זיכרון יווני / שרון קנדריק

קינדל : ₪38.00
דיגיטלי : ₪39.00

נקה

תיאור

שרון קנדריק – זיכרון יווני  (613)

 

קונסטנטין קרנטינוס הוא יווני מבטן ומלידה!! וכשנודע לו שיש לו בן יורש, הוא מחליט לעשות

הכל כדי לזכות בו. גם אם הוא מתקשה לזכור ששכב עם לורה, אמו של הילד. היא היתה

בסך הכול מלצרית פשוטה, אבל אולי אם הוא ישכב איתה שוב, זה ירענן את זיכרונו…

אז הוא מזמין אותה ליוון. אבל לורה היא עקשנית מכפי שזכר. היא נחושה בדעתה לשלם על

שהותה, בעבודה כסוכנת הבית שלו. בימים היא מתעקשת לבשל ולנקות. ובלילות

היא מתעקשת לא לרוץ למיטתו…

 

 

תרגום: ענת הודיה צימט

דאנקוד: 50-1766

טעימה מהספר

שרון קנדריק / זיכרון יווני

  1

אזכור שמו ברדיו טלטל את חושיה. לורה אף פעם לא מצאה זמן לקרוא עיתונים, גם אלמלא הדיסלקציה שלה הקשתה עליה כל-כך בקריאה. היא הסתמכה על תוכניות הבוקר החדשותיות כדי להתעדכן. לרוב היא האזינה רק בחצי אוזן, ולרוב היא לא גילתה עניין רב בכל מה שנוגע לעסקים בינלאומיים.

אך השם קרנטינוס היה יוצא דופן. והוא היה יווני. וכל דבר שהיה קשור לאותה ארץ יפהפייה ועתיקה הביא את חושיה לדריכות כואבת מסיבות מובנות.

היא היתה עסוקה בהכנת לחם – מפזרת חופן של זרעים לתוך הבצק לפני שהכניסה את הנגלה האחרונה לתנור. אך היא קפאה בידיים רועדות באמצע מלאכתה והקשיבה – כמו חיה קטנה שמצאה את עצמה בודדה ומפוחדת באמצע שטח עוין.

"המיליארדר היווני קונסטנטין קרנטינוס הודיע על רווחי שיא של קו הספנות המשפחתי שלו," הודיע קולו היבש של קריין החדשות. "קרנטינוס הפלייבוי נמצא כרגע בלונדון כדי לערוך מסיבה במלון גרנצ'סטר, שם לפי השמועות הוא יכריז על אירוסיו לדוגמנית-העל השוודית אינגריד יוהנסון."

לורה התנודדה ולפתה את משטח העבודה לשם תמיכה, אוזניה מתקשות לשאת את מה שזה עתה שמעה, לבה פועם בכאב מפתיע בעוצמתו. כי היא שימרה את קונסטנטין בלבה וזכרה אותו בדיוק כפי שהיה כשהכירה אותו – כאילו הזמן עמד מלכת. זיכרון מתוק-מריר של גבר שהמחשבה עליו עדיין ייסרה אותה. אבל הזמן אף פעם לא עמד מלכת. היא ידעה זאת יותר מכולם.

ולמה היא ציפתה? שגבר כמו קונסטנטין יישאר רווק לנצח? כאילו מישהו בעל קסם עצל ואינטלקט נוקב, גוף נמרץ ופנים של מלאך שסרח, היה נשאר לבד. היא רק הופתעה שזה לא קרה מוקדם יותר.

היא שמעה קולות של תנועה מלמעלה כשהסירה את הסינר שלה. אבל לבה דהר כשביצעה אוטומטית את שגרת הבוקר שלה וניקתה את המטבח לפני שתעלה להעיר את בנה. היא אמרה לעצמה תכופות איזה מזל יש לה שהיא גרה "מעל העסק", ואף שניהול חנות מאפים קטנה לא היה שאיפת חייה, לפחות העבודה סיפקה לה הכנסה צנועה שאותה היא הגדילה על-ידי עבודות מלצרות מזדמנות. אך העבודה סיפקה להם, בראש ובראשונה, גג מעל ראשם – וביטחון בשביל אלכס – וזה, מבחינת לורה, היה שווה יותר מכול.

אחותה שרה כבר התעוררה, מגיחה בפיהוק מאחד משלושת חדרי השינה הפצפונים, מעבירה אצבעות בשערה הכהה הסמיך, שהיה כה מנוגד לרעמה הבהירה והעדינה יותר של אחותה.

