חוב של כבוד / סופי ג’קסון

דיגיטלי : ₪35.00
קינדל : ₪34.00

נקה

תיאור

חוב של כבוד / סופי ג’קסון

ז’אנר: רומן רומנטי | רומן אירוטי

יציאה לאור: 2018

עמודים: 416

הוצאה לאור: נץ הוצאת ספרים

 

הוא אהב אותה אהבה נואשת, ולמען האמת – זה הבהיל אותו. הוא התגעגע אליה אפילו בלי להכיר אותה וחלם עליה בכל פעם שידע קשיים ומכשולים. אלמלא היה כה מהופנט ממנה, היה צוחק על עיוורונו ועל ההכחשה המגוחכת שבה חי מאז כניסתה המחודשת לחייו…
*
הסיוטים עדיין רודפים את קאט ליין, שש עשרה שנים לאחר שאביה נרצח לנגד עיניה. היא מחליטה להתמודד עם פחדיה ולכבד את מורשת אביה בכך שתלמד אסירים בכלא בניו יורק. שם היא פוגשת את ווזלי קרטר היהיר, גבר חתיך, מסתורי ושנון.

המורה הג’ינג’ית היפה והתלמיד מכוסה הקעקועים שלה לומדים יחד לא רק שירה וספרות, אלא גם לא להסתכל בקנקן אלא במה שיש בו. החומות שקרטר הציב סביבו מתחילות להתפורר, וקאט מבינה שהתלמיד הכועס שלה הוא אדם יוצא דופן עם סודות מרתקים.

השניים נאלצים להתמודד יחד עם מכשול חדש ומסוכן: המשיכה העזה – והאסורה – ביניהם.
*
על המחברת: חוב של כבוד הוא ספר הביכורים הראשון של סופי ג’קסון בטרילוגיה של רומנים סקסיים.

