בזה כעת," הוא אמר ועיניו סרקו את הבוטיק הקטן במבט די מבטל.

כאילו שזה חסר כל ערך. כאילו שהיא חסרת כל ערך. בטנה בערה מרוב רגש, זעם, חוסר ישע. פחד. יותר מכול היא שנאה את הפחד. בתיאוריה, היא התגברה על הפחד הזה מבריונים שמאיימים עליה כבר לפני זמן רב.

"מה אם אני לא רוצה לתת לך לנהל את העסק  שלי במקומי?" היא שאלה ושנאה את הרעד הקטן שנשמע בקולה. היא לא איזו עכברה קטנה ומפוחדת, והיא לא תתנהג כמו אחת כזאת. היא כבר עברה דברים קשים יותר, והתגברה עליהם. היא תתגבר גם על זה.

"אז אני אנתק לך את צינור החמצן. אין לי זמן לבזבז על מיזם שאינו הולך לשום מקום, וזה לא באופי שלי פשוט לשבת בשיכול ידיים בלי לעשות דבר."

"אבל אתה מצפה לקבל תשואה על ההשקעה שלך, לא?"

"עשרים וחמישה אחוז," הוא אמר.

"זה שוד לאור היום," היא השיבה, וקולה שב ומצא חלק מעוצמתו שאבדה.

"כלל וכלל לא. אני מתכוון לעבוד בשביל הכסף הזה, ואני אצפה גם  ממך לאותו הדבר."

"אתה תצפה ממני לעשות מה שתגיד לי?"

אצבעותיו התהדקו סביב משענת הכיסא. ידיו הגדולות שבו ומשכו את תשומת לבה. נראה שהוא מיטיב כל כך לשלוט בעצמו. הוא היה כה מלוטש שקל מאוד היה להניח שהוא איש תרבות. אבל מתחת לכל החזות הזאת, מתחת לחליפה התפורה בהזמנה אישית ולנעלי העור האיטלקיות, שהיו יפות כל כך שלבה החסיר פעימה למראן, הסתתרה איזו נוקשות שונה לגמרי. נוקשות שלוותה בהתנהגות חסרת מעצורים שהיתה ידועה לכול. שהבהירה לה היטב שהוא לא יהסס לקחת ממנה את הכול אם זה ישרת את האינטרסים שלו בצורה הטובה ביותר.

"תראי את עצמך כבת מזל, אלה. בדרך כלל אני גובה סכום נכבד מאוד לשעה של ייעוץ עסקי. במצב שאני מציע, אם את לא תרוויחי כסף, את לא תשלמי לי כסף. זה הוגן בהחלט. אפילו יותר מהוגן."

היא מצמצה במהירות. "אתה מצפה ממני להודות לך על ההשתלטות העויינת הזאת?"

"היא כלל לא עויינת. זה עניין לגמרי עסקי. אני משקיע היכן שמשתלם לי להשקיע. אני לא מבזבז את זמני היכן שלא משתלם. יש בעולם מקום לנדבות, אבל לא זהו המקום."

אלה הסתכלה מסביב, על הבוטיק המסודר בתבונה, על קולבי הבגדים, שכל אחד ואחד מהם היה פרי עיצובה. היא זאת שצבעה את הקירות השחורים-לבנים, בעצמה. היא זאת שהניחה את רצפת השיש הבוהקת, בעזרת שני דוגמנים גברים שגם הציגו את בגדיה על מסלולי תצוגות האופנה. זה היה מאוד אישי עבורה. בשום פנים היא לא הסכימה לראות את כל פירות העבודה הקשה הזאת כמספרים על דפי מאזן כספי. אבל ככה בדיוק הוא ראה את הדברים.

והוא עוד יעשה יותר מכך. אפילו ללא המוניטין שלו, היא לא היתה מטילה בכך ספק. ניצוץ האש בעיניו הזהובות וסנטרו המהוקצע הבהירו לה שהוא לא מישהו שכדאי לזלזל בו.

"את די מעורבת בחיי ההוללות, נכון?"