"בוקר, לורה," מלמלה שרה ואז מצמצה כשראתה את פני אחותה הגדולה. "מה קרה? אל תגידי לי שהתנור שוב התקלקל."

לורה הנידה בראשה באלם ואחר החוותה בו לעבר חדר השינה של בנה. "הוא כבר התעורר?" לחשה.

שרה נענעה בראשה. "עוד לא."

לורה העיפה מבט בשעון שעל הקיר, ששלט בחייה העמוסים, וראתה שיש לה עשר דקות לפני שתצטרך להעיר את אלכס לבית-הספר. היא משכה את שרה לסלון הקטן שהשקיף על הרחוב, סגרה אחריהן את הדלת ופנתה אל אחותה כשכל גופה רועד.

"קונסטנטין קרנטינוס נמצא בלונדון," פתחה ואמרה, המילים הנלחשות נופלות מפיה כמו שברי זכוכית קטנים משוננים.

אחותה הזדעפה. "ו...?"

לורה הורתה לידיה לחדול לרעוד. "הוא עורך מסיבה." היא בלעה את רוקה. "ואומרים שהוא מתארס. לדוגמנית-על שוודית."

שרה משכה בכתפיה. "מה את רוצה שאני אגיד? שזו הפתעה?"

"לא... אבל אני..."

"אבל מה, לורה?" דרשה שרה לדעת בקוצר רוח. "נראה שאת לא מסוגלת להשלים עם העובדה שלממזר חסר התועלת שאיתו שכבת אין טיפת מצפון. שהוא אף פעם לא הקדיש לך מחשבה נוספת."

"הוא–"

"הוא מה? סירב להיפגש איתך? לא הצלחת להשיג אפילו פגישה אחת עם האיש החשוב, נכון, לורה? למרות הניסיונות הרבים שלך. הוא אפילו לא ענה לשיחות הטלפון שלך! את היית טובה מספיק בשביל לחמם אותו במיטה – אבל לא טובה מספיק כדי לזכות בהכרה בתור האמא של הילד שלו!"

לורה העיפה מבט מיוסר בדלת הסגורה ואימצה את אוזניה בעודה תוהה אם אלכס עשה את הבל-יתואר והצליח לקום מהמיטה בלי שאמו או דודתו יעירו אותו בטלטולים עדינים. מצד שני, בנים בני שבע היו ידועים לשמצה בקושי שלהם לקום מהמיטה, לא? והם נעשו סקרניים יותר ויותר ככל שגדלו... שאלו שאלות שעליהן היא לא ידעה איך לענות...

"ששש. אני לא רוצה שאלכס ישמע!"

"למה לא? למה שהוא לא יידע שאבא שלו הוא אחד הגברים הכי עשירים בעולם, בזמן שאמא שלו עובדת בפרך בחנות מאפים בניסיון לפרנס אותו?"

"אני לא רוצה ל..." אבל דבריה דעכו. מה בדיוק היא לא רצתה? תהתה לורה. לא רצתה לפגוע בבנה האהוב, כי זו היתה חובתה של כל אם להגן על הילד שלה? עם זאת, היא התקשתה יותר ויותר לעשות זאת. בחודש שעבר אלכס חזר מבית-הספר עם חבורה מכוערת על הלחי, וכשהיא שאלה אותו מה קרה, הוא מלמל משהו בהתגוננות. רק בשלב מאוחר יותר נודע לה שהוא היה מעורב בקטטה קטנה בחצר. ובשלב מאוחר עוד יותר היא גילתה את הסיבה, אחרי שהיא מיהרה אל בית-הספר, חיוורת ורועדת, וביקשה להיפגש עם המנהלת.

מסתבר שאלכס הוטרד על-ידי ילדים בגלל המראה ה"שונה" שלו. משום שעור הזית שלו, עיניו השחורות וגובהו גרמו לו להיראות מבוגר וקשוח יותר משאר הילדים בכיתתו. ומשום שילדות קטנות בכיתה – אפילו בגיל הרך של שש ושבע – הלכו שבי אחרי אלכס כהה-העיניים. התפוח לא נפל רחוק מהעץ, חשבה בדקירה.

לורה הרגישה בליל של רגשות קשים כשחזרה הביתה באותו יום. היא רצתה לשאול את בנה למה הוא לא הרביץ לילדים בחזרה, אבל זה היה מנוגד לכל מה שלימדה אותו. היא חינכה אותו להיות עדין. לדבר בהיגיון במקום לתקוף. היא היתה מוציאה את בנה מבית-הספר ושולחת אותו למקום אחר, אבל לא היתה לה יכולת בחירה. בית-הספר המדינתי הקרוב ביותר היה בעיר השכנה, ולא זו בלבד שללורה לא היה רכב, אלא שירותי האוטובוס לא היו מהימנים.

