יורשת מדברית / מייסי ייטס

דיגיטלי : ₪39.00
קינדל : ₪38.00

נקה

תיאור

יורשת מדברית / מייסי ייטס (637)

השייח הצועני, זאפרנג’ם, כבר זכה להיקרא בכל מיני שמות וכינויים, אבל נכון לעכשיו

אנשים צריכים לפנות אליו בתואר: הוד מעלתו…

עם חזרתו אל כס השלטון של אל-סבאח, המעשה הראשון שהוא עושה הוא לחלץ את

היורשת האמריקאית,אנאליז כריסטנסן מידי חוטפיה במדבר.

אנה מאורסת ואמורה להינשא לשליט הממלכה השכנה, ומתברר לה שהיא צריכה

להישאר מוסתרת עד שזאפר יוכל להסביר את נוכחותה אצלו, או שמלחמה עקובה מדם

עלולה להתחולל. אבל בזמן שהשמש עולה על דיונות החול ומלהיטה את האוויר, מתלהטת

גם האווירה ביניהם, ומציבה הכל בסכנה גדולה…

 

תרגום: עמוס זלינגר

דאנקוד: 50-1811

טעימה מהספר

מייסי ייטס / יורשת מדברית

 כשהשמש צורבת את פיסת העור המינימלית שהיתה חשופה בפניו, סרק השייח זאפר נג'ם את המאהל במבטו. הוא היה עטוף ככל שרק היה יכול להיות, הן כדי להתגונן מפני התנאים הקשים של המדבר והן כדי למנוע את זיהויו.

אמנם הסיכויים לכך היו באופן כללי די אפסיים כאן במרחק של מאות קילומטרים מכל עיר גדולה. אבל זה היה ביתו, הסביבה שבה הוא גדל. המקום שבו הוא קנה לעצמו שם כאיש המסוכן ביותר בכל אל-סבאח.

ובהתחשב בתחרות שהיתה על המעמד הזה, התואר בהחלט לא היה ריק מכל תוכן.

שום דבר כאן לא נראה יוצא דופן. עשן עלה ממדורות הבישול, והוא שמע קולות עולים מתוך האוהלים. הוא נעצר לרגע. זה לא היה מאהל משפחתי, אלא מאהל של שודדי דרכים. כנופיית גנבים. פושעים, די בדומה אליו. הוא הכיר את האנשים האלה, והם אותו. הפסקת אש זהירה היתה קיימת בינו לבינם, אבל זה לא אומר שהוא היה מעוניין להיחשף לפניהם.

זה לא אומר שהוא בוטח בהם. הוא לא בטח באיש.

במיוחד לא כעת.

לא עכשיו, כשחוסר שקט מסוים עומד ללא ספק להתעורר. זעם בתגובה על שהוצב בארמון. על כס השלטון.

בחזרה למקום הראוי לו.

שובו של השייח הצועני לא התקבל בשמחה מיוחדת, לפחות לא בפינות 'המתורבתות' יותר של המדינה. דודו היה יעיל יותר מדי בהרס של שמו הטוב בשביל שמישהו בכלל ישמח על הכתרתו.

אילו הוא רק היה יכול להזים את השמועות אודות הגלות שלו. אך זה לא היה אפשרי.

מפני שהן היו אמיתיות.

אבל כאן, בין האנשים שנראו כמו אנשיו – בין האנשים שסבלו הכי הרבה תחת עולו של הדוד שלו – היתה לפחות איזו שמחה. הם ידעו שלא משנה מה היו חטאיו, הוא עמל כדי לכפר עליהם.

זאפר נשא את מבטו לעבר האופק. השטח מכאן ועד ביהאר היה שטוח וריק לגמרי. היה עוד מקום אחד שבו ניתן היה לעצור ולמצוא מחסה, אך הוא היה במרחק של חמש שעות רכיבה נוספות, והוא לא שש לבלות זמן נוסף על האוכף היום.

