חטא הכרחי / ג’ורג’יה קטס

דיגיטלי : ₪35.00
מודפס : ₪69.00

נקה

תיאור

ג’ורג’יה קטס – חטא הכרחי

אדל – הוצאה לאור 
שנת הוצאה: מרץ 2018
מס’ עמודים: כ- 350
ז’אנר: רומן רומנטי | רומן פשע

 

“את האישה הכי חזקה שיצא לי להכיר. את לא זקוקה להגנה שלי, ובעוד שאני אוהב את זה בך, אני גם שונא את זה. לפעמים אני מוצא את עצמי מקווה לכך שתהיי זקוקה לי, אולי רק קצת.”

לאחר שאימה נרצחה כשהייתה רק ילדה ואילו חייה שלה ניצלו בדרך נס, בלו מק’אליסטר, חדורת תחושת נקמה, מקדישה את חייה למציאת האחראי לרצח ולמיצוי הדין איתו.

היא מבלה שנים בלימוד כל מה שאפשר לדעת על רשת הפשע המאורגן הסקוטית הנקראת ‘האחווה’, ומסתמכת על כישוריה המיוחדים כסוכנת אף־בי־איי כדי להתחקות על עקבותיו של ראש האחווה, תיין ברקנרידג’.

התוכנית של בלו היא להסתנן אל הארגון שאותו הוא מוביל לצד בנו המסוכן ויפה התואר המועמד לרשת את מקומו, סינקלייר. אך סין אינו מה שבלו ציפתה שהוא יהיה. בלו ידעה שהיא עומדת לרקוד עם השטן, אך לא הביאה בחשבון את כל ההשלכות.

בלו ידעה שהמשימה שלקחה על עצמה תעמיד בסכנה את חייה, היא רק לא הביאה בחשבון את העובדה, שבקו הסכנה יהיה מוצב גם ליבה.

חטא הכרחי מאת סופרת רבי המכר, ג’ורג’יה קטס, הוא רומן פשע מותח ומסוכן שסוחף את הקורא לעולם של תככים ומזימות ומאלץ אותו לתהות האם הנקמה היא חטא הכרחי.

חטא הכרחי הוא ספר ראשון בטרילוגיית החטאים, מאת סופרת רבי המכר ג’ורג’יה קטס, שעוסקת בנקמה, באהבה בלתי צפויה ובשקרים… הרבה שקרים. הספר השני, החטא הבא, והספר השלישי, חטא אחד אחרון, כיכבו ברשימות רבי המכר ברחבי העולם וסחפו אחריהם קהל קוראים גדול.

 

הסופרת ג’ורג’יה קטס

ספרים נוספים של אדל הוצאת ספרים

לספרים נוספים בטרילוגיית החטאים

טעימה מהספר

פרולוג

סטלה בלו לורנס

 

גיל שבע

אני לובשת את סינר הנסיכה הוורוד והיפה ואת כובע הטבחים שלי בעודי עושה את הדבר האהוב עליי ביותר בכל העולם – אופה עוגיות עם שבבי שוקולד עם אימא שלי. אני מתבוננת בגליל הפלסטיק המבריק של הבצק, בוחנת את התמונה של ילד הבצק הלבן והשמנמן שעל החבילה לפני שאני מסובבת אותה כדי שהיא תביט בו.

 "אימא, תראי. הוא לובש כובע מנופח, בדיוק כמו שלי. רק ששלי יפה יותר." הכול נראה יפה יותר בוורוד.

אימא מתיזה שמן על המגש שבו אנחנו משתמשות לאפיית העוגיות.

"בהחלט, בלובירד[1]. ואני חושבת שאת צודקת. שלך יפה הרבה יותר. את יודעת שרק הטבחים הטובים ביותר בעולם חובשים כובעים כמו שלך?"

וואו. הכובע הזה הופך אותי לאחת השפיות הטובות ביותר בעולם, זה אומר שהעוגיות שלי הולכות להיות הכי טעימות שאי פעם אפיתי.

"זה השיר האהוב עלייך," אני צווחת כאשר 'אמנדה' מתחיל להתנגן. אימא אומרת שלהקת 'בוסטון' שרה את השיר רק בשבילה. אני חושבת שאולי היא צודקת מאחר ששמה הוא אמנדה.

אנחנו תמיד מאזינות למוזיקה כשאנחנו מבשלות, אז שמעתי את השיר הזה כבר מיליון פעמים. אני מכירה כל מילה בעל פה, אבל אני לא מבינה את משמעות השיר. אימא אומרת שהוא מדבר על דברים של מבוגרים ושיום אחד אבין. אני לא בטוחה שאני רוצה להבין. דברים של מבוגרים גורמים לאימא שלי לבכות. הרבה.

אני שרה בקולי קולות מפני שזה תמיד מצחיק אותה. אני אוהבת לראות אותה צוחקת מכיוון שזה אומר שהיא לא בוכה. היא יפה מדי מכדי לבכות כל־כך הרבה.