לאחרונה בנה שאל אותה יותר ויותר מדוע הוא שונה. הוא היה ילד קטן אינטליגנטי, ובמוקדם או במאוחר הוא לא יסכים להסתפק בפיסות מידע מעורפלות וסתומות לגבי אב שהוא מעולם לא פגש. אילו רק קונסטנטין היה מסכים לדבראיתה. להכיר בבנו. לבלות איתו קצת זמן – זה כל מה שהיא רצתה. שבנה האהוב יידע קצת על המורשת שלו.

דעתה היתה פזורה בזמן שהגישה לאלכס את ארוחת הבוקר שלו, ופזורה עוד יותר במהלך ההליכה הקצרה לבית-הספר שלו. אף שחופשת הקיץ כמעט הגיעה, מזג האוויר היה מחריד לאחרונה – רק גשם, גשם, גשם – והבוקר הטפטוף העיקש כמו חדר לכל סנטימטר בגופה. היא נרעדה קצת וניסתה לפטפט בעליזות, אבל הרגישה כאילו משקולת עופרת כבדה רובצת בבטנה.

אלכס הביט בה בעיני הזית הכהות שלו וקימט את מצחו. "קרה משהו, אמא?" שאל.

אבא שלך עומד להינשא לאישה אחרת וקרוב לוודאי להקים איתה משפחה. היא אמרה לעצמה שכאב הקנאה הפולח לא הגיוני בנסיבות הקיימות שעה שחיבקה אליה את בנה בעוצמה בעת שנפרדה ממנו.

"לא. לא קרה כלום, חומד." היא חייכה בעליזות וצפתה בו כשרץ אל החצר. היא התפללה שההטפה האחרונה של המחנכת נגד בריונות והצקות תצליח להשפיע קצת על הפרחחים הקטנים שנטפלו אליו.

היא היתה שקועה במחשבות כשפסעה בחזרה לחנות. היא תלתה את מעילה הלח בשירותים הקטנים שמאחור ועשתה פרצוף למראה הפנים החיוורות שנשקפו אליה מהמראה הזעירה שהיתה תלויה על גב הדלת. עיניה האפורות נראו מוטרדות, ושערה העדין נצמד אל ראשה כמו כובע ים מכוער במיוחד. היא הברישה אותו בקפידה וניערה אותו לפני שאספה אותו לתסרוקת לחה.

היא לבשה את האוברול שלה ועדיין היתה טרודה כשנכנסה לחנות, שם אחותה בדיוק הדליקה את האורות. בעוד חמש דקות הן יפתחו והזרם הראשוני של היום יתחיל – עם אנשי כפר שלהוטים לקנות לחמניות ולחם טריים. לורה ידעה שיש לה מזל גדול על החיים שיש לה, מזל גדול שאחותה אוהבת את אלכס בדיוק כמוה.

שתי הנערות התייתמו כששרה היתה עדיין בבית-הספר, אחרי שאמן האלמנה מתה בפתאומיות ובשקט באמצע הלילה. לורה ההמומה דחתה את התוכניות שלה לטייל בעולם ולא ידעה באיזו דרך לבחור כדי להבטיח ששרה תוכל להמשיך בלימודיה. אבל הגורל התערב בעיתוי אכזרי ואירוני, כי לורה גילתה זמן קצר לאחר מכן שהיא בהריון.

הכסף היה דחוק, אבל הן נשארו עם חנות המאפים הקטנה המוזנחת והדירה שמעליה, שם בילו את רוב שנות ילדותן. הן תמיד עזרו לאמן בחנות, לכן לורה הציעה להשקיע בה קצת ולהמשיך את העסק המשפחתי הקטן הצנוע, ושרה התעקשה ללמוד רק חצי יום כדי שתוכל לעזור עם אלכס.

עד עכשיו התוכנית עבדה מצוין. ואם החנות לא הניבה רווחים עצומים, לפחות הן הצליחו להחזיק את הראש מעל המים וליהנות מהחיים בכפר.

