חקוק באבן / רייצ’ל רובינסון

דיגיטלי : ₪35.00
מודפס : ₪69.00

נקה

תיאור

רייצ’ל רובינסון – חקוק באבן

הוצאה לאור: אדל הוצאת ספרים
ז’אנר: רומן רומנטי | רומן מתח | רומן דרמה
שנת הוצאה: אוגוסט 2018
מס’ עמודים:  כ-420
סדרה: סדרת אריות הים

חקוק באבן

עיניי מזוגגות בעת שאני זוקפת את סנטרי. “אני מבקשת ממך שתסלח לי, בבקשה, ואני לא רוצה אף אחד, אלא אם כן זה אתה.” חיוכי רפה; פניו
עגומות. הוא מביט הצידה, למקום שבו שורה של מעילים ואפודות מעטרת את הקיר.

“תעמדי, מורגאנה,” הוא מושיט אליי את ידו. אני אוחזת בה ונעמדת, סנטימטרים ספורים מפרידים בינינו. אני ממתינה. ואז ממתינה עוד קצת. כשהוא בסופו של דבר מביט בי, הוא נוגס בשפתו ומניד בראשו בעצבות. “האם אי פעם הסתכלת עליי וממש ראית אותי?” כאב עז ניכר בפניו. “אני לא בטוח שאי פעם אהיה מספיק עבורך, מ’.” הוא נושם כמה נשימות עמוקות, ומתבונן בשפתיי בעודן רועדות, מפני שאני מפחדת מהדבר הבא שיבקע מבין שפתיו.

עורכת הדין מורגאנה סטרנס נאבקת להמשיך בחייה לאחר מות בעלה, סטון, בפעולה צבאית. היא נאבקת למצוא את האיזון שבין הרצון להתאהב מחדש לבין המחשבות שמא ההזדמנות השנייה שלה תילקח ממנה באותו אופן טרגי. היא אינה רוצה לחזור על אותה הטעות פעמיים.

לסטיבן וורנר, חייל ביחידת אריות הים, יש הזדמנות שנייה לזכות באהבתו הגדולה, זו שמעולם לא באמת קיבלה זדמנות ראשונה ראויה. היא נגנבה מתחת לאפו, על ידי אחיו לנשק, סטון. ביחידת אריות הים אין מושג כזה, לוותר. סטיבן מסמן לעצמו את היעד ויוצא לכבוש אותו, אבל אפילו ביחידת עלית כמו אריות הים לא הכשירו אותו איך להילחם ברוח רפאים.

חקוק באבן מאת רייצ’ל רובינסון הוא רומן חושני ומציאותי על מאבקו של אדם המוכן להקריב את חייו למען האנשים שהוא אוהב ולמען המדינה שלו, נלחם על אהבתו הראשונה שמתמודדת עם אובדן ומפחדת לפתוח את ליבה לאהבה.

חקוק באבן הוא הספר השני בסדרת אריות הים שכבשה בסערה את פסגת רשימות רבי המכר בארצות הברית. הספר הראשון, מדהים בטירוף, ראה גם הוא אור בהוצאת אדל וכבש את רשימות רבי המכר.

 

לרכישת הספר הראשון ולקריאת פרק ראשון בחינם: מדהים בטירוף

לחצו כאן למעבר לספרים דומים של אדל הוצאת ספרים

טעימה מהספר

פתיחה

מורגנה

תמיד הייתי מודעת לעובדה שדברים מסוימים קבועים יותר מאחרים. גדלתי בדרום, לכן אני יודעת באיזו קלות דברים עלולים לגווע בחום הצחיח. אל תשאירו כלבים או תינוקות במכוניות סגורות בימי הקיץ החמים, תמיד תקפידו לשתות הרבה מים, ואם שיח העגבניות לא יזכה לקבל מים מדי ערב, הוא יגווע וימות במהירות הבזק. אני גם מודעת היטב לכך שכמעט כל הנישואים מגיעים אל קיצם. עבודתי בתור עורכת דין המתמחה בגירושים מעניקה לי כיסא בשורה הראשונה בתור משקיפה על מצב האושר העילאי הלא־קבוע הזה. דבר אחד בטוח: כל אחד ואחד מהם מסתיים בצורה שונה.

הקביעות שיש לחפצים ולאנשים בחיים שלך משתנה על בסיס יום יומי. סבים מתים בעוד תינוקות קטנים וחמימים נולדים. אני חושבת שתמיד ידעתי שתומאס סטון סטרנס איננו גורם קבוע בחיי. יופיו וחוכמתו השמימיים נועדו עבורי, את זה אני יודעת בוודאות. אני זוכרת את הרגע שבו התאהבתי בו, והיה זה הרגע שבו גם הבנתי את השבריריות שבקביעות שלו בחיי.

