דף הבית > התנגשות 4 - התנצפות
התנגשות 4 - התנצפות
הוצאה: דנה לוי אלגרוד - הוצאה עצמית
תאריך הוצאה: 06-2024
קטגוריה: ספרי רומנטיקה וארוטיקה
מספר עמודים: 459

התנגשות 4 - התנצפות

         
תקציר

"נשימה אחת כאישה חופשייה שווה יותר מאלפי נשימות של אישה כבולה."

 

מעולם לא הייתה לי זכות בחירה. תמיד קבעו עבורי היכן אגור, מה אלמד ומה אלבש. כפו עליי בידוד חברתי כדי שלא אשכח את מקומי, ולא אפשרו לי להכיר אפילו את עצמי.

אני שחקנית שולית בעולם אפל ומסוכן, ותפקידי היחיד הוא לשרת את מטרותיהם של האחים שלי.

נולדתי לעולם קשוח שבו הגברים בוחרים עבור הנשים ומגבילים את החופש שלהן.

ואז פגשתי אותו.

כלב רחוב אלים וחסר מעצורים ששולט ברחובות ביד רמה.

הוא בחר בי לתועלתו האישית, ובכך העניק לי – לחודש אחד בלבד – חופש מתעתע וזכות לבחור את בחירותיי.

קוראים לי יקטרינה, ואני נחושה לנצל את זכות הבחירה שלי כדי להעניק לאחיותיי הנשים שביב של תקווה.

אנשום כל נשימה כאישה חופשייה.

התנפצות, הספר הרביעי בסדרת הפשע החושנית התנגשות, הוא רומן רווי תאווה ועוצר נשימה של דנה לוי אלגרוד. ספריה הקודמים היו כולם רבי־מכר.

פרק ראשון

פרולוג

אני מקיצה מחלום הבלהות שטופת זיעה. פי פעור בזעקה אילמת וליבי הולם בפראות. הסיוט הזה מקועקע בנפשי. שבע שנים חלפו מהלילה האיום שבו איבדתי את אימי, ומראות האימה עדיין רודפים אותי.

אני מהדקת את הקשת המוזהבת לראשי ומשקיפה מבעד לחלון הקטן של המטוס. השמיים תכולים, והעננים הלבנים משייטים מתחתינו בעצלתיים. בעוד כמה שעות ננחת באמריקה ובכך יסתיימו שבע שנות הגלות שלי, שנים שבהן הייתי כלואה בפנימייה ומבודדת לגמרי מהעולם החיצון. שנים שבהן הוכשרתי להיות בת זוג ראויה לאוליגרך רוסי.

אני מחניקה חיוך כשאני נזכרת בדרך שבה סיכלתי את השידוך המפואר שלי, ומרשה לעצמי ליהנות מרגע יקר של גאווה. מרינה הזהירה אותי שאשלם על כך ביוקר, אבל זו הבחירה שבחרתי ואני עדיין נאחזת באושר הרגעי שחשתי.

אני מחליקה את בד השמלה ומציצה לכיוון מרינה. היא יושבת זעופת פנים ונראית מודאגת לקראת המפגש הקרב עם האחים שלי.

הזיכרון המהנה מתפוגג ותחושת תסכול קשה אופפת אותי.

אני לא חופשייה. זכות הבחירה אינה בידיי. כדי לשרוד בעולם שלי אני חייבת להרכין את ראשי ולהיות צייתנית וכנועה.

פרק 1

זהב. מסגרות התמונות שתלויות על הקירות מצופות זהב. הכרכובים מעוטרים בזהב. הנברשות שמשתלשלות מהתקרות קורנות בזהב. אפילו הווילונות הכבדים שזורים בחוטי זהב.

אני עומדת זקופה בגבי אל קיר הטרקלין ופוערת עיניים לנוכח הזהב המסנוור. אני מרגישה זרה בחדר המפואר הזה, באחוזה הזאת שעד לפני שבע שנים הייתה הבית היחיד שהכרתי. הבית שבו גרתי עם אימא שלי.