טעימה מהספר

פרולוג


”ליטרת הבשר שתובע אני ממנו נקנתה ביוקר. שלי היא, וקבל
אקבלה.“
וויליאם שייקספיר, הסוחר מוונציה, מערכה 4 ,תמונה 1
קול צעדיהם הנחפזים על המדרכה תאם את קצב ליבה הקדחתני,
ואחיזת אביה בידה הייתה כמעט מכאיבה. רגליה הקצרות, רגליים
של בת תשע, התאמצו להדביק את צעדיו הארוכים, והיא הלכה
בקושי, כמעט רצה כדי לא להישאר מאחור. לסתו הייתה חשוקה
כפי שלא ראתה מעולם קודם לכן ועיניו, שבדרך כלל היו בורקות
ונינוחות, היו כעת קודרות וזועמות כמו השמיים שמעליהם.
בטיפשותה היא חשה פתאום דחף לפרוץ בבכי.
רעש שנשמע מאחוריהם גרם לה להביט אחורה. מפתח הסמטה
הגיחו גברים רעולי פנים, שהקפידו להרכין את ראשיהם אך עקבו
אחר הילוכו המהיר של אביה, הולכים אחריהם כחיות טרף.
אביה אולי מלמל כמה מילות עידוד, מילים שנועדו להפיג את
הפחד שהזדחל לליבה, אך המילים נבלעו באבני המדרכה כאשר
חפץ קשה ומהיר נשלח פתאום מאחוריהם וגרם לאביה להשתטח
על הרצפה, כשהוא גורר אותה איתו. מבולבלת, ברכיה צורבות
מהשפשוף בבטון, הרימה את עיניה וצרחה כשאלת הבייסבול נחתה
פעמיים על גבו של אביה בצלילי חבטה מחליאים.
היא לא ראתה את הכיוון שממנו הגיחה היד שהכתה בחוזקה בפניה
והעיפה אותה מהמדרכה לכביש. כוכבים ריצדו לנגד עיניה בעוד
שאגת הזעם של אביה מצלצלת באוזניה. הוא התאמץ לקום על
רגליו וזינק על אחד התוקפים. היא צפתה, מבועתת, באגרופים,
בבעיטות ובאלות שהוטחו בו בתגובה.
מעל המולת הצעקות שדרשו את ארנקו, מבעד לחומת הגברים
שהקיפה אותו, אביה צעק אליה לברוח. הוא הפציר והתחנן, בעודם
מכים בו, אך היא קפאה, לא הייתה מסוגלת לזוז ממקומה. איך הוא
8 סופי ג‘קסון
מבקש ממנה לעזוב? היא הרי חייבת לעזור לו, להציל אותו! דמעות
זלגו על פניה וזעקה חייתית בקעה מגרונה.
הוא נאנק בכאב כשאגרוף נוסף פגע ברקתו, וברכיו פגעו במדרכה
כשהתחילה להתקדם לעברו. היא הושיטה לו את ידה, אך מישהו
משך בחוזקה את זרועה לאחור. היא ייבבה, אפופת הקלה, מצפה
לראות שוטר, או את אחד משומרי הראש של אביה — אבל זה היה
מישהו לא גבוה ממנה בהרבה, חבוש ברדס שחור מלוכלך.
היא צעקה בקולי קולות כשהתחיל לגרור אותה הרחק מהמקום שבו
תקפו את אביה, נאבקת וצורחת עליו לשחרר אותה, בעודו מנסה
להסות אותה מתחת לברדס. הוא לא מבין שאבא שלה צריך אותה,
שהוא בוודאי ימות ללא עזרתה? אבל הזר המשיך ללכת, למשוך
אותה במורד הרחוב אל פתח בניין נטוש במרחק שני רחובות
מהמקום שבו מילא את האוויר צליל ירייה מאיים.
היא זעקה לאביה, משכה בחוזקה את ידה מידו של מושיעה והתחילה
לרוץ בחזרה לכיוון אביה המותקף. היא לא הספיקה להרחיק לכת
כשזוג ידיים חזקות ריתקו אותה ארצה. היא המשיכה לצעוק מתחתיו,
נלחמת בכל כוחה, אבל תוך זמן קצר חשה כבדות ואפיסת כוחות,
זעקותיה הפכו ליבבות שנספגו באדמה הקשה שמתחת למצחה.
המשקל שהכביד עליה נעלם, ושתי ידיים הרימו אותה ומשכו אותה
לתוך פתח הבניין. היה קפוא שם. היא התמוטטה רופסת כנגדו,
מייללת את כאבה לתוך הקפוצ‘ון המלוכלך שלו. היא ידעה שהיא
חייבת לחזור לאבא שלה. חייבת לראות שהוא בסדר. הוא מוכרח
להיות בסדר! הזרוע שנכרכה סביב כתפיה והיד הקפואה כנגד לחיה
הכריעו אותה, והיא קרסה עוד יותר כנגד גופו של מושיעה האלמוני.
ייתכן שנשארה כך שעות; ייתכן שאפילו נרדמה. הדבר הבא שזכרה
היה גבר מזוקן נושא אותה לעבר אמבולנס. היא פקחה את עיניה
הנפוחות מבכי וראתה שוטרים ופרמדיקים מוקפים ים אורות
מהבהבים באדום ובכחול.
הבעות פניהם, שעתידות לרדוף אותה במשך שארית חייה, הבהירו
לה מעל כל צל של ספק שאביה כבר לא ישכיב אותה לישון הלילה.
או בכל לילה אחר.
חוב של כבוד 9


