חסר מנוחה / שרון צוהר

מדורגים 5.00 מתוך 5 מבוסס על 3 דירוגים של לקוחות
(3 חוות דעת לקוח)

מודפס : ₪69.00
קינדל : ₪35.00
דיגיטלי : ₪35.00

נקה

תיאור

יהלומים – הוצאה לאור
שנת הוצאה: פברואר 2016
מס' עמודים: כ – 300

*משלוח עם שליח עד הבית

אביב שמר היא בחורה ישראלית יפהפיה ותוססת, שבמהלך טיול במזרח לאחר שירותה הצבאי, פוגשת על אי קטן בתאילנד את איילן ג׳ונס, כוכב קולנוע אמריקאי האהוב עליה ביותר, שלקח לעצמו פסק זמן הכרחי באמצע צילומי סרט חדש.

עבור אביב, המפגש עם איילן הוא הגשמת פנטזיה, מהדברים האלו שקורים רק פעם בחיים, אם בכלל.

איילן נמצא בתקופה של סערות רגשיות, מקצועיות ואישיות. המפגש עם אביב מעניק לו חיוניות מחודשת, ומחבר אותו חזרה אל מציאות שבה הוא יכול, ולו רק למספר ימים, להיות רק איילן ולא אישיות ציבורית.

שניהם נסחפים לרומן קצר שכולו מערבולת של התרגשות ותשוקה חסרת עתיד.

לסיפור האהבה המפתיע והסוחף ביניהם יש השלכות הרות גורל ומרחיקות לכת עבור שניהם, השלכות שהשפעתן יימשכו גם שנים לאחר מכן, ויסיטו את מסלול חייהם אל דרך לא צפויה, רצופה מהמורות וקשיים. מה יהיה בסופה – אף אחד מהם לא יודע.

טעימה מהספר

 

פרולוג

 

אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי אותו. במציאות, אני מתכוונת. לא רק בסרטים או בתמונות.

הוא היה כל כך חתיך, יותר מאשר בסרטים. היה בו משהו עגום ומסתורי, משהו שהייתי סקרנית לחקור ולגלות, ואולי גם הייתה בי מחשבה נאיבית שאהיה מין סינדרלה מודרנית כזו, והאביר על הסוס הלבן יגיע יום אחד, ויציל אותי מן הבינוניות הזו, יסחוף אותי אל מגדל השן שלו בהוליווד, שם אשב איתו באחוזה מפוארת ורחבת ידיים, איהנה ממטעמי החיים ואדלג בלימוזינה מהשקת סרט אחד להשקה של סרט אחר - חיים בדור הסילון בין לוס אנג׳לס לקאן.

טוב אם להודות על האמת - לא באמת חשבתי.

בסיטואציה כזו, המוח לא ממש מתפקד במצב רציונאלי. יהיה נכון יותר לומר שההורמונים שלי חשבו, לא השכל.

אני נאנחת עמוקות. הדלת נפתחת ואחות נכנסת חרישית לחדר, נעמדת ליד המיטה, בודקת את המוניטורים המחוברים לגופו הקטן של עוז, הישן בשלווה יחסית בשעת לילה מאוחרת זו, רושמת הערות בקלסר שבידה.

״יש איזו שהיא התקדמות?" אני לוחשת בדאגה ובשקט כדי לא להעיר אותו, מסכן שלי, משפשפת את עיניי כדי למחות את הדמעות.

״טרם." היא עונה בשקט ובמבט מלא רחמים. ״בית החולים מבצע בדיקה נרחבת במאגר התורמים הארצי למח עצמות. זה לוקח זמן. אין עוד בן משפחה שאת יכולה לחשוב עליו שעדיין לא נבדק?"

אני מנידה בראשי בצער לשלילה, ולוחשת לה, דמעות בעיניי, "מיצינו את כל האפשרויות." אבל בתוכי אני יודעת, שיש עוד אפשרות אחת, שעדיין לא בדקתי.

האחות מהנהנת בצער ובהבנה, ויוצאת מן החדר, מותירה אור קטן, הדולק רק בחדר האמבטיה, מאיר את החדר כולו בתאורה חלושה.

אני מושיטה יד בעדינות ומסיטה את שיערו של עוז מפניו.

הוא כל כך דומה לו. אותו שיער שחור כעורב, אותן עיניים כהות המביטות בך במבט חודר, אותה רצינות. רק בן שש, ומשקל כל היקום על כתפיו.