זיכרון הלילה האחרון שביליתי כאן סודק את שכבת ההדחקה שאופפת אותי ואני נאנקת ללא קול ומנערת את ראשי. שבע שנים חלפו מהיום שהבועה השברירית שלי התנפצה לאלפי חלקיקים, היום שבו איבדתי את אימא.

צעדים מהדהדים במסדרון. אני נדרכת, ממהרת להחליק את השמלה הוורודה שלי ולהיטיב את שערי באצבעותיי.

"תזדקפי ותחייכי," מרינה פוקדת עליי בשקט, ואני נושמת נשימה עמוקה ומותחת את שפתיי לחיוך קטן. "אל תאמרי מילה אלא אם נשאלת שאלה," היא מוסיפה בקשיחות.

שני גברים נכנסים לטרקלין ונעמדים מולי. אלה ולדימיר ודימיטרי. האחים שלי.

הם בוחנים אותי בעיניים סקרניות ואני ממשיכה לחייך בלי להשפיל מבט. שניהם לובשים חליפות שחורות מגוהצות ויקרות למראה. ולדימיר, שגבוה מדימיטרי בראש שלם, מזיז את ראשו מצד לצד ומסובב את טבעת הזהב העצומה שענודה על הקמיצה הימנית שלו. דימיטרי מצמצם את עיניו ומקמט את מצחו, ונדמה שהוא תוהה אם אני באמת האחות שממנה נפרד לפני שבע שנים. שרשרת קולר מקיפה את צווארו הרחב ושערו הבהיר מסורק לאחור ומהודק למקומו בג'ל שמנוני.

המבטים הסקרניים מתחלפים עד מהרה בהבעות כעוסות. מתח ממלא את האוויר, וכעבור רגע ולדימיר מסתער לעברי ולופת את צווארי.

"כלבה מטומטמת," הוא יורק את המילים המרושעות.

החיוך נמחק מפניי ואני לא מוציאה הגה. מרינה הזהירה אותי שזו קבלת הפנים שצפויה לי.

"את יודעת כמה כסף השקענו בחינוך שלך?" עיניו של ולדימיר נפערות לממדים עצומים. "את יודעת כמה כסף השקענו במורים הפרטיים בפנימייה המסריחה שלך?" הוא לא ממתין לתשובה. "את יודעת כמה מאמצים השקענו במציאת השידוך שלך?" הוא נוהם כמו חיה. "התרגיל הדפוק שלך עלה לנו הרבה כסף. שלא לדבר על העשרה מיליון דולר שכבר היו בדרך אלינו." הוא מהדק את אצבעותיו סביב צווארי.

"ולאדק, לא!" מרינה צועקת וכף ידו נשמטת מצווארי.

אני גומעת אוויר ופוקחת בזהירות את עיניי. ולדימיר מביט בי כאחוז טירוף ודימיטרי מנענע את ראשו בתוכחה.

"סיכמנו שלא תפגעו בה," מרינה אומרת בקשיחות. "אנחנו צריכים להשתמש בה כדי להשיג את הכסף בחזרה."

"לא נצליח לקבל עליה את הכסף שהפסדנו." ולדימיר מסתובב אל עגלת המשקאות. "עשרה מיליון דולר!" הוא מרים את קולו. "וברית עם אחת המשפחות החזקות ביותר ברוסיה."

"ומה עם דמי השתיקה ששילמנו?" דימיטרי שואל בנחרת בוז. "הכלבה צריכה להיענש." אצבעותיו מטיילות על שרשרת הקולר שלו. "אני מציע לזרוק אותה לרחוב. שתעבוד עם הזונות."

הדופק שלי הולם ברקותיי ואני מאגרפת את כפות ידיי ופוקדת על עצמי לשמור על שקט.

"ומה נרוויח מזה?" מרינה מצקצקת בלשונה. "כמה אלפי דולרים בחודש?" היא נעמדת ליד ולדימיר ומוזגת לעצמה כוסית וודקה. "יקטרינה היא עדיין הצארינה. אף אחד באמריקה לא יודע מדוע השידוך שלה נכשל, ואנחנו נמשיך בתוכנית החדשה שלנו." היא לוגמת מהמשקה ונועצת בי מבט ארוך. "היא יפהפייה, אלגנטית, משכילה וצייתנית. היא לא תחזור על אותה הטעות פעמיים."