הוא ירד מהסוס וטפח על צווארו. אבק מדברי עלה משערו השחור. "נראה לי שאנחנו ננסה את מזלנו פה," הוא אמר בהובילו את הסוס למכלאה המאולתרת, שם רוכזו כל הסוסים. הוא פתח את השער להכניסו.

הוא סגר את השער מאחוריו, ולאחר שדאג לוודא שהוא סגור היטב, ניגש אל האוהל הראשי.

אחד האנשים כבר יצא מתוך האוהל כדי לקדם את פניו.

"השייח," אמר האיש בהטותו את ראשו. "איזו הפתעה."

"באמת? הרי ודאי היה ידוע לכם שאני בדרך חזרה לביהאר." חשדו הולך וגובר. המדבר גדול ועצום, ונראה היה לו קצת משונה לפגוש את כנופיית הבריונים של ג'מאל דווקא במועד הזה.

"יכול להיות ששמעתי משהו בעניין הזה. אבל הלא יש יותר מדרך אחת שמובילה אל עיר הבירה."

"אז לא היה לך שום רצון מיוחד להיפגש איתי?"

הגבר השני חייך, עיניו האפלות הבריקו באור הזהוב. "את זה אני לא אמרתי. קיווינו לפגוש אותך, או לפחות מישהו בעל אמצעים כמוך."

"האמצעים שלי עדיין מוגבלים. עדיין לא הייתי בביהאר."

"ועם זאת אתה עדיין מסוגל להשיג לעצמך כל מה שאתה צריך."

זאפר בחן את האיש. "בדיוק כמוך. האם אתה מתכוון להזמין אותי להיכנס?"

"עדיין לא."

זאפר ידע שמשהו אינו כשורה. שביתת הנשק שלו עם ג'מאל ועם אנשיו היתה לא יציבה. זאת היתה כפי הנראה הסיבה לכך שהם רצו לפגוש אותו. מעמדו הקנה לו אפשרות לעצור את המשך הפעילות שלהם כאן במדבר, והוא הכיר את המקומות שבהם הם אהבו לחנות.

הם לא היו אנשים מסוכנים; לפחות הם לא היו חסרי מצפון לגמרי. ועל כן הם היו בתחתית הרשימה הארוכה של דאגותיו, אבל הם בהחלט האמינו שמעמדם בעיניו היה חשוב יותר מכפי שהוא היה באמת.

"אם כך, האם יש לך מתנות להציע לי במקום הכנסת אורחים?" שאל זאפר בנימה יבשה לגמרי בהתייחסו למנהג שהיה רווח במדבר.

"הכנסת האורחים תגיע במועדה," אמר ג'מאל, "ואף שאין לנו מתנות להעניק לך, יש ברשותנו כמה דברים שייתכן שתתעניין בהם."

"הסוסים במכלאה?"

"רובם מוצעים למכירה."

"גמלים?"

"גם."

"מה יש לי לעשות עם גמלים? אני מנחש שיש מכלאות שלמות של גמלים שממתינות לי בביהאר. וגם מכוניות." זמן רב מאוד חלף מאז שהוא נסע במכונית. מכשיר כלל לא מעשי באורח החיים שלו. לגביו, המכוניות כבר נשכחו כמעט כליל עכשיו, ביחד עם רוב השכלולים המודרניים האחרים.

הגבר שמולו חייך, ושיניו הלבנות הבהיקו על רקע זקנו הכהה. "יש לי משהו טוב יותר. הצעה שתשביע את רצונך, אנחנו מקווים."

"אבל לא מתנה."

"אי אפשר לתת כך סתם פריטים כה נדירים ויקרים, הוד מעלתך."

"אולי מוטב שתיתן לי להחליט בקשר לכך."

ג'מאל פנה לאחור וצעק לעבר האוהל, וזאפר ראה איך שני גברים יוצאים מהאוהל, אוחזים בידיהם אישה בלונדינית קטנטנה. היא נשאה אליו את מבטה. עיניה החיוורות היו מבוהלות, מוקפות עיגולים אדומים. היא לא היתה מלוכלכת, ונראה שלא זכתה ליחס גס מדי. היא גם לא עשתה כל ניסיון להימלט, אם כי בהתחשב במיקומם... לא היה בכך שום טעם כי לא היה לה בכלל לאן ללכת.

