התעוררות ספרדית / קים לורנס

קינדל : ₪38.00
דיגיטלי : ₪39.00

נקה

תיאור

קים לורנס – התעוררות ספרדית (614)

עמודים: כ-208

 

באמצע המולה בשדה התעופה, הרווק המבוקש ביותר של מדריד, אמיליו ריוס, נתקל במייגן ארמסטרונג, אהבתו הישנה. בעבר הוא השלים עם החובה שלו למשפחתו והתחתן עם "האישה הנכונה", בהותירו את מייגן זנוחה בצד.

לשמור מרחק ממייגן היה הדבר הקשה ביותר שאמיליו עשה מימיו, אבל עכשיו, כשהוא כבר חופשי, הוא לא התכוון לוותר שוב!! וגם לא לבזבז אפילו רגע אחד…

 

תרגום: עמוס זלינגר

דאנקוד: 50-1767

טעימה מהספר

קים לורנס / התעוררות ספרדית

 1

אמיליו בלע את הקפה שבפיו, כשהוא מעווה פנים בגלל הטעם. הקפה התקרר. הוא קשר את עניבת המשי שלו, ביד אחת בלבד, ופנה לצאת. הצצה חטופה בשעונו אישרה שעם קצת מזל, ואם התנועה תזרום כמו שצריך, הוא יצליח להגיע לשדה התעופה כדי לקבל את פניה של רוזנה ועדיין להיות ליד שולחן הכתיבה שלו עד עשר בבוקר – שעה מאוחרת מאוד עבורו, אבל בכל זאת, בהיותו הבוס, הוא זכאי לפריבילגיות מסוימות.

לא חסרים אנשים שרואים את כל התנהלות חייו כפריבילגיה אחת ארוכה.

אחדים מהם מרחיקים לכת עוד יותר אפילו, כמו, למשל, השחקנית אותה הוא התכוון ללוות להצגת הבכורה, בערב הקודם. היא כינתה אותו אנוכי – בקול רם למדי.

אמיליו קיבל את העלבון עם חיוך פילוסופי שקט. לא היתה בעיניו שום חשיבות לדעתה בנוגע אליו. הם לא שכבו ביחד אפילו, וכעת כבר היה לו ספק גדול אם זה יקרה – למרות שהיא התקשרה לאחר מכן; נראה שהתחרטה על התפרצותה, וביקשה להתנצל.

מאמציה לשקם את מעמדה בעיניו הותירו אותו אדיש לגמרי, בדיוק כמו שעשתה התפרצות הזעם שלה לפני כן. הוא אפילו חשב שיכול להיות שיש איזה צדק במה שהיא אמרה עליו – אולי הוא באמת אנוכי. האפשרות הזאת לא הטרידה אותו יותר מדי. האם אנוכיות אינה היתרון הגדול של היותו רווק ולא מעורב בשום מערכת יחסים משמעותית?

היתרון? האם יש חסרונות בכלל לכך שבן-אדם נמצא במצב בו אין לו שום צורך להתחשב ברצונותיהם של אחרים? אמיליו לא הצליח לחשוב על אף חיסרון כזה.

בעבר הוא מילא את חובותיו ודאג להשביע את רצונותיהם של אחרים, בעיקר את זה של אביו. ההיעתרות הבלתי מפקפקת ההיא הובילה אותו לנישואים כושלים, לתוכם הוא נכנס בגיל צעיר מדי, כשהיה טיפש ויהיר עד כדי כך שלא היה מסוגל להאמין שייכשל במשהו.

על הנייר, הצדק היה עם אביו. הוא ורוזנה היו בני זוג מושלמים, היה ביניהם הרבה מן המשותף, הם השתייכו לאותו עולם, וחשוב מכל, מבחינת אביו, הכלה התברכה באילן יוחסין מכובד שאותו יכלה משפחתה לשרטט אחורה דורות רבים, כמעט כמו משפחתו.

אמיליו החליק אל תוך מושב הנהג של מכוניתו כששפתיו נמתחות בחיוך מריר בעת שהידק את חגורת הבטיחות שלו.