אני מביטה בשקית האינפוזיה התלויה מעל ראשו של עוז, בכוסית הקטנה שאליה מתנקזות טיפות שקופות, טיפה אחר טיפה, באיטיות מענה, מכשפת כמעט, ונותנת למחשבות שלי לנדוד שבע שנים לאחור, אל אותה הרפתקה שראשיתה במשובת נעורים ואחריתה במחלקה האונקולוגית בתל השומר.

 

 

 

1

 

*** לפני שבע שנים ***

 

״אני פאקינג לא מאמינה," אני לוחשת לדנה שיושבת לצדי ליד שולחן הבמבוק הכהה, המחורץ בסכיניהם של אלפי סועדים לפניי, והמוכתם בכתמי קפה וברוטב חמוץ מתוק.

אני מזדקפת בכיסא הבמבוק הקשה, מורידה באחת את הרגליים שלי מהכיסא שמולי אל רצפת הבטון החשופה. הקישוטים הסיניים האדומים זהובים הזולים שתלויים מעלינו נעים בפראות לכל הכיוונים ברוח החזקה שמגיעה מכיוון הים.

אני מביטה אל החוף הטרופי המשתרע לפנינו, עיניי טורפות את דמותו התמירה והנחשקת, העומדת על החוף כשלושים מטר מאיתנו.

״מה קרה?" דנה שואלת במבט מוטרד, מפסיקה לרגע לנדנד את רגלה המשוכלת על רגלה השנייה ולבעוט בשולחן, מרימה את עיניה מהתשבץ בעברית שהיא מנסה לפתור.

כבר יומיים שאנחנו יושבות בבית הקפה הזה, ממתינות שהסופה הטרופית תחלוף, ותאפשר לשמש התאילנדית המשגעת לחזור ולזרוח מעל החופים הנהדרים ומי הטורקיז. גגוני הוויניל המפוספסים המשוכים מטה מכרכובי בית הקפה במחצית הדרך עד לרצפה, מצליחים למנוע רק בקושי מקילוחי המים של גשמי המונסון העזים הנשפכים מן הגג מלזלוג אל רצפת בית הקפה ולהציף אותו.

אין נפש חיה על החוף מלבדו. כל המטיילים, ובכללם אנחנו, ברחו למרחב המוגן יחסית של בתי הקפה והמסעדות הפזורים על החוף, או לתוך הבונגלוס ספוני העץ בינות עצי הבננה הרחבים, והמתינו בסבלנות לשוך הסערה.

סערה טרופית כזו נמשכת בדרך כלל רק כמה שעות, אמרה לנו ננה בעלת הבית כשהגישה לנו תה תאילנדי מתוק, אבל הסערה הזו נמשכת כבר יומיים ברציפות, ולנו אין דבר לעשות מלבד לשבת ולהמתין לסיומה.

והוא, כאילו אדיש לאיתני הטבע, קורא תיגר על הרוח הסוחפת ועל ממטרי המים העזים המכים בו, עומד על החוף עירום מלבד מכנסיי דייגים תאילנדים שחורים הקשורים נמוך מאוד על איזור חלציו, מדגישים את קו המותן שלו ואת משולש בטנו השטוחה והשרירית, מרמזים על מה שיש מתחתיהם.

שיערו הארוך השחור כעורב, המשתפל עד כתפיו, מתנופף לכל הכיוונים ברוח העזה, מכה מדי פעם בפניו המחוטבים עזי המבע המופנים קדימה לעבר הים, עיניו מצועפות במבט מרוכז.

מרותקת אל דמותו, אני רואה אותו רק בפרופיל, ממקום יושבי בבית הקפה. הוא נראה בעיניי כמו אל אינדיאני עתיק יומין כמו הזמן עצמו, ומושך לא פחות, כשהוא עומד כך, ידיו על מותניו, לא זז ברוח המשתוללת.

״תסתכלי!" אני דוחפת מרפק לעבר דנה והיא שוב מרימה את מבטה.

״אביב מה יש לך?!" היא שואלת בתרעומת, ואני מצביעה לעבר הדמות על החוף. מבטה עוקב אחר האצבע שלי וגבותיה הבהירות מתרוממות בהפתעה, עיניה הכחולות נפערות כשהיא משתנקת.

״הוא דומה מאוד לאָיילַן. אבל זה לא יכול להיות הוא."