פרק 1


ווסלי ג‘יימס קרטר, אסיר בכלא ארתור קיל ופרחח באופן כללי, חייך
בהתרסה לעבר הסוהר הממורמר שבמשך עשר דקות דרש לשמוע
את מספר האסיר שלו. תהיה זו לשון המעטה לומר שהתנהגותו
החצופה של קרטר וההבעה המשועשעת שעל פניו הכעיסו את
הסוהר השמן והמקריח. פיו של האיש כמעט העלה קצף.
זה היה יום שישי, חמש דקות אחרי שהסוהר סיים את משמרתו.
סיבה כפולה ומכופלת מבחינתו של קרטר להתנהג כמו מניאק.
הסוהר קצר הרוח העביר את ידו על עורפו הדשן וצמצם את עיניו
היגעות. ”תקשיב,“ הזהיר בקול נמוך ומסוכן, שללא ספק פעל על
אסירים אחרים כמו להב של סכין המוצמד לצוואר. ”זה פשוט מאוד:
אתה נותן לי את מספר האסיר שלך. אני רושם אותו בטופס הזה
שאני צריך למלא בשביל יועץ הכלא שלך, ואחר כך אני יכול סוף
סוף ללכת הביתה.“
קרטר הרים גבה מרדנית ונעץ מבט בחרא השמן.
הסוהר לא נרתע והתיישב בחזרה בכיסא המסתובב שלו. ”אם לא
תיתן לי את המספר שלך, אשתי תתרגז. אם היא תתרגז, אני אצטרך
להסביר לה שאיזה פרחח יהיר גרם לי לחכות. ואז היא תתרגז עוד
יותר ותצעק שכספי המיסים שלנו מממנים ללוזרים כמוך שלוש
ארוחות ביום ובגדי אסיר.“ הוא הזדקף בכיסאו. ”אז בפעם האחרונה.
את המספר.“
קרטר הציץ באדישות באגרופו של הסוהר שאחז באלה המחוברת
לחגורתו ופלט נשיפה ארוכה ומשועממת. בכל יום אחר הוא היה
מוכן שהמניאק ינסה את מזלו; הוא היה סופג את החבטות עם חיוך
על הפרצוף. אבל היום הוא לא היה במצב רוח מתאים.
”אפס שמונה אחת אפס חמש שש,“ ענה קרטר בקור רוח, ולא
הצליח להתאפק ולהוסיף קריצה קטנה לקינוח.
הסוהר זעוף הפנים שרבט את המספר בטופס, ואז התגלגל על
הכיסא המשרדי כדי למסור את הטופס לעוזרת המנהלית, בלונדינית
10 סופי ג‘קסון
צעירה. השמן הדפוק הזה היה עצלן מכדי לקום ולעשות שישה
צעדים.
קרטר חיכה עד שהבלונדה תקליד את המספר שהפך לכינוי שלו
במשך תשעה עשר החודשים האחרונים. הוא ידע אלו סעיפי אישום
יופיעו על צג המחשב: גנבת מכוניות, החזקת נשק מסוכן, החזקת
סמים, שכרות בפומבי והפרעת הסדר הציבורי, אם למנות רק כמה
מהם. בניגוד לדעה הרווחת, הוא לא היה גאה ברשימת הפשעים
והעבירות שביצע, שהשתרעה על פני שני מסכי מחשב. עם זאת,
הרשימה הזאת העניקה לו הכרה בערך עצמו, משהו שניסה לשווא
להשיג במשך רוב עשרים ושבע שנותיו. הוא עדיין חיפש את הדבר
החמקמק הזה, ועד שימצא — הרשימה הזאת הייתה כל מה שהיה לו.
שיהיה.
הוא העביר את כף ידו על שערו הגזוז. נמאס לו לחשוב על זה.
צליל הנייר שנפלט מהמדפסת העתיקה החזיר אותו למציאות.
”טוב, מר קרטר,“ נאנח הסוהר, ”נראה ששהותך אצלנו תימשך עוד
שבעה עשר חודשים. ככה זה כשנתפסים עם קוקאין.“
”זה לא היה שלי,“ הפטיר קרטר.
הסוהר תקע בו מבט של חמלה מזויפת ואז חייך מאוזן לאוזן. ”כמה
חבל.“
קרטר לא הגיב, בידיעה שהדיון בוועדת השחרורים אמור להתקיים
בעוד שבועות ספורים בלבד. הוא חטף את הטופס בזריזות.
מלווה בסוהר זעוף אחר, הוא חלף על פני שולחן הכתיבה וצעד
במסדרון הצר והארוך לעבר דלת לבנה, שאותה פתח בחבטה רמה