לואיס ריוס ממש השתולל מזעם כשהנישואים שהוא יזם הגיעו אל קיצם. הוא השתמש בכל איום ובכל תכסיס כוחני שהיו בארסנל המרשים שלו, ונמלא בתסכול כשנוכח שלא הצליח להשפיע כלל על בנו.

חמת זעמו הפכה להפגנה של בוז כשאמיליו העלה את הנושא של אהבה ורמז בעדינות שייתכן שהיעדרה הוא הסיבה למהירות שבה כשלו הנישואים האומללים הללו.

האירוניה שהיתה בקולו עברה – כצפוי –  ישר מעל לראשו של אביו.

"אהבה?" נחר אביו בבוז. "האם זה העניין? ממתי בכלל אתה רומנטיקן?"

השאלה היתה בעצם לגיטימית, נאלץ אמיליו להודות. נכון שדעתו הכללית לכל החשיבות שמייחסים לאהבה רומנטית היתה במקרה הטוב ביותר מתנשאת, ובמקרה הרע ביותר מזלזלת לגמרי.

הוא המשיך להרגיש כך בדיוק, ממש עד לרגע שבו התברר לו, בדרך הקשה ביותר, שאהבה רומנטית אינה רק תוצר של דמיון פורה יותר מדי; שאפשר בהחלט להסתכל על אישה ולדעת, מעל לכל ספק, שהיא נועדה להיות שלך.

הרגע ההוא נצרב לעד בזיכרונו של אמיליו, עם כל פרט זעיר של הגעתה באיחור קצר נשימה, באמצעה של ארוחת הערב המשעממת, כשהיא נושאת איתה ניחוח של ערב קיץ חמים ומביאה אותו אל תוך החדר המחניק.

לבו ממש עמד, מה שהיה לגמרי מגוחך בהתחשב במספר הפעמים בהן הוא כבר ראה אותה בעבר, נכנסת לכל מיני חדרים. אך באותו רגע, זה היה כאילו הוא רואה אותה לראשונה.

בהיזהרו שלא לשקוע ברחמים עצמיים, אמיליו הידק את לסתו וגירש מעליו את מראה פניה, בהניחו לפרצופו, הפחות מושך, של אביו לתפוס את החלל שהתפנה לפני עיני רוחו. את החלל שבלבו הוא כבר הפסיק לנסות למלא. הוא פשוט למד לחיות איתו.

אתה לא איבדת אותה, הוא הזכיר לעצמו. היא כלל לא היתה שלך מעולם. כי מה שנכון הוא שבחיים הכל זה עניין של תזמון, והתזמון שלו היה ממש גרוע.

הוא החליף הילוכים, העווה את פניו לנוכח הצליל ששמע כשאביו אמר לו, "אם אתה רוצה אהבה, קח לך פילגש. קח לך כמה פילגשים." אביו נשמע מלא פליאה על כך שפתרון פשוט כל כך לא עלה בדעתו של בנו.

אמיליו זכר עדיין איך הוא הביט באיש שהוליד אותו ולא הרגיש שום חובה של בן אל אביו – חיבה לא היתה מעולם ביניהם – אלא תיעוב נוקב שבער בעורקיו ממש כמו תמיסה חריפה.

המחשבה על גרימת סבל והשפלה למישהו, כמו שאביו עשה לאמו לאורך השנים, מילאה את אמיליו בסלידה עזה. אמיליו נכנס אולי במודע לנישואים של נוחות, אבל הוא התכוון תמיד להישאר נאמן לרעייתו.

"כמו שאתה עשית, אבא?" זה ודאי תבע ממנו מאמץ כביר להסוות בקולו את הזעם והמיאוס שחש.

האיש המבוגר היה הראשון להפנות את מבטו, אבל במהלך הרגע הארוך שבו עיניהם נפגשו, התחולל שינוי מהותי מאוד ביחסים שבין האב לבנו.