הלב שלי דופק כמו מטורף ואני משעינה את מרפקי על השולחן, תומכת בסנטרי ובוהה בו במבט חולם, לא מעיזה להסיר את מבטי מדמותו, שמא תתאדה אל מול עיניי פתאום כעשן המתפזר לאיטו דרך מסך הגשם הכבד.

״זה יכול להיות?!" דנה חצי מצהירה חצי שואלת, ואני מושכת בכתפי ומהרהרת בקול במבט חלומי, ״אנחנו בתאילנד, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות - הכול יכול להיות, לא? גם שחקני קולנוע יכולים לצאת לחופשה בתאילנד לפעמים, נכון? בכל מקרה הוא ממש דומה לו. אבל ממש. חתיך היסטרי."

״תתארי לעצמך..." היא אומרת, עיניה נוצצות אליי במשובה, "אם זה באמת הוא... והיית מתחילה איתו..." אבל אני כבר כמה צעדים לפניה, הפנטזיות שלי כבר מזמן משתוללות. כמו בסרט ההוא, שהוא שיחק את הגיבור שמציל את אהובת לבו ועל הדרך גם את העולם כולו, ואני דמיינתי את עצמי כגיבורת הסרט, והוא מאוהב בי. מנשק אותי. כמו כל מתבגרת טיפוסית, ראיתי את כל הסרטים שלו שלוש פעמים לפחות, ואפילו שמזמן אני כבר לא גרה בבית, עדיין תלוי בחדר שלי פוסטר שלו מסרט נעורים על אהבה ראשונה בגיל ההתבגרות.

אני מרימה אל דנה מבט מחייך והיא מבינה בדיוק את הכוונה שלי, כשהיא ואני מתחילות לזמזם יחד בחיוך את השיר מ"מופע הארנבות של קאספר״ - "אני אחלום לנצח... אולי אחלום לנצח... אני אחלום לנצח..." ומתחילות לצחוק בקול גדול.

״זה בטח לא הוא, בכל מקרה." אני מבטלת את הרעיון בהינף יד, "שחקני קולנוע הוליוודיים לא מסתובבים עם שומרי ראש בדרך כלל?"

אני מעיפה מבט נוסף אל דמותו האניגמאטית העומדת עדיין על החוף, רטובה לחלוטין מגשם, עיניו עצומות ופניו מופנות מעלה כלפי השמיים האפורים, מדגישות את קו הלסת שלו.

״למה שמישהו כמוהו יגיע בכלל לקו-פאנגן? עם כל הכסף שלו, הוא היה יכול לשכור מלון שלם באיזה חוף פרטי, אולי אפילו אי שלם. הוא לא היה מסתכן במיליוני מעריצים שיקפצו עליו ככה סתם בחוף רגיל, נכון?!" אני שואלת בהרהור את דנה.

״נראה שאת צודקת," דנה מחייכת בסקפטיות. ״בכל מקרה אני לא רואה מיליוני מעריצים מקיפים אותו כרגע. קרוב לוודאי שזה לא הוא, אבל אין ספק שהוא דומה לו." היא אומרת, נימה של סוף בקולה, ועוברת לנושא אחר.

״אז מה עושים הערב? נשאר פה בקפה למרתון סרטים או שנצא למועדון?"

״זה תלוי בסערה." אני עונה, מסיימת את הקפה שלי. ״בואי נחזור לבונגלו שלנו."

כשאנו קמות ללכת, אני שולחת מבט אחרון אל החוף האפור והסוער, והנטוש עדיין. בחורה דקיקת גו ובעלת שיער ארוך ושחור רצה על החוף אל עבר הדמות המסתורית שלי, לבושה בשמלת בד לבנה המתנפנפת ברוח העזה, נרטבת במהירות מהגשם, ושיערה נפרע לכל הכיוונים. היא צועקת לעברו משהו מעל הרוח, פניה זועפות, ידה מחליקה על זרועו מהכתף אל האמה ואל כף ידו, משלבת את אצבעותיו בשלו ומנסה למשוך אותו משם.

אני רחוקה מדי מכדי לשמוע דבר, בטח בסערה הזו, אבל אני מרותקת למראה, המתרחש כמו סרט מול עיני.