היא מרימה את גליל הפלסטיק של הבצק אל פיה ומעמידה פנים שזה מיקרופון. היא שרה כל־כך יפה. הכול יפה באימא שלי. כשאגדל, אני מקווה שאהיה בדיוק כמוה.

השיר מגיע לקטע שבו אין מילים, רק גיטרות, אז היא מניחה את המיקרופון המזויף שלה על הדלפק וחותכת אותו בסכין חדה. היא זאת שתמיד עושה את זה משום שהיא אומרת שאני עדיין קטנה מכדי להשתמש בסכינים. התפקיד שלי הוא לגלגל את הבצק לכדורים קטנים. אבל אני לא תמיד עושה את זה טוב. חלקם יוצאים גדולים, חלקם קטנים, אבל היא תמיד אומרת לי שעשיתי עבודה נהדרת – אפילו כשזה לא נכון.

"אני יכולה לקחת ביס מהבצק?" היא לובשת הבעת פנים שאומרת 'לא'. "בבקשה... עם המון סוכר למעלה."

אני לא זוכרת למה היא אמרה שמותר לאכול בצק עוגיות אחרי שהוא יוצא מהתנור, אבל לא לפני כן. "אימא של היילי מרשה לה לאכול בצק עוגיות."

"אולי ביס אחד קטן זה בסדר, אבל לא נהפוך את זה להרגל, גברת צעירה." היא צובטת עיגול זעיר ואני כמעט מתחילה לקפץ מעלה ומטה מרוב אושר. תמיד רציתי לטעום אותו משום שהיילי אמרה שזה טעים מאוד.

אני מתגעגעת לאפייה עם אימא. בעבר עשינו את זה כל הזמן אבל זה היה לפני שהיא התחילה לעבוד בעבודה החדשה שלה. היא עובדת בלילה, לכן היא צריכה להשאיר אותי עם השכנה שלנו. אמיליה נחמדה אבל היא זקנה, יש לה ריח מוזר, והיא אף פעם לא רוצה לשחק. כל מה שהיא עושה הוא לשבת על הכיסא שלה ברגליים מורמות ולצפות בשידורי החדשות שבהם מספרים את אותם הסיפורים שוב ושוב. זה כל־כך משעמם.

אני מסיימת את כדור בצק העוגיות הזעיר ומייד רוצה עוד אחד. "עוד אחד? בבקשה, עם סוכר למעלה." זה עבד בפעם הראשונה.

"לא, סטלה. אמרתי ביס אחד והתכוונתי לזה, אז אל תבקשי שוב."

ידעתי שהיא תאמר לא, אבל היה שווה לנסות.

אני מסדרת את כדורי הבצק על המגש והיא מכניסה אותם אל תוך תנור שחומם מראש. "אנחנו נבדוק את מצבם בעוד עשר דקות." היא מכוונת את שעון העצר שעל התנור משום שאנחנו לא רוצות שהעוגיות תישרפנה. אנחנו אוהבות את העוגיות שלנו צמיגיות. "מה את רוצה לעשות בזמן שאנחנו מחכות?"

אני מביטה בגליל של שאריות הבצק. "אממ... לאכול בצק עוגיות?" אני מחייכת ומעפעפת בריסיי, כאילו כך אוכל להשיג את מבוקשי, אבל היא לא משנה את דעתה. אני רק מצליחה להצחיק אותה, שזה טוב יותר מלהכעיס אותה מאחר שביקשתי שוב אחרי שהיא אמרה לי לא לעשות זאת.

אני יושבת ליד השולחן במטבח, ריח העוגיות הנאפות מתעלל בי. "הן מריחות כל־כך טוב. כמה זמן נשאר?"

אני לא בטוחה למה שאלתי את זה. אני יכולה לראות בבירור את הספירה לאחור בשעון העצר.

"עוד חמש דקות."

אני נושפת כדי להסיט את השיער מפניי ומשעינה את סנטרי על ידיי. "אני רוצה שהן תזדרזנה. אני מוכנה לטעום את העוגיות הצמיגיות והדביקות האלה."

"דברים טובים מגיעים לאלה שמחכים בסבלנות."

היא אומרת לי את זה כל הזמן אבל אני לא מבינה למה דברים טובים לא יכולים להגיע מוקדם מאשר מאוחר יותר. אני שונאת לחכות.

"את רוצה חלב עם העוגיות שלך?"

"כן!" אני רצה אל המקרר ופותחת את התא הקטן יותר. אני מקווה שיש לנו ספלים במקפיא. אני אוהבת את הקרח החלבי שנוצר בכוס.

פעמון הדלת מצלצל ומקס, הרועה הגרמני הענק שלנו, נובח ורץ לכיוון הדלת. אני יורדת בקפיצה מהשולחן כדי ללכת בעקבותיו. "אני בטוחה שזאת היילי שרוצה לשחק."