לואיס ריוס לא ניסה כלל, מעולם, לממש אף אחד מהאיומים שלו לנשל את בנו, אבל לאמיליו לא היה אכפת גם אם הוא היה מנסה. חלק בתוכו היה שמח לקראת האתגר של בניית חייו הרחק מהאימפריה הפיננסית שאבי-סבו הקים, והדורות הבאים עוד המשיכו וביססו.

זמן לא רב לאחר מכן, אביו חדל לקחת חלק פעיל בניהול החברה ופרש לו לחווה שבה הוא גידל סוסי מירוץ, בהותירו את אמיליו חופשי להוציא לפועל שינויים נרחבים, בלא שום התנגדות. שינויים שבזכותם המשבר הפיננסי העולמי פסח כמעט לגמרי על התאגיד של משפחת ריוס, למרבה הקינאה של כל מתחריהם. אנשים כבר החלו לדבר בקינאה על המזל של משפחת ריוס.

המזל נראה כממשיך לעמוד לצדו, כשאמיליו נהג את מכוניתו ישר למקום החנייה הפנוי האחרון, עשר דקות תמימות לפני שהמטוס של אשתו לשעבר היה אמור לנחות.

 

אמיליו צעד לכיוון הטרמינל ושמח מאוד, בחולפו על פני חבורת פקחי טיסה קולניים, נושאי כרזות, על כך שהוא לא אמור לתפוס טיסה. בניין הטרמינל היה מלא בהמון אנשים חרדים, וגם כועסים במידות שונות, שכן היו אמורים לטוס לאן שהוא.

הוא הקדיש להם מחשבה קצרה של התחשבות, לפני ששב לחשוב על הסיבה להיותו שם בכלל. הוא נאנח, ובלבו הצטער על כך שאינו שותף לאמונתו של פיליפ, שמילה אחת שלו יכולה להעלים, כבדרך פלא, כל בעיה ומכשול בדרכו של חברו להגשמת מאווייו הרומנטיים. ועדיין, חלק מהדברים שחברו אמר, גרם לו להרגיש שישנם דברים שלא נאמרו.

אמיליו לא ראה את פיליפ ארמסטרונג כבר קרוב לשנה, כך שהיה זה מפתיע מאוד לראות פתאום, אתמול, את ידידו הוותיק נכנס למשרדו.

פיליפ חייך אליו חיוך ציני – וזה לא היה האחרון!

אמיליו בחר נקודת תצפית, ממנה יוכל להבחין ברוזנה, והניח למחשבותיו לשוב בחזרה אל השיחה המאוד לא רגילה שהתפתחה אתמול.

"יש בעיה."

זאת לא היתה שאלה. ולא היה צריך להיות מומחה לקריאת שפת גוף, כדי לראות שמשהו אינו כשורה בעולמו של פיליפ.

"מעולם לא הייתי מאושר יותר."

המענה העגמומי מתח את זוויות שפתיו של אמיליו. "לא רואים עליך."

"אני התאהבתי, אמיליו." עגמומיותו של האנגלי רק נראתה בולטת עוד יותר כשציין את המקור לאושר הגדול שלו.

"איחולי."

בהחמיצו את הנימה האירונית של האיחול, פיליפ המשיך ואמר בעצב, "תודה." הוא הוסיף, "הו, אני לא מצפה ממך להאמין בזה. אני תהיתי לא פעם, אתה יודע...?"

"בקשר למה תהית?" שאל אמיליו בפליאה, ולא היה מוכן להיעלב מהנימה הכועסת שהתגנבה לקולו של רעהו.

"למה בכלל התחתנת?" הוא אמר במרירות. "הרי זה לא שהיית – "

"מאוהב?" הציע אמיליו בלא שום להט. "לא. לא הייתי מאוהב. אני מניח שאתה לא באת לפה כדי לדבר על הנישואים שלי."

"בעצם, דווקא כן, מבחינה מסוימת," הודה פיליפ ארמסטרונג. "אתה מבין, אמיליו, העניין הוא..."

אמיליו כבש את קוצר הרוח שלו.

"העניין הוא שאני רוצה להתחתן," אמר האנגלי במהירות.