"אתה נותן לי אישה?"

"כלה פוטנציאלית, אולי? או סתם צעצוע להשתעשע בו."

"מתי נתתי לך איזה סימן או רמז שאני גבר שנוהג לקנות נשים?"

"אתה נראה לי כמו גבר מהסוג שלא ישאיר אישה בלב המדבר."

"ואתה כן תשאיר?" הוא שאל.

"בשום פנים ואופן, הוד מעלתו."

"למה אני צריך לדאוג בגלל אישה מערבית אחת? יש לי מדינה שלמה על הראש."

"אתה תקנה אותה, אני חושב, ובמחיר שאנחנו דורשים."

זאפר משך בכתפיו והסתובב. "דרוש עליה כופר נפש. אני בטוח שיקיריה ישלמו תמורתה הרבה יותר מכפי שאני מסוגל לשלם."

"הייתי דורש כופר נפש תמורתה, אבל אני לא מעוניין לגרום למלחמה."

זאפר נעצר והסתובב כשכל שריריו דרוכים ולבו הולם בחוזקה. "מה אמרת?"

"מלחמה, שייח. זה לא יועיל לענייניי להביא לפתיחת מלחמה. אני לא רוצה את השכאריים הבזויים האלה בכל רחבי המדבר שלי."

שכאר היתה המדינה השכנה לאל-סבאח, והיחסים בין שתי המדינות היו על סף פיצוץ, תודות לדודו של זאפר. "מה הקשר בין שכאר לבחורה הזאת? היא בלי ספק מערבית."

"כן. בלי ספק. חוץ מזה, אם להאמין לתלונות שלה שלא פסקו מהרגע שלקחנו אותה, היא היורשת האמריקאית, אנאליז כריסטנסן. אני מניח ששמעת את השם הזה. היא מאורסת לשייח של שכאר."

כן, הוא שמע את שמה. הוא היה די מנותק מענייני המדינה, אך עדיין הוא שמע כל מיני דברים. הוא דאג לשמוע. וברור שגם ג'מאל דאג לשמוע דברים. "ואיך בדיוק זה קשור אלי? מה בדיוק אתה רוצה ממני?"

"אנחנו יכולים לפתוח כאן במלחמה או לסיים כאן מלחמה, הבחירה כולה שלך. המלחמה יכולה לפרוץ גם בגלל מילים לא נכונות באוזן הנכונה, או אפילו אם תיקח אותה מאיתנו באיומים. אנחנו יכולים להעמיד אותך בסיטואציה מאוד לא נעימה. למשל איך זה שכלתו לעתיד של האיש שאמור על פי השמועות להיות האויב של אל-סבאח, הגיעה לרשותך בסופו של דבר? הידיים שלך כבולות, זאפר."

למען האמת, בשום פנים הוא אפילו לא היה חושב להשאיר את האישה הזאת כאן, בידי האנשים האלה, אבל מה שהם הציעו היה ממש סחיטה, וזאת היתה בעיה נוספת שהוא לא צריך. בעיה אחת יותר מדי.

אז תקנה אותה ושים אותה בשדה התעופה הקרוב ביותר.

כן, הוא היה יכול לעשות את זה. לא היה לו יותר מדי כסף מזומן עליו, אבל הוא  הבין שהם אינם מנסים לקבל את המחיר הגבוה ביותר על ראשה היפהפה, אלא בעיקר לזכות בהגנה. הרי בכל זאת זאפר עומד לעלות בקרוב על כס השלטון, והוא מכיר את כל הסודות שלהם.

הוא הביט באישה הטוענת להיות היורשת העשירה שמאורסת לשייח. זעם בער בעיניה. הוא הבחין בכך בבירור כעת. היא לא היתה מובסת, אך היא היתה די נבונה כדי לשמור את האנרגיה שלה. לא לבזבז את זמנה במאבק כאן וברגע זה.