בלייז ראה איך אלה קופאת, איך שפתיה הוורודות כמו מסטיק בזוקה מתהדקות לקו קשה. זה לא היה לרוחה שהוא בוחן את ערכה. נוכחותו בבוטיק שלה לא היתה לרוחה, בלי שום ספק.

אבל היא לא יכלה להתכחש לכך שכשהתמונה שלה מצאה את דרכה אל העיתונים, זה היה תמיד מפני שהיא הופיעה באיזו מסיבה בעלת פרופיל גבוה. נדמה היה שהיא הולכת ממש לכל אירוע שנערך ברחבי פריס, או לפחות לאלה שאליהם היא הצליחה להיכנס. ולפי מה שהוא בדק, לא נראה שהיו אירועים רבים שמנעו את כניסתה. יורשת אמריקאית יפהפייה עם סיפור אישי סנסציוני וטרגי היא תמיד מצרך מבוקש. והיא היטיבה לנצל את זה.

"זה מה שנקרא קידום מכירות. לא דיברנו על זה קודם?" היא שאלה בהרימה גבה אחת מטופחת בקפידה.

אכן היא היתה יפהפייה, בעלת מבנה עצמות מעודן ועיניים תכולות שהיו כעת מודגשות מאוד על ידי קו עבה של עיפרון כחול, שנמשך מסביב להן וגרם להן להיראות רחבות יותר, חתוליות יותר. קל היה לראות שאין לה שום בעיה למשוך תשומת לב אל עצמה. היא לבשה שמלה שחורה שהציגה לראווה בצורה מושלמת את רגליה הארוכות והחטובות, ומגפיה הנמוכים, גבוהי העקב עם האבזמים והפתח בבהונות, הציגו לראווה ציפורניים בוורוד מזעזע.

דקירה עזה של תאווה פילחה את בטנו. הוא התעלם ממנה. זה לא קשור לתאווה; זה עניין עסקי. הוא למד, כבר לפני זמן רב מאוד, להפריד בין השניים. למד לעולם לא להניח לתשוקה שלו להובילו כמו כלב ברצועה.

"זה לא יעיל," הוא פסק בתוקף. "נכון, זה מצליח להכניס את השם שלך לעיתונים, זה שאת הולכת לכל פתיחה של מועדון לילה בפריס, אבל זה לא מעלה אותך לרמה שהבוטיק הזה רומז לגביה ושאליה את שואפת להגיע."

"בשלב הזה אני צריכה רק להכניס את השם שלי לעיתונים. אני עושה ככל יכולתי כדי לעורר עניין במותג של אלה סטנטון."

"את לא עושה מספיק."

"תודה רבה," היא אמרה לו בקול נטול כל הבעה.

"זה מציג אותך באופן זול."

עיניה הכחולות נפקחו לרווחה. "זה לא שאני עושה משהו לא ראוי או מפוקפק. אתה גורם לזה להישמע כאילו אני רוקדת על שולחנות בזמן שאני צועקת את שם המותג שלי. אני מקפידה להתנהג תמיד בצורה לגמרי מקצועית."

"את צריכה להקיף את עצמך בלקוחות פוטנציאליים. תגידי לי, מישהו מהבליינים הרציניים בכל האירועים הללו יגיע אחר כך להוציא כסף על הבגדים שלך?"

"חלק מהם..."

"לא מספיק מהם. את צריכה לבנות קשרים בתוך התעשייה. את צריכה ליצור קשרים ממשיים עם הלקוחות שבהם את מעוניינת."

"לקראת זה אני עובדת. אבל זה לא שהזמנות לאירועים האקסקלוסיביים ביותר מופיעות לי בתיבת הדואר מדי יום." היא העבירה את משקל גופה מרגל אל רגל והרימה את ידה להניחה על מותן חטובה.

ואז הוא הבחין בהם. כתמים של עור ורוד בוהק שפגמו בשלמות הצחורה של אצבעותיה. זה מה שהפך אותה לסיפור מעניין כל כך מבחינת העיתונאים, מיד עם בואה לפריס. היורשת האמריקאית המצולקת שנשאה את סימני הכאב שלה כמו אותות כבוד והשתמשה בטרגדיה האישית שלה לתועלתה. סיפורה מעורר הדמעות, הבית שנשרף והותיר אותה מלאת כוויות, היה מחצית המשיכה שלה מבחינת התקשורת, והיא היטיבה לנצל את זה.