של כף ידו הפתוחה. החדר היה סטרילי, מחניק ומצחין מווידויים.
למרות השעות הרבות שהעביר במקום שכוח האל הזה, הדופק שלו
עדיין הואץ בגללו וכפות ידיו הזיעו.
בגב זקוף ובכתפיים נוקשות הוא פסע לעבר שולחן העץ הזול. גבר
גדול דמוי גורילה חייך אליו בהתקרבו.
”ווס,“ קידם את פניו היועץ שלו, ג‘ק פרקר. ”טוב לראות אותך. שב
בבקשה.“
קרטר תחב את ידיו בכיסי סרבל הכלא וצנח בגמלוניות על הכיסא.
חוב של כבוד 11
ג‘ק היה האדם היחיד שקרא לו בשמו הפרטי. כל השאר קראו לו
קרטר. ג‘ק התעקש לקרוא לו ווסלי, או וֶ וס, והסביר שרק בדרך זו
יוכלו לבסס ביניהם יחסי אמון.
קרטר הסביר לו שזה קשקוש מוחלט.
”יש‘ך סיגריה?“ קרטר העיף מבט מזלזל בסוהר שעמד ליד הדלת
בקצהו האחר של החדר.
”בטח.“ ג‘ק השליך על השולחן קופסת סיגריות קאמל וחפיסת
גפרורים.
אצבעותיו הארוכות והחיוורות של קרטר התעסקו בחפיסת
הגפרורים השטוחה. עברו יומיים מאז הסיגריה האחרונה שלו, והוא
היה נואש. כעבור שני גפרורים שבורים ושרשרת קללות, הוא שאף
אל ריאותיו את העשן הסמיך והעשיר. הוא עצם את עיניו, עצר את
נשימתו, ואז, למשך שבריר שנייה, העולם היה לגמרי בסדר.
”יותר טוב?“ שאל ג‘ק בחיוך מבין עניין.
קרטר נשף לעברו את העשן והנהן. הוא התרשם מכך שג‘ק עמד
בדחף לנפנף ולפזר את העשן. שניהם ידעו שצעד כזה רק יעודד
את קרטר להמשיך בכך; הוא הרי נאחז בכל סימן של חולשה או
תרעומת בנחישות של כלב ציד.
מנגנון הגנה, כנראה.
הם דיברו על כך במהלך אחת הפגישות הראשונות שלהם. המנגנון
הזה עבד כל כך טוב, שקרטר הצטייר כגבר חזק ודומיננטי, ורוב סגל
העובדים והאסירים חשבו שהוא מפחיד ביותר.
ג‘ק שלף תיקייה מתיק המסמכים שלו ופתח אותה, מעלעל
במסמכים הרבים: דוחות, תצהירים מבית המשפט ועדויות,
שתיארו לאורך השנים את קרטר כ“סכנה לחברה“, ”טיפוס עיקש“
ו“אדם אינטליגנטי, שחוסר ביטחון עצמי מונע ממנו להשתמש
באינטליגנציה שלו בצורה חיובית.“
שוב, שיהיה.
נמאס לקרטר לשמוע על הפוטנציאל הרב שלו. כן, נכון, הוא חכם
והוא נאמן להפליא לאנשים היקרים לליבו, אבל מאז שהוא זוכר
את עצמו הוא לא הצליח להשתלב. כל חייו הוא נסחף, אף פעם לא
12 סופי ג‘קסון
התקבל בברכה במקום כלשהו למשך פרק זמן ארוך, אף פעם לא
הרגיש נוח, תמיד נאלץ להתמודד עם משפחתו הדפוקה ועם חברים
שאינם מסוגלים להימנע מדרמות מזוינות במשך יותר מחמש דקות.
לפחות בכלא, העניינים פשוטים. הבעיות של החיים האמיתיים היו
מעין אגדות אורבניות שעליהן סיפרו לו האנשים שבאו מדי פעם
לבקר אותו. והמבקרים הקבועים לא היו רבים.
ג‘ק הגיע לדף האחרון בתיקייה וכתב את התאריך בראש הגיליון
הלבן. לאחר מכן לחץ על כפתור ההקלטה ברשמקול הדיגיטלי
הקטן שהיה מונח ביניהם.
”מפגש מספר שישים וארבעה, ווסלי קרטר, אסיר מספר אפס שמונה
אחת אפס חמש שש,“ הכתיב ג‘ק בקול חדגוני. ”מה שלומך היום?“
”ממש נפלא,“ ענה קרטר, כיבה את הסיגריה והצית אחת נוספת.
”יפה.“ ג‘ק רשם משהו על הנייר שלפניו. ”אתמול השתתפתי בישיבה