"אתם לא פגעתם בה?" הוא שאל וגרונו השתנק מסלידה מעצם הרעיון.

"לא הנחנו עליה אצבע, אבל קשרנו אותה כדי למנוע ממנה לברוח. איזה ערך היה יכול להיות לה בשבילנו, מבחינת ההגנה עלינו, אם היא היתה ניזוקה באיזושהי צורה?"

הוא הבין שהם נותנים לו הזדמנות להחזיר אותה כאילו שום דבר כלל לא קרה. אילו היא היתה מותקפת, זה היה ניכר בבירור, והאשמה היתה מוטלת על אל-סבאח ועל השייח החדש והמאוד מושמץ שלה.

ואז המלחמה היתה בלתי נמנעת.

בין אם מהצד של שכאר או מצד האנשים שלו עצמו, לוּ היה נודע להם מה קרה תחת 'ההשגחה' שלו.

הוא הציע להם הצעה – את כל הכסף שהיה ברשותו. "אני לא מתמקח," הוא אמר להם. "זוהי הצעתי היחידה."

ג'מאל הביט בו בהבעת פנים קשה. "סגוּר!" ואז הושיט את ידו לפנים, אבל לא חשב לרגע שהוא מציע אותה ללחיצה. זאפר הכניס את ידו אל בין קפלי גלימתו ושלף ארנק בסגנון מיושן, שקיק מטבעות קשור בשרוך, שהשימוש בו כבר אינו נפוץ בתרבות הנוכחית.

אבל הוא היה מנותק מהתרבות הנוכחית במשך חמש-עשרה שנים, כך שזה לא היה ממש מפתיע.

הוא שפך את המטבעות לכף ידו. "האישה," הוא אמר בהושיטו את ידו לפנים באגרוף קפוץ. "קודם האישה."

אחד הגברים הוביל אותה קדימה, וזאפר אחז בזרועה ומשך אותה להצמידה אליו בכוח. היא היתה שקטה, נוקשה, ועיניה שהביטו ישר קדימה לא נחו עליו אפילו פעם אחת.

ואז הוא העביר את המטבעות אל ג'מאל. "נדמה לי שאני לא אשאר פה הלילה."

"להוט לבחון את הרכישה שלך, שייח?"

"ממש לא," זאפר אמר ושפתיו התעקלו. "כמו שאמרת, אין דרך בטוחה מזאת להבטיח פתיחת מלחמה."

הוא הידק את אחיזתו בזרועה והוביל אותה אל המכלאה. היא היתה שקטה בצורה לא טבעית, והוא תהה אם היא בהלם. הוא השפיל את מבטו לבחון את פניה, ציפה למצוא שעיניה נראות זגוגיות או מבולבלות. אבל עיניה הסתכלו סביב לכל כיוון, מתכננות וזוממות.

"אין טעם, נסיכה," הוא אמר לה באנגלית. "אין לך לאן לברוח מכאן, אבל בניגוד לאנשים האלה, אני לא מתכוון לעשות לך שום דבר רע."

"ואני אמורה להאמין לך?" היא שאלה.

"בשלב הזה." הוא פתח את השער וסוסו קרב אליהם. הוא הוביל אותו החוצה. "את מסוגלת לעלות על הסוס? את פצועה?"

"אני לא רוצה לעלות על הסוס," היא אמרה בקול מונוטוני.

הוא פלט נשיפה ארוכה והרים אותה בזרועותיו כשהוא מטפס איתה ביחד על האוכף, ובתנועה חלקה אחת מושיב אותה לפניו. "בעיה שלך. אני שילמתי עלייך יותר מדי בשביל להשאיר אותך פה."

הוא האיץ קלות בסוסו, וזה פתח בריצה קלילה החוצה מהמאהל.

"אתה... אתה קנית אותי?"

" אני חושב שבסך הכול עשיתי עסקה טובה מאוד."

"עסקה... טובה!"

"לא בדקתי אפילו את השיניים שלך. ככל שידוע לי, יכול להיות שעבדו עלי." לא היה לו שום חשק להתמודד עם איזו אישה היסטרית. או עם אישה בכלל, ללא שום קשר למצבה הנפשי. רק שלעת עתה הוא היה תקוע עם אחת כזאת.