"כי אני ארצח אותה," אומר ולדימיר בלחישה מצמררת וגומע ישירות מהבקבוק. "אנחנו לא ברוסיה וראשי המשפחות כאן לא מתרגשים מהתואר שלה. הגינונים המלכותיים שלה לא שווים כלום."

"אולי בעיני האמריקאים." מרינה מניפה את ידה בביטול. "האירופאים לעומת זאת מעריכים דם כחול וישלמו עליו בהתאם."

אני מאזינה לשיחה שלהם באדישות מוחלטת, כאילו אין לי שום קשר למתרחש. שנות הבדידות בפנימייה והחינוך הנוקשה הטביעו בי את חותמם. אין זכר לנערה שהייתי לפני שהוגליתי לרוסיה, נערה שחלמה על חופש ואהבה, שצחקה וכעסה והביעה את דעתה. הנערה הזאת מתה.

"הכלבה עדיין בתולה?" שואל דימיטרי בגסות וסומק מציף את לחיי.

"כמובן," מרינה משיבה מייד. "מפגשי החיזור שלה תמיד התקיימו בנוכחותי."

אני עוצמת עיניים ומאגרפת את כפות ידיי. ציפורניי כמעט פוצעות את העור הרך ואני מרגישה שדמי מתלקח. מרינה אכן הייתה נוכחת בכל אחת מפגישות החיזור, אך לא עשתה דבר כאשר המחזר שלי בדק עד כמה צייתנית אני.

"איך לעזאזל אפשרת לה להשתגע?" ולדימיר מניח את הבקבוק על השולחן בקול חבטה ואני פוקחת את עיניי. "איך לא עצרת אותה לפני שהיא..."

"אני מלקה את עצמי על כך מדי יום," מרינה קוטעת אותו.

חיוך קטן עולה על שפתיי כשאני נזכרת ברגע שבו סוף־סוף מצאתי את עצמי בגוף שבו הייתי כלואה.

"תמחקי את החיוך מהפנים שלך," מרינה לוחשת ומתקרבת אליי בצעדים נמרצים. "את חושבת שהצלת את עצמך משידוך שלא התאים לך, אבל נראה שכרית לעצמך קבר." היא נועצת את אצבעה בלחי שלי. "אנחנו נשדך אותך למרבה במחיר ונתפלל שהוא לא יסתפק בסטירות. מגיע לך גבר שיכה אותך מכות נמרצות."

אני כבר לא מחייכת. אצבעותיי מפסיקות לעקצץ ואני מזכירה לעצמי שאני בסך הכול שחקנית חסרת חשיבות בעולם הזה.

"מתי האורחים אמורים להגיע?" מרינה שואלת ומתרחקת ממני.

"בעוד שעתיים," ולדימיר משיב ומסובב את הטבעת על אצבעו. "כולם אישרו."

"והחצר ערוכה לאירוע?" היא ניגשת לחלון ומסיטה את הווילונות.

"השקענו הון תועפות באירוע הזה." ולדימיר נעמד לידה ושניהם מביטים החוצה. "אני מאוד מקווה שנקבל הצעות טובות. אנחנו זקוקים למזומנים בדחיפות."

"נקבל," מרינה פוסקת בביטחון. "עוד נחזיר את המשפחה הזאת לגדולתה." היא טופחת על גבו.

דימיטרי ניגש לעמוד לצידה ונוקש על החלון. "אם לא נקבל עליה הצעה טובה אולי אני אתחתן עם כלבה עשירה."

"אל תהיה טיפש," מרינה נוזפת בו. "השמועה על החיבה המופרזת שלך לזונות חצתה יבשות. אין ראש משפחה אחד שיעניק לך את הבת שלו."

"כולם אוהבים זונות," הוא רוטן.

"אבל לא כולם גורמים להן להשתמש בלחצן המצוקה." היא צובטת את לחיו. "שידוך טוב ליקטרינה יפתח פתח לשידוך טוב גם עבורך. אתה רק צריך להקפיד להסתיר טוב יותר את התחביבים שלך."