  •  

"לכל הרוחות, מותק, את כל־כך יפה ככה," צועק סטון מעל לרוח שמצליפה בפנינו. אנחנו נוסעים במורד דרך סלולה למחצה וזרועת אבנים בעיירת הולדתי. אחורי ירכיי נדבקים למושב הרכב החמים והקרוע בטנדר וכפות רגליי החשופות שעונות על מסגרת החלון, תוך שציפורניי כוכבת־הפורנו הוורודות שלי מנצנצות באור השמש. אני מפנה את ראשי בכיוונו של סטון וחיוך מסופק מתפשט בפניי. כן, עצם המראה שלו מסב לי אושר. זרועותיו וכתפיו שזופות, וכולו שלמות מוחלטת של יופי גברי, בעודו אוחז בהגה הגדול. כאן, בדרום, אנחנו אוהבים לכנות זאת מראה־הילד־הטוב.

הוא חש במבטי וקרוב לוודאי שגם במחשבותיי, ופורץ בצחוק. חיוכו המתקתק כסוכר מבזיק לעבר הכביש שנפרש לנגד עיניו.

"מתי אני יפה? כשאני לבושה בתחפושת הכפרייה הפשוטה שלי בזמן שאני יושבת במשאית של אבא שלי? אתה יודע שהוא מיומן בשימוש ברובה לא פחות מכפי שאתה מיומן בשימוש במגוון כלי הנשק שלך?"

סטון רצה לפגוש את הוריי, אז הבאתי אותו – ללא כל אזהרה מוקדמת, עליי להוסיף – אל המקום הנידח שבו גדלתי. אבל אי אפשר להפתיע גבר כמו סטון. אני חושבת שמפני שהוא חייל ביחידת אריות הים הוא מתמזג בכל סביבה שאליה הוא ייזרק. זה לא הוגן, כשחושבים על זה. אני מנסה להסוות את מוצאי. רוב הזמן זה עובד. אף אחד לא מעוניין בעורכת דין שנשמעת כאילו הייתה יכולה לשיר שיר קאנטרי סוחט דמעות. זה דבר שאני יכולה לעשות, אגב, אולם לא מדובר במשהו שאני מפרסמת. זה שירות נוסף, ללא תשלום.

הוא מנמיך את הרדיו המסלסל שזועק בדיוק אחד מאותם שירים. "רק את. מקומך פה, אני יכול להרגיש את זה," הוא שר בלי להסב את מבטו מהכביש.

"מקומי איפה?"

"איתי," הוא מודה, קולו חף מכל היסוס. הוא לעולם לא מהסס לגבי דבר. זה חלק מהקסם האישי שלו – זו המתנה והקללה שלו גם יחד.

אני משכלת את קרסוליי ומשנה את תנוחתם ליד מראת הצד, חוסמת לגמרי את שדה ראייתו. "זה עדיין נתון לוויכוח. כלומר, אני לא לגמרי משוכנעת בכך," אני מתריסה ומרימה גבות.

אנחנו בקשר בלעדי זה זמן מה, אבל אוהבים לשחק במשחק של חתול ועכבר. שנינו כבר נלכדנו – זה בידי זה. לי ולסטון יש איזון – עורכת הדין הצינית לענייני גירושים לעומת דמות הרוצח האופטימי והמתפלסף שלו. זו לא הייתה אהבה או תשוקה ממבט ראשון, ממש לא. לפני שפגשתי את סטון יצאתי עם אחד החברים שלו, בחור נוסף מהחבר'ה, לפני שהוא שכנע אותי להעניק לו ניסיון רציני. הוא משכנע כמעט כמוני, וזה לא פשוט, מפני שאהיה מוכנה להמר בחייה של אימי על העובדה שאני יכולה לשכנע כל אחד לעשות כל מה שארצה. עובדה? כן. בדיה? בהחלט כן. למעשה, זו המומחיות שלי. אני קוראת לזה המתנה האינטואיטיבית שלי.

סטון מתמהמה, מטה את ראשו לצד אחד, ואחר כך לצד השני. משהו שהוא עושה כשהוא בורר בזהירות את מחשבותיו, כשהוא בוחר את המילים שלו בקפידה. "אני עדיין מנסה לפענח אותך," הוא אומר לבסוף, מעיף בי מבט. אני מסמנת לו בידי שיפרט.

"אני מנסה להבין איך להיות מישהו שאת צריכה," הוא אומר בלי להסב את מבטו ממני.