בעניין הצטרפותך לכמה קורסים בכלא.“ קרטר גלגל עיניים. ג‘ק
התעלם. ”אני יודע שיש לך דעות נחרצות בנושא, אבל חשוב
שתעשה דברים שיאתגרו אותך בזמן שאתה כאן.“
קרטר שמט את ראשו לאחור והזעיף פנים לעבר התקרה. אתגר?
כל המקום המחורבן הזה הוא אתגר אחד גדול. זה אתגר לעבור כל
יום בשלום בלי להתפוצץ על אחד הדפוקים ששורצים במקום הזה.
”יש כמה אפשרויות,“ המשיך ג‘ק. ”ספרות אנגלית, פילוסופיה,
סוציולוגיה. הסברתי למר וורד ולמומחים לחינוך, שלמרות הבעיות
שהיו לך עם מורים בעבר אתה כבר לא הנער בן השבע עשרה שנשר
מהתיכון. נכון?“
קרטר הגיב במבט ספקני.
ג‘ק השעין את מרפקו על השולחן ותמך בסנטרו בקצות אצבעותיו.
”מה היית רוצה ללמוד?“
”לא משנה לי,“ ענה קרטר במשיכת כתפיים. ”אני רוצה שפשוט
יעזבו אותי בשקט, לעזאזל.“
”זה חלק מהתנאים שייתנו לך סיכוי לשחרור מוקדם. אתה חייב
להראות התקדמות בשיקום. ואם צריך להירשם לכמה קורסים
בשביל זה, אז אתה חייב לשחק את המשחק.“
חוב של כבוד 13
קרטר ידע שזה נכון, והדבר הכעיס אותו. מאז גיל חמש עשרה הוא
עבר מיד ליד, בין עורכי דין, קציני מבחן ויועצים, בלי להקדיש
אפילו מחשבה אחת לעשיית משהו משמעותי בחייו. אם כי לא היה
לו מושג מה זה בכלל אומר, המשהו המשמעותי הזה.
עם זאת, לאחר תשעה עשר חודשים בכלא קיל, הוא התחיל לחשוב
שלהעביר את שארית ימיו מאחורי סורג ובריח זה לא העתיד הוורוד
שדמיין בהתחלה.
כנער מתבגר סורר, יהיר וזועם, הוא נהנה ממוניטין, מיחס של
כבוד. אבל מאז הריגוש דעך, ההתפעלות פחתה. בית המשפט, בתי
המעצר ותאי הכלא כבר היו חדשות ישנות, והוא התחיל להשתעמם
מהממסד המשפטי באופן כללי. הוא ידע שאם לא ישתנה, הוא יגיע
לגיל שלושים בלי לדעת מה לעזאזל קרה לחיים שלו.
ג‘ק כחכח בגרונו. ”היו לך מבקרים בזמן האחרון?“
”פול בא בשבוע שעבר. מקס יגיע ביום שני.“
”ווס.“ ג‘ק נאנח והסיר את משקפיו. ”אתה חייב להיזהר. מקס... הוא
לא טוב לך.“
קרטר הטיח את כף ידו בשולחן בחמת זעם. ”נראה לך שיש לך זכות
להגיד לי דבר כזה?“
קרטר ידע שג‘ק מחשיב את מקס או‘הייר למחלה, אדם שמדביק
את כל הסובבים אותו בנגע הסמים, בהיסטוריה הפלילית הארוכה
שלו וביכולתו להכניס את חבריו לצרות צרורות. המאסר של קרטר
בכלא קיל היה דוגמה מובהקת לכך. אבל קרטר חב למקס חוב של
שנים. חוב של כבוד. השהות שלו בכלא הייתה רק פירעון חוב, והוא
היה מוכן לעשות זאת שוב בלי לחשוב פעמיים.
”לא.“ ג‘ק ניסה להרגיע אותו. ”זה בכלל לא מה שאני חושב—“
”טוב מאוד,“ קטע אותו קרטר. ”כי אין לך מושג מה עבר על מקס, מה
עדיין עובר עליו. שום מושג.“ הוא שאף שאיפה ממושכת מהסיגריה
והביט בג‘ק מעבר לקצה הרושף.
”אני יודע שהוא החבר הכי טוב שלך,“ אמר ג‘ק לאחר רגע של
שתיקה דרוכה.
”כן,“ אמר קרטר והנהן נמרצות. ”בדיוק.“
14 סופי ג‘קסון
ולפי מה ששמע מהאנשים שבאו לבקר אותו, מקס היה זקוק לו
עכשיו יותר מתמיד.
* * *
גם בשנתה, העולם שאפף את קאט לֵ יין היה אפלולי ומדכא,
וחלומותיה היו רוויי פחד. ידיה הקטנות לפתו את הסדינים באחיזה