"הזונות האלה הן כמו רשת של מרגלות," ולדימיר רושף. "הן מעבירות ביניהן מידע מפה לאוזן מהר יותר מכל שיחת טלפון."

"צריך להמציא זונות לשימוש חד־פעמי." דימיטרי צוחק.

אני מצטמררת מהשיחה המכוערת שלהם ובוהה בהם בדממה.

זיכרונות הילדות שלי עמומים ומעורפלים, אך ברגע זה זיכרון אחד מתבהר. מרינה יושבת עם אחיי בטרקלין ואני מציצה עליהם מהדלת. היא מספרת להם על האהבה הגדולה שאבא חלק עם אימא שלהם, אשתו הראשונה. היא לועגת לשידוך שנכפה עליו עם אימא שלי ומסבירה להם שהנפש החופשייה שלה מסוכנת למשפחה. החיוך שלה מתרחב כשהיא מסבירה שאבא מכה אותה רק כדי להגן עליה מפני עצמה.

"קדימה." מרינה מוחאת כף ומסתובבת אליי. "אני צריכה להכין אותך. לא בכל יום הפושעים העלובים האלה פוגשים צארינה." היא נוחרת בלעג ומסמנת לי להצטרף אליה.

אני פוסעת אחריה במסדרון הארוך ועיניי משוטטות על השטיחים האדומים. לא נותר זכר למרחץ הדמים שהתחולל כאן. השטיחים הוחלפו והקירות הלבנים סוידו. הלילה המבעית נשאר אך ורק בראשי. אני מטפסת במדרגות אל הקומה העליונה ונכנסת בעקבותיה לחדר ילדותי. הוא נראה בדיוק כפי שהיה ביום שבו עזבתי. על המיטה מתוח כיסוי קטיפה ועליו מונחות שלוש כריות פרוותיות. הווילונות הפרחוניים דהויים והשידות הלבנות מכוסות באבק. החדר הזה שייך לילדה התמימה שהייתי בחיי הקודמים וקירותיו סוגרים עליי.

אני מחליקה את כף ידי על צווארי ונעמדת מול הציור העצום שתלוי על הקיר. הפריט היחיד באחוזה הזאת שמעורר בי רגש חם. זהו דיוקן של גבר מבוגר ומזוקן שמביט ברוך בעלמה צעירה שנראית בדיוק כמוני. שערה הארוך חלק ובהיר, מעוצב בתסרוקת אלגנטית ומעוטר בקשת מלכותית. היא לבושה בשמלת כלולות לבנה שמתמזגת עם עורה החיוור, ועיני הטורקיז שלה משדרות עוצמה שקטה מתוך תווי פניה העדינים כשל בובת חרסינה.

"את רוצה להמשיך לבהות בסבא וסבתא שלך או להזיז את עצמך למקלחת?" מרינה נוזפת בי.

"אימא סיפרה לי שלמרות פער הגילים ביניהם הייתה להם אהבה גדולה," אני אומרת בחולמנות וממשיכה להביט בדיוקן.

"אהבה." מרינה צוחקת צחוק מר. "סבא שלך סגד לכפות רגליה." היא נעמדת מאחוריי ופותחת את רוכסן השמלה שלי. "הוא היה האדם העשיר ביותר ברוסיה ויכול היה לבחור לעצמו כלה פחות חולנית ממנה. אבל הדם הכחול שלה סנוור אותו. הוא העניק לה את הכינוי צארינה, למרות שהוא ממש לא היה צאר." היא פושטת ממני את השמלה ומזדקפת. "היא הייתה רחמנית וחלשה. לא אישה שראויה לנהל את האחוזות של סבא שלך. בדיוק כמו אימא שלך."

"היא לא נראית חלשה." אני מתמקדת בעיניים הנחושות שמביטות בי מהדיוקן.

"חלשה," מרינה פוסקת בזלזול. "לא שרדה בלידה וסבא שלך השתגע." מרינה מושכת בזרועי ומרחיקה אותי מהדיוקן. "זאת הסיבה שהוא שלח את אימא שלך לאמריקה. הוא לא היה מסוגל להביט בה בלי שתזכיר לו את האובדן של אהבת חייו. אחי הסכים לקחת אותה עם הבת הממזרה שלה."