בנקודה זו מתהווה בגרוני הגוש הענקי והאינטואיטיבי של מורגנה. ידעתי שאני לא יכולה לעצור אותנו. לא רציתי לעצור אותנו, אך שלמות איננה יכולה להימשך לעד. זה אחד מחוקי מרפי, כך העולם עובד. זה אחד הדברים האלה שאני פשוט יודעת. כפי שגיליתי מאוחר יותר, העתיד שלנו היה בלתי ניתן לעצירה. יום קודם לכן הוא כבר ביקש מאבי את ידי. ללא כל קשר לתחושות אי הנוחות המקננת בקרבי, הגורל שלנו כבר היה חתום. מבחינה מטפורית ופשוטו כמשמעו.

"אתה יודע שאני לא זקוקה להרבה, סטון."

הוא מרים גבה. "אני יודע על דבר אחד לפחות שאת צריכה. המילה שמתחילה ב־ס'."

אני מכחכחת בגרוני. "תמיד אצטרך את ה־ס'. אתה צודק." הוא מהנהן, מרוצה מההסבר שלי. "אני צריכה אותך," אני מודה. נוכחותו מספקת לי נחמה כפי שמעולם לא חוויתי בעבר. עד כה, הסתובבתי בעולם כמו זאבה בודדה. מעולם לא עלה בדעתי שיש אנשים שזקוקים למישהו אחר כדי לתפקד. סטון מסב לי אושר שאינני יכולה לתאר. זה טוב מספיק מבחינתי.

"אל תפחדי ממני," הוא תובע. "אל תגידי שאת לא מפחדת כי אני יודע שאת כן. זה בסדר להזדקק למישהו, מורג." הוא יודע בדיוק מה לומר.

"אני לא מפחדת." אני מתמקמת בסמוך אליו על המושב, עד שרגלינו נושקות. הוא שומט את ידו אל ברכי ונאנח.

"תמיד תזכרי שאבנים ואלות יחריבו לך את הפנים..." אני נאנקת, משסעת את דבריו. "אבל אבן[1] לעולם לא תפגע בך," אני מסיימת את הפואמה המטופשת שלו ומפנה את מבטי אל התקרה.

סטון פורץ בצחוק וצליל צחוקו הרם גובר על שאגת המנוע. "אני כל־כך אוהב אותך," הוא אומר.

"אני כל־כך אוהבת אותך בחזרה," אני אומרת, עדיין מחייכת.

"אם כך, את מתכוונת להישאר איתי?"

"אשאר," אני מבטיחה.

הוא לוחץ על ברכי. "לנצח?"

השקר. האמת. השבריריות של הדברים הקבועים. "לנצח."

עיניו החומות החמימות מוסטות בחזרה אל הכביש, ועם יד אחת על ההגה וידו השנייה מונחת עליי, הוא ממשיך בנהיגתו המהירה במורד כביש המוביל לשום מקום. אני משעינה את ראשי לאחור ומתבוננת בעצים הענקיים החולפים על פנינו, הנקטעים רק על ידי הבזקים של שמיים תכולים. אני חושבת שייתכן שזהו אחד הרגעים השלווים ביותר במערכת היחסים שלנו – אנחנו פשוט מתקיימים בלי קשר לשום דבר אחר.

הוא ממגנט. הכוח החיובי המושך את הכוח השלילי שלי. קרני השמש בוהקות בשערו ומזכירות לי להבות. סטון סטרנס הוא כמו גפרור הדולק בין אצבעותיי. אחזיק אותו עד שהוא יישרף כל הדרך למטה, אך בסופו של דבר איאלץ לשמוט אותו. הסכנה שאכווה שווה את זה, מפני שלמשך רגעים ספורים, הלהבות האלה יהיו שייכות לי. שום דבר לא יכול לגזול אותן ממני. שום דבר, פרט לעובדה שהלהבות תגווענה ושפיסת העץ הזולה הזאת לעולם לא תתלקח בשנית. אם יש דבר אחד שבו אני מבינה, זה קצים. זהו סיפור על איך שמתי קץ לחייו של גבר. הגבר שאני אוהבת.

לפעמים לאחר הקץ אין שום התחלה חדשה.

לפעמים הקץ הוא פשוט הקץ.

 

1

סטיב

"ואתה קפצת מהסירה כשאתה מחזיק את הזין שלך ושר, 'היי, בן־זונה, סטיב הוא סופרמן'!" אני פוצח בשירה קצבית לפני שאני מזנק עם הסנפירים היישר לתוך המים השחורים. אני יודע שמאבריק יעריך את כישורי השירה המדהימים שלי. המים הניתזים סביבי מיידעים אותי שחבריי לצוות מחליקים מעל דפנות סירת המנוע הכהה לתוך מימיו של מפרץ וירג'יניה ביץ'.