"לא עבדו עליך," היא אמרה בקול נוקשה. "מי אתה?"

"את לא מדברת ערבית?"

"לא את הניב שבו אתם דיברתם. זיהיתי חלק מהמילים, אבל לא את הכול."

"לבדואים כאן במדבר הזה יש את השפה שלהם. לחלק מהחמולות הגדולות יש בכלל גרסה משל עצמן לשפה, אבל זה לא נפוץ."

"תודה על שיעור ההיסטוריה. ארשום את זה לפניי. מי אתה?"

"אני הוא השייח זאפר נג'ם, ועלי לומר לך שאני הישועה שלך."

"נדמה לי שהיה עדיף לי להישאר ולהישרף באש."

 

אנה נאחזה בסוס שדהר במרחבי החול. אוויר הלילה שהחל להתקרר כבר לא צרב את פניה.  ככה בוודאי מרגישים כשלוקים בהלם, חוסר תחושה ואפילו חוסר תחושה מוחלטת, למעט החום על גבה שבוקע מהגבר שמאחוריה וקול פרסותיו של הסוס על החול.

הוא חדל לדבר איתה כעת, הגבר שטען כי הוא השייח של אל-סבאח, האיש שכל פניו כוסו על ידי הכפייה שלו, למעט עיניו השחורות והבורקות. אבל לפני החטיפה שלה... וזה ודאי היה לפני לא יותר מימים ספורים בלבד, פארוק נג'ם היה השליט של אל-סבאח. בעיה גדולה שהעיבה על שכאר, בעיה שהדאיגה מאוד את טאריק.

"זאפר," היא אמרה. "זאפר נג'ם. השם שלך לא אומר לי כלום. אני... לא יכולה להיזכר. הייתי בטוחה שפארוק..."

"כבר לא," הוא אמר וקולו היה נוקשה, עמוק והדהד בכל גופו בדברו.

מרוצתו של הסוס הואטה, ואנה הסתכלה סביבה על נוף המדבר הריק וניסתה להבין את הסיבה לעצירתם. לא היה שם שום דבר. רק חול וחול... זאת היתה הסיבה לכך שהיא לא עשתה שום ניסיון לברוח מהמאהל. יציאה לבד אל המדבר של אל-סבאח בלי הכנה מוקדמת משולה לחתימה על תעודת הפטירה שלך.

הן הוזהרו בקשר לכך על ידי המדריך שלהן פעמים רבות כל כך, ואחרי יום אחד במדבר על גב גמל היא האמינה לו לחלוטין.

זה מה שיצא מגיחה סודית לבילוי במדבר עם חברותיה לפני ההכרזה על אירוסיה לטאריק. זה כבר לא היה בילוי ובכלל לא היה מהנה. וזה אישר את מה שהיא חשבה תמיד, שחריגה מהשגרה היא תמיד מתכון לאסון.

היא היתה כה בהירת עור. קצת חשיפת יתר לשמש המדבר והיא תתלקח בענן עשן ותיעלם בלי להותיר אחריה שום דבר מלבד ערימה קטנה של אפר.

אז בריחה לא היתה בגדר אפשרות, אבל העובדה שהם עוצרים גרמה לה להרגיש לחוצה מאוד. היא היתה בת-מזל, בת-מזל מאוד שהאנשים שחטפו אותה הבינו את הערך שיש להימנעות מלגעת בה. אבל בקשר לשובה הביתה, היא לא היתה כלל בטוחה.

היא נשמה נשימה עמוקה וניסתה להתעלם מהצריבה בריאותיה בגלל אוויר הערב היבש. האוויר היה דל כל כך, יבש כל כך, רק להתקיים כאן היה מאמץ כביר. והקושי הזה היה עוד הצדקה לכך שניסיון בריחה הוא רעיון מאוד לא מומלץ.