"למה סבא לא רצה שאימא תינשא לאבא האמיתי שלי?" אני שואלת את השאלה שתמיד גרמה לאימא לפרוץ בבכי.

"שהבת של הצארינה תינשא לגנן עלוב וחסר כול?" מרינה מגלגלת את עיניה. "לא עזרו התחנונים ההיסטריים של האימא הטיפשה שלך. סבא שלך דאג שישחטו אותו."

אני נרעדת. אימא המסכנה הקשיבה ללב שלה ושילמה על כך מחיר כבד. כעת אני מבינה שגם האבא האמיתי שלי שילם על כך בחייו.

"ליאוניד, אחי היקר, לעולם לא היה בוחר בה לולא הנדוניה המכובדת שלה." מרינה נכנסת איתי לחדר הרחצה.

"ומה הנדוניה שלי?" אני שואלת כשהיא פותחת את ברז המים.

"הבתולין שלך, התואר שייחסנו לך והזכות להשתייך למשפחה הזאת. את רק בת עשרים ואחת. עדיין לא זקנה." מרינה דוחקת בי להיכנס למקלחת. "האימפריה שאחי בנה כאן תחזור לגדולתה. אני אדאג לכך."

אני מהרהרת בדבריה בזמן שאני מסתבנת ותוהה אם אזכה לחיות עם גבר שיסגוד לי כפי שסבא סגד לסבתא או שגורלי יהיה טרגי כמו גורלה של אימא.

מרינה סוגרת את הברז ומנגבת אותי בחוזקה. "רק צרות הבאת עלינו..." היא ממלמלת. "השקעה של שנים ירדה לטמיון כשהחלטת להשתגע..."

אני לא משיבה. אני יודעת שהיא צודקת ושאני אמורה לחוש אי־נעימות, אך הדבר היחיד שאני חשה הוא הקלה.

היא כורכת סביבי את המגבת ואז אוחזת בסנטרי ומאלצת אותי להביט בעיני התכלת הקפואות שלה. "יקטרינה, עשית טעות קשה," היא מדגישה כל מילה. "הסיבה היחידה שהאחים שלך חסו על חייך היא התקווה שתפצי על כך." היא פוערת את עיניה באיום. "אם לא תצליחי לגרום לאחד מהכלבים שיתארחו כאן הערב להציע תמורתך סכום נכבד, אני בעצמי אדאג לבעוט אותך לרחוב."

אני בולעת את הרוק ומהנהנת.

"יש לך הזדמנות אחת." היא מציגה בפניי את האצבע המורה שלה. "את יכולה להיות צארינה או זונת רחוב. במה את בוחרת?"

"צארינה," אני משיבה כמעט ללא קול.

"יפה מאוד." היא שומטת את הסנטר שלי ונסוגה לאחור. "את לא תאכזבי אותנו פעם נוספת."

אני עוקבת אחריה לחדר ומביטה בדיוקן בזמן שהיא מלבישה אותי בשמלה ורודה חדשה בעלת שרוולים נפוחים ומחשוף עדין, ששוליה מלחכים את הרצפה.

"זאת שמלה אופנתית," מרינה אומרת בסיפוק. "היא משדרת אלגנטיות ואצילות."

אני לא מעיזה לומר מילה. הגבר שהיה אמור לשאת אותי לאישה בחר עבורי מלתחה שמורכבת רק משמלות ורודות מוגזמות ולא נוחות. אני משערת שזאת הייתה דרך נוספת עבורו להשפיל אותי.

היא מסרקת אותי ומפדרת את אפי, ולבסוף מניחה את הקשת על ראשי וסופקת את ידיה בשביעות רצון.

אני מנתקת את עיניי מהדיוקן ומביטה במראה. הקשת שלה שזורה בשערי – קשת זהובה ודקיקה שמעוצבת כמו כתר מלכות – ולרגע נדמה שסבתא שלי התעוררה לחיים והיא זו שמביטה בי. אך במבט שני קל לזהות את ההבדל המהותי. בעיניי אין עוצמה ונחישות. רק ריקנות ותבוסתנות.

"ארד לקבל את האורחים ואחזור לקחת אותך." מרינה ניגשת לדלת. "אל תצאי מהחדר ואל תקמטי את השמלה."