אימא מושיטה את ידה ואוחזת בשולי חולצתי. "זאת לא היילי. אימא שלה לא תרשה לה לבוא בשעה כה מאוחרת." היא הולכת לעבר הדלת, מתרוממת על קצות אצבעותיה ומציצה דרך חור ההצצה. היא נעה לאחור במהירות ומסתובבת כדי להביט בי לפני שהיא מניחה את אצבעה על שפתיה. "ששש." היא ניגשת אליי על קצות האצבעות ואוחזת בידי. היא אוחזת בקולר של מקס ומוליכה אותנו לאורך המסדרון.

היא יורדת על ברכיה כך שאנחנו נמצאות פנים אל פנים ואוחזת בכתפיי כאשר אנחנו מגיעות אל חדר השינה שלי. "תקשיבי לי טוב. אנחנו הולכות לשחק במשחק קטן. אני רוצה שתתחבאי מתחת למיטה שלך ותהיי שקטה מאוד. תישארי שם עד שאחזור ואגיד לך שאפשר לצאת. את מבינה אותי, סטלה?"

אני מהנהנת, מבוהלת ומבולבלת, אבל אני עושה כפי שנאמר לי וזוחלת אל מתחת למיטה.

"מקס, שב," היא פוקדת. אני רואה שהוא מציית, מתיישב על השטיח שלי, אך הוא לא מבין שהוא צריך להיות בשקט. הוא מייבב כפי שהוא עושה כשהוא רוצה להפר פקודה.

"אל תצאי, לא משנה מה את שומעת," אימא אומרת.

אני רואה שרגליה יוצאות מהחדר והיא סוגרת את הדלת מאחוריה. אני שוכבת בשקט על הרצפה מתחת למיטתי, מחכה שהיא תחזור כדי שאוכל לצאת.

המשחק הזה לא מהנה.

המוזיקה נהיית רועשת מאוד. אני בטוחה שרועשת מספיק כדי שהשכנים יתקשרו ויתלוננו לאדון ג'ונסון.

זה שיר נוסף של 'בוסטון' שאותו אני מכירה. 'יותר מהרגשה' הגיטרה צועקת, אז אני יודעת שאנחנו הולכות להסתבך עם בעל הבית. השכן שלנו, אדון בנסון, אוהב להתלונן עלינו בכל הזדמנות אפשרית. הוא לא כל־כך אוהב אותנו ואני לא יודעת למה.

השטיח גורם לגירוד בלחיי, אז אני מרימה את פניי כדי לגרד אותן. ראשי נחבט במעקה המיטה. "אאוץ'." אני מניחה את ידי על ראשי ומשפשפת בנקודה הכואבת.

מקס מתרומם ממקומו ומגרד את השטיח, מנסה לצאת מחדרי. הוא מייבב חזק יותר ומתחיל לנבוח, מניח את כפות רגליו על הדלת.

"תפסיק, מקס. אתה תכעיס את אימא אם תגרד את הצבע."

אני שומעת צליל של פיצוץ, הצליל הכי רועש שאי פעם שמעתי, וליבי מתחיל לפעום מהר יותר מתמיד. "אימא?" אני לוחשת, אך נותרת במקומי משום שכך היא אמרה לי לעשות. לא לצאת עד שהיא תגיד שמותר.

מה זה היה הצליל הזה?

אני מריחה את העוגיות הנשרפות. אימא לא תיתן לעוגיות שלנו להישרף.

אני חושבת שקרה משהו רע.

מקס מיילל, מגרד כעת את הדלת בטפריו כדי לצאת החוצה. אני מצמידה את פניי אל השטיח כדי שאוכל להציץ בין הרצפה לבין כיסוי המיטה. אני שוקלת לשחרר אותו כדי שהוא יוכל למצוא את אימא.

אני לא מספיקה לעשות את זה לפני שדלת חדר השינה שלי נפתחת באיטיות. מקס נע לאחור ולאחר מכן מתנפל על רגלו של האדם שנכנס לחדר.

אני שומעת את אותו צליל הפיצוץ ששמעתי לפני כן, הפעם חזק יותר, לפני שאני רואה את מקס מתמוטט על הרצפה.

אדום. הצבע ניתז על כל השטיח בצבע השמנת ואני יודעת מה זה. אני רוצה לצרוח בכל כוחי אבל אני לא יכולה. אני משתנקת ומרגישה כאילו אדם בלתי נראה מכסה את פי בידו כדי להשתיק אותי.

אני רוצה לעצום את עיניי אבל לא יכולה משום שאני צופה בנעליים השחורות, המבריקות והגדולות המתקרבות אל מיטתי. זה גבר, ומכנסיו קרועים במקום שבו מקס נשך את רגלו. הוא מדמם.