"אני מניח שאלו חדשות טובות."

"אני רוצה להתחתן עם אשתך."

אמיליו היה ידוע בתפיסתו המהירה וביכולת הניתוח האנליטית שלו, אבל את זה הוא לא צפה בכלל!

"אתה המום. היה ברור לי שתהיה," הכריז מי שהיה חברו לספסל הלימודים, כשעננת פסימיות יורדת ואופפת אותו.

"אני מופתע," תיקן אותו אמיליו בכנות מוחלטת. "אבל גם אם הייתי המום – זה היה משנה משהו? רוזנה כבר מזמן לא אשתי. אתה לא צריך את הברכה שלי וגם לא אישור ממני."

"אני יודע. אבל נדמה לי שאני מרגיש טיפה אשם על כך שאני מצאתי אושר."

"נראה לי שאתה מדמיין דברים," אמר אמיליו ובלבו שאל את עצמו אם הוא לא אמור להרגיש טיפת קינאה.

הוא לא הרגיש קינאה בכלל. הוא עדיין חיבב את רוזנה, וזאת בעצם היתה הבעיה: הוא חיבב את רוזנה, בדיוק כשם שהיא חיבבה אותו. זה היה אחד מני הרבה דברים שהיו להם במשותף, ושניהם הסכימו שכבוד הדדי ותחומי עניין משותפים יכולים להיות בסיס הרבה יותר יציב לנישואים מאשר דבר חולף כמו אהבה רומנטית.

מֶרדֶה דִיוֹס, הוא באמת היה עד כדי כך טיפש!

הנישואים, כמובן, נידונו מראש לכישלון, אבל מאמיליו נחסך הצורך להגיד לרוזנה שהיתה גם "מישהי אחרת". הוא לא היה צריך להכאיב לה עם זה. היא העיפה בו מבט אחד, וכבר ידעה.

אינטואיציה נשית מפותחת, או שעד כדי כך הוא היה שקוף?

מה שלא נחסך ממנו היתה תחושת האשמה המעיקה – בלי שום טעם רציונלי, יש מי שהיו אומרים, בהתחשב בכך שאשתו כבר לא היתה נאמנה לו – ובנוסף, גם הטעם המריר שנובע מכל כישלון שהוא.

עוד מהעריסה החדירו לראשו של אמיליו שלהיות בן למשפחת ריוס זה אומר, בין היתר, לעולם לא לחשוב אפילו על האפשרות של כישלון. זה היה שיעור שהוא הפנים היטב. גירושים לא היו סתם כישלון, אלא כישלון פומבי, וזה היה קשה לבליעה עוד יותר מהווידוי של אשתו שהיא שכבה עם מישהו אחר, רק כמה חודשים אחרי שהם נשבעו אמונים זה לזה.

אמיליו גילה סבלנות רבה יותר לחולשתה מאשר לחולשתו שלו. ובעיניו, העובדה שהוא לא מימש פיזית את חוסר הנאמנות שלו לא הפחיתה כלל מאשמתו.

לפני שהודיעו ברבים על הגירושים, הם יידעו את משפחותיהם, כדי להכין אותם לכך. תגובתו של אביו היתה צפויה, ואמיליו היה מסוגל לספוג את ההאשמות המרירות שלו בתחושת מיאוס אדישה, שרק הצליחה להרגיז עוד יותר את האיש.

מה שהיה הרבה פחות צפוי היתה התגובה העזה והעוינת של משפחתה של רוזנה – שהדהימה אותו לגמרי, אם כי אותה היא לא הדהימה כל כך.

במהלך חילופי הדברים התברר לו שבלא ידיעתו, אביו הסכים לשלם סכום כסף נכבד מאוד למשפחת קרראס האריסטוקרטית, שירדה לחלוטין מנכסיה, בתמורה לנישואים הללו, בנוסף לסכום דומה שישולם עם לידתו של יורש ראשון לזוג.

למרות שהיה בטוח שנקודת ההשקפה שלה היתה דומה לשלו כשהם התחתנו, עכשיו הוא כבר הבין, שמה שהניע את כלתו להתחתן איתו לא היה שיקולים פרגמטיים, אלא כניעה ללחצים כבדים מצד הוריה.