כאשר כל גופי צולל פנימה חל שינוי קל בלבד בטמפרטורה, הודות לחליפת הצלילה העבה, וקרוב לוודאי שבגללה ארגיש תוך פחות מדקה שהביצים שלי מזיעות. חום עדיף על קור – בכל מצב. אוכל חם, מזג אוויר חם, בחורות חמות, כלי נשק חמים... כל הדברים הטובים. אם אתה לא יכול להפוך קור לחום, נדפקת. אני ממליץ ליישם את החוק הזה בכל תחומי החיים.

חבריי לצוות מתיישרים לטור אחיד תחת המים, נאחזים בחבל המחבר אותנו זה לזה ומנווטים בעזרת מצפן כדי שנישאר יחדיו ושנדע לאן, כל הרוחות, אנחנו שוחים בחושך הזה, בעודנו מתקרבים אל יעד האימון שלנו – צוללת אימונים ישנה. קודי מוביל, ולכן הוא מתפעל את כל הציוד הנחוץ, הכולל מצפן, שעון עצר ומד עומק. אנחנו, כל היתר, פשוט מצטרפים לטיול, כמו בלרינות ימיות מחורבנות... מכוסים במוקשי צדפה שחורים ודביקים.

אני מחייך סביב הווסת שלי וממשיך להתקדם. האמת היא שהדרך היחידה שמאפשרת לי לדעת עד כמה אני קרוב ליעד, זה מעקב אחר מספר הבעיטות שלי. אני יודע בדיוק לאיזה מרחק תקדם אותי כל בעיטה בתוך המים. מדובר בחישוב מדויק ומדעי להפליא.

כדי להיות חייל ביחידת אריות הים צריך לדעת להתנהל בזריזות, ואני הייתי זריז כל חיי. לפעמים אולי אפילו זריז מדי, כמו בפעם ההיא בתיכון, כשלילי קילנה פשטה את התחתונים וסוף כל סוף הרשתה לי להשתמש בכישורי המוטוריקה העדינה שלי על יעד שעוד לא כבשתי. מאותה נקודה ואילך, זה היה פשוט עניין של חיפוש אחר מטרה חדשה וכיבושה. אני לא בטוח מהיכן הגיעה המוטיבציה – אך היא תמיד הייתה שם. בתור ילד יחיד, הוריי תמיד עודדו אותי ותמכו בכל תחום עניין שפיתחתי. אומנויות לחימה, כל ענף ספורט תחת השמש... קרוב לוודאי שניסיתי הכול. כשהייתי בן שבע עשרה וראיתי תעמולה ברשת האינטרנט בנוגע לשיעור הנכשלים הגבוה בקרב המועמדים שמנסים לעבור את הגיבוש ליחידת אריות הים, ידעתי היטב מהו התחום הבא שאני רוצה לכבוש. עם מיקוד חד כתער, הצבתי מטרה זו כמטרה של חיי, והשגתי אותה.

תאהבו את זה או שתלכו להזדיין, אבל חוש ההומור המעוות שלי הוא מה שמאפשר לי להתמודד עם הכול בקלילות, כי לפעמים המצב נהיה קשה מנשוא. לפעמים עמיתים לעבודה, שהם יותר כמו אחים עבורי, מתים. הם מתים מפני שלמרות שהם מקצוענים בתחום העבודה שלהם, אי אפשר לחזות מראש את כל התרחישים. זה גם קשה מפני שאני רחוק מהעולם האמיתי לפרקי זמן כה ארוכים, שאני שוכח איך חיים אנשים רגילים. כל העכברושים המחורבנים טוחנים מים בעבודה מתשע עד חמש, מנסים לשלם את החשבונות. אלה חיים של שמוקים אומללים, ולאיזו מטרה? כדי לחיות חיים מונוטוניים ללא שום חוויות קיצוניות לשבירת השגרה. האנשים הרגילים ראויים ליותר הערכה ממני. רוב האנשים רק מתקיימים, אבל אני באמת חי. אני נוטל סיכונים רבים, זה נכון, אבל זה שומר על השפיות שלי.

אני מביט לפנים ומבחין במטרה שלנו, או פשוט בגוש שחור שנראה כהה יותר מהמים. אני מתנתק מהחבל עם קודי ודאקס. כמה רגעים לאחר מכן, מוקש התרגול כבר מונח על המתכת הנוקשה והחלקלקה, ואנחנו ממהרים לשאת אותו אל מחוץ לאזור מהר ככל האפשר. שלושים דקות מאוחר יותר, כשאנחנו מגיחים מתוך המים, הסירה ממתינה לאסוף אותנו. אנחנו כמעט בלתי נראים. ציוד הצלילה המשוכלל שלנו לא משחרר במים בועות אוויר, כך שאף בועה לא מגיעה אל פני המים. המשימה המסוימת הזאת, שכדי להשלים אותה נדרשו לנו כמה שעות, דרשה כשבוע שלם של תכנון ותיאום קפדניים. יש ערך רב בהכנה מוקדמת, בהיערכות לקראת כל תרחיש אפשרי. אפילו התרחישים שבהם איננו יכולים לשלוט. היה מוכן לקראת כל דבר. זה המוטו שלנו.