תכונה שיש להעריך. למרות שהמחשבה הראשונה שלו בראותו את שמה של אלה סטנטון על ההלוואה העסקית שנקרתה לידיו, ביחד עם הלוואות אחרות שהוא ביקש לקנות, היתה להיפטר ממנה מהר ככל שרק יוכל. לא היה לו זמן לבזבז על ילדה עשירה ומפונקת שמשחקת בבניית קריירה שתהלום את הציפיות שלה לחיי זוהר.

אחרי שבחן את נתוני המכירות שלה, הוא נאלץ לוותר על הרעיון הזה, ואחרי שדיבר עם כמה אנשים המצויים בתחום ולמד מהי דעתם לגבי הכישרון של אלה, הוא נאלץ לשנות את דעתו עוד יותר. היא בכלל לא שיחקה. היא היתה טובה במה שעשתה.

היא עבדה קשה כדי לקדם את קו האופנה שלה, קשה הרבה יותר מכפי שהוא דמיין שתעבוד. אבל הוא ידע שהוא יכול לקדם את הקו שלה הרבה יותר. לקדם אותה הרבה יותר.

השורה התחתונה היא רווח; זה כל מה שבאמת חשוב. והוא יוכל לסחוט כל טיפה אפשרית של רווח מהמותג של אלה סטנטון.

"הן כן מופיעות בתיבה שלי. ואני יודע מה לעשות כשאפשרויות כאלה ליצירת קשרים נקרות בדרכי. כבר יש לי קשרים כאלה שעליהם את יכולה רק לחלום. אני יודע שאת קראת על היכולת שלי לרסק עסקים – בעת הצורך – אבל אני יכול גם להרים אותם. למען האמת, אני ממש טוב בזה. השאלה היחידה היא: באילו מהיכולות הידועות שלי את רוצה להשתמש פה?"

ניצוץ של נחישות נראה בעיניה, מה שרק הצליח להגביר את התשוקה שכבר התמקמה עמוק בתוך קרביו.

"מה בדיוק אתה מצפה ממני לעשות?" היא שאלה כשהיא מסננת את המילים מבין שיניים מהודקות.

"זה פשוט מאוד. בכל מה שנוגע לצד העסקי את תעשי מה שאני אגיד לך. בדיוק מוחלט."

"אז מה שאתה רוצה אם כך הוא רק שליטה מוחלטת, מה? זאת בכלל לא בקשה מוגזמת." נימת קולה היתה שלווה, הבעת פניה רגועה לגמרי, אבל הוא הבחין בקלות ברגש, העצור בקושי, שהסתתר מתחת לכל זה ובכל זאת קרן ממנה.

"מה שאני רוצה זה לקחת את המותג שלך ולהפוך אותו לשם דבר בינלאומי. לגרום לכל פאשניסטה לרצות את הדבר הגדול הבא שיופיע בקו המותגים של אלה סטנטון. להפיץ את הבגדים שלך בכל מקום, מבוטיקים עילאיים ועד לחנויות בקניונים. ואם אני צריך לקחת את השליטה כדי להשיג את זה, אז זה מה שאעשה."

"ומה אם אני מסוגלת לקנות בחזרה את ההלוואה?"

"את באמת תעדיפי להמשיך בכוחות עצמך במקום לנצל את ההזדמנות הזאת?"

"זה העסק שלי, לא הפרה החולבת שלך," היא אמרה בהתנשפות עזה שגרמה לשדיה המלאים להתרומם. הוא לא הצליח למנוע את עיניו מלנוח שם, להנמיך עוד יותר ולהתרשם ממותניה הצרים, מהתעגלות ירכיה. כמה חבל שהוא לא מערבב עסקים עם תענוגות הבשר. זה תמיד מסובך מדי, ובכל מה שנוגע לנשים, הוא לא מעוניין בשום סיבוך.