הוא מנער את ידו מידה בכעס ובמיאוס, משלב את ידיו על החזה שלו ועומד בעמידה גאה מול הים, נוטע את רגליו בחול, מסיט את מבטו ממנה, מהדק את לסתו בעקשנות. היא מתחננת אליו, כמעט בוכה, ידיה מביעות את רגשותיה, ולאחר מכן רוקעת בכעס בחול, מסתובבת ונעמדת מולו בעקשנות לא פחותה, מנסה להסביר לו משהו בתנועות ידיים נרחבות, פניה מלאות מבע, אבל הוא לא נכנע.

הוא מרכין את ראשו למטה, סנטרו נוגע בחזהו הרחב והוא מניד בראשו ימינה ושמאלה, שיערו נופל סביב פניו, מסתיר את הבעתו.

כתפיה נשמטות באכזבה והיא מוותרת והולכת משם לכיוון הבונגלוס העומדים בתוך הצמחייה העבותה של הג'ונגל על קו החוף, מותירה אותו לבדו. הוא רוכן על עקביו, סורק באצבעותיו את החול, מרים אבן וזורק אותה בכוח הרחק אל הגלים.

 

2

 

*** הווה ***

 

דלת החדר נפתחת, מחרידה אותי ממחשבותיי. יד בחלוק לבן מסיטה את הוילון הירקרק. ד"ר נעמה מציצה ושואלת בחיוך נעים ובשקט: "את בסדר? הפרעתי לך לישון?"

היא ניגשת אל המוניטור של עוז, בודקת את פלט רישומי תפקודי הלב, לוקחת את הגיליון הצמוד למראשות המיטה, ומעבירה מבט חטוף על מדדי החום ולחץ הדם, ועל בדיקות הדם העדכניות שלו.

"זה בסדר." אני לוחשת, מזדקפת על כורסת בית החולים הלא-נוחה, מעבירה יד בשיערי, מעיפה מבט בשעון - חמש בבוקר. "מחלקה אונקולוגית בבית חולים, כמה כבר אפשר לישון פה."

היא מסיימת לרשום משהו בגיליון, ומסמנת לי בעיניה לצאת איתה מהחדר. היא מסתובבת לצאת ואני אחריה. במסדרון היא אומרת: "אביב, אני צריכה לשוחח איתך, בואי איתי רגע למשרד שלי בבקשה."

אני פוסעת אחריה במורד המסדרון למשרדה הנמצא לא רחוק מחדרנו. היא נכנסת ומזמינה אותי לשבת לידה, שואפת נשימה עמוקה, ואומרת: "תראי, אביב, המצב אינו מזהיר, עדיין לא מצאנו תורם מח עצם מתאים."

"נעמה," אני מבקשת בעייפות, "אני יודעת שהסברת לי את זה כבר, אבל תעשי לי סדר בראש ותסבירי לי שוב לפני מה אנו עומדים, כי אני ממש מבולבלת."
"זה בסדר." היא מביטה בי בעיניים אוהדות, ומסבירה: "הלוקמיה שיש לעוז היא מה שאנו הרופאים מכנים 'בסיכון גבוה.' זה אומר שאנו חושבים שטיפול כימותרפי סטנדרטי אולי יביא לנסיגה זמנית, אבל לא יביא לריפוי. בסוג הזה של המחלה, אנו נוקטים בפרוטוקול טיפול אגרסיבי יותר, בו אנו נותנים טיפול כימי אינטנסיבי. כמויות גדולות של כימותרפיה יעילות נגד תאי הסרטן, אבל הן גם הורסות את מח העצם, שם מיוצרות כדוריות הדם האדומות ותאי החיסון של הגוף. חיסול מח העצמות יכול לגרום לכך שהגוף יהיה חשוף לזיהומים מסכני חיים, לדימומים ולעוד תופעות. לכן, אם אנו נאלצים לבצע פרוטוקול טיפול כזה, אנו משתילים לאחריו תאי גזע, המסוננים מדמו של תורם בריא, כדי לשחזר את מח העצמות אצל החולה. הלוקמיה שיש לעוז ניתנת לריפוי מלא, אם יקבל את פרוטוקול הטיפול הזה, שבסופו יקבל תרומת מח עצמות מתורם מתאים."

"אתמול אמרת לי שנמצאתי מתאימה לתרום, אבל רק באופן חלקי - מה זה אומר?" אני שואלת. "למה לא להשתמש בתרומה שלי וזהו? כך נוכל כבר להתחיל בטיפול - כל יום שעובר הוא קריטי, לא?"