נעליו נעצרות בצמוד אל מיטתי. אני עוצרת את נשימתי כדי שהוא לא ישמע אותי, אבל אני לא יכולה לעשות זאת במשך זמן רב. אני מרגישה כפי שהרגשתי כשהייתי יותר מדי זמן מתחת למים. גופי מאלץ אותי לקחת נשימה. היא רועשת יותר מכפי שהתכוונתי. אני שומעת אותה ומפחדת שגם הוא שמע אותה.

כפות רגליו לא זזות ולאחר מכן כיסוי המיטה ליד ראשי מתחיל להתרומם.

"אני רואה אותך מתחת למיטה," הוא אומר. אני מזהה את קולו. זה האיש שמדבר מוזר.

 

אימא שלי אף פעם לא נתנה לי להיפגש איתו, אבל אני יודעת שזה הוא – האיש שמגיע לכאן כדי לפגוש אותה בלילה,  אחרי שאני הולכת לישון. היא קוראת לו תיין.

"את יכולה לצאת, בובה."

אני עוצמת את עיניי ומתרחקת. "אימא אמרה לי להישאר כאן עד שהיא תחזור."

הוא משתופף על ירכיו לצד המיטה. אני עדיין לא מצליחה לראות את פניו, אבל אני רואה שכתם הדם על מכנסיו מתחיל לגדול במקום שבו מקס נשך אותו. "היא אמרה שזה בסדר. אימא שלך שלחה אותי לחדר שלך כדי להוציא אותך."

אני לא מאמינה לאיש הזה. הוא רע. הוא הרג את הכלב שלי.

"לא."

"בת כמה את, בובה? שש? שבע?"

אני מתרחקת עד שאני נצמדת אל הקיר.

לרגע הוא לא אומר דבר, אך כשהוא מדבר, זה בקול רם. "לכל הרוחות! למה הפרוצה הזאת הייתה צריכה להסתיר ילדה בבית?" הוא צועק בקול עצבני ובועט במיטתי. אני רועדת משום שאני מבוהלת. אני מצמידה את ידיי אל אוזניי מכיוון שאני לא רוצה לשמוע את הצעקות שלו.

הוא מושיט את ידו אל מתחת למיטה ואוחז בקרסולי, מושך אותי ממקום המבטחים שלי. אין לי לאן לברוח, אז אני מתכרבלת לכדור ועוטפת את ראשי בזרועותיי. אני יודעת מה מגיע. ראיתי מה גברים רעים עושים. הם מרביצים.

"הו, בובה. אני באמת לא רוצה לעשות את זה, אבל אין לי ברירה."

אני עוצמת את עיניי חזק יותר ומחכה לתחושת הכאב. אבל זה לא מה שקורה. הוא הופך אותי על גבי ומצמיד משהו רך ונוצתי אל פניי כך שאני לא מצליחה לנשום.

אני בועטת, נואשת לאוויר, אבל הוא לוחץ חזק יותר. אני נלחמת בכל כוחי, אך לשווא. הוא מבוגר ואני בסך הכול ילדה קטנה. אין לי מספיק כוח כדי לגרום לו לעצור ואני מפחדת. אני עומדת למות.

אחר כך הכול הופך לשחור.

 

פרק 1

בלו מקאליסטר

 

ממפיס, טנסי

בדיוק כפי שוורד אינו מסוגל להחליף את צבעו, כך גם אנחנו לא יכולים לשנות את עברנו. רק ברגע שנבין זאת, נהייה חופשיים. זה נשמע ממש מקסים, כאילו זה צריך להיות ציטוט מספר, אך מה קורה כשאינך מסוגל להשתחרר מהשרשראות שאוזקות אותך לאירוע ההרסני ששינה את חייך? אף אחד לא אוהב לדבר על כיעור מהסוג הזה.

אירועים בחיינו מעצבים אותנו. בעיקרון יש שתי קטגוריות – טוב או רע. אני לא הולכת להתייחס לנושאים הראויים לשבח, מאחר שאני לא מהנואמים שמטרתם לעורר מוטיבציה. אני רוצה לדבר על הכיעור.

העולם הזה אינו מושלם. דברים רעים קורים לאנשים טובים. קיים רוע אמיתי והוא מהלך על פני האדמה בצורה של גבר בחליפה מחויטת שנועל נעליים יקרות. הוא מדבר במבטא סקוטי מקסים ומריח מאלכוהול ומטבק מתוק. הרוצח של אימי.

מרבית הילדים תמימים מדי מכדי לזהות את הרגע שבו הרסו אותם עד סוף חייהם. אני לא הייתי מאותם בני מזל. אני זוכרת הכול מאותו יום נורא ולעתים קרובות משחזרת את הזיכרונות בראשי – את ניחוחן המריר של העוגיות שנשרפו, את ריח אבק השריפה שמילא את האוויר, אפילו את מראה מוחו של מקס מפוזר על גבי השטיח. הייתי רוצה שאובדן הזיכרון שממנו אני לכאורה סובלת, היה גונב גם את הזיכרונות המזוויעים האלה. אולי אז השד הבלתי מרוסן שרעב לציד ולהוצאה להורג לא היה נולד בתוכי.