"אני חושב שאתה צריך להוסיף כמה בתים נוספים לשיר שלך. הוא די חלש," אומר מאב בעודנו הולכים לעבר המבנה שלנו, כדי להשאיר שם את הציוד למשך הלילה. אי אפשר לשוחח בעודנו מפליגים על הסירות, אלא אם כן אנחנו משוחחים בעזרת אמצעי הקשר שלנו, וזאת בשל מהירות ההפלגה הגבוהה וקולות הרוח המצליפה. רק כעת יש לו הזדמנות להגיב על יכולות החריזה המדהימות שלי. "אולי אוכל לעזור לך לעבוד על זה." הוא מחייך בשביעות רצון, כמו פנתר מחורבן – מאבריק וגומות החן המפורסמות והמחורבנות שלו. הן יירשמו בספר דברי הימים, מייד אחרי כל הישגיו הימיים. מאבריק הארט הוא שורד – לוחם במלוא מובן המילה. לפני זמן לא רב הוא כמעט איבד את חייו במשימה שגבתה את חייו של חברו הטוב ביותר וחברנו לצוות, סטון סטרנס.

"בוא נעשה את זה. אבל כישורי הראפ שלי אינם יודעים גבולות, אני לא שר חרא של להקות בנים, כמוך. אתה יכול להתמודד עם זה, נכון?" אני מפהק למשך זמן ממושך יותר מכפי שאני רוצה. אני גם לא באמת יודע לשיר בסגנון ראפ, והוא יודע זאת. הוא, לעומת זאת, יודע לשיר כמו מלאך. "אבל עכשיו אני חייב לחזור הביתה. אני פאקינג גמור מעייפות."

מאבריק זורק לעברי את התיק שלי ותולה את תיקו על כתפו בעודנו יוצאים אל מגרש החנייה. "תעשה לי טובה, שנינו יודעים שלהקות בנים גורמות לתחתוני הנשים להישמט אל הרצפה." מאבריק מצחקק בזמן שהוא פותח את דלת הג'יפ האפור שלו.

אני פורץ בצחוק. "אתה גורם רק לתחתונים של מישהי אחת להישמט לרצפה. אל תשלה את עצמך, מאבי."

הוא מהנהן בגאווה ונכנס לרכב. "אתה צודק. אני צריך לחזור הביתה ולגרום לזה לקרות עכשיו, למען האמת."

הוא לא יודע מעצורים. נראה לי שהמטרה החדשה והמועדפת עליו בחיים היא לעבר את אישתו, וינדזור. קשה לי לומר שאני מאשים אותו. ביום טוב היא פשוט לוהטת ובכל יום אחר היא אימא שכולם היו רוצים לזיין. בנוסף על כך, היא מצליחה להתמודד עם סגנון החיים שלנו, מה שהופך אותה למצרך יקר בקהילה שלנו.

נשים לא מתמודדות היטב עם לוחות הזמנים שלנו, וגם לא עם נסיעותינו הרבות, ובהחלט לא עם יציאותינו למשימות. שמונים אחוז מהנישואים בקהילת אריות הים מסתיימים בגירושים. חלק מהחבר'ה שמעדיפים את סגנון החיים המחויב ממשיכים לנסות למצוא אישה שתצליח להתמודד. זה בדרך כלל נגמר לא טוב, עם רעיה שמתחלפת מדי שבוע, או עם בגידה שערורייתית שהייתה גורמת לביל קלינטון להיראות כמו מלאך מחורבן.

באופן אישי, אני לא בקטע של למצוא רעיה. אין בכך שום טעם, למען האמת. יש לי כמה חברות. לפני שתתחילו לכנות אותי 'מנוול בוגדני', חשוב שתדעו שכל אחת יודעת על האחרת, וזה הסדר נפלא. ללא כל שום מעורבות רגשית. אני לא בודד, והנשים חופשיות לעשות כאוות נפשן. אני לא גבר שונא נשים שרוצה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. אני קולט אותן, אני מבין מדוע הן לא רוצות להתחייב, מפני שגם אני לא רוצה. זה אחד התנאים הנלווים ליציאה לדייטים עם סטיבן וורנר. אין אקלוסיביות.