אבל לאחרונה שרה התחילה לדבר בערגה על לימודים בבית-ספר לאמנויות בלונדון, ולורה קלטה בתחושה איומה שהיא עומדת בדרכה של אחותה. היא לא יכלה להמשיך להשתמש באחותה הקטנה כמטפלת במשרה חלקית, גם אם שרה אהבה מאוד את אחיינה. שרה היתה צריכה לצאת אל העולם ולחיות את החיים שלה עצמה. אבל אז איך לורה תצליח לנהל את העסק ובמקביל להיות אמא מעורבת ככל האפשר לאלכס? אלכס שהתחיל להיות סקרני יותר ויותר לגבי הרקע שלו.

שרה היתה שקועה בניגוב אחרון של הדלפק והרימה את עיניה כשלורה נכנסה לחנות. "את עדיין נראית מוטרדת," העירה.

לורה הביטה בערימה העקומה של עוגיות הפירות המיובשים ושל קופסאות הפאדג' הביתי מתחת לדלפק הזכוכית. "אני לא מוטרדת," אמרה לאט. "אני פשוט קולטת שאני לא יכולה להמשיך לטמון את ראשי בחול."

שרה מצמצה. "על מה את מדברת?"

לורה בלעה את רוקה. תגידי את זה, חשבה. קדימה – תגידי את זה. תאמרי את המילים בקול – כך זה יהפוך לאמיתי ואת תהיי חייבת לעשות את זה. תפסיקי לאפשר לשומרי הראש שמקיפים את אביו של בנך להדוף אותך בשקרים ובתירוצים. קומי ותילחמילמען אלכס. "רק שאני חייבת להגיע אל קונסטנטין ולספר לו שיש לו בן."

עיניה של שרה הצטמצמו. "ממה נובע הלהט החדש, לורה?" שאלה ביובש. "זה בגלל שקונסטנטין מתמסד סוף-סוף? את חושבת שהוא יעיף בך מבט אחד ויחליט לזרוק את דוגמנית-העל השוודית ולברוח איתך אל השקיעה?"

לורה הסמיקה כי ידעה ששרה מדברת בכנות האכזרית שמותרת רק לאחות – אבל דבריה היו נכונים. היא היתה מוכרחה להיפטר מכל מחשבה רומנטית בנוגע למיליארדר היווני. כאילו שקונסטנטין יסתכל עליה בכלל עכשיו! הוא בהחלט לא יחשוק בה יותר, שהרי העבודה הקשה וחוסר הזמן לטיפוח עצמי הביאו לכך שלבלוב נעוריה דעך מוקדם מהרגיל. בגיל עשרים ושש היא לפעמים הרגישה – ונראתה – מבוגרת בעשור משנותיה. וגם אם האש שבלבה עדיין בערה בלהט כלפי אבי בנה, היא היתה חייבת לכבות את הלהבות לגמרי.

"ברור שלא," אמרה במרירות. "אבל אני חייבת את זה לאלכס. קונסטנטין מוכרח לדעת שיש לו בן."

"אני מסכימה. אבל את לא שוכחת משהו?" שאלה שרה בסבלנות. "בפעם האחרונה שניסית ליצור איתו קשר לא הגעת לשום מקום – אז מה השתנה עכשיו?"

באמת מה השתנה? לורה פסעה לאט לעבר דלת החנות. היא לא היתה בטוחה – רק שאולי התחוור לה שהזמן אוזל, שייתכן שזו ההזדמנות האחרונה שלה. ושהיא לא מוכנה יותר להשלים בכניעה עם ההדיפה של המעגל הצפוף שהקיף את היווני המאיים. היא התמלאה בלהט כה עז, עד שנראה כאילו הוא פלש לתוך נפשה. היא אם, והיא חייבת את זה לבנה.

"מה השתנה?" לורה חזרה לאט על דבריה של שרה. "אני מניחה שאני. והפעם אני אגיע אליו. אני אסתכל לו בעיניים ואספר לו על הבן שלו."

"אוי, לורה, בדיוק אותו הדבר יקרה!" קראה שרה. "את תיהדפי ולא תצליחי להתקרב למרחק של קילומטר ממנו!"

שתיקה השתררה. לורה יכלה לשמוע את התקתוק של שעון היד שלה מהדהד את פעימות לבה. "רק אם אבחר בדרך המקובלת," אמרה לאט.

עיניה של שרה הצטמצמו. "על מה את מדברת?"

לורה לא ידעה בעצמה עד לאותו רגע, אבל זה היה אחד מאותם רגעים מכוננים שבהם התשובה נראית כה פשוטה, עד שקשה להאמין שלא חשבת עליה קודם. כפי שהיה כשהיא החליטה שהן צריכות להתחיל לאפות לחם בעצמן במקום להזמין אותו מהמאפייה הגדולה בעיר הסמוכה, ובכך לפתות את הלקוחות שלהן עם הריח הנפלא של לחם נאפה.