זה היה היום שבו סטלה בלו לורנס מתה ובלו מקאליסטר נולדה.

אני בקושי זוכרת את התקופה בחיי שבה לא הייתי אובססיבית למצוא את האדם שתקף אותנו. במשך שנים דמיינתי את הדרכים השונות שבהן הוא עשוי להתחנן לרחמים כאשר אצמיד אקדח לרקתו. אלה היו השאיפות שלי כשמחשבותיי נדדו הרחק משינון שמות הנשיאים וערי הבירה. מעולם לא היו לי מחשבות תמימות של ילדים. לא חלמתי להפוך לרופאה כדי למצוא תרופה לסרטן או להפוך לנשיאה הראשונה. חלומותיי היו מלאים מחשבות נקמה אפלות.

במשך שמונה עשרה שנים, כל היבט בחיי סבב סביב נקמה בצורה כזאת או אחרת, מלבד שני תענוגים שהרשיתי לעצמי לטפח: צילום ונגינה בכינור.

ילדים אחרים למדו קרטה בשביל ההנאה. אני למדתי אגרוף תאילנדי כדי לרכוש כוח ומיומנויות הגנה. בנות בגילי נרשמו לחוגי התעמלות משום שזה מה שעשו כל חברותיהן. אני הפכתי למתעמלת כדי ללמוד איזון וזריזות. חברותיי הבלרינות אהבו ללבוש חצאיות טוטו. אני נהייתי רקדנית כדי ללמוד להיות חיננית. הצטיינתי והייתי בראש הכיתה שלי, אך לא מפני שהייתי התלמידה המבריקה ביותר, אלא בזכות כך שהייתי התלמידה השקדנית ביותר. למה? מפני שתמיד ידעתי שחוכמתי יום אחד תהפוך לכלי החזק ביותר שברשותי. לאדם המשתמש בשכלו תמיד יש אפשרות להערים על האחר שמשתמש באקדחו.

איך אדם יכול לחיות כך בלי להשתגע? זה לא היה קל. אבל היה לי איש שאיתו יכולתי לחלוק את סודותיי – אבא שלי.

הייתי בת שתים עשרה כשהושבתי את הארי, אבי המאמץ, ואמרתי לו שהגיע הזמן לדבר. לא, לא על עובדות החיים. אני בטוחה שזאת הייתה שיחה עדיפה בהרבה. במקום זאת, תיארתי את זיכרונותיי מאותו יום נורא שבו אימי נרצחה וכיצד האיש חנק אותי בכרית והשאיר אותי למות.

 בחמש השנים האחרונות טענתי שאינני זוכרת דבר מהאירוע המזוויע. לומר שהארי היה המום כאשר גילה את האמת, זה בלשון המעטה. אך זה לא משתווה למה שהגיע לאחר מכן. הסיפור על כוונתי לצוד ולהוציא להורג את תיין ברקנרידג' היה הקש ששבר את גב הגמל.

הארי לא שמח כאשר גילה על כך שהילדה הקטנה, שאותה הוא הציל, תכננה רצח. אני בטוחה שאף אב לא היה רוצה לשמוע ששאיפתה הגדולה של בתו היא להפוך לרוצחת כשתגדל, במיוחד כשהוא סוכן מיוחד בלשכת החקירות הפדרלית אשר נשבע לציית לחוק. זאת הסיבה לכך שנאלצתי להציב בפניו אולטימטום. אחדים עשויים לכנות זאת אולטימטום שהוא לא יכול לסרב לו – ללמד אותי כיצד להרוג, או לצפות בי מנסה לעשות זאת בכוחות עצמי ללא כל הכשרה.

בהחלט הפלתי עליו פצצה. אני לא יכולה לדמיין לעצמי את הייאוש שהוא לבטח הרגיש כאשר שמע את ההכרזה שלי. תמיד הצטערתי על כך, אך ככל הנראה נשמעתי משכנעת, משום שהוא הסכים. אני חושדת שבהתחלה הוא שיתף איתי פעולה כדי להרגיע אותי. ככל הנראה, הוא האמין שבסופו של דבר ילדה בת שתים עשרה תשנה את דעתה או תאבד עניין. דבר מזה לא קרה.

ברגע שהארי ראה את נחישותי, הוא דאג ללמד אותי במדויק כיצד להיטמע בבטחה בסביבה של מפלצות. כך אני מתכננת לעשות את זה – לחדור לעולם הפשע המאורגן של תיין ברקנרידג'.