אבל היא היתה חייבת להישאר שלווה. לשמור על שליטה. ואם היא לא יכולה לשלוט במצב, לפחות היא צריכה לשלוט בעצמה.

השובה שלה ירד מהסוס, במהירות ובאלגנטיות, והושיט לה את ידו. היא נטלה אותה. כי כמו שהיא הרגישה באותו רגע, היא היתה פשוט מחליקה מגב הסוס וצונחת על החול. זאת כבר היתה יכולה להיות השפלה אחת יותר מדי, אחרי שהיא כבר נמכרה היום כמו סחורה עוברת לסוחר.

"איפה אנחנו?" היא שאלה.

"בנקודת עצירה."

"למה? איפה? איך זו נקודת עצירה?" היא הביטה סביבה וחיפשה סימן לציוויליזציה. סימן למשהו. למישהו.

"זאת נקודת עצירה כי אני החלטתי לעצור. רכבתי כבר שמונה שעות ברציפות."

"למה? אין לך מכונית, הרי אתה השייח?" היא שאלה וחשה נרגזת מכל מה שקורה לה.

"לחלוטין לא מעשי. אני חי באמצע המדבר. רק הדאגה לדלק היתה הופכת לעניין משמעותי מאוד."

אה, כן. דלק. נפט. נפט היה תמיד עניין משמעותי, כמו שהיא ידעה היטב, כמי שגדלה כבתו של איל הנפט הגדול ביותר בארצות הברית. לאבא שלה היה כישרון למצוא את הזהב השחור. אבל הוא גם היה איש עסקים, ובגלל זה החיפוש לא תם מעולם. תמיד הוא היה צריך למצוא עוד. לגדול עוד יותר.

וככה היא פגשה את שייח טאריק. ככה היא מצאה את עצמה בשכאר, ולאחר מכן, באל-סבאח.

נפט היה הגורם העיקרי לכל התסבוכת הזאת.

אבל הכול יהיה בסדר. חייב להיות. היא חשבה על טאריק, על עיניו הכהות והחמימות, על חיוכו. המחשבה עליו גרמה תמיד לבטנה להתהפך. לא כל כך ברגע זה, אבל בהתחשב בכך שהיא עייפה, מלאה באבק מדבר ואחוזה בחיבוקו של גבר זר, בגלל ירידתה המגושמת מעל הסוס, זה נראה מובן לגמרי.

היא הזדקפה והדפה אותו מעליה בלב הולם. הוא לא היה דומה כלל לטאריק. קודם כול, עיניו היו שחורות ואטומות, לא צוחקות. לא חמימות. אך כל כך מרתקות...

"איפה אנחנו?" היא שאלה בהפנותה את מבטה ממנו לעבר המדבר שמסביבם.

"באמצע המדבר. הייתי נותן לך את הקואורדינטות, אבל אני מניח שהן לא היו אומרות לך כלום."

"פחות מכלום." היא מצמצה, מנסה לראות דרך האובך הסגלגל שהשתרר מאחר שהשמש כבר הסתתרה כליל מאחורי ההרים המרוחקים. "כמה זמן עד שנגיע למקום יישוב? עד שאוכל ליצור קשר עם אבי? או עם טאריק?"

"מי אמר שאני אתן לך להתקשר אליהם? ומה אם קניתי אותך כדי לצרף אותך להרמון שלי?"

"מה קרה לאמירה שלך שאתה הישועה שלי?"

"חיית פעם בהרמון?" הוא הרים גבה. "אולי זה דווקא ימצא חן בעינייך."

"יש לך בכלל הרמון?"

"לצערי," הוא אמר, ונימת קולו היתה יבשה כמו החול. "אין לי. אבל אני רק מתחיל בתפקידי כשייח, ככה שיש לי זמן לאסוף לעצמי נשים להרמון."

היא נחנקה כמעט, פחד מילא אותה. "אני... תקועה בלב מדבר לא ידוע..."

"הוא כן ידוע."

"לך!" היא אמרה.

"תמשיכי."