נואשת. עיניה הסגורות נעצמו בחוזקה ולסתותיה התהדקו. הגב
שלה היה נוקשה וכפות רגליה נעו בשנתה כשמצאה עצמה רצה,
מבועתת, אחוזת אימה, במורד סמטה חשוכה.
יפחה עלתה מגרונה, לכודה במצגת השקופיות האינסופית של
הלילה ההוא, לפני כמעט שש עשרה שנים. ”בבקשה,“ התייפחה
בחשכה.
אבל איש לא יבוא להציל אותה מידיהם של חמשת הגברים נטולי
הפנים שרדפו אחריה. היא זינקה בזעקה לתנוחת ישיבה, מיוזעת,
חסרת נשימה. עיניה התרוצצו לרגע בעלטת החדר עד שקלטה היכן
היא נמצאת, עצמה אותן שוב והליטה את פניה בידיה. היא סיננה
אוויר דרך גרון ניחר ומחתה מעיניה את הדמעות, מנסה להרגיע את
עצמה בנשימות עמוקות, איטיות.
היא התעוררה כך מדי יום בשבועיים האחרונים, והיגון שהציף
אותה כל אימת שפקחה את עיניה היה מוכר מדי. היא נדה בראשה
באפיסת כוחות.
הרופאה אמרה לה לא להפסיק לקחת את כדורי השינה בבת אחת,
אלא להפחית בהדרגה את הכמות. קאט פטרה בביטול את עצת
הרופאה, נחושה בדעתה לעבור לילה אחד בלי עזרת כימיקלים.
נראה שנחישותה הייתה בזבוז זמן. היא חבטה במזרן בתסכול
ולאחר מכן הדליקה את המנורה שלצד המיטה. אבל האור לא
הצליח לפזר את הפחד ואת תחושת חוסר האונים המוחלט שהביאו
עימם הסיוטים.
היא פלטה אנחת תבוסה, קמה וניגשה לחדר האמבטיה, והדליקה
שם את האור. היא הביטה בהשתקפותה במראה והזעיפה פנים.
חוב של כבוד 15
לעזאזל, היא נראתה מבוגרת בהרבה מעשרים וארבע שנותיה. פניה
נראו מתוחות, עיניה הירוקות עמומות וחסרות חיים. היא עברה
בקצות אצבעותיה על הצללים הכהים שמתחת לעיניה ולאחר
מכן העבירה את ידה בשערה, ערמוני ובוהק בדרך כלל, שכעת
השתלשל, יבש וחסר צורה, עד מעבר לכתפיה.
אימא שלה אמרה לה שהיא רזתה, אך קאט פטרה בזלזול את דבריה.
תמיד היה לאימה משהו להעיר על דבר זה או אחר.
קאט בהחלט לא הייתה עור ועצמות — תמיד היו לה קימורים — אבל
מכנסי הג‘ינס שלה, במידה ארבעים, באמת התרופפו קצת באחרונה.
היא פתחה את ארון התרופות והוציאה ממנו בקבוק של גלולות
שינה, מייחלת ללילה שבו לא תצטרך להישען על כימיקלים כדי
לישון כמו בן אדם. הכדורים ממילא לא כל כך עזרו, הם פשוט
הקהו את הכאב שאף פעם לא פג. היא נטלה שתי כמוסות כחולות
ודשדשה בחזרה למיטה על רצפת הפרקט החשופה.
התחוור לה כבר לפני זמן רב שאין שינה עמוקה מספיק כדי לברוח
מהסיוטים. הם היו מוטבעים בה, חלק ממהותה. היא לעולם לא
תוכל להיפטר מהם. היא ידעה ששום כדור או טיפול פסיכולוגי לא
יצליחו למחות את החשכה ואת היגון המוטמעים בתוכה. כתוצאה
מכך, היא גדלה והפכה לאישה חזקה ועיקשת. זו הייתה דרך בטוחה
להרחיק ממנה אנשים, להסתיר את ייאושה ואת פחדיה מאחורי
שריון של שנינות וחוצפה.
היא הניחה את ראשה על הכריות הרכות. האם מצבה ישתפר
בעתיד? האם זה יהיה קל יותר?
היא לא ידעה. היא רק התמקדה בעובדה שזריחת השמש תבשר על
בואו של יום חדש, יום נוסף שירחיק אותה מן העבר.

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “חוב של כבוד / סופי ג’קסון”

מידע נוסף

בחר את סוג הספר

דיגיטלי, קינדל