אף על פי שמגיל צעיר הוכשרתי באומנות העמדת הפנים, הארי לא היה יכול להכין אותי לכול. יחד, החלטנו שאני צריכה לעבוד מעט כשוטרת לפני שאגיש מועמדות לאקדמיה של האף־בי־איי. בעבר הוא היה מרצה בקוונטיקו, לכן הוא הכיר את כל המהלכים הנכונים לזרז את קבלתי לתוכנית ברגע שהגעתי לגיל עשרים ושלוש והיו ברשותי את הנתונים המתאימים ואת הניסיון הנדרש. זאת הייתה החלטה טובה מאחר שהיא קידמה את השכלתי. אף על פי שהייתה קצרה, ההכשרה המעשית בעבודה כשוטרת סמויה הייתה המועילה ביותר. אני מצטערת על כך שלא הייתה לי את האפשרות לצבור ניסיון נוסף.

העבודה כסוכנת לימדה אותי לחשוב על אנשים כלא יותר מפרופיל שיש לנתח אותו, אפילו על עצמי. אני סטלה בלו לורנס מקאליסטר, לשעבר סוכנת מיוחדת באף־בי־איי, סניף ממפיס. אני אישה לבנה בת עשרים וחמש עם שיער חום ערמוני ועיניים בצבע כחול בהיר. גובהי הוא מטר שישים ושבעה סנטימטרים ומשקלי הוא חמישים ושניים קילוגרמים. אני נחשבת אישה מושכת על פי הסטנדרטים של מרבית הגברים. אני לא מתעניינת במערכות יחסים, לא מהסוג הרומנטי ולא מהסוג החברתי. מבחינה רגשית אני קרה ומנותקת, ולעתים קרובות אני מפגינה מאפיינים נרקיסיסטיים. אני מודעת היטב להיותי בעלת עור של פיל וכלל לא מצטערת על כך. אני פשוט נוטה לא לפתח קשרים או חברויות עם אנשים, עם שלושה חריגים מן הכלל: הארי, ג'וליה ואליסון.

הארי לימד אותי להיות זיקית. אני יכולה להסתגל בקלות לכל מצב – מלבד למצב שמתרחש כעת. ג'וליה, אימי המאמצת, נפטרה. סרטן גבה את חייה לפני שנתיים. כעת גם הארי חולה בסרטן והטיפולים כבר לא עוזרים.

לא התאוששתי ממותה של ג'וליה, וכעת אני ניצבת בפני אותה תוצאה עגומה עם האב היחיד שאי פעם היה לי. לאבד שני הורים לסרטן בהפרש של כמה שנים בלבד הוא לא דבר הוגן. אני עצבנית וכועסת אך זה שונה ממותה של אימי. אני לא יכולה לנקום את מותם משום שמחלה ממארת היא המנוולת שלקחה אותם ממני.

הארי ואני יושבים בסלון דירתי. הצליל הרך של קונצ'רטו לכינור בדי מג'ור נשמע ברקע בעודנו סורקים תיקים מלאים מידע שנאסף במשך שנים. הסידורים האחרונים שאותם אנחנו עושים אינם נוגעים למותו הקרב של הארי. הם נוגעים למותו הקרב של תיין ברקנרידג'.

התיקים הפזורים לפנינו נוגעים אליו ולארגון הפשע שלו, הידוע בתור 'האחווה'.

חשבנו שאוכל לצבור כמה שנות ניסיון בעבודה חשאית באף־בי־איי לפני שאכנס הישר אל תוך גוב האריות, אך מחלתו של הארי מאלצת אותי לפעול בטרם עת. תכננו שאצבור ניסיון של ארבע שנים. במקום זאת, זכיתי בשבעה עשר חודשים. אנחנו נאלצים לגבש תוכנית סופית משום שהארי מתעקש על כך שאעשה זאת כל עוד הוא בחיים – וצלול. הוא אומר שהוא לא יכול למות בשלווה אם לא יֵדע ששמתי את כל זה מאחוריי.

עקבנו אחריהם במשך שנים. שיננתי את כל מה שנמצא בתיקים האלה על כנופייתו של ברקנרידג' ועל האנשים שהם חלק מהמעגל הפנימי שלו. הכול שמור בכספת הזיכרונות שלי, חרוט בליבי לעד.

בעודי יושבת על הספה ורגליי מונחות על שולחן הקפה, אני לועסת את קצה העיפרון ומדפדפת בתיקייה השחוקה, מהרהרת באפשרויות העומדות בפניי. אני כבר יודעת כיצד אני רוצה לעשות זאת, אבל התוכנית שלי לא עולה בקנה אחד עם תוכניתו של הארי.