"כל יום שעובר הוא חשוב, זה נכון." היא מאשרת, "אבל ההתאמה חשובה עוד יותר. ההתאמה נמדדת על ידי שישה פרמטרים של התאמה גנטית של חלבונים במח העצמות. הסיכויים למצוא התאמה מיטבית של שישה פרמטרים מתוך שישה, היא מקרב אחים בלבד. מכיוון שאין לעוז אחים, המשכנו ובדקנו את בני המשפחה, ואת אמנם מתאימה, אבל בהתאמה של שלושה מתוך שישה פרמטרים בלבד, ולכן המשכנו לחפש תורם מתאים במאגר הארצי, אך עד כה לא עלה אף אחד מתאים יותר ממך במאגר, את המתאימה ביותר מבין מה שיש לנו, ׳אבל' - היא אומרת, מדגישה אותו. "זה לא מספיק. אנחנו חייבים לשאוף להתאמה טובה יותר, של ארבעה פרמטרים מתוך שישה, או אולי אפילו חמישה. מאגר תורמי מח העצם בארץ רחב, אבל לא רחב מספיק. אין לציבור מספיק מודעות לחשיבות שיש לתרומת דם קטנה הנמצאת במאגר. אם לא תהיה לנו ברירה, נשתמש במח העצם שלך כתורמת. אני לא יכולה להדגיש בפנייך מספיק עד כמה חשוב למצוא תורם שיתאים באחוזים גבוהים מאוד - עבור עוז, זה עניין של חיים ומוות. אנו אמנם עושים את זה לעתים כשאין לנו ברירה, אבל ככל שההתאמה טובה פחות, הסיכויים לדחייה גדלים, ועם מערכת חיסונית שלא קיימת, זה מוות כמעט בטוח. עוז עומד לעבור תהליך ארוך וכואב, הוא יצטרך לעבור הקרנות וכימותרפיה כדי לחסל את התאים הסרטניים ולדכא לחלוטין את המערכת החיסונית שלו, ולאחר מכן לעבור השתלת מח עצמות חדש, כדי להלחם במחלה, ויש לנו רק הזדמנות אחת."

היא מסתכלת בי, ואני מהנהנת בכאב, דומעת, מחבקת את עצמי חזק.

"אני חייבת לשאול אותך שוב, לאור ההסבר המעמיק שכרגע נתתי לך, אם יש עוד בן משפחה שטרם בדקנו, ויכול אולי להתאים?"

אני מושכת באפי, מנגבת את עיניי במטפחת נייר עבה, מעבירה יד בשיערי הכבד והכהה הנופל על פניי, ולוחשת, "אבא שלו."

"חשבתי שהוא נפטר?!" הרופאה שואלת, מבט מופתע על פניה.

"הוא לא נפטר," אני אומרת. "רק לא בר השגה. אין לי מושג איך להגיע אליו".

"את יודעת מי אבא שלו?" היא שואלת בפתיחות ואני מזעיפה פנים אליה, ואומרת "כמובן."

״אל תיעלבי." היא ממהרת לומר, מניחה יד מרגיעה על ידי. "היום יש כבר כל מיני משפחות שנוצרו בכל מיני סיטואציות - תרומות זרע אנונימיות ועוד. שאלתי כי אם היה מדובר בתרומה מבנק הזרע, למשל, היה אפשר לאתר אותו בקלות."

"אני בטוחה שאוכל לאתר אותו בקלות." אני אומרת בציניות. "זו לא הבעיה. הבעיה היא, שהוא בכלל לא יודע שיש לו ילד ממני, ולא התכוונתי לחשוף את זה לעולם." אני שותקת ומוסיפה, "אני מניחה שאין לי ברירה וזה חייב להיעשות. אני רק צריכה לחשוב איך. אני בטוחה שלא יהיה לי קל לשכנע אותו שזה הילד שלו, אם בכלל אצליח להיפגש איתו."

״אני משוכנעת שתוכלי למצוא דרך." היא נעמדת, מניחה את יד אוהדת על כתפי. "צריך לעשות הכול כדי להציל את עוז. אין לנו שום הבטחה שאבא שלו יתאים לתרומה, אבל צריך לבדוק. כל מה שהוא יידרש לעשות זו רק בדיקת דם פשוטה. אם הוא לא יתאים, בלית ברירה נשתמש בך כתורמת, אבל אולי הוא יתאים."

אני מהנהנת, מוחה את הדמעות שוב. ברור לי מה צריך לעשות כדי להציל את עוז, ואני אעשה הכול. אני אהפוך עולמות כדי להציל אותו. "כמה זמן יש לי כדי לנסות לאתר אותו?" אני שואלת בקול חנוק.