"את מאמינה שמישהו בכלל ילווה לך כסף במצבך הנוכחי? היחס בין החוב שלך לבין ההכנסות של העסק אינו כזה שאיזשהו בנק ירצה בכלל לראות."

סומק הציף את לחייה החיוורות. "אני יודעת שזה לא מה שזה היה יכול להיות, אבל התוכנית העסקית שלי היא לא רעה ו..."

"יש הרבה מאוד משתנים בתוכנית שלך, לפי מה ששמעתי, ולמרות שהיא טובה למדי באופן כללי, כמו שזה עומד עכשיו, לא יהיו בה מספיק בטחונות בשביל רוב הבנקים. החוב שלך תפח מאוד בתקופה שעברה מאז שלקחת את ההלוואה הזאת."

"תצוגות אופנה הן דבר יקר. על האחרונה שעשיתי נאלצתי להוציא סכום של חמש ספרות, והצלחתי להרוויח בחזרה רק חלק קטן ממנו." קולה נשבר.

אלה הרגישה כאילו היא רואה הכול מחליק ונשמט מבין האצבעות. כל השנים של עבודה קשה כדי להשיג משהו שאיש לא האמין שהיא מסוגלת להשיג. היא התאמצה כל כך רק כדי להגיע עד לכאן. היא עשתה הכול בכוחות עצמה, בלי שום תמיכה ממשפחתה. הבוטיק, קו האופנה שלה, הם היו משהו שכולו שלה. הם היו הכול.

אבל עכשיו הם גם שלו. ואם היא לא רוצה לאבד אותם כליל, היא חייבת לשחק את המשחק שלו. היה ברור לה שזה יגיע לכלל הסכמה מהרגע שהוא הראה לה את המסמכים שלו. ברור לגמרי. היא רק לא רצתה להשלים עם זה, אבל אין לה שום ברירה עכשיו. זה מה שהיא חייבת לעשות.

לוותר על השליטה שלה, להכניס מישהו אל תוך חייה, אל תוך העסק שלה, היה הדבר הכי קרוב לסיוט בלהות שהיא יכלה להעלות בדעתה. אלא שלאבד הכול כבר היה הרבה יותר נורא מכל סיוט, כך שהיא לא יכלה בכלל לחשוב על כך.

היא לקחה נשימה חדה והעלתה על פניה הבעה שלתקוותה היתה שלווה ורצינית. "אני מוכנה לעבוד איתך בכל דרך שאוכל כדי להבטיח את ההצלחה שלנו."

חיוך ציני רפרף על שפתיו. הוא לא הוטעה על ידי הבעתה השלווה, וזה הרגיז אותה עוד יותר. היכולת שלו לקרוא אותה שעשעה אותו. היא אגרפה את ידיה ונעצה את ציפורניה בכפותיהן.

"אלה, זה בכלל לא אישי. זה קשור רק לשורה התחתונה, ואני מתכוון להפיק פה רווח רציני. אם בשלב כלשהו יתברר לי שזה לא הולך לקרות, אזנח את הפרויקט."

אלה הושיטה אליו את ידה והוא לחץ אותה. ברק חלף בגופה, בלתי צפוי, מידי, כאילו שנגעה בחוט חשמל חשוף. זה התערבב בכעסה, באדרנלין שכבר זרם בדמה וגרם לרגליה להרגיש לא יציבות, כאילו שברכיה עלולות לקרוס ממש בכל שנייה.

היא הרימה את עיניה ומבטה פגש את מבטו. היא ראתה את הלהט. את המשיכה. הוא השפיל את עיניו אל המקום שבו ידיהם נפגשו. ידו הגדולה והכהה, ידה הקטנה, החיוורת והמצולקת. הוא העביר את אגודלו על גבי אחת הצלקות שלה, שבהקה בקו מזוגזג על גב ידה.

הלהט נמוג ממנה והותיר אחריו רעד צונן שגרם לה להרגיש צינה בתוך גופה. היא משכה את ידה מאחיזתו.

מבטו השתהה עליה. "יהיה תענוג לעשות עסקים איתך."

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “השתלטות עויינת / מייסי ייטס”

מידע נוסף

בחר את סוג הספר

דיגיטלי, קינדל