בנו של תיין, סינקלייר ברקנרידג', מסיים בימים אלה את תקופת ההתמחות שלו במשרד עורכי הדין הנדרי־אירבין, לכן ייתכן שמכשירים אותו להחליף את רודריק לסטר, עורך הדין הנוכחי שעובד למען האחווה. בנו הבכור של ברקנרידג' הוא גבר לבן בן עשרים ושש, בעל שיער חום כהה ועיניים חומות. גובהו מטר שמונים ושמונה סנטימטרים ומשקלו כשמונים ושלושה קילוגרמים. הוא מושך מאוד, אינטליגנטי מאוד ושקדן – מכאן נובעת החלטתו של תיין להפכו לסנגור הפלילי הבא של הארגון.

הארי לא אוהב את הרעיון שאחדור לאחווה דרך הבן. הוא מפחד מכך שסינקלייר יימשך אליי מאוד. במילים אחרות, הוא מפחד מכך שאאפשר לגבולות להיטשטש משום שהוא יפה תואר ומרשים.

יש סבירות גבוהה יותר שתתחיל מפולת שלגים בגיהינום מאשר שארשה לעצמי לפתח אל ברקנרידג' רגש כלשהו מלבד שנאה.

הבן הצעיר, מיטץ', אינו מתאים. בהיותו רק בן עשרים ושתיים, הוא צעיר מדי ואינו אוחז במשרה האופטימלית בתוך האחווה.

"בחנתי את הנושא מזוויות שונות ואני עדיין מאמינה שהבן הבכור הוא הדרך הטובה ביותר להסתנן פנימה."

הארי מניד בראשו בעודו מחזיק בידו חלק מהתיק. "והדרך מסוכנת ביותר," הוא מתנגד, אינו מביט לכיווני. "הם לא אנשים מהסוג שיקבל בברכה אדם זר אל תוך המאורה שלו. את צריכה לחדור לשכבות הנמוכות יותר בסולם ההיררכיה ולעשות את דרכך למעלה כדי לא לעורר חשד. מסוכן מדי להתחיל מלמעלה."

התחלה מתחתית הסולם גוזלת זמן, ואלה מותרות שאין ברשותנו. הסרטן של הארי כבר הוכיח את עצמו כממזר רעבתני. "אם אלך היישר על סינקלייר ברקנרידג', אחסוך שבועות, אולי אפילו חודשים."

"אני לא צריך להזכיר לך שהדרך הארוכה היא הבטוחה ביותר עם האנשים האלה. ככל שתדעי יותר, כך הם יבטחו בך יותר. קיצורי דרך יביאו אותך אל מותך."

האונקולוג של הארי אומר שנותרו לו שישה חודשים, אולי שמונה. אחרי הניסיון שלי עם ג'וליה, אנחנו יכולים לצפות שככל הנראה רק שלושה מתוכם יהיו טובים.

אנחנו לא יכולים לבזבז אף דקה, אך לא אתווכח איתו או אזכיר לו מדוע לוח הזמנים שלנו דחוק. בינתיים אוותר ולאחר מכן, כשיגיע הזמן, אעשה את מה שצריך. "אתה צודק." אני מדפדפת בין הדפים ומוצאת את הפרופיל של חברו של סינקלייר, ליית' 'דאנקן'. "מה דעתך על כך שאחדור פנימה דרך חברו, בעל הבר?"

"תזכירי לי שוב מי הוא."

"אחד מחבריו הטובים של סינקלייר, בעליו של הבר שאליו הם כולם באים לשתות. הוא בנו של אדם די חסר משמעות בארגון – בריון שאחראי על גביית מס."

"את נחושה להגיע אל תיין דרך בנו." הוא קורא אותי כמו ספר פתוח. הוא יודע שאני עשויה להתחיל בליית' 'דאנקן', אך לא יעבור זמן רב עד שאעבור אל הבן. "אין לכך שום קשר לפניו היפות, נכון?"

הוא יודע שמעולם לא הייתה לי חולשה לבחורים נאים. "אל תגרום לי להרביץ לאדם חולה וזקן."

הוא צוחק בעודו מתמתח כדי להגיע אל הפרופיל. "אני יודע שלא תשתעשעי עם ליית' הזה במשך זמן רב, אבל תני לי להציץ בפרופיל שלו שוב."

אני נותנת לו דקה כדי לסקור את הפרופיל לפני שאני מציעה את הצעתי. "מלבד תיין ואברהם, חברי האחווה מבקרים בבר הזה על בסיס קבוע. אהיה בקשר עם כולם בנקודה כזאת או אחרת, לכן זה מרחיב את האפשרויות שלי. הם כולם אוהבים שבחורות יפות בחצאיות סקוטיות קצרות מגישות להם את המשקאות שלהם." אני מרימה את תמונת הבר מהמצלמה הנסתרת. "איראה די טוב במדים של בר הוויסקי של 'דאנקן'."

"אני לא מת על הרעיון שגברים חסרי רחמים ינעצו בך עיניים כשאת לבושה בחצאית הקצרצרה הזאת."

"זאת חצאית סקוטית."