אני מסתכל על אנשים רגילים ועל נישואים רגילים, כמו של ההורים שלי, וזה כמעט מוזר בעיניי. כאילו ההגדרה שלהם לנישואים שונה מההגדרה שאליה התרגלתי. הוריי נשואים שלושים וחמש שנה ועדיין מסתכלים זה על זה כאילו הם רוצים להזדיין כמו שפנים על השולחן בארוחת הבוקר. תשבצו פה צלילים של הקאה. בהתחשב בעובדה שיש לי דוגמה כה משובחת, אינני בטוח מדוע אני נמנע ממערכות יחסים ארוכות טווח. אם הרצון הזה יתעורר בי פעם, אני מניח שפשוט אדע, באותה דרך קלישאתית שעליה כולם לא מפסיקים לחפור. לעת עתה, אני מאושר עד הגג. החיים הם שלי, הזמן הוא שלי וההחלטות שייכות לי ורק לי.

מאבריק מנופף לעברי ממקום מושבו הגבוה, לפני שהוא מתניע את המנוע הרועם. אני זוקף את סנטרי לעברו ונוסע הביתה בדרכים החשוכות והמוכרות. אני נכנס, מדליק את כל האורות בעת ובעונה אחת, מאיר את דירת הרווקים המשובחת שלי. הקירות לבנים, הרהיטים מודרניים, הכול נקי ומסודר – שום דבר ראוותני או בולט לעין. הקריירה שלי העניקה לי מידה רבה של חירות כלכלית, אך מעולם לא רציתי לבזבז על הבית את הכסף שהרווחתי בזיעת אפי. כמו רוב החבר'ה, יש לי תחביבים יקרים שעולים לי לא מעט. כל דבר שכרוך באדרנלין, כל דבר שנחשב גברי וקשוח. הבית הממוצע שלי נמצא בכמה דרגות מעל ההגדרה של פונקציונליות מפני שהוא עדיין גדול מדי לאדם אחד, אך הוא בכלל לא גדול כמו הבתים הממוקמים ממש על החוף. הוא נוח. זה הבית. אני נאנח בעת שניחוחות מוכרים של בית עולים בנחיריי.

"היי, אתה!" נשמע קול נשי מכיוון המסדרון. "סוף־סוף חזרת הביתה. סיימתי מוקדם, אז רציתי לקפוץ לביקור," אומרת קאסידי.

אני מעיף מבט בשעון הדיגיטלי השחור שלי, אשר משמש גם מד גובה בצניחות חופשיות. השעה אחת וחצי לפנות בוקר. קאס היא ברמנית, לכן היא ערה עד מאוחר, אבל הלילה אני גמור לחלוטין. רציתי להתקשר ל־מ' ואחר כך להתעלף. גאנר, הדוברמן שלי, עומד לצידה.

"איך היה בעבודה?" אני שואל. "טיילת איתו בשבילי? אני מודה לך. הברנש הגדול שונא כשאני צריך לצאת לצלילות בלילות. נכון, גאנר?" אני מרים את קולי בסוף המשפט, וזנבו של הכלב מתחיל להתנועע מצד לצד. הוא ניגש אליי ומתיישב לידי כמו פסל עשוי שיש.

היא אוספת את שערה הבלונדיני לזנב סוס. ברור לאן הרוח נושבת. אנחנו מספיק זמן יחד כדי שאכיר את הרמזים שהיא מפזרת. "אין בעד מה. אני אוהבת לבלות עם גאנר. היה בסדר בעבודה. הרבה טיפים. פשוט הצגתי את השדיים לראווה כל הלילה, אתה יודע?" אני מחייך, בגלל המילה 'שדיים' אני לא מסוגל להתאפק. אני מניח לעיניי לנדוד לעבר הגופייה השחורה המכסה את שדיה הענקיים והמלאכותיים. אולי אני לא עייף כפי שחשבתי קודם לכן. "התגעגעתי אליך. לא התקשרת במשך כמה ימים," היא אומרת בעדינות, מתקדמת לעברי, עיניה ממוקדות במפשעה שלי.

אני מעביר יד בשערי הכהה והרטוב ומסיט את מבטי. "היה לי שבוע עמוס, מותק. הרבה עבודה לילית."

גאנר זז מדרכה בעודה מתמקמת בין זרועותיי, מצמידה את שדיה אל גופי ואת שפתיה אל צווארי. היא מושכת בצווארון חולצתי ומלקקת שובל מאוזני ועד לקצה עצם הבריח שלי.

היא מתנתקת ממני כדי להתבונן בעיניי. "חשבתי שהשבוע אתה נמצא איתה. אתה לא רוצה שאתחיל לקנא, נכון? כלומר, יש גבול לכמה בחורה מסוגלת לסבול. אני מספר אחת, נכון?"