"לא הרבה," היא אומרת. "כמה שבועות. צריך להזדרז. הייתי רוצה להתחיל בטיפול כימי מוקדם ככל האפשר." אני מהנהנת שוב, והיא אומרת: "סלחי לי, אני חייבת להמשיך בסבב הביקורים, נדבר מאוחר יותר."

"תודה ד"ר נעמה." אני מודה לה, והיא יוצאת מן המשרד.

3 ביקורות עבור חסר מנוחה / שרון צוהר

  1. דורג 5 מתוך 5

    מירב

    ספר מצויין וסוחף כמו כל הספרים של שרון אי אפשר להניח מהיד אני התאהבתי

  2. דורג 5 מתוך 5

    רחל

    מוכשרת

  3. דורג 5 מתוך 5

    sara44

    "חסר מנוחה"/שרון צוהר
    רומן רומנטי מקסים ומרגש.
    וכשמו כן הוא- הספר נקרא בזרימה אחת ללא מנוחה.
    זה די הזכיר לי את ספרי הרומן רומנטי שקראתי בנערותי. הספרים שגרמו לי להתאהב בגיבורים שלהם, לחלום על גבר רומנטי ורגיש כמתואר בהם, אחד כזה שיבוא ויסחוף אותי לתוך אהבה ענקית.
    "חסר מנוחה" מתאר מצב שאני חושבת שכל מעריצה של זמר/שחקן חולמת שיתממש, הגשמת פנטזיה.
    הספר מסופר מנקודת הזמן של הווה ועבר לסירוגין עד שהסיפור מתמזג בהווה.
    אביב וחברתה דנה יוצאות לטיול של אחרי צבא לתאילנד. זה סיפור העבר שהתרחש שבע שנים קודם. שם על האי היא פוגשת באליל שלה, בכוכב הקולנוע האהוב עליה איילן ג'ונס. איילן שבדיוק נמצא בתקופה לא קלה והחליט לעשות הפסקה מסרטים ונופש גם הוא בתאילנד. הוא מתוודע לאביב וחברתה ומצטרף אליהן בבילויים עם חברים שהן פגשו באי. החיבור ביניהם גורם לו להיות פשוט רק איילן ולא כוכב נערץ שנרדף על ידי פפארצי, אדם רגיל ופשוט שמנהל חיים מציאותיים.
    בין איילן לאביב ניצתים רגשות ותשוקות ושניהם נסחפים לרומן למרות שברור להם שזה יהיה רומן קצר גם משום שאיילן חייב לחזור לצלם סרט, וגם כי אביב אמורה לחזור לארץ. למרות זאת אביב מחליטה להיכנע לרגשותיה ולממש את הפנטזיה בדמותו של איילן, הכוכב הנערץ עליה.
    בחזרה להווה אביב היא כבר אם לילד בן שש- עוז- שחולה בלוקמיה. היא אם חד-הורית. בבדיקות התאמה למח עצם היא נמצאת מתאימה כתורמת באופן חלקי בלבד. בכל המאגר הקיים לא נמצא תורם מתאים לעוז. אביב כאם שנלחמת על חיי בנה מחליטה לפתוח את הקלפים ולצאת לחיפוש אחר אבי בנה. היא מאמינה שהוא יימצא תורם אידיאלי להצלתו של בנה.
    מכאן סיפורי העבר וההווה מתלכדים ואנו נסחפים לרומן יפהפה ורגיש על אהבת אם לבנה החולה בלוקמיה וכל הדרכים שבהן היא פועלת להצלתו. על אהבת גבר ואישה בדרך אל אושרם. סצינות הסקס נעימות ועדינות לקריאה ומשתלבות באופן מושלם בעלילה.
    גם מחלתו ודרך הטיפול בעוז מוזכרים בעדינות ורגישות ללא פירוט מכביד אשר יעיק על הקורא.
    האם עוז יצליח לגבור על הלוקמיה?
    והאם אביב תצליח להגשים את הפנטזיה שלה עד הסוף?
    רומן אהבה סוחף ומרתק שמעניק חווית קריאה, תקווה, אופטימיות והנאה מרובה.
    מומלץ מאד!!
    קריאה מהנה

הוסף חוות דעת

מידע נוסף

בחר את סוג הספר

דיגיטלי, מודפס, קינדל