"זאת פיסת בד כמעט בלתי נראית. הייתי מעדיף שלא תסתובבי בה מול כל חברי האחווה." הוא נאנח. "אבל אני מניח שזה רעיון טוב." הוא מציץ בי מבעד למשקפי הקריאה שלו. "אף על פי ששנינו יודעים שאני מודע היטב למה שאת הולכת לעשות." הוא מתכוון לכך שאדלג על שרשרת הפיקוד ואלך היישר על סינקלייר.

"אתה יודע שאני זהירה." עבודתי כסוכנת סמויה הייתה העבודה המושלמת עבורי. הייתי טובה בה מאוד. כפי שהייתי צריכה להיות. הוכשרתי לעבודה הזאת מאז הייתי בת שתים עשרה.

"אני לא שולט בזה. את הבת שלי. זהו תפקידי להגן עלייך."

אֶלי היא זאת שאותה הוא יכול לפנק, לא אותי. היא הנסיכה, אז היא אוכלת את השטויות האלה בכפית.

אנחנו אבא ובת על פי בחירה, לא בקשר דם. הארי הוא זה שהציל אותי באותו היום. הוא לא היה בתפקיד כאשר ביקר משפחה בבניין הדירות שבו התגוררנו כשהוא שמע את קולות הירי. הייתי חסרת הכרה וללא דופק או כל סימן חיים אחר כשהוא מצא אותי. הרופא אמר שהסיבה היחידה לכך שנותרתי בחיים היא משום שהארי ביצע בי החייאה ודאג לכך שחמצן יגיע אל איבריי החיוניים עד שהגיעו החובשים וחשמלו את ליבי עד שהחל לפעום שוב.

אנחנו גם שותפים לסוד, שמחשל בינינו קשר שאותו אחותי לעולם לא תבין – ולעולם אסור לה לגלות. היא חושבת שהארי אוהב אותי יותר משום שאנחנו מבלים יחד הרבה מאוד זמן. לעתים קרובות היא מרגישה מחוץ לעניינים, אבל מובן שהוא אוהב אותה בצורה שווה. היא לא יכולה לראות זאת, ועל כך אני באמת מצטערת. אני מתחרטת על כך שגרמתי לאחותי להרגיש נאהבת פחות.

הארי רואה אותנו באור שונה, כפי שהוא צריך. אליסון ואני שונות מאוד. אני חזקה ובעלת חוסן נפשי בעוד אחותי רכה ועדינה. היא התגלמות הנסיכה הקטנה של אבא.

 יש ביניהם מערכת יחסים רגילה. אחותי היא הבת הביולוגית שלו ושל ג'וליה, וג'וליה הייתה אהבתו היחידה, אז מובן שהוא אוהב את אלי בכל ליבו. לפעמים אני מקנאה בפשטות מערכת היחסים ביניהם, אך זאת אשמתי. הרסתי כל סיכוי שתהיה בינינו מערכת יחסים רגילה בין אב לבת כשביקשתי ממנו ללמד אותי להרוג.

"טוב."

"טוב, מה?"

"תעשי את זה בדרך שלך. תסתנני פנימה דרך בר הוויסקי של 'דאנקן'."

יש!

"אבל כשכל זה ייגמר, אני חושש שלא תמצאי את השלווה שאותה את מקווה למצוא. שלוות נפש היא הדבר האחרון שאת הולכת לחוות. אני חושש שתמצאי את עצמך בגיהינום מסוג חדש."

 הוא עדיין מנסה לשכנע אותי בכך שאני לא צריכה לעשות את כל זה. "הרגתי בעבר וישנתי טוב אחרי זה."

"הרגת מכיוון שזו הייתה העבודה שלך ולא הייתה לך ברירה. ניסית לבצע מעצר אך זה נעשה אירוע שבו הברירה הייתה להרוג או להיהרג. זה שונה. אך הולכת לחסל אדם שאינו חושד בדבר."

תיין ברקנרידג' הוא לא אדם. "הוא מפלצת. מגיע לו למות."

"כשיגיע הזמן, את הולכת להרגיש אחרת בנוגע להריגה של אדם לא חמוש. אל תהיי מופתעת אם לא תצליחי לעשות את זה."

"אצליח לעשות את זה." מעולם לא הייתי בטוחה יותר בדבר מה בחיי.

"את עדיין סגורה על כך שאת לא רוצה להשתמש בבני ברית?"

"כן."

אני לא זקוקה לעזרה של האף־בי־איי בנושא הזה, אז אני חושבת שלא כדאי לסבך את העניינים. לא תהיה להם כל סיבה לחשוד בנוכחותי במקום מלבד לסיבה שאספק להם – אלא אם תיין יחשוב שאני רוח רפאים שעלתה מן הקבר.

[1] הערת המתרגמת: מאנגלית – ציפור כחולה.

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “חטא הכרחי / ג’ורג’יה קטס”

מידע נוסף

בחר את סוג הספר

דיגיטלי, מודפס