היא טורקת את הדלת מאחוריה ואני מסתערת לכיוון המיטה, מרימה את המזרן, שולפת את האלבום ומצמידה אותו לחזי. האלבום הזה הוא האוצר היקר ביותר שנותר לי מאימא שלי, והעובדה שהוא עדיין כאן מציפה אותי בהתרגשות עזה.

אני מתיישבת על המיטה ומעלעלת בו. בכל עמוד יש תמונה של יצירת אומנות, ושם האומן כתוב בכתב ידה של אימא. הערפל שאופף את עברי מתפוגג ואני נזכרת בבהירות ברגעים שבהם היא ישבה איתי על המיטה הזאת והסבירה לי מדוע בחרה לשבץ באלבום דווקא את היצירות הללו.

בעמוד הראשון ישנו דיוקן של פרידה קאלו, הציירת המקסיקנית הנכה שחייתה חיים מלאי תהפוכות וזכתה בהכרה רק לאחר מותה. בעמוד הבא יש תמונה של טווס שנופח בזכוכית על ידי האומן דייל צ'יהולי. אני מלטפת את התמונה ושומעת בראשי את קולה של אימא, מספרת שאיבד את עינו בתאונה ולא יכול היה להמשיך ליצור בעצמו. אני כמעט רואה את החיוך שלה כשהסבירה שהוא לא ויתר על חדוות היצירה וניצח באמצעות שרביטו על יוצרים רבים שפעלו במסגרת החזון שלו. בעמוד השלישי יש ציור של ג'ון ברמבליט, הצייר האמריקאי העיוור ששינה את התפיסה של אימא ביחס לאומנות חזותית.

אני סוגרת את האלבום ומחבקת אותו. בראשי עולה זיכרון הערבים שבהם הייתה לובשת שמלות יפהפיות ומספרת לי בעיניים בורקות שהיא בורחת לכמה שעות כדי לבקר בתערוכה חדשה באחת מהגלריות במרכז העיר.

אני טומנת את האלבום בחזרה מתחת למזרן ונעמדת מול החלונות המוגפים. ליבי נצבט בכאב על הילדה הקטנה שבמשך שעות השקיפה מבעד לחלון הזה והתפללה שתחזור. היא תמיד חזרה, ולבריחה שלה הייתה תמיד אותה התוצאה. הצעקות של ליאוניד והתחינות של אימא עדיין מהדהדות באוזניי. אחריהן נשמעו מהלומות ואז השתררה תמיד דממה מבעיתה שגרמה לי לתהות אם אזכה לראות שוב את אימא. אני מציצה לכיוון הדלת ומחייכת חיוך כאוב. היא לא ויתרה על נשיקת לילה טוב. היא ביקרה אותי גם כשפניה היו חבולות וגם כשטיפות דם זלגו מאפה ולכלכו את הכותונת שלי. ובכל פעם שניגבה את הדמעות שלי היא לחשה לי שזה היה שווה את רגעי החופש שלה.

"נשימה אחת כאישה חופשייה שווה יותר מאלף נשימות של אישה כלואה," אני לוחשת את המשפט שהיה מתנגן בקולה העדין.

אני מסיטה את הווילונות ומשקיפה החוצה. מכוניות מפוארות חונות בקדמת האחוזה, וגברים בחליפות מחויטות מלווים בנשים בשמלות אלגנטיות צועדים אל עבר הגן האחורי.

צעדיה הכבדים של מרינה מהדהדים במסדרון ואני ממהרת לקראתה אל הדלת. אין בי תקווה שאזכה לשידוך עם גבר הגון, אבל המחשבה שיום אחד אעזוב את האחוזה הזאת מעניקה לי כוח, ואני משתעשעת ברעיון שכמו אימא, גם אני אצליח לברוח מפעם לפעם כדי לחוש את טעמו המתוק של החופש.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי49 ₪ 29 ₪
מודפס 98 ₪
דיגיטלי 47 ₪
קינדל 47 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
עוד ספרים של דנה לוי אלגרוד - הוצאה עצמית
עוד ספרים של דנה לוי אלגרוד
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il