זה בהחלט הסביר את סירובה של רוזנה להתגרש, כשהאפשרות רק עלתה לראשונה. אז הוא לא הצליח להבין את זה, אבל כעת הוא כבר הבין שהיא פחדה להיות מנושלת על ידי משפחתה, תאוות הבצע, יותר משחששה להמשיך לחיות בשקר.

זאת היתה הסיבה לכך שלמרות שקיבל את הנוסח הרשמי של גירושים ידידותיים בהסכמת שני הצדדים וכל זה, אמיליו לא עשה שום מאמץ להפריך את השמועות שבהן נרמז בבירור שחוסר הנאמנות שלו הוא הסיבה לפרידה.

זה לא היה שקר מוחלט, וזה פישט בהרבה את מצבה של רוזנה, כמו שעשה גם סכום הכסף הענקי שהוא שילם למשפחתה התאוותנית – מהכסף הפרטי שלו.

התקשורת, אחרי שיצרה את הסיפור, המתינה עם כותרות מוכנות מראש, בציפייה מלאת ביטחון שהמאהבת או המאהבות שלו יצוצו במהרה, ברגע שיתברר להן שהסיפורים הנלוזים שלהן יכולים להיות שווים המון. ברור שאף אחת לא צצה, מאחר שהאישה שלמענה הוא עזב את אשתו לא היתה מודעת כלל לתפקידה במהלך העניינים.

כל אישה שנראתה בחברתו מיד לאחר הגירושים הסתכנה בכך שתיחשד כמי שהיתה האישה האחרת; אך הוא החליט שבנסיבות ההן לא היתה לו שום ברירה אלא לגלות סבלנות, אם ברצונו להגן על שמה הטוב של האישה שבה הוא התאהב.

אז הוא חיכה פרק זמן גדול מספיק, או כמעט מספיק – בכל זאת, יש גבול לסבלנות שלו – לפני שעשה ניסיון כלשהו; שישה חודשים עד להשלמת הגירושים, ושישה חודשים נוספים כדי לתת לאבק לשקוע. הבעיה היחידה שהוא צפה שתהיה לו, היתה חוסר הניסיון היחסי שלו בכל מה שנוגע לחיזור. אמיליו ידע לפתות, אך מעולם הוא לא היה צריך לחזר אחרי אישה.

האירוניה הקודרת של העובדה הזאת כמעט הצליחה להצחיק אותו – אך רק כמעט. קשה היה לחייך אפילו, בנוגע לכל מה שקשור לאותו היום שבו שברו לו את הלב ורמסו את גאוותו בעת ובעונה אחת.

במבט לאחור, הוא כבר היה מסוגל להבין שהפגיעה בגאוותו היא שגרמה את מירב הנזק. הוא התבייש בכך שלמשך זמן קצר הוא הגיב כצפוי, בהפגנת מרירות ובקינה על מר גורלו, אבל הוא השתלט על רגשותיו אלה, אטם אותם היטב עמוק בפנים – גבר אמור להגביל את משך הזמן שבו הוא מרשה לעצמו להתפנק כך – ושב לנהל את חייו כאילו לא קרה דבר.

היתה איזו אירוניה קודרת בהערה של פיליפ שאמר, "אילו אתה היית מסוגל להתאהב במישהי, אני בטוח שרוזנה היתה יכולה להמשיך בחייה."

"במישהי מסוימת?"

"אלוהים, לא. ממש לא משנה במי." צחוקו של פיליפ השיב את מבטו בחזרה אל פני חברו. "מצטער," הוא אמר בהעוויה של מבוכה. "חוש ההומור שלי הוצא כנראה באיזה ניתוח, או משהו. אני רק יודע שאנחנו יכולים להיות מאושרים, אבל רוזנה – אני חושב שהיא לא תהיה מסוגלת להמשיך הלאה כל זמן שאתה לא תמצא לך גם מישהי..."