אני בולע רוק בכבדות. אני שונא כשזה מגיע לזה. קשר רגשי עמוק. אסור לי ליפול לזה. אני מחבב את קאס, היא נראית פשוט מדהים ויוצאת מגדרה כדי לעזור לי כשאני צריך שמישהו ישמור על גאנר, אבל כשהתחלנו את הקשר בינינו, היא לא רצתה שום דבר מעבר לסקס. זה התפתח לאורך החודשים שחלפו, ועכשיו היא ממתינה בביתי כשאני חוזר מהעבודה באמצע הלילה. פאק.

אני נושק לשפתיה המשורבבות בעצב ונסוג לאחור. "אני חייב לערוך שיחת טלפון, מותק. תחכי לי?" אני שואל, מתחמק מהשאלה שלה ומהאשמותיה המבולבלות. זוויות פיה מתעקלות מטה ועיני הברקת שלה מספרות לי את כל מה שאני צריך לדעת. כלבה עצבנית. שיט. "אעשה את זה מהר, אני מבטיח. אני פשוט צריך לבדוק מה שלומה. הבטחתי." אני לא מפר הבטחות. במיוחד לא כאשר מדובר ב־מ'. מורגנה סטרנס היא האישה היחידה שלה אני נותן עדיפות בחיי. קאסידי יודעת זאת היטב. אין בינינו סודות, אבל אני גם יכול להבין מדוע זה עלול להיות בעייתי.

"שיהיה, סטיב. אני לא יודעת מדוע אתה מבזבז את הזמן איתה. היא בחיים לא תסכים לאחד ההסדרים שלך."

קאס מבטאת את המילה האחרונה בכעס. היא לא יודעת ש־מ' היא האישה היחידה ביקום כולו שאינני מעוניין להגיע איתה לשום הסדר מחורבן.

לא אתן לעצמי להודות בכך שאני רוצה את מ', אבל אני גם מנוול חכם ואינני יכול לשטות בעצמי. אני אוחז בצידי פניה של קאס ומקרב את שפתיה אל שפתיי, מסובב את לשוני כך שתפגוש בלשונה. אני מקנה לנשיקה כוח שממנו אני יודע שהיא לא תוכל להתעלם. עיניה מרפרפות ונעצמות בזמן שהגוף שלה נמס לגופי. היא כחומר ביד היוצר. אני יודע בדיוק מה היא צריכה ממני, אני פשוט לא בטוח למשך כמה זמן זה יהיה מספיק מבחינתה.

אני מניח לשפתיי לסגת לאחור ואומר לעומת שפתיה, "רק סקס, קאס. זוכרת?" היא מהנהנת, מבטה מזוגג. אני מהנהן פעם אחת, נכנס למשרד שלי וסוגר את הדלת מאחוריי. אני שולף את הטלפון מתוך כיס מכנסי הג'ינס ולוחץ על מספר אחת ברשימת החיוג המהיר. היא עונה לאחר הצלצול הראשון.

"חשבתי ששכחת ממני," אומרת מורגנה, ובמבטאה הדרומי ניכר טון ישנוני. אני צוחק מפני שנדיר לשמוע את המבטא הזה. "היה לי יום טוב היום. אם אתה עדיין מתכוון לבוא לבקר אותי מחר, אולי תעזור לי להחליף את המנעול בדלת האחורית של הבית?"

אני נאנח. "בשביל מה יש חברים הכי טובים?" אני מקנטר אותה, "לא ידעתי שאת זקוקה למנעול חדש. בשביל מה?" אני פוסע ברחבי המשרד הקטן, חולץ את נעליי בעודי עושה זאת ומותח את צווארי מצד לצד. הוא נתפס מעט בעקבות החתירה בים. לרוב אריות הים יש גוף שבור עוד לפני גיל ארבעים. מדובר בסגנון חיים קשוח. אני משפשף את גבי התחתון ומזכיר לעצמי שאני צריך לקבוע תור לעיסוי.

"אתמול הידית נראתה לי משוחררת. הייתי מתקשרת לאחד השיפוצניקים האלה, אבל אז קלטתי שיש לי ברשימת החיוג המהיר מישהו כזה. מוטב כבר שאנצל את כישוריך."

אני מצחקק חרש. "לנצל את הכישורים שלי, אה? יש לי הרבה מה להציע, אבל אני גם קצת לחוץ בנוגע לידית. מצלמת האבטחה שלך קלטה משהו יוצא דופן?"

"לא בדקתי."