"ברדיו אמרו שהוא עורך מסיבה גדולה בלונדון," אמרה בעודה משליטה סדר במחשבותיה המסתחררות. "במלון."

"ו...?"

לורה בלעה את רוקה. "ובאיזו תעשייה יש את תחלופת העובדים הכי גבוהה בעולם? בתעשיית שירותי ההסעדה! תחשבי על זה, שרה. הם... הם יצטרכו המון עובדים נוספים לערב המסיבה, לא? עובדים זמניים."

"רק  רגע..."  עיניה  של  שרה  נפערו.  "אל  תגידי  לי  שאת מתכננת –"

לורה הנהנה וקצב לבה התגבר. "עבדתי כמלצרית במלון המקומי במשך שנים. אני אוכל בקלות להשיג המלצות."

"או-קיי, אז מה אם באמת תצליחי להתקבל לעבודה?" דרשה שרה לדעת. "מה אז? את תצעדי אל קונסטנטין במדים שלך, באמצע המסיבה המפוארת שלו, ותכריזי באוזניו מול כל העולם, שלא לדבר על אשתו לעתיד, שיש לו ילד בן שבע?"

לורה נענעה בראשה וניסתה לא להיבהל מהתעוזה של הרעיון שלה, אבל הלהט שלה סירב לשכוך. "אני אנסה להפגין קצת יותר טקט," אמרה. "אבל אני לא אעזוב עד שהוא יידע את העובדות."

היא שלחה יד והפכה את השלט שעל דלת החנות מ"סגור" ל"פתוח". בחוץ כבר היה מקבץ קטן של קונים ממתינים, מנערים את טיפות הגשם מהמטריות שלהם בעודם נכנסים בטור לחנות.

לורה הצמידה חיוך עליז אל שפתיה כשנעמדה מאחורי הדלפק ולקחה את ההזמנה הראשונה, אבל האירוניה שבתוכנית שלה לא נעלמה מעיניה. אחרי-ככלות-הכול, היא עבדה כמלצרית כשפגשה לראשונה את קונסטנטין קרנטינוס ונפלה אל זרועותיו בקלות מביכה.

לאחר מכן היא הביטה לאחור ותהתה איך יכלה להתנהג בצורה כה מנוגדת לאופייה. אבל זה היה קיץ כה קסום באותם חודשים נטולי דאגות שקדמו למות אמה, והיא הרגישה כאילו העולם פרוש לרגליה כשחסכה כסף לקראת הטיול שלה בעולם.

היא היתה תמימה במלוא מובן המילה, אבל חודשים אחדים של מלצרות בעיר נמל קטנה ושוקקת לימדו אותה איך להתמודד עם הלקוחות העשירים ששטו באזור באופן קבוע עם היאכטות שלהם.

קונסטנטין היה אחד מהם, ועם זאת שונה מכולם, כי נראה שהוא הפר את כל הכללים. הוא התנשא מעל כל הגברים האחרים כמו נפיל, גורם לכולם לאבד מחשיבותם. היום שבו היא הניחה עליו עיניים לראשונה ייחרת במוחה לעד. הוא נראה כמו אל יווני, גופו החזק מותווה בצללית לעומת השמש השוקעת, יופיו הכהה והזהוב מרמז על חיוניות וסכנה גם יחד.

היא זכרה כמה רחבות היו כתפיו וכמה משיי היה עור הזית שעטף את השרירים החזקים שמתחתיו. והיא זכרה גם את עיניו – שחורות כהובנה אולם מנצנצות כמו אור השמש על הים בשעות הבוקר המוקדמות. איך היא יכלה לסרב לגבר שנראה כמו התגשמות של כל פנטזיות הנעורים שלה – גבר שגרם לה להרגיש אישה בפעם הראשונה והיחידה בחייה?

היא זכרה איך התעוררה בזרועותיו למחרת בבוקר וגילתה שהוא מתבונן בה, והיא נשאה אליו עיניים ובחנה את פניו בלהיטות בחיפוש אחר רמז כלשהו לרגשותיו. כלפיה. כלפיהם. כלפי העתיד.

אך במעמקי אותן עיניים לא היה דבר.

לורה בלעה את רוקה.

שום דבר.

 

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “זיכרון יווני / שרון קנדריק”

מידע נוסף

בחר את סוג הספר

דיגיטלי, קינדל