"אבל אני לא ביליתי את השנתיים האחרונות כמו נזיר."

"אני יודע. ואני בטוח שרוב הגברים היו מקנאים בך," הודה פיליפ. "גם אני קינאתי. העניין הוא שרוזנה חושבת שבתוככי לבך, אתה לא עד כדי כך שטחי, וגם אני לא חושב שאתה שטחי."

"אני שמח לשמוע," הגיב אמיליו בכובד ראש. "אז אתה מבקש ממני להתאהב במישהי כדי להקל עליך את חיי האהבה שלך. צר לי, פיליפ. אני מוכן לעשות הרבה בשבילך, אבל – "

"אני יודע. לא ברור למה בדיוק ציפיתי. העניין הוא שאני די נואש." הבעת הדחיפות שנראתה בעיניו הכחולות ביטאה את היאוש הזה. "אני אעשה הכל למען רוזנה – החל בכך שאסתפר."

ההצהרה הזאת חילצה קול צחוק מפי אמיליו. "אני מתרשם."

"אני רציני. הגיע הזמן שאני אתמסד כבר. מספיק לי עם הנדודים. אני מתכוון להפוך לבן אדם מהיישוב. אם זה מה שרוזנה רוצה ממני, אני מוכן אפילו ללכת לעבוד אצל אבא שלי, ללבוש חליפה, לבלוע את כפית הכסף ולהיות הבן שהוא תמיד רצה שאהיה."

"נראה לך שזה יכול לקרות?"

"אתה צוחק? אבא שלי ישמח נורא לראות אותי חוזר בזחילה, עם הזנב בין הרגליים. הוא בנה את האימפריה שלו כדי להעביר אותה לידי היורש שלו." הוא גיחך והצביע באצבע לעבר חזהו. "אני."

"אבל אתה ממש לא בן יחיד."

פיליפ השלים עם זה במשיכת כתף. "אני מניח שאם ג'ני היתה מגלה עניין בעסק, אז העגל המפוטם הזה אולי לא היה מחכה לי כך, אבל היא מעולם לא הראתה שום עניין בכך, וגם לא נראה שתתחיל להתעניין, אחרי שהפכה לפנים הרשמיות של הבושם ההוא. די מבהיל לראות את הפנים של אחותך הקטנה בוהות בך מעל לדפי המגזינים ושלטי הפרסום."

אמיליו ביטל את הבת הגדולה של משפחת ארמסטרונג בניד ראש קצר. "אני חשבתי דווקא על מייגן."

דמות מוכרת שהופיעה מול עיניו השיבה אותו כעת בבת אחת אל ההווה, כשמבטו סרק את אולם הנוסעים ההומה, בחיפוש אחר אשתו לשעבר.

הוא רק חשב על מייגן, והנה היא לפניו!

למרות העובדה שנראה היה שהיא ירדה בשתי מידות בערך – מה שלא היה לגמרי לרוחו – וגם רכשה לעצמה ברק אופנתי שתאם את הביטחון החדש שהיא הפגינה, הוא זיהה מיד את מייגן ארמסטרונג.

ברור שהוא זיהה אותה. אמיליו, איש שלא היה ידוע בהגזמות שלו, היה בטוח לגמרי ביכולתו לאתר אותה בעיניים קשורות, בחדר מלא באלפי נשים אנגליות יפהפיות!

זה מספיק כדי לגרום לגבר להאמין בגורל, הוא חשב לעצמו. ברור לגמרי שאמיליו לא האמין בסימנים או בכוחות קוסמיים, אבל הוא כן האמין תמיד בהליכה בעקבות האינסטינקטים שלו.

אם הוא היה נענה לאינסטינקט שלו כרגע, זה היה יכול להביא למאסרם של שניהם. חיוך שלא ריכך בכלל את הניצוץ הטורפני שבעיניו, הבליח על פניו, כשמחשבה חלפה בראשו. זה יכול בהחלט להיות שווה את זה.

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “התעוררות ספרדית / קים לורנס”

מידע נוסף

בחר את סוג הספר

דיגיטלי, קינדל