כמובן. היא עורכת דין מצליחה וממולחת, שחושבת שהיא בלתי מנוצחת. אני מניח שאינני יכול להאשים אותה. היא חושבת שכל מכסת המזל הרע שלה נגמרה כשבעלה, סטון, נהרג. כלומר, זה בוודאי מעניק לך חיסיון למשך שארית החיים, לא? לאחר מותו, כל החבר'ה נותרו איתה בקשר והיא חלק בלתי נפרד מקהילת אריות הים שלנו לא פחות ממה שהייתה קודם. היא משתתפת באירועים, מבקשים ממנה לנאום באירועי התרמה.

"אולי כדאי שאקפוץ הלילה ואעיף בזה מבט. פיליפ ישן אצלך?"

מורגנה סטרנס חיה באחוזה לבנה שממקומת ממש על המים. לפעמים, כשאנחנו נמצאים על הסירות בשעת לילה מאוחרת, אני יכול להבחין באורות הבוהקים מחלונותיה שבקומה השנייה. יש כל־כך הרבה חלונות, לפחות חמישה עשר. בחלק מהלילות זה מסיח את דעתי, ובלילות אחרים הם כמו מגדלור שמאפשר לנו לדעת את המיקום שלנו.

מורגנה היא המערב. העוזר שלה, פיליפ, נשאר לישון בביתה בחלק מהלילות, כשהיא בודדה – כשהיא מתגעגעת לסטון. סטון סטרנס היה חבר צוות שלי, חייל באריות הים מהסוג שכולנו שואפים להיות. הוא גם הסיבה שבגללה אני לא מרשה לעצמי להודות שאני רוצה את מורגנה סטרנס. בהתחשב במערכות היחסים שאני מנהל, בדגש על לשון רבים, כיצד אוכל לעשות זאת?

מורגנה נאנחת. "לא, פיליפ ישן אצל החבר שלו. אני בסדר. פשוט תקפוץ דבר ראשון על הבוקר?" אם הייתי נוהג כרצוני, הייתי מגיע לשם תוך שבע דקות. היא יודעת זאת. "האקדחים שלי טעונים, סטיבן. אסתדר הלילה." אני מדמיין אותה בלבוש הסוואה, מציצה מאחורי העמודים הגדולים באולם הכניסה לביתה. זה מעלה חיוך על שפתיי, כי זה משהו שאני ממש יכול לדמיין שקורה.

"האקדחים שלך תמיד טעונים. נתראה מחר, דבר ראשון על הבוקר. לילה טוב, מ'. חלומות נעימים."

היא מפיקה אנחה קטנה וישנונית ואני בולע את הרגשות שלי. אני מנסה לא לחשוב על שערה השחור כפחם המשתפל במורד גבה, או על האופן שבו הזין שלי מזדקר כמו נער מתבגר מחורבן רק מעצם המחשבה על האישה הזאת בביקיני.

"תביא ארוחת בוקר ממסעדת קאפיס, ואת האקדחים הטעונים שלך. תזדקק להם. לילה טוב," לוחשת מורגנה לתוך השפופרת, מתלוצצת בנוגע לשרירי בטני הגדולים בצורה יוצאת דופן.

אני מדמיין את החיוך שעל פניה ונוגס בשפתי בניסיון להימנע מלחייך אל החלל הריק. אני לוחץ על הכפתור לסיום השיחה ומטעין את האייפון באמצעות המחשב הנייד. כשאני יוצא אל הסלון, קאס יושבת על הספה וממתינה לי. אני משפשף את כפות ידיי בקדמת מכנסיי וניגש אליה, מאלץ את תודעתי לעבור למצב אחר. נעשה לי קשה יותר ויותר להעמיד פנים שזה מספיק. כשאני מנשק את קאסידי, אני כמעט מרגיש מלוכלך. כפות ידיי נודדות מישבנה ההדוק אל שולי חצאיתה השחורה.

אני מתפלל שאצליח להמשיך את העמדת הפנים, מפני שעכשיו זה בסך הכול עניין של זמן. אני מסיט את תחתוניה הרטובים, מחליק לתוכה שתי אצבעות ובית חדש לשיר ששרתי אז עולה בתודעתי.

סטיבי וורנר הוא גבר מטורלל

אף אחד לא יודע שיש לו תוכנית־על

רוב חייו היה מאוהב באישה אחת בסתר ליבו

ואותה בחורה תמיד הייתה של אחר, לא שלו

 

אני נאנק. למרבה המזל, אני נאנק בדיוק ברגע הנכון, מפני שקאס זה הרגע כרכה את ידיה הרכות סביב הזין שלי.

[1] משחק מילים על שם הגיבור, סטון. מאנגלית = אבן.

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “חקוק באבן / רייצ’ל רובינסון”

מידע נוסף

בחר את סוג הספר

דיגיטלי, מודפס