"אני תקועה בלב מדבר עם גבר זר שטוען שהוא שייח, שייח שרכש אותי, ואתה עוד מתלוצץ בקשר לעתיד! אין לי סבלנות לשטויות האלה."

לא נשארה לה שום סבלנות. ברגע הנוכחי היו לה שתי אפשרויות: להתרגז או לצנוח ארצה ולפרוץ בבכי. ובכי לא היה מעולם האפשרות העדיפה מבחינתה. בתי הספר שאליהם היא נשלחה אחרי העזיבה של אמא שלה, היו פרטיים, אקסקלוסיביים ומאוד מחמירים. שם לימדו אותה שעוצמה ושליטה ברגשותיה הן מה שחשוב יותר מכול. לימדו אותה לא לרוץ לעולם אם היא יכולה ללכת ולא לצעוק כשהיא יכולה להסתפק באמירה שקולה ומנוסחת היטב. והיא למדה שדמעות לא מועילות אף פעם בחיים. הן לא יכולות לשנות דבר, והן בטח לא ישיבו הביתה את אמא שלה.

אז היא בחרה באופציית הכעס.

יחסו השתנה. גבותיו הכהות התקבצו יחדיו. עיניו השחורות נצצו באש אפלה. הוא משך בחלק התחתון של הכפייה שלו, שהסתירה את פניו כמעט לגמרי עד לרגע זה, וחשף את שפתיו, שהיו מתוחות כעת בחיוך לועג.

"ונראה לך שלי יש סבלנות לכל זה? האנשים ההם משחקים במשחק של פתיחת מלחמה בין שתי מדינות רק כדי לשמר את מעמדה של כנופיית הגנבים שלהם. הם ניסו לרכוש את נאמנותי באמצעות סחיטה. כיוון שהם יודעים שאם ייוודע לטאריק היקר שלך שאת נלקחת על ידי אזרחים של אל-סבאח, או, אלוהים ישמור, אם ייוודע לו שהשייח של אל-סבאח החזיק בך למשך איזשהו פרק זמן בניגוד לרצונך, שביתת הנשק העדינה שקיימת בין שתי המדינות שלנו תתמוטט מיד. אז איך נראה לך שהסבלנות שלי מחזיקה מעמד?"

היא מצמצה, היא הרגישה מסוחררת, "אני... אני יכולה לגרום למלחמה?"

"לא אם אני אפעל כמו שצריך."

"אני מנחשת שהכנסַתי להרמון שלך לא תקטין את המתיחות."

"את צודקת. אבל מצד שני... אולי אני מעוניין במלחמה."

"מה?"

"עוד לא החלטתי סופית."

"איך אתה יכול לא להחליט מה אתה רוצה?"

"אני יכול להחליט בקלות," הוא אמר. "עוד לא יצא לי להעיף מבט במסמכים שהדוד שלי השאיר אחריו. היה לי רק מגע מצומצם מאוד עם הארמון מאז שנודע לי שאני אמור לעלות על כס השלטון."

"למה?"

"יכול להיות שזה קשור לעובדה שהצעד הראשון שלי, גם אם ממרחקים, היה לפטר את כל מי שעבד אצל הדוד שלי. החלפת שלטון היא עסק לא קל."

"האם החלפת השלטון הזאת היתה... אלימה?"

"לא. אני היורש החוקי. הדוד שלי הלך לעולמו."

"אני מצטערת." כפי הנראה נימוסיה היו כה מושרשים בה שהם באו לידי ביטוי אפילו בנסיבות קשות כל כך.

"אני לא. הדוד שלי היה הדבר הגרוע ביותר שקרה לאל-סבאח במשך כל ההיסטוריה של הממלכה. הוא לא תרם לארצי דבר מלבד אלימות ועוני ומתחים בינינו לבין המדינות הסמוכות." מבטו הכהה חלף על פניה. "לרוע מזלך, את הפכת לכלי משחק במהלך העברת השלטון. ואני עוד לא החלטתי איך בדיוק אני עומד להשתמש בך."

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “יורשת מדברית / מייסי ייטס”

מידע נוסף

בחר את סוג הספר

דיגיטלי, קינדל